את הציטוט הבא כבר הבאתי לאחרונה בשירות תובנה אחרת שהצביעה על כך שגם הכוונה (של הרוח) וגם צליל המילים הם רטט באוויר.
"לצלילים ולמשמעויות של המילים יש חשיבות עליונה עבור היוקשים. המילים משמשות אותם כמפתחות לפתיחת כל מה שסגור. לכן, היוקשים נדרשים להכריז על מטרתם [aim, קרי כוונתם] לפני כל ניסיון להשיגה". ("עוצמת השקט" בפרק "שני הגשרים החד-סתריים").
הפעם אני רוצה לתהות (כהרגלי, בפרהסיה) בשאלה:
מהו הדבר הסגור, שהמילים המבוטאות בקול ומכריזות על כוונה, פותחות?
מהו הדבר הסגור, שהמילים המבוטאות בקול ומכריזות על כוונה, פותחות?
.
פוסט זה הולך לשורשי השפה העברית ודולה משם את התשובה:
סגור לבם.
סגור לבם.
.
הביטוי נמצא לראשונה ב"הושע" יג ח. האמירה שם מדברת על יהוה שיתנפל על ישראל כמו אריה, נמר ודוב, ויקרע את סגור לבם, כי הם שכחו אותו, ולבם גבה (חשיבות עצמית).
גם הרוח (הנגואל) מתואר כמשחר לטרף (גם יהוה: "שבעה אלה עיני יהוה המה משוטטים בכל הארץ" זכריה ד).
מה טורף הרוח ?
מה טורף הרוח ?
נכון 
את חוסר הרבב.
את חוסר הרבב.אם כן, הלוחם, באמצעות ההכרזה על כוונתו במילים, פותח את לבו ומפתה את הרוח לטרוף את (ח)לבו (ודמו); את חוסר הרבב שלו.
.
זהו הרהור פרשני, ותו לא.
שאף אחד לא יעשה לעצמו, בעקבות הפוסט, ניתוח לב פתוח
שאף אחד לא יעשה לעצמו, בעקבות הפוסט, ניתוח לב פתוח
**************************
הערות ותוספות
============
19.1.21
כמו דג על קרס
============
============
נתחיל בחידת טריוויה, הקשורה במשפט חשוב ביותר:
"האדם הממוצע מחפש אישור (certainty, וודאות) בעיני הזולת, וקורא לזה ביטחון עצמי.
הלוחם [לעומתו] מחפש X ב Y וקורא לזה Z".
("סיפורי עוצמה" עמוד 15, תרגום שלי)
.
.
פיתרון:
"הלוחם מחפש חוסר רבב בעיני עצמו וקורא לזה ענווה".
.
ומשפט ההמשך:
"האדם הממוצע מחובר (hooked, כמו דג על קרס) לעמיתיו, בעוד שהלוחם מחובר (כמו דג על קרס) רק לאינסוף* ".
* - "אינסוף" הוא הנוסח ב"גלגל הזמן". במקור, ב"סיפורי עוצמה", נאמר "רק לעצמו".
.
מה מחבר אותנו, האנשים הממוצעים, אל הוו (אנקול) של החברה האנושית (אל העשייה)?
נכון הטבעת הראשונה של העוצמה, המיינד (הזר).
הטבעת הראשונה של העוצמה, המיינד (הזר).החיבור אל אנקול האינסוף הוא באמצעות הטבעת השניה של העוצמה, הרצון.
יצירה מ-1977
החצוצרה, כלי שאינו סלחן.
20.1.21
דון חואן בחליפה - מציאות או חלום?
===========================
===========================
המראה של דון חואן בחליפה הוא, לדעתי, דוגמה לתיאור היוצר תפישה. דון חואן שואל את קסטנדה איך הוא נראה בחליפה, וקסטנדה בתגובה בונה את התפישה המתאימה: עובר מתפישה של דון חואן בסנדלים, מכנסי חאקי וסומבררו לדון חואן בחליפה.
I thought I had seen him in his khaki pants and shirt, his sandals and his straw hat, and then as he made me aware of his attire, and as I focused my attention on every detail of it, the complete unit of his dress became fixed, as if I had created it with my thoughts.
(בפרק "ההכרח להאמין" שב"סיפורי עוצמה")
.
