הכתיבה עם קצה האצבע היא אי-העשייה של הכתיבה

כל אחד רוצה
לכתוב עם קצה האצבע

אבל פייסבוק וחלאות אחרות יודעים שהם יוכלו לסגור את הבסטה שלהם אם נעשה זאת.

[Genaro] told you that you should write with the tip of your finger instead of a

pencil. You didn't take him up on that, because you can't imagine that this is the not-doing of taking notes."

writing with the tip of my finger on a piece of paper, as the not-doing of taking notes, would force my second attention to focus on remembering, and I would not accumulate sheets of paper. 

כלומר, הכתיבה הזו היא עם קצה האצבע על דף, לא באוויר.
אנחנו חוסכים כלי כתיבה, אבל גם דפים, כי מספיק דף אחד :)

He reminded me that Genaro was always recommending to me that I learn to write with the tip of my finger instead of a pencil so as not to accumulate notes. Don Juan said that what Genaro had actually meant was that while I was in states of heightened awareness I should utilize some unused emanations for storage of dialogue and experience, and someday recall it all by reemphasizing the emanations that were used.

כדאי לשים לב שמדובר בהתנסויות במצב של מודעות גבוהה, לא אלה הרגילים.
זה מחזק אצלי את ההצעה שצריך להסתיר את הידע וההתנסויות במודעות הגבוהה מהטונל. ברגע שהדברים יהיו כתובים על דף, הם יהיו נגישים לטונל.
לדעתי הדבר נרמז בקטע הסמוך לאחד הקטעים העוסקים בכתיבה עם קצה האצבע:

Don Juan moved closer to me. He leaned over and whispered in my right ear, "Don't you think it's funny?"

Don Genaro also leaned over towards me and whispered in my left ear, "What did he say?"

אם כי, כאן צד שמאל אינו יודע מה נאמר בצד ימין.

הבעיה בכתיבה עם קצה האצבע היא הקריאה של הנכתב.

"Since you like to write so much, why don't you learn to write with your finger instead of a pencil. That'll be a blast."

Don Juan and don Genaro sat by my side and laughed while they speculated about the possibility of writing with one's finger. Don Juan, in a serious tone, made a strange comment.

He said, "There is no doubt that he could write with his finger, but would he be able to read it?"

Don Genaro doubled up with laughter and added, "I am confident that he can read anything."

(סיפורי עוצמה)

ההתלוצצות לכאורה של חנארו ודון חואן נועדה להסוות את כל העניין כבדיחה. "חנארו לעולם לא מתלוצץ".


המילים על דף הן קווים מצוירים בעלי משמעות מוסכמת שמצביעים על משמעויות ומחשבות, כלומר על התוכן שנכתב, על מה שרצינו לומר בכתיבה.
מה ברמה החושית ישמש קצה חוט כזה שיוביל אל המשמעויות כאשר נכתוב עם קצה האצבע?
ההצעה שלי: תנועות האצבע.
ראינו שתנועות גוף מסוימות (המעברים הקסומים) אוצרות בתוכן כוונות ומשמעויות שהוטמעו בהן. לדעתי כך גם בכתיבה באצבע.

דרך אגב, קסטנדה לא סיפר אם הוא אימץ את ההצעה הזו.
לדעתי, כדי שלא להרחיב ולפרט נושא זה מעבר למה שנאמר. אני משער שהוא אכן אימץ אותה. זה לא עניין של בחירה.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

25.3.19

קצות האצבע(ות) מוזכרים גם בקטע הבא, שאנו נוטים, לדעתי בטעות, להתייחס אליו כמטפורה ולא באופן מילולי. חלק מההטעיה נמצא כנראה במשפט האחרון.

 What we need is a teacher to convince us that there is incalculable power at our fingertips. What a strange paradox! Every warrior on the path of knowledge thinks, at one time or another, that he's learning sorcery, but all he's doing is allowing himself to be convinced of the power hidden in his being, and that he can reach it."

אני סבור שקטע זה קשור לרעיון הכתיבה בקצה האצבע, ועשוי לעזור לנו בהבנת העניין.

יש תיאורים של חוטי אנרגיה הבוקעים מקצות האצבעות של לה-גורדה.

אני משער שהקריאה של הנכתב-עם-האצבע היא קריאה מסוג קריאת האינסוף.

ובדומה לקול הראייה, המילים שנכתבו עם האצבע מלוות את מה שהן מתארות, בוראות אותו תוך כדי הופעתן.

