אהבה מהסוג של "בין הסדינים".
היום, יום שבת, ה-11.5.2019, הוא יום עוצמה.
אני לא ממש משוכנע שחישוב הזמנים, שהגיע אלינו מאמירתו של קסטנדה בראיון עם קורוואלאן, הוא מדויק ולכן עליי להניח שכל יום עשוי להיות יום עוצמה.
מה שבטוח, הוא יכול להיות היום האחרון של אבי כהן.
בפוסט הקודם, בעקבות התמונה המשעשעת של הדוב הלבן שאנשים טובים "מצילים" אותו ושולחים אותו לקוטב הצפוני בכל פעם שנתקלים בו ביער, ראינו שלפי דון חואן איננו יכולים לעזור לאף אחד, כל עוד איננו רואים.
השאלה עכשיו היא,
האם אני יכול לעזור לעצמי, ואם כן כיצד?
לכאורה התשובה נראית פשוטה: תאמץ ותיישם את ההמלצות שהנגואל מציע בספרים לגבי אורח החיים הנכון והפרקטיקות השונות: ההליכה הנכונה, אי-עשיה, חלימה, עבודת הסיכום, המעברים הקסומים... כך תעזור לעצמך.
ברמה המעשית זה נכון.
אבל כשמתחילים לחפור לעומק העניין צצים קשיים, כגון:
מה שאני עושה הוא בסופו של דבר ציות לדיבור הפנימי שבי, פקודות הנשר. כאשר אני מאמץ רעיונות מעשיים של הנגואל, אז אני כנראה מציית לקולו של המיינד האמיתי, לרוח. בשני המקרים אני בסך הכל שחקן על לוח השחמט שמוּנַע על ידי שני יריבים קוסמיים.
מה אני יכול לעשות כדי לעזור לרוח במאבק הזה, מאבק שאני הוא הזירה שלו?
האם יש בכלל משהו כזה, או שכל פעולה שלי היא ציות לאחד משני הכוחות הללו?
ומיהו האני הזה שרוצה לעזור? האם זה אותו אני רגיל, מוכר? אם כן, נראה שבכך הוא שואף למותו.
לגבי הטענה ברמה המעשית שלעיל, אימוץ המלצות הנגואל יעזור לרוח במאבק על "נפשי" (הטולטקים דוחים את השימוש במושג הזה, לכן שמתי אותו במרכאות), אבל האימוץ הזה, להחליט לבצע משהו מסוג זה, הוא רק ביטוי לכך שהמיינד האמיתי שלי באותו רגע הוא בעדיפות כוחנית על פני יריבו (ידיו של משה רבנו מורמות), כלומר פעולותיי/מעשיי הם רק שיקוף למצב הקרב המתחולל מעבר לקלעים של המציאות.
האמנם?
האם העולם הזה הוא במה של מריונטות?
**************
12.5.19
אחד המועמדים לתפקיד "הפעולה/מעשה שאדם יכול לעשות כדי לעזור לרוח במאבק על ההשתלטות עליו" היא הבחירה להאמין.
הקטע הבא לקוח מתוך "סיפורי עוצמה", בפרק "ההכרח להאמין":
I told don Juan that I was convinced that when Max had run across the street and plunged into
the sewer his 'cat spirit' was impeccable, and that perhaps at no other time in his life was his
'catness' so evident. The impression that the incident left on me was unforgettable.
I told the story to all of my friends. After telling it and retelling it, my identification with the
cat became quite pleasurable.
I thought myself to be like Max; overindulgent, domesticated in many ways; and yet I could
not help thinking that there was always the possibility of one moment in which the spirit of
man might take over my whole being just like the spirit of 'catness' took over Max's bloated
and useless body.
Don Juan had liked the story and had made some casual comments about it. He had said that it
was not so difficult to let the spirit of man flow and take over;. To sustain it, however, was
something that only a warrior could do.
במשפט האחרון של דון חואן יש לכאורה פעולה מצידנו: לאפשר לרוח האדם לזרום ולהשתלט עלינו. לטענתו: זה דבר קל. ההמשך קשה יותר: לקיים את ההשתלטות הזו. הלוחם חייב להאמין (חייב לבחור להאמין בכך) שהחתול מקס הצליח גם לקיים את הרוח החתולית הזו בתוכו.
כמה שורות בהמשך:
"As a warrior you have to believe that Max made it; that he not only escaped but that he
sustained his power. You have to believe it. Let's say that without that belief you have
nothing."