קסטנדה הוכיח מספיק עוצמה קודם לכן כשהלך ברחובות מקסיקו סיטי ומצא, מבלי שציפה למצוא, את דון חואן. העוצמה שהוא צבר בחיי היומיום איפשרה לו לקלוט את צו הרוח ולציית לו. (אותה מידת עוצמה הוא הפגין בעבר כאשר הוא פתר את חידתו של חנארו: כלומר מצא אותו)
המראה של דון חואן בחליפה הוא, לדעתי, עוד מבחן לעוצמתו של קסטנדה, ובהמשך, המחזה של הבחור הגוסס בפארק, גם הוא מבחן לעוצמתו. כל אלה הם מבחנים מקדימים לשאלת היותו מוכן לקבל את הסבר המכשפים, כלומר שאלת היותו בעל עוצמה מספקת.
ההסבר של דון חואן אודות שני אופני התפישה (באמצעות השכל ובאמצעות הרצון) לגבי האירוע של הבחור הגוסס, מעורר בקסטנדה תפישה כפולה, ובכך הוא מוכיח, לדעתי, את מוכנותו לקבל את הסבר המכשפים (תשובת המכשפים).
אני משער שבאותו שלב של תפישה כפולה, קסטנדה קולט את דון חואן בשני אופני הלבוש: בחאקי וסנדלים, ובחליפה. אין לזה זכר בספר, אחרת לא הייתי צריך לשער
ולשאלת הפוסט: דון חואן בחליפה הוא מציאות חלומית, לא חלק מהמציאות המוסכמת.
.
הבנייה הזו של התפישה על ידי מילים - דון חואן בחליפה - היא המחשה לטענתי שהטריק שבהסבר המכשפים הוא שמדובר בהסבר היוצר תפישה (תיאור היוצר מראה), ולכן אינו מסביר במובן הרגיל של המילה.
בדומה למהפנט שאומר למהופנט שהוא נמצא בחוף הים וחם מאד, והמהופנט מתחיל בעקבות כך להתנהג כאילו הוא בחוף, ואפילו מתחיל להזיע. כך גם דון חואן בחליפה, וכזה הוא הסבר המכשפים
בדומה למהפנט שאומר למהופנט שהוא נמצא בחוף הים וחם מאד, והמהופנט מתחיל בעקבות כך להתנהג כאילו הוא בחוף, ואפילו מתחיל להזיע. כך גם דון חואן בחליפה, וכזה הוא הסבר המכשפים
=======================
20.1.21
באקסטרפולציה של הטענה בפוסט:
האם לא כל הסבר של דון חואן הוא כזה? כלומר, אם יהיה לנו מספיק עוצמה , ורק אז, נוכל לתפוש את מה שהוא מדבר עליו: תהיה לנו העוצמה להפוך את מילותיו לתפישה.
כמו שהוא אומר במפורש בדוגמה על "הנצח הוא שם, שם...", בה הוא מדגים מדוע אין טעם להסתיר מידע, כי אם אין לשומע מספיק עוצמה, הוא לא יוכל לעשות עם המידע דבר. שם הוא אומר: "עצם המילים שלי לבדן יספיקו לבעל עוצמה לאסוף את עצמו...." (ציטוט מהזיכרון).
=======================
21.1.21
החתול מקס וההכרח להאמין
======================
======================
החתול מקס היה חתול מפונק ומתורבת (מנותק מהאינסטינקטים החתוליים), אבל כאשר הבעלים שלו עמדה, מחוסר ברירה, להרדימו לנצח, הרוח החתולית השתלטה עליו והוא ברח לחופשי, כשהוא מפגין התנהגות חתולית ערה. הדבר האחרון שקסטנדה ראה הוא את מקס נכנס לתוך תעלת הביוב.
הסיפור נמצא בפרק "ההכרח להאמין" שב"סיפורי עוצמה".
הערת אגב: החתול ברח בעזרתו הקטנה של קסטנדה - שהוא במקרה נגואל, שפתח לו את דלת המכונית. כלומר הנגואל פותח את הפתח לחירות, אבל זוהי גלישה לפרשנות סימבולית שאיננה מעניינו של הפוסט.
.
כלוחמים, אומר דון חואן, אנו חייבים להאמין שהחתול מקס הצליח לשרוד (כלומר לא נפל קרבן לחולדות או לאלף ואחד סכנות אחרות), ויותר מכך, עלינו לבחור באמונה שהוא גם שימר את עוצמתו. כלומר את רוח החתוליות שתפסה בו לפתע שליטה והניעה אותו לברוח ממותו הצפוי באמצעות זריקה, כלומר הוא הצליח להמשיך ולקיימה בתוכו. "ללא אמונה זו, אין לנו דבר".
.
