גיחתו של הלא-ידוע הפנימי נוכח הלא-ידוע החיצוני

בסוף הפוסט הקודם (ההערות הן חלק מהפוסט) הזכרתי את שני הקולות שיש לשמאן (שַפּוֹרִי). אחד הוא קולו הרגיל האנושי, הבשר ודם שלו, והשני הוא קול ההקורה שלו/שבו.
אנו זוכרים שזולייכה דיברה מהבטן, כלומר היה לה קול נוסף.
יש בספרים מקרים של דיבור מוזר, לא אנושי, הבוקע מהמכשפים. אחד המקרים הוא השמאן שהופיע בטקס החניכה שאינדיאנים התכוונו לעשות לביל האנתרופולוג, והשמאן, שהופיע כרוח, שלח את כולם לכל הרוחות, המעורבים הפסיקו לדבר זה עם זה... או בנוסח אחר, עשה להם "וַיָּפֶץ " ("וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.").
דוגמה נוספת, ההילרית שהחלה לדבר בקול גברי קשוח (חסר רחמים), שביכולתה היה לתמרן מספר נקודות מאסף כמספרם של הנוכחים בהילינג.

יש כמובן עוד.

הקול השני של המכשף הוא נושא רחב. אשתמש בו כאן רק כחוליית חיבור לחידה, הפעם לא שלי, אשר לא מופיעה כחידה מוצהרת. העליתי את הנקודה הזו לאחרונה באחד הפוסטים ואני מעתיק משם את הקטע.

הקטע לקוח מ"חלום המכשפה", סוף הפרק הראשון, בו מוצבת בפני פלורינדה המשימה לצאת לוונצואלה. השיחה היא בין שתי הפלורינדות, המורה והחניכה.

לנוחות הקהל, הדגשתי עניינים הרלוונטיים לדיון כאן.

"עבור נשים, המסע הרוחני של חיפוש אחר ידע הוא בהחלט דבר מאוד מוזר," אמרה לי פלורינדה פעם. "אנו צריכות לבצע תמרונים מוזרים."

"מדוע זה כך, פלורינדה?"

"משום שלנשים לא באמת אכפת."

"לי אכפת."

"את אומרת שאכפת לך. למעשה לא אכפת לך."

"אני כאן איתך. האם זה לא מוכיח את האכפתיות שלי?"

"לא. מה שקורה זה שאת מחבבת את הנגואל. אישיותו כובשת אותך. גם אני בעצמי כזו. נכבשתי על ידי הנגואל הקודם; המכשף המקסים ביותר שהיה מעולם."

"אני מודה שאת צודקת, אבל רק באופן חלקי. אכפת לי באמת מהמסע הרוחני של הנגואל​​."

"איני מפקפקת בכך, אבל זה לא מספיק. נשים צריכות תמרונים מסוימים על מנת להגיע אל גרעין עצמן."

"איזה תמרונים? על איזה גרעין של עצמנו את מדברת, פלורינדה?"

"אם יש משהו בתוכנו שאנו לא יודעות אודותיו – כגון: משאבים חבויים, אומץ וערמומיות שלא ידענו עליהם, או אצילות הרוח נוכח כאב וצער - הוא ייצא החוצה כאשר נתקל בלא-ידוע כשאנו לבדנו, ללא חברים, בלי גבולות מוכרים, ללא תמיכה.

"אם שום דבר לא ייצא מאיתנו בנסיבות אלה, זה בגלל שאין בנו דבר. ולפני שתאמרי שבאמת אכפת לך מהמסע של הנגואל, קודם כל עלייך לברר לעצמך אם יש משהו בתוכך. אני דורשת שתעשי זאת."

"אני לא חושבת שאני טובה כשבוחנים אותי, פלורינדה."

"השאלה שלי היא: האם את יכולה לחיות מבלי לדעת אם יש משהו החבוי בתוכך?"

