את השיר הבא אתם כנראה לא תצרפו לפלייליסט שלכם.
רק בגלל שאתם לא לוחמים :)
זהו שיר עם ישן שדון חואן, חנארו וקסטנדה שרו בזמן המתקפה של המכשפים הקדומים ובעלי בריתם.
מילות השיר מבטאות את אידיאל הלוחם.
„Because of my passion, they say
that ill fortune is on my way.
It doesn’t matter
that it might be the devil himself.
I do know how to die
Valentina, Valentina.
I throw my self in your way.
If I am going to die tomorrow,
why not, once and for all, today?”
("האש מבפנים", בפרק "הממרים את המוות")
אני תוהה אם את מילות השיר הזה באמת לא כתב לוחם טולטקי, אחרת מנין אדם רגיל יכול לחשוב על רעיונות כאלה:
- לדעת איך למות.
- (אם) למות מחר, מדוע לא היום? בתפיסה הרגילה אין בזה היגיון. ולמען הסר ספק, אין כאן שום כוונה לשים קץ לחיים, אלא נכונות/מוכנות למות היום, עכשיו. אנו זוכרים את דון חואן החניך והאישה האינדיאנית ושני ילדיה שהמתינו כל ערב סביב השולחן למוות, המתינו, לא הזמינו. ("כח השקט")
למה אנו לא מוכנים שזה יקרה היום?
בבדיקה עצמית הגעתי למסקנה שאני מתנגד לרעיון כי יש לי תוכניות שאני מצפה להספיק לממשן, הישגים להשיג, לפני שאהיה מוכן לעזוב. הרעיון הזה מסתתר באינסוף יצירות ספרותיות, סרטים ואינסוף שטיפות מוח אחרות. אנו שרויים בתוך ים של שטיפות מוח של המיינד הטפילי, מוסווות בכל דרך אפשרית.
תפישות החיים היסודיות שלנו שקיבלנו בחינוך, הורים, מדיה... הם כמובן מבית היוצר של המערכת הטפילית. בניסוח אחר קצת זה מופיע ב"מפגשים עם הנגואל": המיינד הטפילי מדבר אלינו מאמצעי התקשורת.
הרעיון שיש הישגים התלויים בי, שהם שלי, הוא שורש הטעות, על פי התפישה הטולטקית, כפי שאני מבין אותה. אינך יכול לשנות דבר בטונל.
כלוחמים עלינו הרי להשיל מעלינו את קורות חיינו, וזה כולל את הישגינו וכישלונותינו. הם לא באמת שלנו. הם חלק של סיפור החיים הזה ("של מי החיים האלה בכלל?" היכן נאמר?)
זה פירושו של הפרדת המודעות מכוח החיים במסגרת עבודת הסיכום, והענקת המודעות, סיפור החיים, במתנה, כהעתק של עצמנו, לנשר.
כח החיים הוא כמו הביקורת שמשאירים בידך בכניסה לקולנוע :)
את מי מייצגת ולנטינה בשיר?
כנראה את העוצמה, הרוח.
המכשף מציב עצמים או איברים מגופו על דרך העוצמה (כגון גבישי קוורץ) כדי שיטַענו בעוצמה ("מסע לאיכטלאן").
וכבר הצעתי שהעוצמה והמוות אחד הם, "רק מה שהמוות נגע בו הוא בעל עוצמה".
השם ולנטינה מציין חוזק וכדומה.
אפשר לראות בשיר מהלך של יקוש.
המיינד הטפילי החברתי חושב שיש כאן שיר אהבה, ובעצם מוסווית כאן התכוונות אל הרוח, אל חוק הנגואל, דרך הלוחם.
בכאלה שירים אנו צריכים להקיף את עצמנו. (לא בשירים על אהבה תלותית, משכנתא, "הישגים" למיניהם...). שירים בעלי תוכן טולטקי, או תואמים לו, צריכים להיות חלק מהדיבור הפנימי החדש.
הערות ותוספות 30.3.19
מערת המלח הארוכה בעולם היא בישראל. הסתיים מיפויה בימים אלה. היא נמצאת בהר סדום שכולו.... מלח.
ומאמר קצר. ============== 31.3.19
לא היה לנו בבלוג כמעט בכלל את גלן קמפבל.
הוא נפטר לפני שנתיים. מבחינתי הוא היה תמיד, כמו רוב האנשים בעולם, בגדר שמועה בלבד.
כל עוד אני לא מאשר את קיומו של משהו או מישהו באמצעות חוש המישוש, או הריח, הוא עבורי במעמד קיומי (אונטולוגי) נמוך מאד, בדומה לשמועה.
חייו של גלן קמפבל היו עבורי בגדר שמועה וכך גם מותו.
האם קרלוס קסטנדה הוא במעמד ממשי יותר?
שאלה טובה. (תשובות על גבי גלויות בלבד)
קרלוס ניסה בכל דרך, על ידי סיפורי חיים פקטיביים (לכאורה), שמות שונים ועוד, להפוך את זהותו החברתית למשהו חסר ממשות ככל האפשר.
ואם קרלוס קסטנדה הוא במעמד קיומי נמוך עבורנו (מעולם לא פגשנו או דיברנו אתו), אז מה לגבי דון חואן, "החבר הדמיוני" של אדם שקיומו בגדר שמועה?
שיר הנודד
Gentle on My Mind
הלוחם הנודד יכול לאמץ את אי ההיצמדות לדבר שבשיר. ============== 31.3.19
ביצוע חדש לאותו שיר, בשילוב המחזה שלו.
דחף הנדודים.
============== 2.4.19
כמות המידע בספרות שלנו היא אדירה, שלא לומר אינסופית, ובכל קריאה מחדש נגלה פרטים שלא זכרנו. מעבר לכך שמדובר בתפישת עולם זרה, ובמידע שברובו נמסר במרומז בלבד, יש לדעתי משהו אינהרנטי במידע שמעודד את השיכחה שלו.
המיינד הטפילי, זה שבו אנו משתמשים, מנוּע לדעתי מלהבין את הרמזים, ובמצב כזה קשה לזכור פרטים, שברובם עושים רושם כלא חיוניים לסיפור.
[האם את/ה זוכר מה מייצגת מפת השולחן בשימוש בשולחן כמודל לטונל? מה מייצגת המלחייה? האם זכרת שלה-גורדה ניווטה בחלימה בעזרת חוש הריח? האם זכרת שפבליטו התהלך עם כסא משלו? את חיילי הבדיל של נסטור? סיפור החתולים בסיפורי עוצמה? .... אינסוף]
דיברתי לא מזמן על רוויה, מושג שנתקלנו בו בראש וראשונה בהקשר למעברים הקסומים, אבל הוא מרומז גם בהליכה הנכונה, שם יוצרים הצפה של נתוני חושים, והצעתי שרעיון זה נמצא כנראה גם בהצפת המידע שבספרים. ההצפות האלה משתקות את מנגנוני הטונל, וזו לדעתי תכליתן.
============== 2.4.19
יש עוד נושאים רבים ב"שבונו" שרק התחלנו לדגדג.
הזכרתי לעיל את גלן קמפבל כשמועה בלבד, כי לא פגשתי אותו, לא נגעתי בו.
האינדיאנים של היאנוממה מסכימים אתי :)
הרקע: הפגישה הראשונה של פלורינדה עם ריטימי טוטמי ואטוו:
"היא [ריטימי] גיחכה, שמטה את הפרי על הקרקע, ואחר כך הניחה את ידיה על בטני. ידיה היו מיובלות, אך אצבעותיה הדקות והעדינות היו רכות כשהיא נגעה בהיסוס בשדיי, בכתפיי ובפניי, כאילו רצתה לוודא שאני אמיתית." (עמוד 60)
"הבנתי ממילאגרוס שריטימי הסבירה לקבוצה שהיא מצאה אותי ביער. בהתחלה היא האמינה שאני רוח [spirit], ולכן פחדה להתקרב אליי. רק אחרי שהיא ראתה אותי טורפת את הבננות היא השתכנעה שאני אדם, כי רק בני אדם אוכלים בכזאת תאווה." (עמוד 62)
האם אתם זוכרים שהכפיל של חנארו יודע כמעט את כל העשיות, אבל הוא אינו יודע את העשייה של האכילה?
לא? לא מפתיע 😊 (ראו את ההערה הקודמת להערה זו)
לה-גורדה אמרה זאת. ============== 3.4.19
הבאתי לאחרונה, בפוסט הקודם כמדומני, טריילר של סרט שעשה יוצר רוסי על קסטנדה, בו הוא מראיין אנשים שהכירו אותו ו/או את ספריו.
הנה סרטון שבו היוצר מגיע לרומניה ומעביר הרצאה. בסרטון כלול גם הטריילר.
האזנתי בחצי אוזן ולא נתקלתי במשהו בעל ערך, אבל אולי מישהו ימצא בזה ערך.
מעניין הסיפור האישי שלו, שבשנות ה-80 של המאה הקודמת ספרי קסטנדה ואחרים תורגמו ויצאו לאור בברית המועצות במחתרת. ועל החקירה שעשה לו הק.ג.ב כי הוא התעסק בתורות מזרחיות או מערביות, כאלה האסורות במשטר הסובייטי.