פרשנותי:
עלינו לבחור במודע בתפישת העולם הטולטקית, ברעיון שהמוות צד אותנו, ועם זאת, עם המוות הולכת יד ביד העוצמה. להאמין שרוח האדם (כלומר, לדעתי, תבנית האדם) עשויה לתפוס את השליטה עלינו ולגרום לנו לפעול ללא רבב. חוסר הרבב ישחרר אותנו מהצורה האנושית ויאפשר לנו לקבוע את מקומנו תחת תבנית האדם בלבד, שם נמצאת החירות. (מות האישיות (הצורה האנושית) איננו בהכרח מוות טוטלי).
לדעתי, יש להאמין בכך, כלומר לבחור במודע באמונה זו, משום שאמונה זו היא הבסיס להתכוונות לחירות.
למרות שישנו, בד"כ, קול רם נוסף, ספקן, כלומר שאינו מאמין בכך.
מצב כזה של בחירה-מודעת-באמונה הוא, לדעתי, מה שדון חואן מכנה באותו הפרק: להאמין מבלי להאמין.
למרות שישנו, בד"כ, קול רם נוסף, ספקן, כלומר שאינו מאמין בכך.
מצב כזה של בחירה-מודעת-באמונה הוא, לדעתי, מה שדון חואן מכנה באותו הפרק: להאמין מבלי להאמין.
.
הפוסט עתיר פרשנויות.
.
איך נוכל לסיים את הפוסט מבלי להיזכר בחתול מפונק אחר?
=======================
21.1.21
עוד הערה הקשורה בחתול מקס:אחרי שקסטנדה פתח לחתול את דלת המכונית, ולפני שהחתול מקס יצא דרכה אל החופש, קסטנדה ראה, או דימה לראות, בעיניו של החתול נצנוץ מוזר.לצורך הבנת הנצנוץ אני מציע לחבר אמירה זאת לאמירה שהבאתי לאחרונה: הלוחם מחפש את חוסר הרבב בעיני עצמו וקורא לזה ענווה.מהו, אם כן, נצנוץ זה?לדעתי, זוהר חוסר הרבב..
יש בספרות הרגילה, בתרבות הרגילה, תיאורים של נצנוץ של שיגעון בעיניו של מישהו.
האם מדובר באותו ניצוץ?
התשובה אינה בלתי מתקבלת על הדעת כשזוכרים את האמירה
שחוסר הרבב היא הדרך להפחיד ולהבריח את הצורה האנושית.
בין שני העניינים ישנו פער ואני משאיר למי שרוצה לחשוב כיצד אמירה זו עשויה לתמוך באפשרות שניצוץ השיגעון הוא ניצוץ חוסר הרבב.
=======================
22.1.21
לאַ-גד(י)ר את הרוח - על הסוואת הכוונה האמיתית
===================================
===================================
"לעורר את הכוונה" (עד שתחפוץ) הוא מושג שציינתי אותו ממש לאחרונה, אבל אחזור על משמעותו (למרות שלבטח כולם זוכרים אותו ) :
) :המושג מופיע ומוסבר ב"עוצמת השקט":
"מילים משמשות אותם [את היוקשים] כמפתחות לפתיחת כל מה שסגור. לכן יוקשים חייבים להכריז על מטרתם לפני שהם מנסים להשיג אותה. אבל הם לא יכולים לגלות [לחשוף] את מטרתם האמיתית למן ההתחלה [של התימרון. לדעתי, בבגלל שההתחלה נמצאת בקשב הראשון], על כן עליהם לומר דברים בזהירות כדי להסתיר את הדחף העיקרי [thrust]".
(עמוד 201 למטה)
.
הנגואל חוליאן בעצם נותן דוגמה לכך כשהוא מכריז קבל עם ועדה, בנוכחות רבים, שהוא הולך להראות לדון חואן איך להגדיר את הרוח, דבר שהוא שטות, לפי הנגואל אליאס, הרי אי אפשר לדבר על הרוח (הנגואל). לפי הנגואל אליאס מטרתו האמיתית של הנגואל חוליאן הייתה להביא את נקודת המאסף של דון חואן החניך למקומה של הנקודה השלישית.
אני מציע, ולא בפעם הראשונה כאן, שההסוואה של מטרתו נמצאת בכפל המשמעות של המילה define. כל המיינדים בסביבה הבינו זאת כ"הגדרה", כלומר כהבנה מילולית, אבל הוא התכוון למובן המקורי של המושג: de-fine: להוציא מסופיותו, כלומר להוציא את התודעה מהכלא אל החירות, מהסופי אל האינסופי, כלומר להביאה אל הנקודה השלישית.
.