"אבל מה אם אני אחת מאלה שאין בהן דבר?"

"אם זהו המקרה, אז אצטרך לשאול אותך את השאלה השנייה שלי: האם את יכולה להמשיך להיות בעולם שבחרת בו, אם אין שום דבר בתוכך?"

"כמובן שאני יכולה להמשיך להיות כאן. הרי כבר הצטרפתי אלייך."

"לא, את רק חושבת שבחרת בעולם שלי. לבחור בעולמו של הנגואל, לא מספיק להגיד שבחרת. את חייבת להוכיח את זה."

"איך לדעתך אני צריכה לעשות זאת?"

"אתן לך הצעה. אינך צריכה לפעול על פיה, אבל אם תחליטי שכן, עלייך ללכת לבדך למקום שבו נולדת. אין דבר קל מזה. לכי לשם וקחי סיכון, יקרה אשר יקרה."

"אבל ההצעה שלך איננה מעשית. אין לי הרגשה טובה ביחס למקום ההוא. לא עזבתי בטוב."

"אדרבא, הסיכויים יהיו כנגדך. זו הסיבה שבחרתי את ארצך. נשים לא אוהבות להיות מוטרדות יותר מדי. אם הן נאלצות להיות מוטרדות בעניינים כלשהם, הן מתפרקות לחתיכות. הוכיחי לי שאת אינך כזו."

"מה את מציעה שאעשה שם?"

"היי את עצמך. בצעי את העבודה שלך. אמרת שאת רוצה להיות אנתרופולוגית. היי כזו. מה יכול להיות פשוט יותר?"

לאחר שני הספרים הללו, המתארים מאורעות שאירעו לפלורינדה באותה נסיעה לוונצואלה, יש תקווה שאנו נמצאים במקום שבו נוכל להשיב על השאלה:
מהו הדבר שנמצא בתוכה, אותה "נשמה יתרה", שלצורך חשיפתו/גילויו היא יצאה למסעותיה בוונצואלה?

-----

אני רוצה להציע שני אירועים בספרים, אחד ב"חלום המכשפה" ואחד ב"שבונו", שייתכן והם בגדר המבחן הנ"ל. (ייתכן ויש עוד)
אלה הן סיטואציות מפחידות שבהן פלורינדה מתפקדת בצורה הזרה לעצמה. ו... גם קולה נשמע לה זר.
הראשון לקוח מתוך "חלום המכשפה": התגלותה של רוח האם הקדומה של דונה מרסדס לפלורינדה. זוהי ללא ספק עמידה נוכח הלא-ידוע.

