ההליכה הנכונה, המשך. חשיפת ההולך האוטומטי.

אגיע לנושא הפוסט בהמשך, באיזור ההערות והתוספות.
בינתיים נחזור קצת לאווירה רוחנית (אחרי ה"לנצח אוהב אותך" וה"all night long" 😊 )

הסרטון הבא מובא בגלל המוסיקה ההודית שהוטמעה בו, אם כי גם השאר מעניין.
האיש (וגם אשתו, כנראה) עוסקים בחיבור אנרגטי עם האדמה, וזה כמובן מעניין אותנו.

OooooMmmm

***

האזנתי לסרטון הבא, שהוא אמנם ברוח ניו אייג'ית, אבל מצאתי בו דמיון לכמה וכמה עניינים בתפיסה הטולטקית, לדוגמה:
- ההבחנה בין קולו של המיינד הזר (השקרי) לקולו של המיינד האמיתי (תורגם ב"צדו הפעיל של האינסוף" כ"קולה של הנפש האמיתית"), הוא הידיעה השקטה.
- השיעורים שעלינו לעבור בעולם הזה (להבנתי הם הליבות המופשטות של הכישוף), ואכן עד שלא נלמד השיעור לא מגיעים לשיעור הבא.
- הצעה מעניינת לרעיון ה"לקיחת אחריות", ועוד.
מה שבולט בהיעדרו, כצפוי, הוא הצד האפל של המציאות, הטפילי, אבל זה לא מפריע לגישה המעשית לעלות בקנה אחד עם הגישה הטולטקית.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

4.3.18

ההליכה הנכונה.

ישבתי וכתבתי את הפוסט, עד כה היה זה רק בידור מקדים, ומישהו בחברת החשמל כיבה את הזרם והכל הלך לעזאזל. ברור לי שגוגל מבצעת שמירה כל כמה שניות, אבל זה לשימושם ולשימוש כל הטורפים שעוקבים אחרינו ברשת כל הזמן, זה לא מיועד לנו, אז אני מפשיל שרוולים וכותב מחדש.

הדברים יהיו פחות מלוטשים, כי אני לא רוצה לבלות את כל היום בזה.

הפסקת החשמל מעלה תהייה אודות יד מכוונת: ההסבר שאני מציע אינו מופיע כמדומני במפורש בספרים. 
האם זהו ניסיון נואש מצד המערכת הטפילית לעצור את הפוסט? 
ללא ספק 😊

"[ההליכה הנכונה היא] הדרך היחידה לבלום את הדו-שיח הפנימי" ("סיפורי עוצמה" עמוד 20). אני מתכוון להביא עוד ציטוטים מאותו עמוד.

בפוסט קודם דיברנו על התחבולה שבהליכה זו ועל המכניזם שלה: ההצפה של הטונַל בנתונים חושיים. הצעתי מודל של סכר העולה על גדותיו וכך מגיעים לתודעותינו דברים שברגיל נחסמים על ידי הסכר (ההתקן הזר).

קסטנדה מציין (שם) שהוא תירגל זאת שנים מבלי שהבחין בתוצאה כלשהי "עד שיום אחד גיליתי לתדהמתי שזה עתה צעדתי במשך כעשר דקות מבלי להשיח מילה אחת עם עצמי. [...] כל תהליכי החשיבה עצרו מלכת וחשתי עצמי [מבחינה מעשית, practically] תלוי [suspended] ומרחף floating]]. זה עורר תחושת פאניקה והיה עליי לחדש את דו השיח הפנימי כאנטידוט [סם שכנגד, נוגדן].

"אמרתי לך שדו-השיח הפנימי הוא זה שמקרקע אותנו." (שם, עם תיקונים שלי)

אני טוען שכאן, ובדוגמאות הבאות שאביא, כחלק מהמצב של עצירת דו השיח הפנימי, יש הבחנה מודעת לכך שאנו חיים בתוך אוטומט שיודע כיצד לפעול בעולם, כולל פעולות מורכבות, ללא צורך מצדו להמתין להוראותינו. כאן הפעולה היא הליכה אוטומטית. 

זה מפתיע מאד כי ברור לנו שהליכה מחייבת תפישה חושית ופענוח שלה: התעקלויות הדרך, מכשולים למיניהם, עלייה וירידה (המשנים את כיוון הכיפוף) ועוד. 

בכל הדוגמאות אין אמירה מפורשת כפי שאני מנסח.

דוגמה נוספת נמצאת ממש באותו עמוד הנ"ל:

הוא ביקשני לפרט חוויות נוספות בהן התנסיתי בבלימת דו השיח הפנימי. סיפרתי ככל אשר זכרתי.

המשכנו בשיחתנו עד שהחל לרדת הערב ואני התקשיתי לרשום את רשימותיי בנוחות; היה עלי להקדיש את תשומת לבי לכתיבה שלי [בתרגום: לרשימותיי] והדבר שינה את הריכוז שלי [בתרגום: פגע במידת ריכוזי]. 

דון חואן הבחין בכך והתחיל לצחוק. הוא ציין שהנה עלה בידי לבצע עוד משימת כישוף: כתיבה ללא התרכזות. שעה שאמר זאת נוכחתי לפתע שאמנם לא הקדשתי תשומת לב לאקט כתיבת הרשימות. נראה היה שהיא פעולה נפרדת ממני. חשתי מוזרות." (שם)

שימו לב שמקרה הכתיבה האוטומטית בא במסגרת דוגמאות לבלימת דו השיח הפנימי.

"פעולה נפרדת ממני" – זוכרים את "מציאות נפרדת"? האם המציאות שהוא מדבר עליה ב"מציאות נפרדת" היא המציאות הרגילה, הנפרדת במובן שבו אנו מדברים (פועלת ללא צורך במעורבותנו), או כפי שנוטה הקורא לפרש כ"המציאות שמעבר"?

נא להגיש את תשובותיכם עד סוף הסימסטר, אלא אם כן זומנתם קודם לכן אל הנשר. במקרה זה, הגישו לו 😊.

דוגמאות נוספות לפעולות אוטומטיות שכרגע רק אזכיר אותן:

- השלכת דון חואן לנהר, מקרה שנידון כאן ממש לאחרונה. בחלק מהזמן הוא רץ על גדת הנהר וראה את עצמו, את גופו הפיסי, נאבק על חייו בנהר, כלומר פועל ללא עזרתו. הוא אפילו ניסה לתקשר עם עצמו שבמים הגועשים ולומר לו לשחות לגדה השמאלית באלכסון, אבל הוא לא יכול היה לדבר.

- זוכרים את קסטנדה עומד ליד דון חואן ומביט על עצמו, על גופו, הרוקד עם חנארו (ריקוד מושחת J)?. גם שם כמו במקרה הנהר הוא מחליף מיקומים.

- הליכת העוצמה (ריצה בחשיכה מבלי יכולת לראות בכלל את הדרך), אני נוטה לחשוב שגם היא דוגמה לאוטומטיזם הזה; דוגמה ברורה במיוחד לחוסר התלות בתפיסה חושית ומודעות לדרך. 

מבין הנ"ל אני מדגיש שוב את הכתיבה ללא התרכזות (על אוטומט), שהיא מיוחדת מהאחרים כי היא עשייה הכוללת, לכאורה, חשיבה. 

נקודה חשובה:
העשייה האוטומטית איננה הישג, היא המצב הרגיל!
אנו "פשוט" לא מפרשים אותו באופן כזה.

חומר למחשבה

בעמוד 19 ב"סיפורי עוצמה", לפני שהם נכנסים לשוחח על עצירת דו השיח הפנימי, אומר דון חואן:

"אם לשפוט על פי התוצרת שלי [של קסטנדה] בחלימה, הרי שלמדתי לבלום את הדו-שיח הפנימי בתלות ברצוני." (תרגום שלי. לא ברור מדוע "חלימה" תורגמה ל"חלומות מכוונים" לאורך כל הספר).

מה הקשר בין החלימה וההליכה הנכונה? 

===================

4.3.18

אפרופו פעולות אוטומטיות מורכבות, קראתי על מקרה שבו מישהו ראה את עצמו מנהל שיחה עם אנשים בזמן שהוא ישב ליד הבאר בחדר הסמוך.

זו דוגמה קיצונית, אבל:

האם במצב הרגיל אינך מנהל שיחות על אוטומט, ורק בגלל שנקודת המבט שלך על האירוע היא מתוך הגוף אין היא נראית לך ככזו?!

=================== 

5.3.18

יצירה מוסיקלית יפה משנת 1952, עם אינסוף ביצועים.

My One and Only Love

וגירסה ווקאלית.

""The shadows fall and spread their mystic charms"

=================== 

6.3.18

זכיתי לתגובה על הפוסט הקודם והחלטתי להביא את תשובתי כאן, כי:

- תגובות בבלוג זה אינן אירוע שגרתי, שלא לומר נדיר :)

- קראתי באיזשהו מקום, אנסה להיזכר היכן, בהקשר לחזרה על דברים, ש"כל המרבה הרי זה משובח". :)

אני משער שבקרוב ארחיב על הדברים בפוסט נפרד. הנושא הוא: אהבה.

השאלה הייתה:

אז אין אהבה בעולם, ע"פ קסטנדה? רק התאהבות? 

בנהר, רוחו של חואן מתנתקת ממנו. הוא "רץ" ולא מרגיש את הפחד והקור שהגוף שבמים חש. האם בדומה לרגשות הפחד והקור הרוח גם לא חשה אהבה (אני לא מבלבלת זאת עם תשוקה)

***

תזכורת, הצעתי לראות בביטויים הרווחים בשירים ובכלל, מהסוג: "אוהב אותך לנצח"... דוגמה לאויב השני בדרכו של איש הידע: הבהירות.

להלן תשובתי. אני מוסיף לה כמה תוספות בסוגריים מרובעים:

שאלה מצוינת. 

התשובה לכך אינה נאמרת באופן מפורש. אציע את תשובתי:

המושג "אהבה" צץ לאורך הספרים במידה מינורית, ועלול להיווצר הרושם שזהו מושג שולי. במיוחד על רקע קטע מסוים שבו מתברר לקסטנדה עצמו שאחד הנגואלים מהעבר [הנגואל אליאס] אהב אישה בחבורתו (אישה-נגואל). [דרך אגב, אהבה ארצית מוזכרת בין גבר-נגואל לאישה-נגואל ולדעתי האהבה הזו מקבלת ביטוי במלכודת שמכינים לזוג החניכים הנגואלים כדי ללכוד אותם בעולמם של הלא-אורגנים, ולאלץ אותם להיחלץ משם בתרגיל הנקרא "ייקוש היוקשים", ראו ב""אמנות החלימה", ואת המקרה של הנגואל אליאס, וטליה, כמדומני, ב"כח השקט"] 

כשקסטנדה מתלונן באזני דון חואן שהוא הובא להאמין שאין מקום לאהבה בעולם המכשפים, בעיקר לא כזו, מודה דון חואן שיש לו אחריות ביצירת רושם כזה משום שעבור קסטנדה חיפוש אהבה בעולם הזה, כמו לרבים, היה לעיסוק מהמרכזיים בחייו, ודון חואן אומר שהוא חשב שעליו להצניע את העניין כדי להוציא אותו מהמקום שבו הוא היה [to give him a break - שיכול להתפרש אולי גם כעצירה של זרם הטונל שבו זורמים חייו של קסטנדה, זורמים בחיפוש אהבה].

אני חושב שלמרות שאהבה נמצאת לכאורה בצִלַם של הנושאים החשובים, היא מאד חשובה בתפיסה הטולטקית. רוב האמיתות נמסרות במרומז בלבד, כי האויב מצוטט 😊 וצריך לחלוף על פני הרדאר שלו.

כדי שלא להאריך בתשובתי אומר:

לדעתי, האהבה היא גורם מאד מרכזי וחשוב. להבנתי, היא קשורה לאחד המושגים המרכזיים ביותר: הכוונה. (אציע לזה פירוט בפוסט קרוב, כנראה, בזכות שאלתך :))

האהבה שאנו מכירים בעולמנו היא צל חיוור של האהבה הקוסמית, כי כל דבר בעולמנו עובר תיווך של ההתקן הזר. האהבה היא, על פי הבנתי, פַּן של המודעות המועברת מהנשר אל היצורים בעולם על גבי האצלותיו [אביא לזה ציטוט תומך; הקירבה של המושג ל"מודעות, "חיים", "כוונה", "רוח"]. 

אחד הביטויים של הסינון הזה הוא שאין אנו מכירים, כמעט, אהבה ללא-תנאים; אהבה שאינה תלויה בדבר.

מושא האהבה העליון של הלוחם היא הארץ (לדעתי, גוף האנרגיה של הארץ הוא הרוח).

באחד המקומות ("כח השקט") מסופר כיצד אובדן ה- detached affection מביא ל- desperate passion (תשוקה נואשת).

אז כתשובה:

לא רק שהרוח חשה אהבה, האהבה היא חלק מרכזי בעולמה [מהוויתה]. לכן, על פי הבנתי, אין לטולטקים וויכוח עם הניו אייג' הטוען שאלוהים הוא אהבה, או שאהבה היא הכוח הקוסמי העליון, או שהיא הדבר האמיתי היחידי שקיים... (כי, במושגי הטולטקים, אהבה היא פַּן של הכַּווַנה. "כוונה" היא גם אחד השמות המציינים את הרוח).

בעולמנו, כדי לנהוג כלוחם השואף אל החירות, כלומר להשתחרר מכלא העולם הזה, יש לשלב בין אהבה וריחוק רגשי (detachment). ואם זה נראה כמכיל סתירה, אז יש סיכוי שזהו פירוש נכון 😊

=================== 

6.3.18

אני הולך לכתוב קצת "על אוטומט". לא שזה שונה ממה שעשיתי עד היום :)

כמה עניינים שמתקשרים לדברים שנאמרו בבלוג:

המושג שבע מופיע בתפיסות עולם קדומות רבות, אבל מתברר שהוא מצוי סביבנו כעובדה ולא כשריד של  אמונות קדומות, לדוגמה: שבעת צבעי הקשת, שבע סוגי הרגשות... 

הצעתי הסבר טולטקי לכך: שהדבר נובע מ-7 הרצועות הלא אורגניות המקיפות את העולם האורגני כטבעות בַּצַל. הרחקתי לכת מהטקסט וטענתי שהם מרכיבים כל דבר בעולמנו המוחשי: החושים שייכים לרצועות אלה, האיברים השונים בגופינו נשלטים על ידי רצועות שונות......

לרשימה הארוכה של השבע אני רוצה להוסיף עכשיו את "שבעת הימים", מושג קדום שמופיע, לפי הוויקיפדיה, כבר במסופוטמיה ב-2300 לפני הספירה. 

יש גם תפיסה אודות שבעה נהרות, לדוגמה בהינדואיזם, אשר מתאחדים לאחד. האיחוד הזה מסמל את התיאום שבין מרכיבי המציאות, לדוגמה: כיצד איברים שונים בגופם של בעלי החיים מתפקדים בתיאום ובהרמוניה. נתקלנו בדימוי של "אומות" לאיברים הפנימיים  (ב"מעברים קסומים"), וכיצד המוות של הלוחם מאחד אותן (האומות המאוחדות).

אפרופו אוטומטיזם, אני חושב שגם ההתקן הזר (המיינד הטפילי) בעצם מורכב משבעה מרכיבים (ייצוג של 7 העולמות הלא-אורגנים), וכאשר הם יוצאים מאיזון ביניהם, אז נמצא האורגניזם במדרון אל סופו הקרוב. אז יש כנראה סיכוי רב יותר להבחין בנפרדות של הגוף וניהולו ממי שאת/ה (היותך הנוסע, שלא להגיד המטען 😊😊). הלוחם צריך לשמור על הטונל - על ההרמוניה הזו - ולאפשר את התפרקותה רק כאשר גוף האנרגיה שלו מוכן לתפוס פיקוד.

ואם בימים ובנהרות עסקינן:

ים סוף.

חלפה בראשי המחשבה שהסיפור אודות חציית ים סוף עשוי להתפרש באופן טולטקי באופן הבא:

ים סוף כשילוב של 7 הנהרות (או כנהר האחרון שבהם), הוא התחום שבין הקווים המקבילים, כלומר בין שני חלקי גוף האנרגיה. חצייתו מסומלת על ידי חציית הקו שמשרטט הנגואל לחניכיו (הנגואלים, כנראה) קודם שהוא חושף אותם ל"חוק הנגואל". זהו ה"נעשה ונשמע" של בני ישראל קודם קבלת התורה; החניכים נדרשים לקבל אותו לפני שהם יודעים מהו. אחרי קבלת התורה/חוק הנגואל המשימה היא להיכנס אל הארץ ולסלק את שבע העממים (הרצועות הלא-אורגניות) שהתנחלו בה. איך לבצע זאת? 

בעזרת חוק הנגואל, שהוא מפה אל החירות.

אבל רגע אחד, לחוק הנגואל נחשפים הגבר-הנגואל והאישה-הנגואל, אשר יחדיו מוליכים את החבורה אל החירות. היכן האישה בסיפור המקראי?

האם זוהי מרים, שמעמדה הונמך על ידי "רועים" מאוחרים, אבל השאירו לה מקום בהנהגה?

ואולי ציפורה, אשתו של משה, שיש לה יד ורגל בכישוף? ראו סיפור "חתן דמים".

ויש גם אישה כושית, שמסתדר עם המודל שלי שיש שתי נשים נגואל בחבורה.

במעגל שני, של פרטים משניים, העניין יותר ספקולטיבי:

ייתכן וחטא העגל אינו חטא כלל, אלא הוא כזה רק בעקבות טיפול של "רועים" בטקסט. מסופר שהעגל, שהיה עשוי זהב, פורר לתוך המים ובני ישראל נדרשו לשתות זאת. המקבילה היא להאצלות הענבריות של הרוח. (אנו מכירים את אבקת הידע המוזהבת שעל גבי העש).

ייתכן ומשה הוא המקבילה של ..... הממרה את המוות, המוותר על השליטה בעולם (ארמון פרעה) ומחליט להוביל את עמו (=הוא עצמו) אל הגאולה, או שהממרה את המוות הוא יהוה ששולח נגואל לשחרר את עמו. 

הזהרתי שאני הולך לקשקש ומתברר שאפילו התדרדרתי לדברי כפירה.

זה לא אני, זה האוטומט 😊

=================== 

6.3.18

ימים ונהרות מתאימים ללא אורגנים כי יש רמזים לכך שהמים הם המצע של העולם שדרכו הם שולטים ביצורים שבעולם הזה.

נהרות מתאים גם לתיאור של הטונל כזרימה שקשה לעצור אותה (לעצור את העולם). 

ייתכן שהדמיון בין הטונל לנהר שימש מרכיב נוסף בסיפור השלכת דון חואן החניך לנהר. גוף האנרגיה רץ על גדת הנהר, מחוץ לזרם (הטונל). זה עשוי להסביר את האמירה של הנגואל אליאס שאפילו הנהר עזר לו להבין מהי הרוח.

אבל מה לגבי עצירת העולם, הרי אין בסיפור ההוא עצירה של הנהר?

העצירה, לדעתי, נמצאת בנקודה השלישית (הרוח), אשר נמצאת מחוץ לגדה ומחוץ לזרם, וממנה ניתן לבחור באיזה מהם להימצא. 

האם גם על גדת הנהר ישנה זרימה שמאלצת את גוף האנרגיה לרוץ, ורק בנקודה השלישית, הרוח, יש עצירה של כל הזרימות?

כרגע אני נוטה לחשוב שכן. עולם המכשפים, גדת הנהר, הוא עולם אלטרנטיבי לעולם הרגיל, והזרימה היא כנראה חלק מכל עולם, כי עולם הוא הישרה של האצלות וההאצלות עצמן הן זרימה (הן עשויות מהזמן - פלורינדה) 

=================== 

6.3.18

בפירוש הטולטקי לסיפור המקראי יש גם מקום ל"העם הנבחר". אצל הטולטקים: לא מקבלים מתנדבים. יש אמנם הסבר: המתנדבים בעצם רוצים במה שהדרך הזו עשויה להציע להאדרת האגו שלהם, משם מגיע רצונם.

על כן, הרוח מצביע על מי שיתקבל. 

הצעתי בעבר הסבר לעיקרון שעל פיו הרוח בוחרת: האנשים הנבחרים מחוברים אנרגטית לאנשי החבורה של המורה, ובחלק מהמקרים, לפחות, נראה שמדובר ביחסים אנרגטיים של הורה-ילד. 

הראיתי בעבר שהלוחם/לוחמת מעורב/ת במציאת החניך/ה שלו/ה.

================== 

7.3.18

משה לא רצה לקבל את התפקיד. על פי הטולטקים, מי שרוצה מוכיח בכך את אי התאמתו.