התמרון הזה של הנגואל חוליאן עושה רושם של אירוע יחידני בספרות, אבל אני מציע שכל שיעור, כל אתגר המוצב לפני החניך מתחיל בדיוק כך, כלומר בהכרזה על היעד (הכוונה), אבל בכפל משמעות, כך שהחניך ער רק למשמעות המיועדת למיינד שלו.
"ההוכחה" לטענתי נמצאת בקטע הבא, גם הוא נמצא ב"עוצמת השקט":
הרקע: דון חואן וקסטנדה יושבים במסעדה בסמוך לגבול מקסיקו ארה"ב (בצד המקסיקני, נדמה לי). דון חואן מספר למלצרית ולסועדת [אבל בעיקר לאוזניו של קסטנדה] על כך שהוא מחפש לקסטנדה כלה, ועל כוונתו "לעזור לו [לקסטנדה] להשיג את מה שהוא צריך כדי שהוא יוכל לחצות את הגבול ולהגיע אל מקום חוסר הרחמים."
(עמוד 135 למטה)
המיינד של קסטנדה פירש את דבריו כמשהו מצחיק מאד (ראו שם פירוט)
.
דון חואן מסביר בדיעבד את המקרה:
"היה זה הכרחי שאכריז לפניך על התכלית שלי", אמר חואן כשהוא ממשיך בהסבר שלו, "וכך עשיתי, אבל זה זכה להתעלמות גמורה מצדך, כפי שזה היה אמור לקרות."
(שם, עמוד 136).
בתרגום העברי ישנו דימוי נחמד: "הדברים נכנסו באוזן אחת שלך ויצאו מהשנייה", אם כי הדימוי המקורי הוא של מעקף, אבל הרעיון זהה.
.
כלומר, אם לחזור על טענת הפוסט: לפני כל תמרון: כל שיעור של החניך, בו הוא אמור לחצות את הקווים ולחזור מהרוח עם הישג, ישנה הכרזה דו משמעית של המורה על הכוונה (היעד).
.
לסיום, חומר למחשבה:
האם לפנינו אמירה שיש לה ערך כלפי היחיד בהתכוונותו?
כלומר, האם היחיד, הפועל על עצמו, אמור להכריז על כוונותיו באופן דו משמעי?
כלומר, האם היחיד, הפועל על עצמו, אמור להכריז על כוונותיו באופן דו משמעי?
אבל הוא הרי יודע את שתי המשמעויות, הוא לא יכול לרמות את עצמו. אותו קושי נמצא גם באי היכולת של היחיד להביך את עצמו ובכך לכווץ לעצמו את הטונל.
האמנם?
שבת שלום.
=====================
23.1.21
"ללא המודעות לנוכחותו של מותנו אין עוצמה, אין מסתורין".
============================================
זוהי, לדעתי, תמצית השיעור בפרק "ההכרח להאמין" שב"סיפורי עוצמה". האמירה מופיעה ממש בסוף הפרק.
כמה הרהורים
אני משער שזוהי אחת מהליבות המופשטת של הכישוף. ישנן 21 ליבות.
יש שתי דוגמאות בפרק זה ליצורים בעלי עוצמה מינימלית שמאפשרת להם לבחור את מקום מותם: החתול מקס, והבחור הצעיר שגסס מולם בפארק.
העוצמה תפסה פיקוד על רגליהם והוליכה אותם, כפי שהיא הוליכה את קסטנדה אל דון חואן.
האם הלוחם המבקש עוצמה מקבל בתמורה למאמציו העצומים את המוות? האם זו עבודה וזה שכרה? :)
ומהו פשר הצמידות שבין העוצמה למוות?
במבט מהרוח, אנו כלואים בעולם הזה, ושאיפת הרוח היא להחזיר אותנו אליו. במבט שלנו זה נקרא חירות. החירות עוברת דרך המוות, שהוא לא יותר מהשתחררות מהצורה האנושית המסוימת.
אבל יש מוות ויש מוות.
לדעתי, הלוחם מפרק את המוות לחתיכות, הוא מת טיפין טיפין, בכל פעם עוד קצת. הליבות המופשטות הן השיעורים, כשבכל אחד מהם הלוחם:
1. צובר עוצמה,
2. רוכש ידע (לומד את הליבה המופשטת "על בשרו")
3.מת קצת; מקטין את אחיזתו במערכת הטפילית ומגדיל את אחיזתו ברוח).
ראוי לציין כאן משהו שלהערכתי חמק את תשומת לבם של רבים: את כל השיעורים הללו של העוצמה קסטנדה אמור לחוות על גבעה מסוימת במדבר, שם הוא גם אמור למות. ("מסע לאיכטלאן")
אותה אני מכנה: גבעת השושלת.
=====================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה