לא דיברנו עוד על אהבה

ולא ירדנו אל סופה.

אחד האלילים של שנות השבעים האבודות.
אני לא מתכוון לאליל מקומי של אותן שנים, מתי כספי,
אלא לבַּארִי ווַיט בשירו: My darling I
או בשמו המוכר יותר:
Can't Get Enough Of Your Love
בגירסת כיסוי.

שיר משנת 1974.

כוונתי היא לכתוב כמה מילים על האהבה בתפיסת העולם הטולטקית, אבל רק בהמשך, באזור התוספות.
כרגע אני רוצה להצביע על רעיון בודהיסטי שנתקלתי בו לאחרונה ולא הצלחתי שלא להעניק לו פירוש טולטקי. הרעיון מדבר על סוף העולם, אחרית הימים.
הפוסט הוא ספקולטיבי מאד, ובטרמינולוגיה אחרת: הזוי.
מי שחוצה את הקו הבא עושה זאת על אחריותו.
-----------------------------------

איך ייראה הסוף לפי הבודהה:
סדרה של שבע שמשות תופיע בשמים בסדר עוקב, בהפרשים של שנים לא מעטות בין אחת לשנייה, וכל אחת תאדה מקוואות מים שונים: נהרות, אגמים, אוקיינוסים... החיים ייעלמו כבר בשלבים מוקדמים. לבסוף גם ההרים יימסו והארץ תישרף.

הפירוש הטולטקי שאני מציע הוא יותר וורוד מאשר שחור, יותר ניצחון מאשר תבוסה.
מה היא הבעירה הזו אם לא האש מבפנים?!
שבע השמשות הן הרוח אשר חודרת בכל פעם לעולם לא-אורגני חדש, כלומר חודרת דרך שכבות העולמות הלא-אורגניים המקיפים את עולמנו כשכבות בצל.

ההאצלות הענבריות של המוּדעוּת קשורות, לדעתי, בשמש (לא נאמר במפורש); הן הרי נוכחות בזריחה ובשקיעה שהם הממשק שבין השמש והארץ, כלומר הארץ והשמש מעורבים באירועים אלה אשר נוצרים מ"שיתוף פעולה" שלהם.

נאמר שההאצלות של המוּדעוּת (שלושה סוגים, הסוג הענברי הוא אחד מהם) הן צרורות של האצלות שעוברות דרך כל העולמות וחודרות כל בעל חיים (לאו דווקא אורגני; בעל גוף פיסי), כלומר לתוך כל פקעת סיבים שבתוכה מצויה נקודת מאסף. צרור אחד בלבד לפקעת.
עכשיו אני חושב על כך, שחדירת ההאצלות של המודעות לתוך פקעות הסיבים והימצאות נקודות מאסף בתוך אותן פקעות אינם שני עניינים נפרדים, כי הרוח (=ההאצלות הענבריות) ונקודות המאסף עשויות מאותו "חומר".
זה גם עשוי להסביר מדוע לכל פקעת חודר צרור אחד בלבד מהשלושה.

מהלך מחשבתי זה מוליך אותנו לתהייה שמא הרוח והשמש אחד הם.
השמש היא לא הרוח אלא גילוי פיסי שלה, כפי שגופנו הפיסי הוא גילוי פיסי של נקודת המאסף שלנו. כמו כל דבר בעולמנו הפיסי (הנתפש בחושים, אותם העניקו לנו הלא-אורגנים), כך גם השמש עטופה בשכבות הלא-אורגניות, אשר מסננות את אורה.

אפשר לקשור לעניינינו את מסעות החלימה של קסטנדה עם זולייכה ("מתנת הנשר") לכוכב שבו אור השמש הישיר היה חורך ומאיים. זה מזכיר את התוצאות של הראייה, שהיא קליטה ישירה את ההאצלות ללא הגנות (שמספקים הלא-אורגניים). הגוף הפיסי לא יכול לעמוד בחשיפה ישירה להאצלות הנשר.
[תזכורת, הראייה מופיעה בעקבות הצפת הטונל, כלומר, על פי הצעתי, הישרת ההאצלות עוקפת את החושים כאשר הם עולים על גדותיהם].