עכשיו, אחרי שהצבעתי על ההקבלה שבין הסיפור הטולטקי והסיפור המקראי, נותר לנו רק לשחזר את הסיפור המקראי המקורי, לכרוך אותו לספרים ולהקים בתי כנסת.

חיבורים לרוח (תפילה, מדיטציה) לחניכים (שעדיין לא פשטו מעליהם את התבנית האנושית) יתקיימו פעמיים ביום, בזריחה ובשקיעה.

מי שפשט אותה מחובר אל הרוח ללא הפסק.

מה מייצג הקו שמשרטט הנגואל על האדמה, ומתנֶה את המשך קבלת הידע בהסכמת החניך/ה לעבור אל העולם של המכשפים?

ייתכן והוא מייצג את מה שמייצג קיר הערפל, כלומר את גבול הטונל.

================== 

8.3.18

פסוקו של יום 😊

החשיבות העצמית היא חלק מהאוטומט.

(אולי, למען הזהירות: משכנה בממשק שבינך לבין האוטומט. אני לא סגור על המיקום המדויק).

היא הערך שמעניקה לעצמה הדמות שאת/ה משחק בתיאטרון האינסוף. 

(או הערך שאת/ה מעניק לה).

החשיבות העצמית היא הגורם לעיסוק הרב בדימוי החברתי (= הדמות בתיאטרון האינסוף), באובדן אנרגיה עצום על עלבון, קנאה, נקמה, בושה, דאגה מכישלון חברתי ...

לדעתי, עד שלא מגיעים לריחוק מספיק גדול המאפשר לזהות את האוטומט, המאבק בחשיבות העצמית נעשה, אם בכלל, ברמה שטחית. אתה לא יכול להיאבק בעצמך.

באופן דומה, ולדעתי אפילו מסיבות זהות, עבודת הסיכום היא שטחית טרם הופעת האירוע המלווה.

================== 

8.3.18

ניתן לומר שהחינוך של החברה עיקרו הולכתך אל המשבצת שלך, אל המקום שלך, והטולטקים לוקחים זאת מילולית: מיקום נקודת המאסף.

המהלך השני של "אחינו המכשפים השחורים" הוא הקיבוע באותו מקום, קיבוע שיסודו, לדעתי, בהזדהות, היקשרות (attachment), הזדהות עם האוטומט.

הקיבוע של נקודת המאסף חייב להיעשות מבפנים. אף אחד לא יכול לקבע את נקודת המאסף עבור אף אחד אחר. יש לרצות בכך.

דרך אגב, בזמנו הצעתי ניתוח של "חלום המכשפה" והצבעתי שם על הפיתויים השונים שבהם תומרן אדם לרצות את גורלו החדש מבלי שידע על ההשלכות של כניעה לאותם פיתויים, לדוגמה: לוכד הכלבים הצעיר שחמד את המקל המיוחד של לוכד הכלבים הזקן שהיה על ערש דווי.

השחרור מצריך פעולה הפוכה: ריחוק, detachment.

אבל במקביל, כפי הנראה, גם היקשרות חדשה, לרוח. השחרור הכי גדול מושג על ידי "עבודת הסיכום". החלק של ההיקשרות החדשה מוצנע בספרים, וכמדומני מרומז בלבד.

================== 

8.3.18

הידע של המעברים הקסומים הוטמן עבור מי שיחפש אותו.

היכן?

במיקומים של נקודת המאסף, כמובן :)

Don Juan speculated that it had always appeared to him that the movements that the bodies of those shamans executed automatically in heightened awareness were a sort of hidden heritage of mankind, something that had been put in deep storage, to be revealed only to those who were looking for it. He portrayed those sorcerers as deep-sea divers, who without knowing it, reclaimed it.

אני, להבדיל 😊, מטמין במעמקי הפוסט הזה מוסיקה מטונַל קדום.

שיר שיצא לאוויר ב-1935. כאן בשתי גרסאות אינסטרומנטליות. 

הכרת השיר הווקאלי המקורי לא ממש מעשירה את החוויה, לדעתי.

My Romance - Scott Hamilton

עוד גירסה יפה. הופעה בגרמניה.

ובגירסת פסנתר של רֶד גַרלֶנד. כמדומני שנות ה-50. איטית מאד מאד.

==================