בעבר הרחוק טענתי, בהקשר לקול הראייה, שלעתים המילים מפגרות אחרי החזיונות ולעתים הן מקדימות אותם ויוצרות רושם שהן בוראות את המתואר. ההסבר שהצעתי הוא שזה עניין של מיקוד תשומת הלב, באיזה מהם אתה מתמקד, במילים או בחזיונות.

אישית, אני מכיר את התופעה, של מילים מלוות או בוראות, בחלומות. אני משער שזה לא נדיר מאד.

============= 

26.3.19

הקריאה של הנכתב בקצה האצבע היא קריאת האינסוף מהנימוק הבא:

את הספרים קרא קסטנדה באינסוף, בחלימה, ואפשר לשער שהקריאה הזו מבוססת על רשימותיו, אותן הוא כתב, כנראה בקצה אצבעו.

ההצעה של דון חואן לעשות מהרשימות ספרים, וכך לא יצטרך לדאוג להם, מופיעה בסמוך להצעה לכתיבה בקצה האצבע.

============= 

27.3.19

הפסקה קצרה בנושא הכתיבה בקצה האצבע.

לוחמי הקשב השלישי הרסו את הפירמידה בטוּלַה ואת כל יצירות האמנות שבה המתארות את התנסויות החלימה של המכשפים הקדומים בה, כי היו מזועזעים מהקיבוע של הקשב השני (תשומת הלב השנייה). (מתנת הנשר)

אני חושב שהקיבוע של הקשב השני הוא הקשב הראשון.

את הקטע הבא אני מפרש באופן זה:

Don Juan had explained to me that the dreaming body is sometimes called the "double" or the

"other," because it is a perfect replica of the dreamer's body. It is inherently the energy of a

luminous being, a whitish, phantomlike emanation, which is projected by the fixation of the

second attention into a three-dimensional image of the body. Don Juan explained that the

dreaming body is not a ghost, but as real as anything we deal with in the world.

המילה באדום שפירושה "העתק מדויק" מביאה אותי לחשוב שההעתק שנמסר לנשר הוא הגוף הפיסי התלת מימדי. במקום אחר נאמר שגוף האנרגיה הוא היחיד שמאזן את הגוף הפיסי.
ההתנסויות שלנו, החושיות והחלומיות, מאוחסנות בגוף.
עבודת הסיכום אשר משחררת אותנו מההתנסויות האלה, מההיצמדות אליהם (בכך מפרידה בין המודעות לכח החיים), היא הפעולה שבה יוצרים את ההעתק לנשר. (נתקלתי בזה ב"ידע שקט", ספרון שהוציא קסטנדה ב-1996, אבל לדעתי זה מופיע בעוד מקומות).

ואני שואל, היכן לוחמי הקשב השלישי שיצילו אותנו מהקיבעון במסכי הסלולר (ומסכים בכלל). בעיניי אלה מכשירים שטניים. 
אבל אם יאמר מישהו, אין בהם קיבוע של הקשב השני.
אטען להגנתי שמסרים תת סיפיים, כלומר מתחת לסף המודעות, הם קשב שני.

=============

28.3.19

יפהפה!

משפט חזק !!!

הרקע למשפט: 

האמיתות שגילו הטולטקים נראות כמכילות סתירות (ראינו ב"שבונו" שהתגלית הזו של פלורינדה לגבי הידע שקיבלה מדונה מרסדס זעזעה אותה).

אחת הדוגמאות: המוּדעוּת היא מה שמונע את המוות שלנו ("כל בעלי החיים נאבקים למות") ועם זאת היא מביאה למותנו כי היא משמשת מזון לעיט הקוסמי (Eagle).

„Only a feeling of supreme sobriety can bridge the contradictions,” he said.

„Could you say, don Juan, that art is that bridge?”

„You may call the bridge between contradictions anything you want: art, affection, sobriety, love, or even kindness

("האש מבפנים")

המאפיין את הגשרים הללו הוא, לדעתי, היותם מצבים של צמצום (ביטול) ההתרכזות בעצמך. מצבים אלה הם כנראה מצבי חיבור לרוח. 

הגשרים בין הסתירות חייבים להיות בתחומי הרוח, לא?

ב"כח השקט" מוזכרים שני גשרים חד סתריים: בין השכל (הטהור) והידע השקט, אחד בכל כיוון.

שני גשרים אלה הם כנראה בתחום הרוח.
כלומר, להימצא על גבי גשרים אלה (תחת דחפים אלה) פירושו להיות מונע על ידי הרוח.

חידת טריוויה 

מהם שני הגשרים הללו (המציינים כוחות דחף נפשיים)?

============= 

28.3.19

אחד הקטעים הראויים לציון מיוחד באוסף הנ"ל.

============= 

29.3.19

חסד אבוד 

האם המוסיקה הזו לא פורטת על האצלה של עצב המגיעה ממעמקי היקום?

התשובה לחידת הטריוויה נמצאת ב"כח השקט" סוף הפרק "שני הגשרים החד סיטריים" עמוד 203. מאידך, ההבנה של הדברים רחוקה מאד מטריוויאלית.

בניסוח של התרגום העברי:

הגשר המוליך מתבונת ההיגיון אל הידיעה השקטה - הבנה טהורה, ההכרה שאומרת לאיש תבונת ההיגיון שתבונת ההיגיון היא רק אי אחד בים אינסופי של איים.

הגשר המוליך מהידיעה השקטה אל תבונת ההיגיון קרוי אכפתיות. זוהי האכפתיות שיש לאנשים הנוחלים באמת את הידיעה השקטה באשר למקור של הידע שלהם.

The old nagual told don Juan that the one-way bridge from silent knowledge to reason was called "concern." That is, the concern that true men of silent knowledge had about the source of what they knew. And the other one-way bridge, from reason to silent knowledge, was called "pure understanding." That is, the recognition that told the man of reason that reason was only one island in an endless sea of islands.

התרגום "אכפתיות" אינו מוצלח לדעתי כי הוא לא מכיל את הדאגה, והחרדה שישנן במילה המקורית. המילה "דאגה" מכילה גם את החרדה וגם את האכפתיות.

ההליכה על הגשר לכיוון תבונת ההיגיון היא הליכה אל אי, אחד מרבים. האי שאנו מכירים בספרות הוא אי הטונל. כנראה שהרמז כאן הוא לים של טונלים. הגוף שלך וזהותך הוא אי אחד בים הזה. לכל אחד מאיתנו יש כנראה את תבונת ההיגיון שלו.

אבל האם הטונל הוא המקור של הידע שלו?

אם במובן של מקור ההתנסויות שלו בעולם, אז כן. 

האם מישהו (הרוח) מסבכת אותנו בניסוחים סתומים שלא לצורך, לכאורה? 

לדעתי ללא ספק, מלבד ה"ללא צורך". היא לא טועה בזה. המיינד הטפילי שלי יושב כאן וזועק (כרגיל) מדוע "לכל הרוחות" לא כותבים את הדברים בפשטות, כפי שתאוותו דורשת. 

כמו שהצעתי בעבר, הספרים צריכים להעביר את המסר למיינד האמיתי ועל הדרך ניצב המיינד הטפילי, הוא הקורא הראשון של הטקסט. 

רק על ידי הצפתו בידע ובלבולו ומבלי שיחוש מאוים, הוא עשוי להרים ידיים, והמיינד האמיתי יוכל לקבל גישה אל המסרים ולהבינם, כי לו הם מיועדים.

ההליכה בכיוונים הפוכים על הגשרים מעוררת את המחשבה שמדובר במהלכים (דחפים "נפשיים") ההפוכים זה לזה.

אז מדוע צריך שני גשרים?

זו שאלה שהיא אולי בגדר ניסיון לקפוץ מעל הפופיק. נראה לי ששני הגשרים הללו הם שתי הטבעות של העוצמה. וכעובדה יש שתיים כאלה.

הדברים הם בגדר הרהורים והשערות בלבד.

גשם מלודי.

שבת שלום.

============= 
29.3.19

מהרגע שהטמעתי את שני קבצי המוזיקה האלה בפוסט, תוך דקות או שניות, הם הפכו לבלתי נגישים, "פרטיים", לא להטמעה ולא לגישה דרך יוטיוב.
זו תזכורת לחלאות שמנהלות את חיינו. שלא נשכח מי מנהל בעולם הזה את ההצגה.

ולחשוב שהידע הולך ונעשה כמעט אך ורק דיגיטלי, כלומר ניתן לשליטה בקלות בלתי נתפסת. אפשר להחליט איזה פוסט תראה, איזה חלק ממנו. האם בכלל יהיה זהה למה שאחרים יקראו בו...... אינסוף אפשרויות תמרון לבעלי הכוח.
ולחשוב שאת הידע בעתיד נקרא בקוראים דיגיטליים שיתמרנו את הנכתב ואת מסרי הרקע התת סיפיים...
לכן חשוב לשמור על ידע בפורמט לא דיגיטלי.

האם התגברות השליטה והחדירה למחשבותינו היא צד אחד של המטבע, כשהצד השני הוא שהזמנים מאפשרים גישות רבות יותר לרוח ומסריה?
אני מאמין שכן.
=============