אם כן, שבע השמשות בסיפור הבודהיסטי הן, אולי, אותה שמש (הרוח) המתקלפת בכל פעם ממעטה נוסף. הקילוף הזה מזכיר השלת עור של נחש, וכבר הרהרתי כאן בעבר אודות מאבק הנחשים המופיע במיתולוגיות שונות כמסמל מאבק בין כוחות האור והחושך.
לדוגמה: שבע הפרות הרזות הבולעות שבע פרות שמנות, והנחש של משה (שהיה אולי בגירסת המקור בעל שבע ראשים?) שבלע את נחשי החרטומים (שהיו אולי שבע?).

האם יש שבע שכבות לרוח, שכבות המרכיבות אותה, ושבע שכבות אלה הן שנאבקות עם שבע השכבות הלא-אורגניות על טריטוריה ביניהן? כל אחד מאיתנו הוא טריטוריה כזו.

אני נוטה לחשוב שכן. אין על כך דיבור מפורש בספרים.
תמיכה קלה אפשרית היא הרמז שבעלי ברית ישנם בכל העולמות הלא אורגניים, ובעלי ברית הן ישויות מיטיבות הקשורות ברוח. כלומר, בכל רצועה ישנן ישויות אור וישויות חושך.

כפי שאמרתי, זהו הרהור פומבי בלבד.

****

נסיים לצלילי קולו של האל עצמו, על רקע מעבר קסום, הכולל ליקוט מחשבות מהאוויר 😊.
(השַרַת ב"להתעורר אל החלום")

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

9.3.18

חומר קריאה מצוין לשבת.

פוסט שפורסם בפייסבוק.

הנפילה אל האור
מאת: שאקטי מאי

ממחיש את השימוש בריחוק בזמן אמת, במצבים שבין חיים למוות, את הידיעה השקטה, ואני משער שדברים נוספים, כמו כוונה נחושה (בלתי כפיפה).

מומלץ!

============== 

9.3.18

קסטנדה/דון חואן/הרוח... you name it, עשה כנראה בחוכמה כאשר השאיר רמזים דקים לטענות קוסמולוגיות הזויות והשאיר לאחרים להגיע בעצמם לרעיונות אלה.

דרך אגב, לפנינו אולי דוגמה לכך שעימות התפיסה הטולטקית עם תפיסה אחרת עשוי לעורר השראה לביצוע קפיצות מחשבה מהטקסט אל רעיונות שלא נאמרים בו, אלא נרמזים בלבד.

וזה עשוי לעבוד לשני הכיוונים, אבל כאן מעניינת אותנו התפיסה הטולטקית.

בטרמינולוגיה טולטקית, הייתי אומר שקפיצות מחשבתיות מהטקסט הן בגדר הנעה של נקודת המאסף. זה לא אומר שכל מחשבה כזו היא אמת טולטקית.

============== 

10.3.18

משהו משעשע.

כלי נשק למורים שונים. אהבתי את השני מימין, לספרניות 😊

למורה מחליף גם נחמד.

============== 

10.3.18

המוות הוא יועץ.

האם גם ים המוות הוא יועץ?

😊

בזמן שאתם חושבים על השאלה, הנה הים ובולעניו במבט מהאוויר בליווי מוסיקה של enya.

הבולענים עצמם הם עדות למוות המכה בו.

מקום קסום.

============== 

11.3.18

מוסיקה מקסימה להתחיל את השבוע (בשביל הסיפתח).

Earl Klugh - Wishful thinking

==============

12.3.18

הציטוט הבא רלבנטי מאד להבנת מושג האהבה. לקוח מ"האש שבפנים".

(עמוד 138, 139)

סימני המרקר אינם רלבנטיים לעניינינו.

כאן הנשר ואלוהים מציינים את אותו הדבר, ואהבתו של אלוהים מקבילה להאצלות של המוּדעוּת (עבור האדם אלה הן ההאצלות הענבריות). האצלות אלה הן הרוח, שאחד מכינוייה הנוספים הוא "כַּווַנַה". אני מציין זאת כי כוונה היא מושג סתום אשר נמצא מעבר לגבולות השפה (מעבר לתחביר) וקישורו לאהבה עשוי להעניק לנו חוליית חיבור אל הכוונה.

בהמשך הספר מתייחסים למושג אלוהים במובן אחר, במובן של תבנית האדם [the mold of man], אשר מאגדת סביבה את כל רשימת המלאי האנושית (כלומר השורש שמחזיק על גבו את כל התפישה האנושית, את הטונל). אבל כאן "אלוהים" מציין את הנשר. 

במאמר מוסגר, 

הזכרתי את הרעיון שכל דבר המגיע לתודעותינו עובר סינון של העולמות הלא-אורגניים, והצעתי גם שההתקן הזר [המיינד הטפילי] מכיל בתוכו ייצוג של כל אחת מהרצועות. בקטע הנ"ל נאמר שהאצלות המודעות חודרות דרך כל העולמות, ומכיוון שהעולמות בנויים כשכבות בצל, כלומר מבנה קונצנטרי, פירוש הדבר שהן עוברות סינון עד שהן מגיעות לעולם האורגני (כלומר למימד של היצורים שלהם יש גוף פיסי). 

כלומר, גם האהבה המגיעה לעולמנו עברה סינון.

לתבנית האדם יש גוון ענברי, ואני נוטה לחשוב שתבנית זו היא השלב הראשון שעוברת הרוח בחודרה אל השכבה הלא אורגנית הראשונה, כלומר סינון מינימלי, תחנה אחרונה לפני עזיבת הטונל. תמיכה קלה לכך יש באמירה שהוא ראה את תבנית האדם על הגשר בפאתי אותה עיירה. [הערת אגב, בדיון זה על האהבה עוד ניתקל באהבה כגשר, ואני אקשר זאת לגשרים נוספים שהוזכרו בספרות זו, אבל זה בהמשך].

I saw the mold of man as a resplendent, warm, amber light.

I fell on my knees, not so much out of piety, but as physical reaction to awe. The sight of the mold of man was more astonishing than ever.

[...] 

The mold of man had no power to protect me or spare me, yet I

loved it with a passion that knew no limits.

I thought that I understood then something that don Juan had told me repeatedly, that real affection cannot be an investment. I would have gladly remained the servant of the mold of man, not for what it could give me, for it has nothing to give, but for the sheer affection I felt for it.

(סוף פרק 16)

כשהוא רואה את זוהרה של תבנית האדם הוא חווה אהבה ללא תנאי (סימנתי את השורות באדום). זה מתקשר להצעתי שבשלב זה הרוח עברה סינון ראשוני מינימלי ועדיין לא ניכרת שם נוכחות האגו. 

תאכלס, מה נאמר עד כה?
שהרוח - ההאצלות הענבריות הנושאות מודעות וחיים - היא (באספקט מסוים) אהבה. 
זו לא אמירה טריויאלית, למרות שהיא עלולה לעשות רושם כזה. 
ברגיל, אנו לא נמצאים במקום המאפשר ראייה, אבל יש בעולמנו אהבה, ואנו יכולים, כנראה, לראות בה את נוכחותה של הרוח. ככל שאהבה זו אינה אינטרסנטית, כך אנו חווים את הרוח במידה טהורה יותר. זוהי מסקנתי מהדברים. 
מבחינה מסוימת לא חידשתי הרבה: לא אחת טענתי שאנו נעים על ציר שבין הרוח לאגו; כל חיבור לאגו בא על חשבון חיבור לרוח, וליהפך. 
החידוש הוא בהכנסת מושג האהבה כאינדיקציה למיקום על גבי ציר זה.

נקודה חשובה שעלינו לתת עליה את הדעת:
איך משתלבת האהבה עם מושג הכַּווַנַה, כלומר עם הכוח המתמרן את ההישרה, כלומר הכוח בעל שני האספקטים: כיוון וקיבוע, כלומר הרצון והכוונה? 
זה אמור להשתלב עם מושג הגשר שהזכרתי קודם.

============== 

12.3.18

אפרופו גשרים,

גברים בונים גשרים באמצעות מילים (מושגים, ישויות מחשבתיות) אל הלא-ידוע (אספרנסה לפלורינדה ב"להתעורר אל החלום"), וזה מה שאני כגבר עושה כנראה בבלוג זה 😊

============== 

14.3.18

נתחיל בקסם, ואחר כך נדבר על קסם.

צלילי קסם, של חליל כמובן.

יצירה משנת 1945.

I'll close my eyes

"I'll close my eyes 

and make believe it's you"

כישוף מצריך יכולת דמיוּן. (דון חואן)

לפני שאני ממשיך לדבר על אהבה ולרדת אל סופה :),

במסגרת רשימות השבע החודרות לתוך כל פינה בחיינו,

אני מוסיף שביעיה (די סודית) ששייכת לתרבות; כלומר לתפיסת העולם, ולא לעובדות שאינן תלויות תרבות (ועל כן אינן עומדות לוויכוח, לכאורה).

שלגייה ושבעת הגמדים.

אבל, הגמדים בסיפור הם ישויות מיטיבות וגם... עובדות במכרה, כלומר קשורות איכשהו למעמקי האדמה, שם משכנה של הרוח. גם הרוח מתוארת כמעניקה מחסה ללוחמים.

הם זכרים כמו הרוח, והכוח הרע הוא נשי; המלכה הרעה, אשר יודעת כל מה שקורה בכל פינה בעולם. (הרוח היא מסקליטו, הנמצא בפטריית הפיאוטה, והמערכת הטפילית נמצאת בעשב השטן).

הכלי המשמש את המלכה הוא מַראַה, וכידוע הזהות השקרית שלנו היא השתקפות במראה, אותה מציב לפנינו הטפיל, מראה שיש לנפצה. המראה הזו היא, בטרמינולוגיה אחרת: התבנית האנושית/צורת האדם.

לאחרונה תהיתי אם גם ברוח יש 7 רמות, או שהרמות היחידות הן של העולמות הלא-אורגניים המכסות אותה בשבע שכבות ("כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", ישעיהו מ"ג).

==============

14.3.18

האהבה כגשר

הקטע הבא לקוח מ"האש שבפנים".

האמירה המעניינת אותנו נמצאת בסוף הקטע, אבל תמיד חשוב להביא את ההקשר.

(עמוד 71)

אם כן, האהבה יכולה לשמש כגשר בין הסתירות.

הסתירה המדוברת כאן היא, מצד אחד, הצורך בשכלתנות שיטתית, ומצד שני הצורך להתנתק ממנה ולחוות את העולם כפלא.

הדרך היחידה שסתירה יכולה להתקיים היא כאשר ישנן שתי נקודות ייחוס המחזיקות כל אחד מצדדי הסתירה.

כאן שני הצדדים הם: הטונל וגוף האנרגיה. ב"כוח השקט" הם מתוארים כמקום תבונת ההיגיון (Reason) וכמקומה של הידיעה השקטה (silent knowledge). גם שם מתוארים המעברים בין שני המיקומים כגשרים: שני גשרים חד סיטריים.

שני הגשרים הם:

- אכפתיות (concern) היא הגשר מהידיעה השקטה אל תבונת ההיגיון,

- הבנה טהורה (pure understanding) היא הגשר בכיוון ההפוך.

(עמוד 203)

אם אני צודק אז האהבה ושאר הגשרים המוזכרים בקטע הנ"ל מ"האש שבפנים" - אמנות, חיבה (affection), פיקחון, אהבה, נדיבות - תואמים את הגשרים שב"כוח השקט".

אתייחס לזה בהערה נפרדת כדי שלא נאבד את הטיעון בים של פרטים.

החניכים השתמשו רבות בגשר ממשי, הנמצא בשימושם של תושבים באותה עיירה (עיירה שלא הייתי מבלה בה את הלילה 😊😊😊), ושימש לחניכים כגשר מהגוף הפיסי אל הכפיל (גוף האנרגיה). ראינו לעיל שתבנית האדם התגלתה לקסטנדה על גשר זה, כלומר היא נמצאת איפשהו בתחום שבין שני הגופים, הוא התחום שבין הקווים המקבילים.

גשר בערפל מופיע באחד החזיונות המוקדמים של קסטנדה, בספר הראשון כמדומני. דון חואן אומר לו שבעתיד הוא יצטרך לחצות את הגשר ההוא מצד לצד. אשתדל להביא את פרטי החיזיון בהמשך.

במקום אחר קראנו שהחיבור שבין הגוף הפיסי וגוף האנרגיה (ואני מתקן ואומר: בין גוף האנרגיה הכלוא בגוף הפיסי לחלקו שמחוצה לו) הוא הכוח החזק ביותר ביקום: הכוונה. ניסיתי להראות שם שבעצם זהו הכוח המחזיק את חלקי נקודת המאסף יחדיו, באופן המזכיר את הכוח החזק בפיזיקה המציין את הכוח שמחזיק את חלקי גרעין האטום יחדיו.

ראינו, בפוסט זה, שאהבה היא אספקט של הכוונה. מכאן אפשר להסיק ש:

האהבה היא הכוח החזק ביקום. 😊

============== 

14.2.18

גירסה ווקאלית לשיר הנ"ל. לוקחת ישירות לשנות ה-40.

אם ישאלו אותי: 

מה סוד קסמה של המוסיקה? לא זו דווקא.

אשיב: הרמוניה פנימית בין הכוחות המרכיבים אותנו.

האם מספרם כמספר הגמדים בסיפור שלגייה? 😊

ומהו הקשר בין דיסהרמוניה והדיבור הפנימי?

הרהרו בכך. 
אני כבר נתתי על כך את הדעת :) 

============== 

14.3.18

משום מה השיר הזה תפס אצל היפנים.

גירסה ווקאלית. נחמדה, אם כי יש בה משהו משעשע.

============== 

15.3.18

קפצתי לראות את המקום הטקסטואלי שבו מופיע החיזיון של הגשר בערפל.

הוא מופיע ב"מסע לאיכטלאן". (טעיתי כששיערתי שהוא נמצא בספר הראשון. שאלֶה יהיו הטעויות היחידות שלי 😊)

הוא מופיע שם בפרק "קרב העוצמה".

קראתי שוב את הפרק ויצאתי ממנו עם שלל תובנות חדשות, בעיקר לגביו.

אין כמובן שום סיכוי להבין את הפרק הזה לעומק מבלי להכיר את הספרים המאוחרים של קסטנדה. כמו בכל פרק מספריו, בכל קריאה תצוץ תובנה חדשה ותמיד יישארו דברים סתומים.

באחד הפוסטים הקרובים אציע ניתוח של פרק זה; ניתוח מרתק

(ייתכן שהוא לא נכון, אבל בוודאות מרתק 😊😊😊😊).

לעניינינו, אני נותר בעמדתי שהגשר הזה הוא אכן הגשר שבין הגוף הפיסי וגוף האנרגיה. באמירת שליפה, רוב ההתייחסויות בספרים לגשר מתייחסות למובן הזה, גם כשהגשר הוא אובייקט פיסי שאנשים הולכים עליו.

איך לשלב בין גשר הממוקם בין הגוף הפיסי לגוף האנרגיה עם גשר פיסי?

בעבר נצמדתי לרעיון של מיפוי אנרגטי. אני לא זונח את הרעיון ההוא (לפחות: עדיין לא) ונותן מקום לאפשרות נוספת:

הגשר הפיסי נמצא במקום גיאולוגי שיש לו משמעויות אנרגטיות (מקום עוצמה והרצועות הלא אורגניות המקיפות אותו, כזכור: במבנה קונצנטרי, כמשפך).

במקום זה נמצאת עיירה שבה, לדעתי, חיים עדיין מכשפים קדומים, וחלק גדול מהאירועים בספרי קסטנדה קורים בה ובסביבתה. אחד מבתי החבורה של דון חואן נמצא בצמוד לעיירה זו. בין היתר, שם נמצאת לדעתי הכנסייה של הממרה את המוות.

אני מודה שהעיירה הזו לא נמצאת בראש רשימת ה"מקומות לבקר" שלי 😊😊😊

(אבל היא נמצאת בה).

על כן, הגשר ממוקם, לדעתי, במקום שנמצא בין הגוף הפיסי וגוף האנרגיה של.... הארץ. הליכה פיסית על הגשר לא תשפיע בדרך כלל על רוב האנשים. על מנת שהמקום ינוצל כדי לנוע על גבי הגשר "הפנימי" שלך, אתה צריך לחצות אותו בו זמנית גם בגוף האנרגיה, כלומר כשגוף האנרגיה שלך נמצא במקום שבו נמצא הגוף הפיסי, אז כל התקדמות פיסית תתבטא בשניהם.

מצד שני, הבאת גוף האנרגיה למקומו של הגוף הפיסי היא הישג גדול. אחד הנוסחים של הישג זה, לדעתי, הוא "השער השלישי של החלימה", השלב שבו גוף החלימה שלך רואה את גופך הישן (אז הם נמצאים בקירבה רבה).

בינתיים, כדי שלא נשכח שאנו נמצאים ב"תיאטרון האינסוף", ומשימתנו היא להגיע אל מאחורי הקלעים שלו, ושם להתערב בשיבוצים שנקבעו לנו בהצגה (לוותר לגמרי על השתתפות בהצגה היא אחת האפשרויות), הנה שוב הגירסה המקסימה של ג'ורג' בנסון ל"אבודים בנשף המסכות הזה".

============== 

16.3.18

עוד גירסה אינסטרומנטלית נעימה מאד של "אעצום את עיניי".

============== 

17.3.18

אפרופו "אעצום את עיניי", 

לכאורה אמור הלוחם לא לעצום את עיניו ולראות דברים נכוחה ובאומץ. הוא צפוי לראות את השטן בכבודו ובעצמו ואנשים הנמצאים לידו לא יוכלו לדעת על כך, כי רגשותיו לא יסגירו אותו. אני חושב שצריך לקחת את ה"יסגירו" באופן מילולי, והמדהים הוא שהחשיפה הרגשית היא בו זמנית מפני הלא-אורגנים ומפני החברה, כי... החברה מנוהלת על ידם. אחינו האסירים הם בו זמנית גם הסוהרים.

מעניין שבשני השירים האחרונים יש התייחסות לעיניים:

בשיר "אבודים בנשף המסכות" ישנה השורה:

"המחשבה על פרידה מתנדפת בכל פעם שאני מביט/ה בעיניך".

כלומר המבט בעיניים של בן/בת הזוג משַדֵר הוראות אחרות מאלה שמשדר הלב, ומאלץ אותך לשמור על המסגרת. 

באחד הפוסטים הקרובים ארכז כמה תובנות בעניין זה של המבט.
- אתם זוכרים (מהספר של ארמנדו, דווקא) שחואן טוּמַה, השליח בחבורתו של דון חואן, נהג לחבוש משקפי שמש כאשר הוא נדרש להתרועע עם אנשים רגילים. 
- ואתם זוכרים שמסוכן להביט בעיניה של חיה טורפת (נדמה לי שהאזהרה נאמרה בהקשר לאריה הרים), כי יש בכוח מבטה לשתק (כמדומני) את טרפו.
- אתם זוכרים שבחלימה המבט צריך שלא להינעץ אלא לרפרף.
- דון חואן אחז באמצעות מבטו במשהו הנמצא מאחורי עינו הימנית של קסטנדה בפגישתם הראשונה ("סיפורי עוצמה").
ועוד. 

על מנת שלא להתאכזר שלא לצורך, לא אטמיע בפוסט את השיר "מה אומרות עינייך". 😊

============== 

17.3.18

מילים: עודד אבישר לחן: משה וילנסקי היה הוא אפור ושותק ואין לו דבר בעיניים, לבד מאותו המבט - המבט המובן רק לשניים.

============== 
17.3.18

מקרה מעניין מהעיתון של היום:
שני צעירים סינים, בחור ובחורה, ללא שום היכרות ביניהם, ביקרו בכיכר של עיר והצטלמו שם באותו רגע, לפני פסל. בתמונה של הבחורה הבחור נקלט ברקע, מצטלם. דרכיהם הצטלבו שם רק לרגע וללא שום אינטראקציה ביניהם.
10 שנים לאחר מכן הם התחתנו. (שלושת האנשים היושבים לפני הפסל ומופיעים בשתי התמונות מוכיחים, לדעתי, שזה לא מפוברק).

לדעתי זה לא כה נדיר כפי שאנו נוטים לחשוב.  כלומר, הרעיון שנתיבי החיים של בני זוג לעתיד חוצים זה את זה קודם להיכרותם. פשוט אין לנו בדרך כלל את האמצעים לדעת על כך.

האם יש לזה רלבנטיות לספרות הטולטקית?
הרואים החדשים מתחשבים מאד בתוכניותיו של הגורל, ומתמרנים אותו, לדעתי, בצמתים המאפשרים זאת.
הספר המכיל המון סיפורי גורל (ותמרונו) הוא "חלום המכשפה", אבל אין שם סיפור מסוג כזה, מלבד מקרה אחד הזכור לי כרגע. מכיוון שמעורבת שם מכשפה, זה כבר לא מקרה רגיל; המכשפה מזהה את תוכניותיו של הגורל ועל כן יש לה אפשרות להתערב בו. אני מתכוון לאירוע שבו הגיעה פלורינדה לעיירה בונצואלה בשעת לילה מאוחרת כשבכוונתה לפגוש את דונה מרסדס. באותו זמן בדיוק עברה דונה מרסדס במכונית על פניה וידעה, בידע על חושי, שפלורינדה באה לחפש אותה. היא החליטה באותו רגע לאפשר את הפגישה הזו, "אחרת פלורינדה לעולם לא הייתה מוצאת אותה".
דרך אגב, היא ידעה באותו רגע שפלורינדה עתידה להביא לה משהו, אם כי לא ידעה מה זה יהיה. זוכרים מה זה היה? (התשובה מופיעה לקראת סוף הספר)

בספרות שלנו, לדעתי, החניכים והחניכות מאותרים הרבה לפני שהם מוכנסים לעולם המכשפים. יש רמזים שקסטנדה אותר כבר כתינוק (לממרה את המוות היה צחוק כמו של המינקת שלו, שזמן קצר לאחר תקופת ההנקה סופר לו שהיא נהרגה בתאונת דרכים ("אמנות החלימה").
זה מזכיר את המסורת של הדלאי לאמה שלאחר מותו נוטלים על עצמם החכמים הטיבטים לאתר את הולדתו החדשה.

דון חואן אומר לטאישה שהוא היה צריך להמתין שנים עד שהיא תגיע למצב שבו היא תקשיב לו, ובכל אותן שנים הם עקבו אחריה.

ישנו המקרה של הפגישה של קסטנדה עם פלורינדה בהרים בערפל. אירוע לא מקרי. דון חואן נישב אותה אליו. ולדעתי החברה הנשואה שאיתה ועם בעלה והכלב היא הגיעה לשם לפיקניק היא קרול טיגס. באותה פגישה הייתה אינטראקציה משמעותית מאד ביניהם, אבל הם נפרדו ונפגשו מחדש בהרצאה של קסטנדה באוניברסיטה, מפגש שברור (לי) שאותו גם כן יזמה אותה חברה. כלומר, קרול טיגס הייתה כאן בתפקיד עוזרת של הגורל.
==============