עבדתי עד שהרגשתי מנומנמת. עיניי צרבו מהמאמץ באור
החלש. אספתי את הטייפ רקורדר ואת הדפים, ופניתי לכיוון החדר שלי,
הממוקם בקצה השני של הבית. עצרתי לרגע בחצר הפנימית. גופי הואר
באור הירח. רוח קלה הניעה את העלים של הגפן המיובלת; צלליהם
המשוננים ציירו תבניות תחרה על רצפת החצר העשויה לבנים.
חשתי בנוכחותה של האישה עוד לפני שלמעשה ראיתי אותה.
היא ישבה שפופה על הקרקע, כמעט מוסתרת על ידי סירי החימר
הגדולים הפזורים בחצר. שיערה, שנראה כמו סמרטוט רצפה העשוי
גדילי צמר, הכתיר את ראשה כמו הילה לבנה, אבל פניה הכהים נותרו
בלתי ברורים, מתמזגים עם הצללים סביבה. מעולם לא ראיתי אותה
קודם לכן בבית. התאוששתי מהבהלה הראשונית שלי בעזרת הנימוק
שהיא חייבת להיות אחת מהחברים של דונה מרסדס, או אולי אחת
מהחולים שלה, או אפילו אחת מקרוביה של קנדלריה, שהמתינה לצאתה
מהסיאנס.
"סלחי לי," אמרתי. "אני חדשה כאן. אני עובדת עם דונה מרסדס."
האישה הנהנה בראשה בזמן שדיברתי. היא נתנה לי את הרושם
שהיא מבינה על מה אני מדברת; אבל היא לא שברה את שתיקתה.
אחוזה באי נוחות בלתי מוסברת, ניסיתי שלא להיכנע לפחד היסטרי.
חזרתי ואמרתי לעצמי שאין לי סיבה להיכנס לפאניקה, רק בגלל שאישה
זקנה יושבת שפופה בפאטיו.
"האם היית בסיאנס?" שאלתי בקול רועד.
האישה הנהנה בראשה.
"גם אני הייתי שם," אמרתי, "אבל דונה מרסדס בעטה אותי
החוצה." חשתי הקלה פתאומית ורציתי לעשות צחוק מכל העניין.
"האם את מפחדת ממני?" שאלה האישה הזקנה בפתאומיות.
היה לה קול חד, צרוד, אך צעיר.
צחקתי. עמדתי להגיד "לא" מתוך קלות דעת, כאשר משהו
עצר אותי. שמעתי את עצמי אומרת שאני פוחדת ממנה פחד מוות.
"בואי איתי," הורתה לי האישה בנימה עניינית. שוב, התגובה
הראשונית שלי הייתה ללכת אחריה באומץ; אך במקום זאת, שמעתי את
עצמי אומרת משהו שלא התכוונתי אליו. "אני חייבת לסיים את העבודה
שלי. אם את רוצה לדבר איתי, את יכולה לעשות זאת כאן ועכשיו."
"אני מצווה עלייך לבוא!" קולה של האישה הרעים.
נראה שכל האנרגיה בגופי התרוקנה מתוכי בבת אחת. עם זאת,
אמרתי, "למה שלא תפקדי על עצמך להישאר." לא יכולתי להאמין
שאמרתי את זה. הייתי מוכנה כבר להתנצל, כאשר מאגר מוזר של
אנרגיה זרם לתוך גופי וגרם לי להרגיש כמעט תחת שליטה.
"נעשה זאת בדרך שלך," אמרה האישה, וקמה ממצב הכריעה
שלה. גובהה היה בלתי מתקבל על הדעת. היא גדלה וגדלה עד שברכיה
היו בגובה העיניים שלי.
בשלב זה הרגשתי את האנרגיה שלי עוזבת אותי ופלטתי סדרה
של צרחות פראיות חדות.
קנדלריה, בת הלוויה של דונה מרסדס, הגיעה בריצה ונעמדה
לצדי. היא גמעה את המרחק בין החדר שבו התקיים המפגש
הספיריטואלי והפאטיֹו לפני שהספקתי לקחת אוויר כדי לצרוח שוב.
"הכול בסדר עכשיו," היא חזרה ואמרה בקול מרגיע שנשמע
כאילו הגיע ממרחקים.
בעדינות היא שפשפה את הצוואר והגב שלי, אבל לא יכולתי
להפסיק לרעוד. ואז, מבלי לרצות בכך, התחלתי לבכות.
"לא הייתי צריכה להשאיר אותך לבדך," אמרה בהתנצלות.
"אבל מי היה מצפה שמוסיה תראה אותה?"
(עמוד  31)

הקטע הבא הוא מתוך "שבונו". הנסיבות מפחידות, אך התווית "עמידה נוכח הלא-ידוע" היא קצת פחות טבעית להן, אבל בהחלט אפשרית. נכון לאותו הרגע, כשעדיין לא ידוע מי ירה את החץ, זה אולי קצת יותר בגדר עמידה נוכח הלא-ידוע.

הרקע, שוֹטוֹמִי, הילדה שהלכה איתה לנהר, נורתה על ידי חץ של האויב, ושתיהן מסתתרות בסבך.