מכיוון שקסטנדה מזדהה עם החתול מקס, ההכרח להאמין לגבי החתול הוא בעצם ההכרח להאמין לגבי עצמו.
האם זה מה שהאני הקטן שלי יכול לעשות מצדו במערכה הגדולה הזו, האם זוהי תרומתו, לבחור להאמין [במשהו]? :)
"לבחור להאמין" הוא דבר שנתפש כבלתי אפשרי במושגי המחשבה הרווחת. על פי המחשבה הרווחת: להאמין, לאהוב, לשנוא, לשמוח.... אלה אינם בגדר אקטים, אלא מצבים נפשיים שאינך יכול להחליט לעשותם בדומה להחלטתך להרים את היד. אתה יכול לעשות דברים שעשויים לעודד הופעת מצבים אלה, אבל אין שום וודאות שתצליח. אלה ודומיהם קורים לך, הם אינם מעשים שלך.
דוגמה נוספת: אינך יכול להחליט לאהוב מישהו/י. זה קורה לך. באותו אופן, הציוויים המקראיים "ואהבת..." הם בעייתיים.
צורת המחשבה הזו, שתלמידי פילוסופיה מקבלים כאקסיומה ועסוקים בליטושה, היא לדעתי בעוכריהם (חשתי אותה בעוכריי :)). זוהי מכשלה בדרך לאימוץ תפישת העולם הטולטקית.
אני חושב שברמה אחרת של ישותנו, זה בדיוק מה שקורה: ניתנות פקודות הנישאות על גבי זוהר ונקלטות בעיניים, והן שיוצרות בנו את המצבים האלה: אהבה, אמונה...
אבל רובד זה איננו הרובד שבו פועל האני הקטן. האני הקטן מטולטל כעלה נידף בעקבות כל החלטה המתקבלת ברמה ההיא: "החלטות הן בנגואל".
אם כן, נראה שהבחירה להאמין איננה הפיתרון אותו אנו מחפשים.
נ.ב הפילוסופיה צודקת לדעתי בהקשר הנ"ל, כל עוד הדיון תַּחוּם לאני הקטן.
=================
14.5.19
מועמדים נוספים לתפקיד עשויים להיות: שקט פנימי (עצירת הדיבור הפנימי), התנהגות חסרת רבב (נאמר על חוסר הרבב שהוא מספיק, ומבטל את הצורך במורים. הוא מאפשר צבירת עוצמה. עם זאת ישנו שם סייג האומר שבכל זאת יש צורך בעזרה מבחוץ: ידע מסוים לגבי אפשרויות מסוימות, בדיוק כמו שאמרה לה-גורדה שהנזירים הנוצריים לא יודעים שהם יכולים לעוף. אולי אכנס לזה בהמשך).
אני חוזר ואומר שלהחליט לקבל את ההמלצה לבצע איזה מן ההמלצות: ההליכה הנכונה, עבודת הסיכום, מעברים קסומים... היא ככל הנראה ציות לקולו של המיינד האמיתי, לרוח (זוהי רק פרשנות: שאימוץ כזה הוא ציות לרוח. ייתכן והוא נאמר או נרמז ברמז עבה אי שם בספרים, לך תזכור הכל).
נקודה הראויה לשימת לב:
אם אני שואל "איך אני יכול לעזור לרוח?" זה סימן שהתורה הטולטקית (הרוח) כבר נעצה בי את ציפורניה; יש בי מידה כלשהי של הבנה לגבי טיבה ורצון להלך בדרכה. כלומר, האני הקטן שלי כבר לא כל כך קטן, הרוח כבר אוחזת בו, אני כבר חשוף מדי פעם לדרבונים/ציוויים מצד הרוח לבצע את הפרקטיקות המוצעות להולכים בדרך הזו, והיעתרות לציווים אלה כמובן מחזקת את אחיזת הרוח בי.
כלומר, השאלה שהעליתי בפוסט היא לא של רצון לעזור לרוח ממקום שאין לי שום חיבור אליה.
מה קורה בטרום מצב זה, שבו אין לנו שום חיבור כזה?
בשלב זה, הרוח מפילה אותנו ברשתה על ידי פיתויים (עיין ערך "נכליה של הרוח"). גם המערכת הטפילית עשתה זאת באמצעות פיתוי, כנראה.