כמה חושך מחכה לנו מעבר לפינה. הרדיפות של כל מי שאינו חושב כנדרש, עד היום בגלוי במקומות כמו סין, צפון קוריאה. ובאופן מתוחכם ופחות גלוי במערב.
כשכל המידע יהיה דיגיטלי, השליטה תהיה קיצונית, ואפילו לא נדע שכל המידע מצונזר ומעובד מחדש. ייתכן שאנו כבר שם, וכל העדויות של "אפקט מנדלה" הן הבהובי זיכרון של עניינים שעברו עיבוד מחדש, קודם לסילופם.
אבל פייסבוק וחלאות אחרות יודעים שהם יוכלו לסגור את הבסטה שלהם אם נעשה זאת.
[Genaro] told you that you should write with the tip of your finger instead of a
pencil. You didn't take him up on that, because you can't imagine that this is the not-doing of taking notes."
writing with the tip of my finger on a piece of paper, as the not-doing of taking notes, would force my second attention to focus on remembering, and I would not accumulate sheets of paper.
כלומר, הכתיבה הזו היא עם קצה האצבע על דף, לא באוויר.
אנחנו חוסכים כלי כתיבה, אבל גם דפים, כי מספיק דף אחד :)
He reminded me that Genaro was always recommending to me that I learn to write with the tip of my finger instead of a pencil so as not to accumulate notes. Don Juan said that what Genaro had actually meant was that while I was in states of heightened awareness I should utilize some unused emanations for storage of dialogue and experience, and someday recall it all by reemphasizing the emanations that were used.
כדאי לשים לב שמדובר בהתנסויות במצב של מודעות גבוהה, לא אלה הרגילים.
זה מחזק אצלי את ההצעה שצריך להסתיר את הידע וההתנסויות במודעות הגבוהה מהטונל. ברגע שהדברים יהיו כתובים על דף, הם יהיו נגישים לטונל.
לדעתי הדבר נרמז בקטע הסמוך לאחד הקטעים העוסקים בכתיבה עם קצה האצבע:
Don Juan moved closer to me. He leaned over and whispered in my right ear, "Don't you think it's funny?"
Don Genaro also leaned over towards me and whispered in my left ear, "What did he say?"
אם כי, כאן צד שמאל אינו יודע מה נאמר בצד ימין.
הבעיה בכתיבה עם קצה האצבע היא הקריאה של הנכתב.
"Since you like to write so much, why don't you learn to write with your finger instead of a pencil. That'll be a blast."
Don Juan and don Genaro sat by my side and laughed while they speculated about the possibility of writing with one's finger. Don Juan, in a serious tone, made a strange comment.
He said, "There is no doubt that he could write with his finger, but would he be able to read it?"
Don Genaro doubled up with laughter and added, "I am confident that he can read anything."
(סיפורי עוצמה)
ההתלוצצות לכאורה של חנארו ודון חואן נועדה להסוות את כל העניין כבדיחה. "חנארו לעולם לא מתלוצץ".
המילים על דף הן קווים מצוירים בעלי משמעות מוסכמת שמצביעים על משמעויות ומחשבות, כלומר על התוכן שנכתב, על מה שרצינו לומר בכתיבה.
מה ברמה החושית ישמש קצה חוט כזה שיוביל אל המשמעויות כאשר נכתוב עם קצה האצבע?
ההצעה שלי: תנועות האצבע.
ראינו שתנועות גוף מסוימות (המעברים הקסומים) אוצרות בתוכן כוונות ומשמעויות שהוטמעו בהן. לדעתי כך גם בכתיבה באצבע.
דרך אגב, קסטנדה לא סיפר אם הוא אימץ את ההצעה הזו.
לדעתי, כדי שלא להרחיב ולפרט נושא זה מעבר למה שנאמר. אני משער שהוא אכן אימץ אותה. זה לא עניין של בחירה.
קצות האצבע(ות) מוזכרים גם בקטע הבא, שאנו נוטים, לדעתי בטעות, להתייחס אליו כמטפורה ולא באופן מילולי. חלק מההטעיה נמצא כנראה במשפט האחרון.
What we
need is a teacher to convince us that there is incalculable power at our fingertips. What a strange
paradox! Every warrior on the path of knowledge thinks, at one time or another, that he's learning
sorcery, but all he's doing is allowing himself to be convinced of the power hidden in his being,
and that he can reach it."
אני סבור שקטע זה קשור לרעיון הכתיבה בקצה האצבע, ועשוי לעזור לנו בהבנת העניין.
יש תיאורים של חוטי אנרגיה הבוקעים מקצות האצבעות של לה-גורדה.
אני משער שהקריאה של הנכתב-עם-האצבע היא קריאה מסוג קריאת האינסוף.
ובדומה לקול הראייה, המילים שנכתבו עם האצבע מלוות את מה שהן מתארות, בוראות אותו תוך כדי הופעתן.
בעבר הרחוק טענתי, בהקשר לקול הראייה, שלעתים המילים מפגרות אחרי החזיונות ולעתים הן מקדימות אותם ויוצרות רושם שהן בוראות את המתואר. ההסבר שהצעתי הוא שזה עניין של מיקוד תשומת הלב, באיזה מהם אתה מתמקד, במילים או בחזיונות.
אישית, אני מכיר את התופעה, של מילים מלוות או בוראות, בחלומות. אני משער שזה לא נדיר מאד.
=============
26.3.19
הקריאה של הנכתב בקצה האצבע היא קריאת האינסוף מהנימוק הבא:
את הספרים קרא קסטנדה באינסוף, בחלימה, ואפשר לשער שהקריאה הזו מבוססת על רשימותיו, אותן הוא כתב, כנראה בקצה אצבעו.
ההצעה של דון חואן לעשות מהרשימות ספרים, וכך לא יצטרך לדאוג להם, מופיעה בסמוך להצעה לכתיבה בקצה האצבע.
=============
27.3.19
הפסקה קצרה בנושא הכתיבה בקצה האצבע.
לוחמי הקשב השלישי הרסו את הפירמידה בטוּלַה ואת כל יצירות האמנות שבה המתארות את התנסויות החלימה של המכשפים הקדומים בה, כי היו מזועזעים מהקיבוע של הקשב השני (תשומת הלב השנייה). (מתנת הנשר)
אני חושב שהקיבוע של הקשב השני הוא הקשב הראשון.
את הקטע הבא אני מפרש באופן זה:
Don Juan had explained to me that the dreaming body is sometimes called the "double" or the
"other," because it is a perfect replica of the dreamer's body. It is inherently the energy of a
luminous being, a whitish, phantomlike emanation, which is projected by the fixation of the
second attention into a three-dimensional image of the body. Don Juan explained that the
dreaming body is not a ghost, but as real as anything we deal with in the world.
המילה באדום שפירושה "העתק מדויק" מביאה אותי לחשוב שההעתק שנמסר לנשר הוא הגוף הפיסי התלת מימדי. במקום אחר נאמר שגוף האנרגיה הוא היחיד שמאזן את הגוף הפיסי. ההתנסויות שלנו, החושיות והחלומיות, מאוחסנות בגוף. עבודת הסיכום אשר משחררת אותנו מההתנסויות האלה, מההיצמדות אליהם (בכך מפרידה בין המודעות לכח החיים), היא הפעולה שבה יוצרים את ההעתק לנשר. (נתקלתי בזה ב"ידע שקט", ספרון שהוציא קסטנדה ב-1996, אבל לדעתי זה מופיע בעוד מקומות). ואני שואל, היכן לוחמי הקשב השלישי שיצילו אותנו מהקיבעון במסכי הסלולר (ומסכים בכלל). בעיניי אלה מכשירים שטניים. אבל אם יאמר מישהו, אין בהם קיבוע של הקשב השני. אטען להגנתי שמסרים תת סיפיים, כלומר מתחת לסף המודעות, הם קשב שני.
=============
28.3.19
יפהפה!
משפט חזק !!!
הרקע למשפט:
האמיתות שגילו הטולטקים נראות כמכילות סתירות (ראינו ב"שבונו" שהתגלית הזו של פלורינדה לגבי הידע שקיבלה מדונה מרסדס זעזעה אותה).
אחת הדוגמאות: המוּדעוּת היא מה שמונע את המוות שלנו ("כל בעלי החיים נאבקים למות") ועם זאת היא מביאה למותנו כי היא משמשת מזון לעיט הקוסמי (Eagle).
„Only a feeling of supreme sobriety can bridge the contradictions,” he said.
„Could you say, don Juan, that art is that bridge?”
„You may call the bridge between contradictions anything you want: art, affection, sobriety, love, or even kindness
("האש מבפנים")
המאפיין את הגשרים הללו הוא, לדעתי, היותם מצבים של צמצום (ביטול) ההתרכזות בעצמך. מצבים אלה הם כנראה מצבי חיבור לרוח.
הגשרים בין הסתירות חייבים להיות בתחומי הרוח, לא?
ב"כח השקט" מוזכרים שני גשרים חד סתריים: בין השכל (הטהור) והידע השקט, אחד בכל כיוון.
שני גשרים אלה הם כנראה בתחום הרוח.
כלומר, להימצא על גבי גשרים אלה (תחת דחפים אלה) פירושו להיות מונע על ידי הרוח.
האם המוסיקה הזו לא פורטת על האצלה של עצב המגיעה ממעמקי היקום?
התשובה לחידת הטריוויה נמצאת ב"כח השקט" סוף הפרק "שני הגשרים החד סיטריים" עמוד 203. מאידך, ההבנה של הדברים רחוקה מאד מטריוויאלית.
בניסוח של התרגום העברי:
הגשר המוליך מתבונת ההיגיון אל הידיעה השקטה - הבנה טהורה, ההכרה שאומרת לאיש תבונת ההיגיון שתבונת ההיגיון היא רק אי אחד בים אינסופי של איים.
הגשר המוליך מהידיעה השקטה אל תבונת ההיגיון קרוי אכפתיות. זוהי האכפתיות שיש לאנשים הנוחלים באמת את הידיעה השקטה באשר למקור של הידע שלהם.
The old nagual told don Juan that the one-way bridge from silent knowledge to reason was called
"concern." That is, the concern that true men of silent knowledge had about the source of what they
knew. And the other one-way bridge, from reason to silent knowledge, was called "pure
understanding." That is, the recognition that told the man of reason that reason was only one island
in an endless sea of islands.
התרגום "אכפתיות" אינו מוצלח לדעתי כי הוא לא מכיל את הדאגה, והחרדה שישנן במילה המקורית. המילה "דאגה" מכילה גם את החרדה וגם את האכפתיות.
ההליכה על הגשר לכיוון תבונת ההיגיון היא הליכה אל אי, אחד מרבים. האי שאנו מכירים בספרות הוא אי הטונל. כנראה שהרמז כאן הוא לים של טונלים. הגוף שלך וזהותך הוא אי אחד בים הזה. לכל אחד מאיתנו יש כנראה את תבונת ההיגיון שלו.
אבל האם הטונל הוא המקור של הידע שלו?
אם במובן של מקור ההתנסויות שלו בעולם, אז כן.
האם מישהו (הרוח) מסבכת אותנו בניסוחים סתומים שלא לצורך, לכאורה?
לדעתי ללא ספק, מלבד ה"ללא צורך". היא לא טועה בזה. המיינד הטפילי שלי יושב כאן וזועק (כרגיל) מדוע "לכל הרוחות" לא כותבים את הדברים בפשטות, כפי שתאוותו דורשת.
כמו שהצעתי בעבר, הספרים צריכים להעביר את המסר למיינד האמיתי ועל הדרך ניצב המיינד הטפילי, הוא הקורא הראשון של הטקסט.
רק על ידי הצפתו בידע ובלבולו ומבלי שיחוש מאוים, הוא עשוי להרים ידיים, והמיינד האמיתי יוכל לקבל גישה אל המסרים ולהבינם, כי לו הם מיועדים.
ההליכה בכיוונים הפוכים על הגשרים מעוררת את המחשבה שמדובר במהלכים (דחפים "נפשיים") ההפוכים זה לזה.
אז מדוע צריך שני גשרים?
זו שאלה שהיא אולי בגדר ניסיון לקפוץ מעל הפופיק. נראה לי ששני הגשרים הללו הם שתי הטבעות של העוצמה. וכעובדה יש שתיים כאלה.
הדברים הם בגדר הרהורים והשערות בלבד.
גשם מלודי.
שבת שלום.
============= 29.3.19
מהרגע שהטמעתי את שני קבצי המוזיקה האלה בפוסט, תוך דקות או שניות, הם הפכו לבלתי נגישים, "פרטיים", לא להטמעה ולא לגישה דרך יוטיוב.
זו תזכורת לחלאות שמנהלות את חיינו. שלא נשכח מי מנהל בעולם הזה את ההצגה.
ולחשוב שהידע הולך ונעשה כמעט אך ורק דיגיטלי, כלומר ניתן לשליטה בקלות בלתי נתפסת. אפשר להחליט איזה פוסט תראה, איזה חלק ממנו. האם בכלל יהיה זהה למה שאחרים יקראו בו...... אינסוף אפשרויות תמרון לבעלי הכוח.
ולחשוב שאת הידע בעתיד נקרא בקוראים דיגיטליים שיתמרנו את הנכתב ואת מסרי הרקע התת סיפיים...
לכן חשוב לשמור על ידע בפורמט לא דיגיטלי.
האם התגברות השליטה והחדירה למחשבותינו היא צד אחד של המטבע, כשהצד השני הוא שהזמנים מאפשרים גישות רבות יותר לרוח ומסריה?
אני מאמין שכן. =============
יצירה מוזיקלית מ-1977, מאד מוכרת.
החצוצרה היא כלי מאד לא סלחני לשגיאות.
גירסה קצרה יותר.
להקה של איש אחד, כנראה.
בספרות שלנו יש לא מעט ענייני מסכות. מסכות ממש. לא כולל התחזויות ולבישת צורות שונות (דון חואן החניך שהתחפש לאישה, הנגואל חוליאן שלבש צורת אדם זקן, זולייכה שלבשה דמות של גבר (השרת הזקן) וגם את דמות אספרנסה, יש דוגמאות לאינסוף).
הנה כמה מקרים שאני זוכר כרגע:
יש את המכשף היאקי ב"צדו הפעיל" שהוביל את קסטנדה לדון חואן. האיש יצר מסכות לפרנסתו וקסטנדה קנה ממנו כמה מסכות. ציינתי בעבר שקסטנדה תרם את אוסף המסכות שלו לאוניברסיטה וישנה תערוכת קבע (כמדומני) שכוללת את האוסף שלו. יש ווידאו ביוטיוב על תערוכה זו.
בהחלט מקום עלייה לרגל 😊
יש את מסכת השטן ב"חלום המכשפה", מסכה ששימשה כעצם מאגי לכבוש את לבה של אישה ולשנות את גורל האנשים המעורבים בכך. כפי שהצעתי, בכל אירוע של תפנית גורל בסיפורי "חלום המכשפה" ישנו עצם מאגי שמעורר פיתוי.
ב"להתעורר אל החלום" יש את ההתייחסויות הכי משמעותיות למסכה. הנה הם:
"עולם המכשפים הוא חלום, מיתוס, ועם זאת הוא אמיתי כמו
העולם היומיומי," המשיכה פלורינדה. "על מנת שנוכל לתפוס באופן
חושי ולתפקד בעולם המכשפים, אנו צריכים להסיר מעלינו את המסכה
היומיומית, שנחבשה על פנינו מהיום שבו נולדנו, ולחבוש את המסכה
השנייה; את המסכה המאפשרת לנו לראות בעצמנו ובסביבתנו את מה
שהם באמת: אירועים עוצרי נשימה, שלפריחתם קיום חולף וחד פעמי,
אשר לעולם לא יחזרו על עצמם שוב.
"תצטרכי ליצור את המסכה הזו בעצמך." פלורינדה התמקמה לה
בנוחות רבה יותר על המיטה, וכשהיא חופנת את הספל בכפות ידיה,
אותו מילאתי מחדש, לגמה לגימות קטנות ורועשות.
"כיצד אוכל ליצור את המסכה הזאת?" שאלתי.
"על ידי חלימתך את העצמי האחר שלך," מלמלה, "בוודאי לא
רק על ידי שינוי כתובת, בגדים חדשים, ספרים חדשים." היא העיפה בי
מבט צדי וחייכה בלעג. "ובטח שלא מתוך אמונה שיש לך גבר חדש." (עמוד 189)
"מחיר החופש הוא המסכה, אותה את חובשת, המסכה שמרגישים
בה כל כך נוח והיא כל כך קשה להסרה, לא בגלל שהיא מתאימה באופן
כה טוב, אלא משום שאת כבר חובשת אותה כל כך הרבה זמן." היא
הפסיקה להסתובב בחדר ונעמדה לפני שולחן הקלפים.
"האם את יודעת מהו החופש?" שאלה באופן רטורי. "החופש
הוא היעדר מוחלט של התעסקות בעצמך," אמרה והתיישבה על המיטה לצדי, "והדרך הטובה ביותר להפסיק להיות עסוק בעצמך היא להיות
עסוק באחרים."
(עמוד 190)
"הגיע זמנך להתחיל לעצב את המסכה החדשה שלך; המסכה
שאין בה חותם של אף אחד אחר מלבדך. היא חייבת להיות מגולפת
בבדידות. אחרת, היא לא תתאים כמו שצריך, ותמיד יהיו פעמים בהן
תורגש המסכה הדוקה מדי, רפויה מדי, חמה מדי, קרה מדי ..." קולה
הלך וגווע כשהמשיכה ומנתה סוגי אי נוחות משונים ביותר.
שתיקה ארוכה השתררה, כשלאחריה, באותו קול מנומנם אמרה:
"לבחור בעולם המכשפים הוא לא רק עניין של להגיד שבחרת. את
צריכה לפעול באותו עולם. במקרה שלך, את צריכה לחלום. האם חלמת
חלימה-ערה מאז שחזרת?"
במצב רוח קודר מאד הודיתי שלא.
"אז עדיין לא קיבלת את ההחלטה שלך," העירה בחומרה. "אינך
מגלפת את המסכה החדשה שלך. אינך חולמת את העצמי האחר שלך.
(עמוד 190)
=============== 21.3.19 קדימון של סרט חדש על קסטנדה, ככל הנראה בסגנון אנשים מספרים על אנקדוטות במפגשיהם אתו.
אי אפשר להטמיע. =============== 22.3.19 קולה הרועם ומתגלגל של ההקורה ומקבילותיו בספרות קסטנדה
"תקשיבי היטב," ריטימי דחקה בי. "אִירַמַמוֹ-ווה הוא אחד
מהשַפּוֹרִים היחידים אשר נדדו אל השמש במהלך החניכה שלהם. הוא
הדריך אחרים במסעם הראשון. יש לו שני קולות. האחד ששמעת לפני
רגע היה שלו; השני הוא של ההקּורַה האישית שלו."
עכשיו המילים של אִירַמַמוֹ-ווה פרצו ממקום עמוק בחזהו; כמו
אבנים המתגלגלות במורד נקיק, המלים התגלגלו אל תוך דממת האנשים
שהתאספו בבקתות שלהם. כשהם מצטופפים יחדיו, בתוך אווירה כבדה
מעשן ומציפייה, נראה היה שהם בקושי נושמים. עיניהם נצצו בכיסופים
לשמוע את מה שיש לה קּורַ ה האישית של אִירַמַמוֹ-ווה לומר, את מה
שעומד להתרחש בעולם המסתורי של החניך.
"הבן שלי נדד אל מעמקי האדמה, ונשרף באש החמה של המערות הדוממות שלהם," אמר הקול המתגלגל ורועם (rumbling) של ההקורַה של אִירַמַמוֹ-ווה. (עמוד 174)
המכה הרביעית נחתה על חזהו של אִירַמַמוֹ-ווה בכוח מנפץ. היא
הדהדה כמו סלעים המתגלגלים בנהר בזמן סערה.
"אני חושבת ששמעתי את ההקּורוֹת שלו," אמרתי, משוכנעת שצלעו
של אִירַמַמוֹ-ווה נשברה.
"הוא ווַאִיטרִי ," צעקו גברי האיטיקוטרי ואורחיהם במקהלה.
כשהבעה משולהבת על פניהם, הם הקפיצו את חיציהם וקשתותיהם
מעלה ומטה על ירכיהם, והקישו בהם מעל לראשיהם.
"כן. הוא אמיץ," חזרה על דבריהם הַיַמּו, עיניה נעוצות באִירַמַמוֹ-ווה שעמד זקוף בין הגברים המריעים, מרוצה שההקּורוֹת הדהדו בעוצמה,
חזהו החבול נפוח מגאווה.
(עמוד 90)
הקול הרועם והמתגלגל של ההקורה מזכירה רעם מתגלגל, לא?
"נשמתה
עלתה לשמים, לביתו של הרעם. האש שחררה את נשמתה
מעצמותיה". (עמוד 55)
"דרך עשן האש, נשמתה הגיעה לביתו של הרעם", אמר מילאגרוס (עמוד 56)
בהקשר להרג התינוקת שאך נולדה:
"מי שעדיין לא ראה את השמיים חייב לחזור
למקום שממנו הוא בא." היא פרשה את ידה לכיוון הצללים השחורים
העצומים, שהתחילו לרגלינו והסתיימו בשמים, ואמרה, "לביתו של
הרעם." (עמוד 121)
"אִירַמַמוֹ-ווה הולך אל תוך היער כדי למצוא את מה ששַפּוֹרִי
גדול מחפש."
"מה זה?"
"הכוח לנדוד לביתו של הרעם. הכוח לנדוד אל השמש ולחזור
בחיים." (עמוד 173)
בספרות קסטנדה, השיחים, הבתה, מייצגים לדעתי לעתים רבות את העולמות הלא-אורגנים. כמו היער שבציטוט, המכשפים נכנסים לשיחים כדי ליטול אנרגיה. (יקוש היוקשים).
לדעתי במקרה של חבורת דון חואן, סביב מקומות עוצמה נמצאים רצועות גיאולוגיות המייצגות את הרצועות הלא אורגניות, בצפיפות יחסית. הבַּתַה שסביב ביתם/בתיהם היא לדעתי כזו.
בהקשר זה אני מציע להרהר באפשרות זו על רקע המקרה שבו דיבר דון חואן לראשונה על הטפיל: עד כה הכיתי מסביב לשיח. כלומר רמזתי סביב לעיקר העיקרים.
אוסף של קולות רעם בספרי קסטנדה:
At that very moment I heard an extraordinary rumble.
I jumped up and don Juan began to laugh. The rumble was like a thunderous avalanche. Listening to it, I had
the funny realization that my inventory of experiences in sound conies definitely from the movies. The deep
thunder I heard resembled the sound track of a movie when the whole side of a mountain falls into a valley
(מציאות נפרדת)
ובהמשך
The thunderous rumble shook the ground where I
stood.
לחובבי התנ"ך שבינינו, כמה שורות משם בהמשך, יש קטע טולטקי המקביל ל"וכל העם רואים את הקולות".
It was rather as if the noise was creating the image of a boulder rolling on its
monumental sides. I was actually "seeing" the noise". The inexplicable character of my perception threw me into
the depths of despair and confusion. Never in my life would I have conceived that my senses were capable of
perceiving in such a manner.
ובהמשך, אם אנו כבר כאן, בקפיצה של כמה שורות:
"Carlos is indulging in his confusion," don Juan said very loudly.
נתקלנו בהתמכרות לאלימות, לרחמים עצמיים, ועכשיו לבלבול שכלי.
נדמה לי שבחלק מתיאורי התגלות האל במקרא יש מאפיין של רעשים של סלעים מתגלגלים ("מים רבים" "קול המון כקול שדי" עשויים להצביע על אותה תופעה בטרמינולוגיות שונות. דרך אגב, הציטוט לעיל של החבטה בחזה והדהוד ההקורה בחזה שנשמע "כמו סלעים המתגלגלים בנהר בזמן סערה" משלב את גלגול הסלעים והמים הרבים).
הופעות מסקליטו מלוות ברעש זה:
I heard the familiar
rumble that marked the presence of Mescalito. Everybody sang frantically, and I knew that don Juan, and
everybody else, had actually heard the noise.
--------
"When Genaro shits the mountains
tremble."
He leaped into the bushes and a moment later I heard a very strange noise, a deep, unearthly rumble.
-------
I heard don
Juan's voice again as a very strange and frightening rumble. Immediately upon hearing it I began losing my
capacity to perceive the bubbles.
"Mount one of those bubbles," I heard him saying.
(סיפורי עוצמה, לדעתי)
-------
בדוגמה הבאה מדומה הרעש לרעם של מטוס סילון. הקול דמוי הרעם קשור בראייה (לא רק בדוגמה זו)
I again squinted my eyes and once more saw the web of light fibers. I looked at it for a
moment and then I opened my eyes wider. At that instant I heard a faint rumble - it could have
easily been explained as the distant sound of a jet plane - and then, with my eyes wide open, I
saw the whole range of mountains in front of me as an enormous field of tiny dots of light.
----------
רעש זה הוא הדרך המוזרה שבה בעל הברית מכריז על נוכחותו.
the rumble I
had heard was the peculiar way in which an ally heralded its presence
אמירה זו תומכת מאד בהשערה שההקורות הם בעלי ברית.
--------------
After a while I asked about don Genaro.
"He's around," he said. "He went into the bushes to make the mountains tremble."
I heard at that moment a distant rumble, like muffled thunder. Don Juan looked at me and
laughed.
--------
תנופת האדמה
I watched the last ray of sunlight being reflected on it. I felt a hole in the pit of my
stomach, just as if I were on a roller coaster.
I felt, rather than heard, a faraway earthquake rumble which abruptly overtook me. The
seismic waves were so loud and so enormous that they lost all meaning for me.
***
ואיך אפשר שלא להיזכר ב"קול הרעם מקהיר" :)
שבת שלום. =============== 22.3.19
קולות רעם הולכים יד ביד עם ברקים, לא? מהו ההסבר לברקים אצל אינדיאנים אלה?
לעיל נתקלנו בשני הציטוטים הבאים הנוגעים למותה של אנגליקה:
"נשמתה עלתה לשמים, לביתו של הרעם. האש שחררה את נשמתה מעצמותיה". (עמוד 55)
"דרך עשן האש, נשמתה הגיעה לביתו של הרעם", אמר מילאגרוס (עמוד 56)
"סופות נגרמות על ידי מתים שעצמותיהם לא נשרפו; שאפרם לא
נאכל," אמר קַמוֹסִיווה הזקן. "רוחות חסרות-מזל אלה, המשתוקקות
להישרף, הן אלה אשר מלהיטות את העננים עד שאש מאירה את
השמים."
"אש שלבסוף תשרוף אותם," סיימתי את המשפט שלו.
"אוֹהּוּוּו, את כבר לא כל כך בורה," אמר קַמוֹסִיווה. (עמוד 188)
כלומר הברקים נוצרים על ידי רוחות מתים המבקשות להישרף, ובכך להתנתק מגופיהן, ולחזור לבית הרעם.
=============== 22.3.19
אני לא יודע אם זה קשור לרצון של נשמה להשתחרר מהגוף ולהגיע לבית הרעם, הנה מקרה של ברק הפוגע פעמיים סמוכות באדם. (כאן, להבדיל, מדובר בנשמה בגוף חי)
ככל הנראה מדובר בחלאה שהתכוונ(ה) לשדוד את הזוג שחלף שם קודם לכן, ואם כך זה יכול להתאים גם לרעיון המלאכים השומרים, ובטרמינולוגיה שלנו: צללי המכשפה השומרים, המתמרנים גורלות.
=============== 22.3.19
אפרופו פורים, לְמה מתחפשים חלאות במשך כל השנה?
לאנשים טובים וישרים כמובן.
אחת החלאות הגדולות היא פייסבוק שעסוקה ב"להפיץ טוב", "לפלוני יש יום הולדת היום, שלח לו מחשבות טובות". ועוד כהנה.
ואני תוהה, למה שהחלאה הזו, המומחית למחשבות טובות, לא תשלח מחשבות טובות לעצמה? =============== 22.3.19 פריחה מלאה.
כבר הבאתי לעיל, אבל זו הזדמנות לציין את הפריחה המשגעת בתקופה הזו.
אז כשאתם בין הרקפות, הפרגים ושאר תאוות לעיניים, לוכדי תשומת הלב בעלי כוונות לא רעות, יש לקוות. אל תשכחו את המוסיקה הטובה הזו.
זה מזכיר את הסכנה שיש בהתבוננות בצמחים קטנים כי שדה הזוהר שלהם חזק. הם מרגישים שאת/ה מביט מתבונן בהם ויורים בך חזרה. =============== 23.3.19
הצעתי כבר את הרעיון הזה בעבר, אבל כמדומני לא לגמרי בדיוק באופן זה, ואם כן, לא מזיק לחזור על רעיונות של התפיסה שאנו שואפים להחליף בה את אופן ההסתכלות שלנו על המציאות.
העיט (Eagle, לא נשר) הוא מקור הדברים, ממנו הכל נאצל, הידוע והלא-ידוע.
האם מקור הכל חייב לנכוח בשדה התפישה החושית?
אם לא חייב, אז סביר מאד (לדעתי).
אם כן, מה בשדה הראייה שלנו מייצג את העיט?
הצעתי בעבר את השמש.
לדוגמה, שניהם, השמש והעיט, מזינים את כל היצורים.
תמיכה מהעולם הקדום:
בתרבויות קדומות היו אלי שמש רבים בעלי ראש עיט, או דמוי עיט.
לדוגמה: רַא, אל השמש המצרי.
=============== 24.3.19
לא רק נוכחותו של בעל הברית מתבטאת בקול רועם מתגלגל, אלא גם הכפיל מדבר בקול דומה.
כשחושבים על כך ששניהם ישויות לא אורגניות, זה לא כל כך מפתיע.
הנה קטע מ"הטבעת השניה של העוצמה". בניניו נמצא בכפיל שלו (הצעתי כך בעבר).
"One of us here is a fool!" Benigno said in a booming voice
without opening his eyes.
The sound of his voice was so outlandish that I jumped
away from him.
בניניו הסתיר את עיניו כי הן אינן עיניים רגילות, אלא נקודות אור אדומות או ענברי. הייתה לחניכים סיבה להסתיר מקסטנדה את העובדה הזו.
כל האינטראקציה של קסטנדה עם החניכים בספר זה היא על טהרת הייקוש מצדם, לדעתי.
לא אתפלא אם יתברר, בסוף ימים רבים, שגם הוא הוא עשה להם יקוש ושיחק את האידיוט.
באותו המפגש הנ"ל יש עוד כמה התיחסויות לקול המוזר של בנינו. קסטנדה אפילו שואל אותו על קולו המוזר.
הנה קטע אחר מאותו מפגש:
"But why?" I asked him.
Benigno answered for him in a booming, guttural voice.
"Because his pecker doesn't work," he said.
The sound of his voice was so extraordinary that for an
instant I had the impression that he was talking inside a cavern.
It was at once frightening and incongruous. I laughed almost
out of control.
הקול העמוק והרועם מגיע מתוך הגרון, או הבטן. כך גם מתואר הקול של ההקורה.
וכך גם דיבר השמאן הצלליתי שחילץ את האנתרופולוג ביל מטקס החניכה שאינדיאנים התכוונו לערוך לו. =============== 24.3.19
הנה הקטע מ"צדו הפעיל", תיאור קולו של השמאן הזקן הצלליתי (shadowy).
His voice was something unforgettable. It was as if he were talking
from a tube, or as if he had something attached to his mouth that carried the words out of him. I
swear to you that I saw the man talking inside his body, and his mouth broadcasting the words as a
mechanical apparatus.
(מתוך הפרק "מסע העוצמה".) =============== 24.3.19
ישנו קטע אחר שבו מוזכר קול (רעש) המגיע מבפנים.
כאשר פלורינדה חלתה.
"בוקר אחד הרגשתי סחרחורת כזו, שלא יכולתי לצאת מהערסל שלי. הנמכתי את ראשי לכיוון ברכיי, וחיכיתי שהכישוף יחלוף. לא היה לי כוח להרים את הראש ולענות למילותיה החרדות של ריטימי אשר אבדו ברעש המתמיד סביבי. זה בטח הנהר, חשבתי: הוא לא רחוק מדי. אבל אז הבנתי שהרעש בא מכיוון אחר. באופן נואש, כאילו חיי היו תלויים בזה, ניסיתי לחשוב מאיפה בעצם הקול מגיע: הוא בקע מתוכי. במשך ימים לא שמעתי דבר מלבד תיפוף בראשי. רציתי לפקוח את העיניים. לא יכולתי. דרך עפעפיי העצומים ראיתי את הכוכבים בשמים כשהם בוערים באופן זוהר עוד יותר, במקום דועכים. בהלה אחזה אותי למחשבה שהלילה עלול להימשך לנצח, שאני יורדת עמוק יותר ויותר לתוך עולם של צללים וחלומות מנותקים.
ריטימי, טוּטמי, אֶטֶווּ, אַרַסֻוֶוה, הַיַמוּ, אִירַמַמוֹ-וֶוה, וקַמוֹסִיוֶוה הזקן נופפו אליי מגדות נהר ערפיליים ונראו כנסחפים מולי. לפעמים הם קפצו מענן לענן, מטאטאים את הערפל עם מטאטאים העשויים עלים. בכל פעם שקראתי להם, הם נמסו אל תוך הערפל. לפעמים יכולתי לראות את אור השמש, זורח באדום וצהוב מבין ענפים ועלים. הכרחתי את עיני להישאר פקוחות, והבנתי שהייתה זו רק האש הרוקדת על גג הסכך."
(עמוד 199)
בהמשך יש תיאור של הריפוי של השמאן פוריווריווה את פלורינדה, ובגלל השוונג אני מביא אותו.
ובעיקר כי הוא חשוב.
"שעות הערּות והשינה שלי היו מלאות בקולו. בכל פעם שמיקדתי את
עיניי בחשיכה, פניו של פוריווריווה הופיעו. שמעתי את השיר של
ההקּורַה שלו. הרגשתי את המקור החד של יונק הדבש פותח את בית
החזה שלי. המקור הפך לאור. לא אורה של השמש או אור הירח, אלא
הקרינה המסנוורת של עיני השַפּוֹרִי הזקן. הוא דחק בי להביט לתוך
אישוניו העמוקים. עיניו נראו חסרות עפעפיים, נמתחות עד לרקותיו. הן
היו מלאות ציפורים רוקדות. עיניו של מטורף, חשבתי. ראיתי את
ההקּורוֹת שלו מרחפים על אגלי טל, רוקדים בעיניו המבריקות של
יגואר, ושתיתי את הדמעות המימיות של האֶפּנַה. דגדוג אלים בגרוני
כיווץ את בטני עד שהקאתי מים. הם זרמו אל מחוץ לבקתה, אל מחוץ
לשבונו, בשביל אל הנהר, נמסים אל תוך לילה של עשן וזימרה.
פקחתי את עיניי והתיישבתי בערסלי. ראיתי בבירור את פּוריווריווה רץ אל מחוץ לבקתה. הוא פשט את זרועותיו אל הלילה, אצבעותיו
פרושות לרווחה כאילו היה מזַמן את האנרגיה של הכוכבים. הוא
הסתובב והביט בי. "את תחיי," הוא אמר. "הרוחות הרעות עזבו את
גופך." אחר כך הוא נעלם לתוך צללי הלילה."
(עמוד 200)
כפי הנראה, הרעש דמוי-נהר שבקע מתוכה ("קול מים רבים"), וקול התיפוף, שגם הוא עלה מתוכה (כנראה), מקורם הוא, כך נראה, בהקורות הרעות (הרוחות) שחדרו לתוכה.
אם כן, אפשר לשער מהנ"ל שקולות הבאים מבפנים (קול הדיבור של ההקורות) ורעשים פנימיים סיבתם היא הקורות/רוחות.
ההקאה של מים היא גם מעניינת. (היא שמעה קול זרימת מים בתוכה כשהייתה חולה, ובריפוי שלה היא הקיאה מים).
מים הם כנראה מצע הקיום של הישויות הלא אורגניות הטפיליות. (להבדיל, בעלי ברית הקשורים ברוח (ובשמש) הן ישויות הדַרות באש, כנראה)
דונה מרסדס השתמשה המון בגרימת הקאה כחלק מהריפוי שלה. ===============
לילה ויום (וכטולטקים אנו מוסיפים: ובעיקר מה שביניהם)
שיר משנת 1932.
גירסה ג'אזית יפה!
בסוף הפוסט הקודם העליתי את החידה הבאה:
מילאגרוס לוחש באוזנה של פלורינדה מילה לא מובנת.
"זה השם החדש שלך." הוא פנה אל אנגליקה ולחש את השם לתוך אוזנה". (עמוד 43 למטה) מהו שם זה, או מה משמעו?
הנה הקטע בשלמותו. הרקע: השלישייה נמצאת בדרך אל הכפר. מילאגרוס צובע את גופה של פלורינדה במישחת האוֹנוֹטוֹ:
"מילאגרוס חייך, מתעלם לחלוטין ממה שאמרתי. הוא הביט בי
בחשדנות, ּבַּחַן את פניי הצבועות, ואז פרץ בצחוק רם משוחרר. היה זה
צחוק עליז, שמח, כמו של ילד. כשהוא מוחה דמעות מעיניו, אמר,
"אינדיאנית בלונדינית".
צחקתי איתו, וכל החשש הרגעי שלי פג. מילאגרוס עצר בפתאומיות,
רכן לעברי ולחש מילה לא מובנת באוזני. הוא הניח את כף ידו על
שפתיי כדי למנוע ממני לחזור עליה בקול רם, ואמר ברצינות: "זה השם
החדש שלך". הוא פנה אל אנגליקה, ולחש את השם לתוך אוזנה."
(עמוד 43 למטה)
אם צריך להמר, אני מהמר שמובנו של השם נמצא ממש לפני נתינת השם. גלוי ומונח לפנינו, אבל אנו לא רואים אותו. כמו אין סוף רמזים בספרים, אנו מצפים או מחפשים את ההסברים אחרי הופעת הקושיה, ולא לפניה (ככה פועל המיינד הטפילי, כנראה). וכמו במקרים רבים אחרים בספרים, ידע אמיתי וחשוב מוסווה ב.... הומור.
אם להמשיך את ההימור, המילה לבנה היא כנראה "נַפֶּה", כלומר זר/ה. בעולמה של דונה מרסדס היא זכתה לכינוי דומה במשמעותו: מוּסִיַה. הייתי מהמר על איטיקוטרינַפֶּה, או משהו כזה, אבל איטיקוטרי איננו השם האמיתי של הקבוצה, כפי שאומרת פלורינדה:
בתיאור הדברים ערכתי שני שינויים ברשימותיי המקוריות. הראשון
קשור לשמות. השם אִיטִיקוֹטרִי, כמו גם שמותיהם של האנשים הנזכרים,
הוא יציר הדמיון. (עמוד 10)
ההתנהגות של פלורינדה, שבחלקה מייצגת את התרבות המערבית, הייתה לאינדיאנים מוזרה ובמקרים רבים משעשעת. אני משער ששמה האמיתי, זה שמילאגרוס נתן לה, הועבר ביניהם בלחישה, והוא עצמו מצחיק מאד בעיניהם, משהו המכיל מעין סתירה פנימית (אוקסימורון).
אני משתעשע כאן במחשבות, כן? ייתכן ויש משהו במחשבות אלה וייתכן וכל מה שיש בהן הוא גוּרנִישְט.
שתי דוגמאות נוספות לשמות של האינדיאנים:
"האם ראית את אִירַמַמוֹ-ווה (Iramamowe) אתמול?" שאלה
ריטימי. "האם ראית אותו הולך? רגליו לא נגעו בקרקע. הוא שַפּוֹרִי בעל
עוצמה. הוא הפך ליגואר הגדול". (עמוד 76)
אחרי שפלורינדה לקחה אֶפֶּנַה, החומר ההלוצינוגני המוחדר דרך האף, היא מביטה בעיניו של השמאן (שפורי), אחרי שהוא ראה הקורות באישוניה:
"לאור השמש, עיניו של אִירַמַמוֹ-ווה לא היו כהות, אלא בהירות,
כצבע הדבש. "אני יכולה גם כן לראות את ההֶּקוּרוֹת בעיניך," אמרתי לו,
בוחנת את הכתמים הצהובים שעל קשתיות עיניו. פניו קרנו ברוך
שמעולם לא ראיתי לפני כן. כשניסיתי לספר לו שסוף סוף הבנתי למה שמו הוא "עין של יגואר", התמוטטתי כלפיו." (עמוד 161)
דוגמה נוספת למתן שמות (שכרגע אני נזכר בה),
באותו יום התינוק גם קיבל את השם הוֹ-וובַּשִיווה, כי היה זה קוף לבן אשר
רצה להשאיר את הילד ברחם. זה היה רק כינוי. כשהילד יתחיל ללכת,
הוא יקבל את שמו האמיתי. (עמוד 186)
אם השם שפלורינדה קיבלה מכיל את המילה "לבן" ולא "נפה", אז המילה לבן נמצאת באחד הצדדים של השם הנ"ל של התינוק: הוֹ-וובַּשִיווה. לך תדע.
אפרופו לידה, ראינו שיש לאינדיאנים תפיסה מעניינת מאד לגבי חבלי לידה.
בפוסט הקודם ראינו שפלורינדה החליפה 4 פעמים לפחות את שמה, באופן רשמי, כמדומני. כאן היא מוסיפה עוד אחד לרשימה.
בקטע הבא ישנו משהו השייך לפוסט על גיחת הלא-ידוע הפנימי. אני מביא אותו בהקשרו החלומי. הדגשתי את הדבר.
האם היה זה אמיתי, או אולי חלום? האם הייתי ערה או ישנה כששמעתי את אנגליקה מתהפכת על יצועה? היא מלמלה משהו חסר
היגיון והתיישבה. כשהיא עדיין מבולבלת, היא הרחיקה את השיער
שדבק לפניה והביטה סביב. אחר כך נעה לעבר הערסל שלי. היא הביטה
בי בעוצמה מוזרה. עיניה נראו גדולות מאד בפניה הדקות המקומטות.
היא פתחה את פיה. קולות מוזרים בקעו מגרונה, וכל גופה החל לרעוד. הושטתי את ידי, אבל לא היה שם כלום, רק צללית מעורפלת (vague shadow) הנסוגה לתוך השיחים. שמעתי את עצמי שואלת, "אישה זקנה ,לאן את
הולכת?" לא הייתה תשובה, רק צליל טפטוף הערפל מהעלים. לרגע ראיתי אותה
פעם נוספת, כפי שראיתי אותה מוקדם יותר באותו אחר הצהריים
כשרחצה בנהר. ואז היא נעלמה בערפל הלילה הסמיך.
מבלי שיכולתי לעצור אותה, ראיתי איך היא נעלמת לתוך נקיק בלתי
נראה באדמה. לא משנה כמה חיפשתי, לא יכולתי למצוא אפילו את
שמלתה. "האם היה זה רק חלום," חזרתי ושאלתי את עצמי, עם זאת
המשכתי לחפש אותה בין הצללים ובין העלים הלוטים בערפל. אבל לא
היה לה זכר.
התעוררתי בחרדה עמוקה.
(עמוד 53,54)
כלומר, משהו זר דיבר מתוכה.
הערה, היא ראתה אותה כפי שהיא נראתה קודם ברחצה, כלומר ערומה. זה מסביר מדוע פלורינדה חיפשה זכר לה, לפחות את שמלתה.
הדיבור המוזר של אנגליקה, מהבטן, לכאורה, הוא דיבור של הכפיל כנראה, או במונחים של האינדיאנים: ההקורה שלה.
אני לא טוען שהשניים הם אותו דבר, כי אני לא בטוח בכך, אבל ייתכן מאד. בכל מקרה, יש קירבה בין הכפיל ובעלי הברית, שניהם קשורים ברוח.
כמה דוגמאות, בשליפה, לדיבור מוזר מהבטן:
-זולייכה,
- השמאן הזקן שנראה כמו צללית בטקס החניכה של ביל האנתרופולוג.
- בניניו בפגישה סביב השולחן עם שאר החניכים.
=============
15.3.19
את/ה ההזיה (פנטזיה?) שלי.
אתך לא צריך אֶפֶּנַה. 😊
ביצוע מקסים !!!
=============
15.3.19
האם יש מקרים אצל קסטנדה שבהם משהו זר מגיח מתוכו ופועל או מדבר?
כמובן.
בספרים יש לא מעט מקרים של תגובות קיצוניות מצד קסטנדה, בהם קסטנדה ניצב חסר אונים נוכח תגובותיו, כאילו משהו זר בתוכו תפס פיקוד על גופו.
=============
16.3.19
אנרכיזם, על פי הוויקיפדיה:
"אָנַרְכִיזְם הוא מושג כללי המתייחס למגוון פילוסופיות פוליטיות התומכות ביצירת חברה המבוססת על מוסדות התנדבותיים, בביטול מוסד המדינה ולעתים גם בביטול כלל המבנים ההיררכיים בחברה.