"אנחנו לא יכולות לחכות כאן כמו צפרדעים," אמרתי, נוטלת את
הקשת והחצים שלי. בשקט זחלתי לעבר השביל. "תַראֶה את הפרצוף
שלך, חתיכת פחדן, קוף! ירית על אישה!" צעקתי בקול שלא נשמע כמו
שלי. ליתר ביטחון הוספתי את המילים שידעתי שלוחם איטיקוטרי היה
אומר: "אני אהרוג אותך בו במקום כשאני אראה אותך!"
(עמוד  207)


אם אלה אכן גיחות של אותו גרעין, שאינו נמצא בכל אחד מאיתנו, מהם המאפיינים שלו אצל פלורינדה? 
פלורינדה המורה מונה לעיל כמה מאפיינים אפשריים.
לא סיימנו חידה אחת ואנו כבר חוטפים עוד אחת.
שכר חידה, חידה.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

5.3.19

חסרה לנו מוסיקה טובה בפוסט (הטוב) הזה.

כמה בלתי רגיש הייתי - אנטוניו קרלוס ג'ובים.

אפרופו ג'ובים וברזיל, באיזור שבו שוכנים כפרי השבונו של שבט היאנוממה נמצאים  מקורותיהם של נהרות רבים שזורמים אל ונצואלה וברזיל, אבל מקורות האמזונס אינם שם. ראו את רשימת הנהרות ב"הערת המחברת".

==============

5.3.19

עניין אחר:

"אחת מפעולותיו של הלוחם היא לא לתת לשום דבר להשפיע עליו ", הוא אמר," לכן, הלוחם יכול לראות את השטן בכבודו ובעצמו, אבל הוא לא ייתן לאף אחד לדעת זאת." 

("סיפורי עוצמה" פרק 5)

למה?

הנה התשובה:

המהדרין מוסיפים לסוף הציטוט: אפילו לא לעצמו.

==============

6.3.19

אם כן, פלורינדה נסעה לוונצואלה כדי להביא את עצמה לעמוד בפני נסיבות מיוחדות, נוכח הלא-ידוע, כדי לבחון האם יש בתוכה משהו שלא יגיח בנסיבות החיים הרגילות.

יש בספרים עוד מצבים של מבחן המיועד לראות איזו התנהגות תגיח, אבל הם, לדעתי, שטחיים יותר, כלומר נוגעים לאופי האישיות ואיכויות אחרות שאינן חלק ממהותנו.

מבחן כזה עברה פלורינדה כאשר נכנסה למסעדה עם פאה נוכרית ונדרשה להניח ג'וק בסלט שלה. המבחן בחן האם יש בה איכויות של יוקשת, והיא נכשלה במבחן זה.

דוגמה נוספת: קשירת צווארו של קסטנדה ברצועה לוחצת כדי לראות אם יש בו אחת מ-4 האיכויות של היוקש. ("כח השקט", הפרק "ארבעת הלכי הרוח (moods) של הייקוש")

"We tied you down," don Juan went on, "because we wanted to know whether you are sweet or patient or ruthless or cunning. We found out you are none of those things. Rather you're a kingsized indulger, just as I had said.

בהמשך, כמה שורות משם, הוא אומר שקסטנדה התמכר לאלימות.

"You can't be taught, then, to be violent or obtuse. You already are that. But you can learn to be ruthless, cunning, patient, and sweet."

מבחן אחר, שהוא פחות מבחן כי ידוע שהדבר נמצא בתוכו, והאתגר נועד לגרום לדבר להגיח מתוכו, הוא המאבק עם דונה סולדד, שגם היא חנקה אותו בחבל או משהו דומה (דומה מאד למבחן החניקה הנ"ל באמצעות חבל). אז הגיח ממנו הנגואל שחבט בה בעיקר ברמה האנרגטית. מה שהגיח היה הנגואל, וזה איננו הכפיל. (פבליטו אומר שמישהו מהם, החניכים, היה צריך "לארח" בתוכו את הנגואל ואף אחד מהם, לכאורה, לא רצה בכך. מצד שני ברור שלכל אחד מהם ישנו כפיל. לכן, מה שהגיח מקסטנדה לא היה הכפיל). מעניין שהנגואל של קסטנדה גם פעל באלימות, אם כי זה מה שהפעילה עליו דונה סולדד. זה מעורר תהייה קטנה, שמא האלימות היא לא רק איכות שטחית שקסטנדה התמכר לה, אלא נמצאת גם ברמה עמוקה יותר. מצד שני, להדביק לתגובת הנגואל תווית של אלימות זה כנראה צורת מחשבה יומיומית, סטנדרט נאור מתייפייף שלא מתיר לאנשים להגן על עצמם.

הערה קטנה, איך יודעים שלא היה זה מבחן?

כי דון חואן אמר שקסטנדה יוכל לעמוד בשתי גיחות כאלה.

============== 

6.3.19

מעניין שבשני העולמות, המתוארים ב"חלום המכשפה" וב"שבונו", היא נחשבה לזרה.

בעולמה של דונה מרסדס היא נקראה "מוּסִיַה", כינוי שבו לכאורה השתמשו כלפיה במקום שמה. לכאורה, לא נתנו לה לשכוח זאת. אני אומר "לכאורה" כי ייתכן והשימוש הרב בכינוי הזה אינו עובדתי, אלא נועד להסתיר מהקורא את השם שלה, שאז עדיין לא היה פלורינדה, כי פלורינדה מורתה עדיין הייתה כאן. את שמה היא ירשה ממנה. ישנו קטע שנראה כמפריך את דעתי, אבל אני לא משתכנע. דונה מרסדס אומרת למישהו שהיא (פלורינדה) אומרת שקוראים לה פלורינדה.

בעולמם של האיטיקוטרים, היא נחשבה לנַפֶּה, שפירושו זר, כל מי שאינו משבט היאנוממה.

האם הזרוּת הזאת שלה בשני העולמות הללו היא מרכיב ב"לא-ידוע" שאליו היא נשלחה?

============== 

8.3.19

נתקלתי בדוגמה קטנה, נוספת על שתי הדוגמאות שהבאתי בפוסט, אבל היא לא כוללת זרות של הקול. זוהי דוגמה מהסוג שאנו נוטים לעבור עליה מבלי שתשומת הלב שלנו תתעכב עליה. הדוגמה היא מ"שבונו".

האב קוֹריוֹנַלוֹ פנה לכיוון החלון, שקוע במחשבות. הוא דחף את זקנו הלוך ושוב בידו. "מילַאגרוֹס סירב ללכת עם החברים שלך. אני בטוח שהוא לא ילווה את אנגליקה אל תוך הג'ונגל."

 "הוא ילווה." הוודאות שלי הייתה בלתי ניתנת להבנה. זו הייתה הרגשה זרה לחלוטין להיגיון היומיומי שלי. ("שבונו" עמוד 30)

כמה שורות קודם לכן מופיעה הזרוּת הזו במסגרת התגובה של האב קוריונלו אליה. ושוב ההיגיון שלנו אומר שזו סתם צורת הסתכלות וניסוח, ספרותיים אולי, שבסך הכל מציינים את תדהמתו מהכַּוונה של פלורינדה להיכנס אל מעמקי היער עם אנגליקה:

כשהאב קוֹריוֹנַלוֹ שתה את הקפה שלו, הוא הסתכל עליי כאילו הייתי אדם זר. במאמץ גדול הוא התרומם, תומך את עצמו בכיסא. הוא נראה מבולבל. הוא הביט בי בלי לומר מילה. (עמוד 29)

הוודאות הזו של פלורינדה - שמילאגרוס יקח אותה ואת אנגליקה לתוך היער - היא כנראה לא סתם איזו תחושת וודאות שצפה לה פתאום משום מקום (כמו שקורה לכולנו).

בהמשך הספר אנו שומעים על הנבואה של השמאן חואן קרידד שנתן לה את האבן ואמר לה שהיא תחיה/תשהה בעתיד ביער, האבן שעל פניה משורטטת לכאורה מפת היער.

וקצת הלאה מהציטוט הקודם, במהלך ההליכה ביער אומרת אנגליקה:

"ידעתי שזו את שתיקחי אותי לאנשים שלי. ידעתי זאת מהרגע שראיתי אותך". השתררה שתיקה ארוכה. היא לא רצתה להוסיף דבר, או שהיא ניסתה למצוא את המילים המתאימות. היא הביטה בי כשחיוך מעורפל על שפתיה. לבסוף, ובביטחון מוחלט, היא אמרה, "גם את ידעת את זה, אחרת לא היית כאן". צחקקתי בעצבנות. עם הניצוץ העז הזה שבעיניה היא תמיד הצליחה לגרום לי לתחושה לא נוחה. אמרתי, "אני לא בטוחה שאני יודעת מה אני עושה כאן. אני לא יודעת למה אני הולכת איתך". אנגליקה התעקשה, "ידעת שהיית אמורה לבוא לכאן". (עמוד 40)

בעצם, פלורינדה לא מכחישה שהיא ידעה, היא רק מטייחת את זה, כמו דברים נוספים בסיפור שלה. ככל הנראה, היא מצניעה, לא מסלקת לחלוטין, אלא מותירה רמזים דקים, ליכולות וידיעות שאינן נורמליות. לדוגמה: היא אומרת שהיא הצליחה לתקשר עם האיטיקוטרים כבר מההתחלה, עוד לפני שהיא השיגה שליטה בשפתם.

נקודה זו לא חמקה מתשומת לבם של אנשי האקדמיה, שביקורתם על ספרה לא פסחה גם בנקודה זו.

האם אנו אמורים לחיות בעולם אקדמי יבש, כי הפלא והקסם לעולם יהיו בלתי מובנים לדעת (הטפילית)?!

בקטע הנ"ל ישנו המשפט, שגם עליו חלפנו במהירות, בדרכנו לדברים החשובים 😊:

"עם הניצוץ העז הזה שבעיניה היא תמיד הצליחה לגרום לי לתחושה לא נוחה".

הניצוצות בעיני האנשים (הזוהר) זוכה לתשומת לב רבה באינטראקציות שלה עם האנשים, וכמובן בספרות הטולטקית בכלל.

============== 

8.3.19

בפוסט הקודם דיברתי על ההקורות (לדעתי רק הזכריות) המוליכות את השמאן מעבר לעננים אל השמש.

הנה קטע מ"משנתו של דון חואן" אשר מצביע על דמיון בעניין זה בין ההקורות ומסקליטו.

"Can you just tell me where Mescalito takes you?"

"I can't talk about it."

"All I want to know is if there is another world to which he takes people."

"There is."

"Is it heaven?" (The Spanish word for heaven is cielo, but that also means "sky".)

"He takes you through the sky [cielo]."

עוד שתי נקודות דמיון, בשליפה: 

- כדי ליצור מגע עם ההקורות צריך להשתמש באֶפֶּנַה, ובמקרה של מסקליטו משתמשים בפטריה, שזכתה לכינוי "מסקליטו".
בשני המקרים אפשר להגיע למצב שכבר לא צריך עוד את החומרים הללו כאמצעי עזר.

- בשני המקרים משתמשים במזמורים כדי לזמן את הישויות הללו.


שבת שלום.

============== 

8.3.19

ציינתי לאחרונה, ומדי פעם אני חוזר על כך, שיש הרבה דיסאינפורמציה ברשת. ציטוטים של קסטנדה מסולפים כבדרך שגרה.

גם הציטוט הבא מתרוצץ ברשת. לא מצאתי שום אמירה כזו בספרים ובראיונות. עם זאת, ייתכן ובכל זאת פספסתי אותו, אם כי הסיכוי הוא קטן מאחוז.

מבדיקה שערכתי, ככל הנראה אין כלל אזכור של המושג "אגו" בספרי קסטנדה והנשים, מלבד פעמיים ב"להתעורר אל החלום". פעם אחת מהשניים היא חשובה ורומזת שמדובר על עצם בעולם:

[איזידור בלטאזר]: "מוסר ההשכל של הסיפור שלי הוא שבעולם המכשפים צריך לבטל את האגו, אחרת הוא יציב לפנינו מסך, משום שבעולמם אין דרך לאנשים ממוצעים כמונו לנבא דבר." (עמוד 168)

============== 

8.3.19

מוסיקה שתלווה אותנו אל השבת.

היא מקבלת תוספת משמעות על רקע הנדסת האקלים שמשתוללת מעל ראשינו, שמטרתה המוצהרת היא...

לחסום את קרינת השמש.

בתקווה שלא תיחסם דרכם של ההֶקוּרוֹת אל השמש.

בלי קשר, שיר יפה.

מילים ולחן - ישראל גוריון

============== 

9.3.19

השיר הנ"ל עלה לי בסילוק מקבוצת הנדסת אקלים בפייסבוק. נדיר למצוא שם קבוצה שאיננה מנוהלת בידי אגו מניאק.

לדעתי לוחם צריך להתחבר אל פייסבוק בזהירות המקסימלית, בידיעה שהוא/היא נכנס לגוב אריות. לא בגלל פוץ זה או אחר שמתרגל שם את שלטנותו/ה, אלא בגלל המערכת "המארחת", שבטרמינולוגיה מקראית, היא הטומאה ב"טוהרתה". גם האירוח כאן אינו חשוד בחוסר טומאה, to put it mildly.

ובפחות mildly, "דֶר זֶלבֶּה דרֶעאק".

צריך ליטול משם דבש ולהיזהר מהעוקץ, ובשפת תורתנו,😊 , "ליקש את היוקשים".

נחזור ל"שבונו".

פלורינדה יצאה למסע הזה כדי לגלות אם יש בתוכה משהו שיגיח נוכח הלא-ידוע.

הצעתי לעיל שההתנהגויות והאמירות הזרות לה הן הסימנים לאותן גיחות.

אבל מהו דבר זה?

השמאנים של האיטיקוטרי ראו בעיניה את ההקורות שנמצאות בה, ולפחות בהזדמנות אחת ניסו לקחת אותן ממנה (אירממו-ווה), ואני תוהה אם הריפוי-לכאורה של פוריווריווה, שבמהלכו ניקרה ההקורה שלו את בית החזה שלה, לא היה ניסיון כזה, או שאכן היה זה ניסיון לריפוי בלבד.

תמיכה לטענה שהדובר הזר בתוכה היה הקורה: כאשר הקורה מדברת, הקול שונה מקולו הרגיל של השמאן, וכך זה היה גם במקרים הנ"ל של פלורינדה.

אם כן, האם פלורינדה יצאה למסעה כדי לגלות אם יש בה, בטרמינולוגיה של היאנוממה, הֶקוּרוֹת?

ומהם ההקורות בטרמינולוגיה של הטולטקים?

מדברי פלורינדה המורַה אפשר להתרשם שהמשהו הזה שהיא יוצאת לגלות בתוכה הוא נדיר. כך גם הקורות אצל נשים הוא מצב נדיר מאד. נשים אלה הן, בד"כ (או אולי תמיד), שמאניות.

============== 

9.3.19

גיחה קטנה נוספת (אולי) של הלא-ידוע הפנימי, על פי הזרות של ההתנהגות והדיבור שהצעתי כאינדיקציה:

"אטוּו הוליך אותי אל שפת הנהר והתיז מים על פניי ועל החזה שלי. "אל תחזרי על השיר שלו," הוא הזהיר אותי. "אִירַמַמוֹ-ווה יכעס. הוא יפגע בך עם צמחי הכישוף שלו." רציתי לעשות כפי שהוא אמר לי, אבל חשתי מאולצת לחזור על שיר ההקּורַה של אִירַמַמוֹ-ווה. "אל תחזרי על השיר שלו," התחנן אטוּו, "אִירַמַמוֹ-ווה יעשה אותך חירשת. הוא יגרום לעינייך לדמם." אטוּו פנה לעבר אִירַמַמוֹ-ווה. "אל תכשף את הבחורה הלבנה." (עמוד 161)

האם גם פוריווריווה ניסה לקחת מפלורינדה את ההקורות שלה? המושג המדויק הוא לפתות את ההקורות להשתכן בו.

תמיכה קטנטנה לכך היא העובדה שמקרה גילוי ההקורות בעיני פלורינדה קודם בספר לניסיון הריפוי שלו אותה. תמיכה זו היא קטנטנה כי סדר האירועים בסיפור אינו בהכרח הסדר במציאות, כך אומרת פלורינדה.

גילוי ההקורות אצל פלורינדה, אחרי שלאירממו-ווה היה ברור, כנראה, שהיא לא שמעה את שיר ההקורה שלו ממנו, כי הוא הרי שר אותו בלחש, ומכאן שההקורה שלו בעצמה גילתה לה את שירה:

"הוא מיסגר את פניי בידיו, ואילץ אותי להביט לתוך עיניו. "אני יכול לראות את ההקּורוֹת רוקדים באישוניה." לאור השמש, עיניו של אִירַמַמוֹ-ווה לא היו כהות, אלא בהירות, כצבע הדבש. "אני יכולה גם כן לראות את ההקּורוֹת בעיניך," אמרתי לו, בוחנת את הכתמים הצהובים שעל קשתיות עיניו. פניו קרנו ברוך שמעולם לא ראיתי לפני כן. כשניסיתי לספר לו שסוף סוף הבנתי למה שמו הוא "עין של יגואר", התמוטטתי כלפיו."  (עמוד 161)

מה שמוזר הוא שהיא ראתה את ההקורות ככתמים צהובים (לאור השמש) על קשתיות עיניו, ואילו הוא ראה אותם באישוניה. 

פלורינדה משאירה לנו בקטע זה עוד חידה: מדוע הוא מכונה "עין של יגואר"?

הקטע הבא הוא מתוך הריפוי של פוריווריווה את פלורינדה:

"שעות הערּות והשינה שלי היו מלאות בקולו. בכל פעם שמיקדתי את עיניי בחשיכה, פניו של ּפּורִיוַורִיווה הופיעו. שמעתי את השיר של ההקּורַה שלו. הרגשתי את המקור החד של יונק הדבש פותח את בית החזה שלי. המקור הפך לאור. לא אורה של השמש או אור הירח, אלא הקרינה המסנוורת של עיני השַפוֹרִי הזקן. הוא דחק בי להביט לתוך אישוניו העמוקים. עיניו נראו חסרות עפעפיים, נמתחות עד לרקותיו. הן היו מלאות ציפורים רוקדות. עיניו של מטורף, חשבתי. ראיתי את ההקּורוֹת שלו מרחפים על אגלי טל, רוקדים בעיניו המבריקות של יגואר, ושתיתי את הדמעות המימיות של האפנַה. דגדוג ַאלים בגרוני כיווץ את בטני עד שהקאתי מים. הם זרמו אל מחוץ לבקתה, אל מחוץ לשבונו, בשביל אל הנהר, נמסים אל תוך לילה של עשן וזימרה." (עמוד 199)

אצל פוריווריווה ההקורות נראו באישוניו, כנראה.

כדאי לציין שגרימת הקאה הייתה מרכיב נפוץ בריפוי של דונה מרסדס.

==============