[...]
מקור השם "אנרכיזם" הוא בשפה היוונית, ומשמעו "הֶעְדֵּר ארכון" (ארכון היה בעל המשרה הבכירה ביותר באתונה, המקביל לראש המדינה בימינו). משמע, אנרכיזם, במובנו הרחב ביותר, הוא אמונה שכל צורת שלטון וכפייה על אחר אינם נחוצים וצריך לבטלם."
-----------
אני רוצה להציע שאידיאל זה הוא מחשבה שמקורה במיינד האמיתי (ברוח).
מסקנה מההצעה: כל ההיררכיה הבלתי נגמרת הזו סביבנו, בעולם הזה, מקורה ב.... המיינד הטפילי. (אתם קולטים את זה ???? ההיררכיה הזו, שנוגסת בכל חלקה טובה, איננה מחויבת המציאות)
חבורת הלוחמים של דון חואן התנהלה באופן חסר היררכיה, כולם היו שווים וחיוניים באותה מידה, כולל הנגואל. פלורינדה המורה לפלורינדה: אני (ואף אחד אחר מאיתנו) לא יאמר לך מה לעשות.
הכפר של האיטיקוטרי מראה קווי דמיון לניהול אנרכיסטי.
מעניין שיש שמאנים לא מעטים בכפר הקטן הזה.
ראוי לזכור (בקלות אפשר לפספס זאת), שראש הכפר הוא בעצמו שַפּורִי.
"כאשר צפיתי לראשונה בטקס ריפוי [שערך ראש הכפר], מילאגרוס אמר לי "ַארַסּו-ווה
הוא שַפּוֹרִי גדול" (עמוד 73)
הרמזים הנוספים, היחידים אולי, לכך שיש לראש הכפר יכולות שמאניסטיות הם המקרים הבאים:
- "אנחנו לא יכולים להישאר כאן," חזר ואמר ַארַסוּ-ווה. "אני יכול
להרגיש את זה ברגליי, שמשהו עומד לקרות בשבונו." (עמוד 204)
- "אי אפשר לסמוך על המוֹקוֹטוֹטרִי," אמר ַארַסּו-ווה לאחר שתיקה
ארוכה." אני יכול להרגיש ברגליי שזה לא נכון שתלכי." (עמוד 129)
הנה קטע מהספר. הדגשתי את המבקש הדגשה:
"אביה, אמרה ריטימי, רק ביצע את
חובתו כראש הכפר, ובדק אם יש ראיות להימצאות פולשים. זו הייתה
משימה שראש כפר נאלץ לבצע בעצמו, כי בדרך כלל אף אחד אינו מוכן
להתלוות אליו למשימה כה מסוכנת. זה לא מצופה מאף אחד.
רק לאחרונה הגעתי להבנה שלמרות שַארַסּו-ווה הוצג בפניי על ידי
מילאגרוס כראש הכפר האיטיקוטרי, היה זה תואר מפוקפק. סמכויותיו
של ראש הכפר היו מוגבלות. הוא לא לבש סמל מיוחד כלשהו שיבדיל אותו משאר הגברים, וכל הגברים הבוגרים היו מעורבים בהחלטות
חשובות. גם כאשר הושגה החלטה, כל גבר היה עדיין חופשי לעשות
ככל העולה על רוחו. החשיבות של ַארַסּו-ווה נבעה מיחסי הקירבה שלו.
אחַיו, בניו הרבים וחתניו העניקו לו כוח ותמיכה. כל עוד החלטותיו
סיפקו את אנשי השבונו שלו, לא הייתה מחלוקת על סמכותו."
(עמוד 211-212)
מעניין שהחופש הנ"ל מוענק לגברים, לא לנשים. לעומתם, בחבורת הלוחמים של דון חואן כולם חופשיים לעשות כרצונם.
=============
16.3.19
בעולם הזה הלוחם/ת יכול לעשות כרצונו. אבל בממשק בין העולם הזה אל הרוח, שם אין מקום לקפריזיות. שם יש נכון ולא-נכון. שם הלוחמים הם משרתים של הרוח.
אפרופו חוסר היררכיה, שוויון:
אחת הליבות המופשטות של הכישוף (לדעתי) היא האירוע שבו קסטנדה הביט בחיפושית הדוחפת כדור דומן והפציעה בו ההכרה (הליבה המופשטת) שהוא אינו חשוב ממנה.
בעקבות תובנה זו הוא הגיע לראייה.
לדעתי זה אירע על גבעת השושלת במדבר, שם כל אבן, צמח וחרק הם חבריו. והחיפושית עזרה לו להגיע לתובנה הזו.
איזו עוצמה יש לתובנה "טריוויאלית" זו !
=============
16.3.19
לגבי החיפושית הדוחפת כדור חרה, ייתכן שמלבד השוויון המופשט ביניהם (ובינה לבינינו), יש גם משמעות קונקרטית: גם אנו גוררים איתנו גוש חרה. (הטפיל).
דון חואן לימד את החניכים טעימה מסחיבת משא כבד זה כשאילץ אותם לשאת שולחן גדול וכבד במדבר. שולחן שייצג את הטונל.
=============
16.3.19
ההיררכיה ברמה האישית מתבטאת ברצון לשלוט באחרים.
כלומר, כשאת/ה מציית לדחף זה אתה נמצא בשליטת המיינד הטפילי.
=============
16.3.19
אם היינו פוגשים את פלורינדה כשחזרה מהג'ונגל, היינו שואלים:
COMO FUE
אל תשאל..... :)
=============
16.3.19
אפרופו גיחת הלא-ידוע מתוך קסטנדה,
התחלתי לקרוא את "הידיעה השקטה", ספרון קטן שחיבר קסטנדה ויצא לאור ב-1996, כ-60 עמוד,
ונתקלתי בו, עד כה, ברבע הראשון שלו, בשני אזכורים לתגובה מילולית מצדו לדברים שאמר דון חואן, תגובה שנראית לו לגמרי זרה:
- "I became so utterly confused after a few moments in the throes
of this contradiction that I heard myself speaking without any volition of my own. I heard myself saying [...]"
לסתירה, contradiction, היה כנראה חלק בגרימת הפיצול התודעתי.
זה קצת מזכיר קוֹאַנִים של זֶן, הידועים כסתירות (דברים והיפוכם) שמיוחס להם הכח לחלץ את המודט מעל לסתירה אל ההארה.
- "In a faltering voice that didn't seem to be mine, I asked don Juan [...]"
=============
16.3.18
חידה שאין לי עליה תשובה.
ההֶקוּרוֹת שוכנים בחזה, אם הם בכלל מסכימים להשתכן במישהו.
אז איך זה שהם משתקפים בעיניים של מארחם, "אביהם"? (ובמקרים נדירים "אִימַן")
חומר למחשבה.
שבוע טוב.
=============
17.3.19
מחר, יום שני, ה-18.3.19 הוא יום עוצמה.
=============
18.3.19
הקטע הבא מדבר על הצורך של השמאן בנשיות בגופו.
"שַפּוֹרִי הוא לא אדם רגיל. הוא לא ירצה אותך להנאתו. שַפּוֹרִי צריך את הנשיּות בגופו." היא נשכבה על גבה בערסל. "האם את יודעת
היכן נמצאת הנשיות הזאת?"
"לא."
הזקנה הביטה בי כאילו חשבה שאני קשת תפיסה. "בתוך הנרתיק,"
אמרה לבסוף, כמעט נחנקת מצחוקה.
"האם את חושבת שּפּורִיוַורִיווה עלול לחטוף אותי?" שאלתי בלעג.
"אני בטוחה שהוא זקן מדי בשביל שיהיה לו אכפת מנשים."
תדהמה אמיתית פערה את עיניה. "האם לא ראית? האם אף אחד לא
אמר לך שהשַפוֹרִי הזקן הזה חזק יותר מכל גבר בשבונו?" היא שאלה.
"ישנם לילות שבהם הזקן הולך מבקתה לבקתה, תוקע את הזין שלו
בתוך כל אישה שהוא יכול למצוא. והוא לא מתעייף. עם שחר, כאשר
הוא חוזר אל היער, הוא מוכן כתמיד."הַיַמּו הבטיחה לי שּפּורִיוַורִיווה
לא יכול לחטוף אותי, כי הוא כבר לא צריך כלום. עם זאת, היא הזהירה
אותי שישנם שמאנים אחרים, ּפחּותי עוצמה מהזקן, אשר עלולים.
(עמוד 245)
הקטע הזכיר לי עניינים מ"להתעורר אל החלום":
"גברים בונים את הידע צעד אחר צעד," הסבירה, העיפרון שלה
ניצב מעל הדמות המעוטרת בחרוט. "גברים פונים מעלה. הם מטפסים
אל הידע. המכשפים אומרים שהגברים חרוטים כלפי הרוח. הם חרוטים
מעלה אל הידע. התהליך החרוטי הזה מגביל את הגברים לגבי כמה
רחוק הם יכולים להגיע." היא עברה בעפרונה שוב על החרוט שעל
הדמות הראשונה. "כפי שאת יכולה לראות, גברים יכולים להגיע לגובה
מסוים בלבד. הנתיב שלהם אל הידע מסתיים בנקודה צרה: קצה
החרוט."
היא הביטה בי בחדות. "שימי לב," הזהירה אותי וכיוונה את
עפרונה אל הדמות השנייה, זו שחרוט הפוך על ראשה. "כפי שאת יכולה
לראות, החרוט הפוך, פתוח כמו משפך. נשים יכולות לפתוח את עצמן
ישירות אל המקור, או ליתר דיוק, המקור מגיע אליהן ישירות, אל הבסיס
הרחב של החרוט. המכשפים אומרים כי הקשר של הנשים אל הידע הוא
רחב. לעומתן, החיבור של הגברים הוא די מצומצם.
(עמוד 253)
ככל הנראה, מכשפים גברים צריכים את הנשיות כדי להשיג דרכה מגע רחב יותר ועמוק יותר אל הרוח, (לצאת מגבולות החרוט שלהם).
התלות היא הדדית. נשים צריכות את הגברים כי: "נשים חייבות להתלכד
סביב גברים, אלא אם הן רוצות להנהיג את עצמן." (עמוד 15)
האמירה החידתית הבאה באותו ספר נוגעת לדעתי לעניין:
"מה לגבי מכשפים גברים?" שאלתי, "אין להם
רחם, אך הם מחוברים באופן ברור לרוח." אספרנסה הביטה בי בהנאה גלויה, ואז הביטה אל מעבר לכתפה,
כאילו חששה שמישהו ישמע אותה באקראי, ולחשה: "מכשפים
מסוגלים להתאים את עצמם אל הכוונה, כלומר אל הרוח, משום שהם
ויתרו על מה שבעצם מגדיר את גבריותם והם כבר אינם גברים."
(עמוד 258)
אם כן, ייתכן שהשמאנים האינדיאנים חודרים לתוך נשים כדי להגיע אל הרוח.
בנוסף, אני נוטה לחשוב שזה כמו שהחלימה בעולמות הלא אורגנים מעניקה לחולם המבקר בהם אנרגיה. נשים ,כידוע, הן בנות-בית בעולמות הלא-אורגניים (ב"מפגשים עם הנגואל" נאמר שהן נציגות של הלא-אורגנים בעולם הזה).
כלומר השמאן מטעין את עצמו באקטים מיניים אלה באנרגיה נשית, אפלה, לא-אורגנית, באותו אופן שהחלימה מטעינה את החולם.
לסיכום ההצעה שלי:
שני דברים קורים באקטים האלה: דרך הנשים הוא מגיע למגע רחב ועמוק יותר עם הרוח, וגם טוען את עצמו באנרגיה לא-אורגנית (יקוש היוקשים: כי הוא לא משתמש באנרגיה המינית להולדה אלא כדי להיחלץ מהעולם).
הערת אגב, ההתלכדות של נשים סביב גברים: כי הם שיכולים להנהיג, להם יש חוש כיוון (החרוט שלהם בכל זאת טוב למשהו 😊), התלכדות זו באה לידי ביטוי בכך שלכל גבר ישנן שתי נשים. כך זה בכל בית מבתי החבורה, ולפי המודל שהצעתי גם בבית הנגואלים.
=============
18.3.19
כשירות מיטיב לקהל הרב הצובא על הבלוג הזה 😊,
הנה לינק לספר (באנגלית) "דרכו של השמאן - מדריך לעוצמה ולריפוי" מאת מייקל הַרנֵר, שיצא ב1980.
המיוחד בספר זה הוא, כפי שכבר כתבתי, שהוא היחיד מחוץ לספרי הנשים בחבורתו שקסטנדה העניק לו את המלצתו:
אני לא מתכוון לקרוא אותו בעתיד הנראה לעין. יש חומרים דחופים יותר של קסטנדה שעדיין לא הספקתי, אבל ספר זה כמובן נכנס לרשימת הקריאה.
=============
18.3.19
רשימותיה של פלורינדה נשרפו בהוראת מילאגרוס. הם גם נשרפו על ידי דונה מרסדס שניבאה שהיא לא תזדקק עוד לרשימותיה כשהיא תחזור מהג'ונגל. האם היה זה עוד שיעור שהיא קיבלה בג'ונגל? הנה הנימוק לשריפת רשימותיה:
"מילאגרוס הניד בראשו בעצב. "את יודעת שלא באת לכאן כדי
לעשות את העבודה שלך. יכולת לעשות אותה בהצלחה רבה יותר באחד
מהכפרים הקרובים למיסיון." דמעות הופיעו בקצה עפעפיו. הן נצמדו
לריסיו הקצרים והעבים, זורחות ורועדות. "הידע על דרכינו ואמונותינו
ניתן לך כדי שתנועי בקצב של חיינו; כדי שתרגישי בטוחה ומוגנת. זו
הייתה מתנה, לא כדי שתתני לאחרים או לשימושם."
(עמוד 84)
האם מרגע שריפת הרשימות יש שינוי באופי הכתיבה או בתכניה?
אם כי, לכאורה, גם מה שנכתב ונשרף, היה צריך לעלות מהזיכרון לפני שהועלה על הכתב. האם הם אכן אותו הדבר?
לדעתי יש הבדל משמעותי: מה שלא עלה על הכתב, בחלקו, עשוי להיות כזה שלא נחשף למיינד הטפילי. כי מה שנכתב, גלוי לו. זה נוגע לחשיפת הידע של צד שמאל לצד ימין.
אפרופו נושא זה: יש לי כמה תובנות או השערות לגבי הכתיבה באצבע (במקום כתיבה על דף, הצעתו של חנארו). אכנס לזה בקרוב, אני משער.
דרך אגב, עם פרידתה מרשימותיה, היא נפרדת גם מהשעון שלה:
"הסטתי את מבטי לעבר המים. לא הרגשתי כשהשעון שלי נפל לנהר,
אבל שם הוא היה, שוכב בין חלוקי הנחל, חיזיון רוטט של כתמים
זעירים זוהרים המתקרבים ומתרחקים זה מזה במים. אחת מחוליות
המתכת ברצועת השעון בטח נשברה, חשבתי, אבל לא עשיתי כל מאמץ
כדי לקחת בחזרה את השעון, חולית החיבור האחרונה שלי עם העולם
שמעבר ליער." (עמוד 85)
בצירוף מקרים, באותו אירוע של פרידה מהרשימות היא נפרדת גם מהשעון. לגמרי במקרה ? :)
חשוב לזכור את סיום "להתעורר אל החלום". גם שם השעון מתברר כחולית החיבור שלה אל העולם הזה, ולכן היא נפרדת ממנו שם כשהיא טובלת באותה בריכת מכשפים. היא כבר לא תחזור להיות מי שהיא הייתה. זו המקבילה, כפי שהצעתי בעבר, לקפיצה של קסטנדה לתהום.
אפרופו המשפט: "אקדח המופיע במערכה ראשונה של המחזה יירה במערכה השלישית":
קוראי פלורינדה שקראו את ספריה על פי סדר יציאתם לאור, אמורים להבין, או לקשר, או להבין לעומק, את אבדן השעון כחולית החיבור לעולם ב"שבונו", רק בסוף הספר השלישי והאחרון שלה.
============= 19.3.19
פוסט שהעליתי בפייסבוק, וכדי שלא לקפח את הבלוג אני מביאו גם כאן.
אני מביא אותו כפי שהעליתיו (לחיסכון בזמן:))
1.Genaro never jokes ----------------------------- "Genaro once gave you the solution," he replied. "You thought, as you always do, that he was joking, He never jokes. He told you that you should write with the tip of your finger instead of a pencil. (The Eagle's Gift) . 2.The warriors' dialogue -------------------------------- "Genaro adopted a serious look and in a booming voice he asked me, "Did you shit today?" He urged me with a movement of his head to answer. "Did you, did you?" he demanded. "Let's get going with our warriors' dialogue." (The Fire from Within) --------- hence This question is a part of the warriors' dialogue. so: DID YOU SHIT TODAY?
============= 19.3.19
אפרופו דו השיח של הלוחמים:
לדעתי הוא תופס את מקומו של דו השיח הפנימי. השאיפה היא לדעתי ליצור רוויה של דברי הנגואל, על ידי דו שיח של לוחמים, או במעין דו שיח פנימי, אבל אחר מהרגיל.
רוויה היא מושג שנתקלנו בה גם בנוגע להרווית הגוף במעברים קסומים.
אינני זוכר כרגע אם מושג הרוויה מופיע בעוד מקומות. יש מושג קרוב, כמדומני הצפה, בהקשר של הצפת החושים במידע (במסגרת ההליכה הנכונה) ובכך להשיג השתקת דו השיח הפנימי. ============= 19.3.19
הנצח מקיף אותנו בכל רגע. ממתין לנו אם רק...
האם אין זו מחשבה נפלאה?
let forever begin tonight
============= 19.3.19
חנארו לא (רק) צוחק, וגם אני לא.
השאלה "האם חרבנת היום?" שייכת לדו השיח של הלוחמים.
איך להבין זאת? מה מעניק לה את כרטיס הכניסה למועדון היוקרתי הזה?
תשובות על גבי אריזות של מיני מתיקה (ונייר טואלט). =============