אבל המושג פיתוי אומר שנדרשת ההסכמה שלי.
נתקלנו בכמה מקרים שבהם נדרשו ההסכמות המפורשות של החניכים:
- חציית הקו המסמל את הכניסה לעולם המכשפים,
- קבלת חוק הנגואל,
- הבעת רצון מפורש להישאר בעולמם של הלא-אורגנים. הסייר הלא-אורגני עמל קשה לפתות את קסטנדה החולם שיביע רצון כזה.
אם כן, נראה ששני הכוחות הקוסמיים האלה נאבקים ביניהם, ולהסכמתי יש משקל רב בתוצאות המאבק.
האם אין רעיון זה מצוי גם ביהדות: "הכל בידי שמים מלבד יראת שמים"?
=================
14.5.19
אפרופו, התנהגות ללא רבב המייתרת את הצורך במורים. נזכרתי שישנו פרק בשם זה בספר "מפגשים עם הנגואל". ניגשתי לשם ומצאתי את המשפטים הבאים:
"כל מה שאנו יכולים לעשות הוא להיות קשובים לסימנים, ולמקם את עצמנו על נתיבם.
אבל כאשר התכוונותו של אדם חותמת ברית עם הרוח, מן הנמנע שהמורה לא יופיע". (עמוד 98)
ברית זו היא הקבלה והאימוץ של הרוח (והייתה הרוח לכם לאלוהים. זוהי יראת השמים שאותה "תורם" היחיד לעזרת הרוח במאבק על גבו (כדימוי ספרותי מכשיל), או בדימוי שכנראה אינו דימוי, בחזהו: "המאבק נערך כאן" וטפח על חזהו).
"לאחר שנים של למידה, אני משוכנע שכל שהמחפש הרוחני צריך הוא הזדמנות להיעשות מודע לאפשרויות שלו, ומחּויבּות למוות עם מטרה". (עמוד 99)
הזדמנות איננה משהו שאנו יכולים לגרום להתממשותו. "המחויבות למוות עם מטרה" היא כנראה קבלת ואימוץ הרוח.
=================
15.5.19
הבעיה עם הקבלה על עצמך את הרוח, את חוק הנגואל, היא שהחלטות כאלה לא מתקבלות בקשב הראשון. לכן הן כה עוצמתיות.
אבל אפשר לבחור להאמין ברוח ובדרך שהיא מציעה (ליתר דיוק: הוא מציע) ברמת הקשב הראשון ואם מעניקים לזה שוב ושוב את מודעותנו, זה עשוי להיקלט ברמת הקשב השני, באופן דומה להצעה של דון חואן לקסטנדה לומר לעצמו שוב ושוב שהוא חסר את הפגמים שלו מתוך ידיעה שהוא משקר לעצמו. אז יש סיכוי שהמנטרה הזו תגרום להתחברות, בדומה לחיבור וו (hooked), למסלול חיים אחר.
אמונה ברמת הקשב הראשון, וכנראה בכל קשב באשר הוא, יש בה מרכיב של בחירה/הכרעה בנוגע לדברים שאינם ידועים לנו. אחרת, כפי שנאמר בהיסטוריה: אם אני יודע משהו אינני צריך להאמין בו.
בפוסט הזה אני קצת מרגיש שאני טוחן מים, מתפלש במחשבות והשערות הצצות "תוך כדי תנועה".
זה מזכיר לי את: דוקטור, אני סובל משלשול. האם אני יכול להתקלח עם זה?
דוקטור: אם יש לך מספיק.
הדיון כאן אמור לקחת אותנו לתחום של היוקשות (לדעתי החלוקה ליוקשים וחולמים מתייחסת בראש וראשונה לנשים). היוקשות (והיוקשים), להבדיל מהחולמות, נקודת המוצא שלהן למצבי תודעה גבוהים היא הקשב הראשון. הן אלה האמונות על התיפקוד בקשב הראשון.
את המנה הגדושה ביותר של ידע הנוגע לעולם היוקשים יש לנו בספרה של טאישה: "מעבר המכשפים".
ציינתי קודם שהשאלה: מה האני הקטן יכול לעשות כדי לעזור, כלומר מה אפשר לעשות ברמת מודעות של הקשב הראשון, מתייחסת לאנשים שכבר יש להם מושג מהי הרוח ומה היא מציעה (כלומר למי שקרא מספיק את הספרים הללו), אחרת איך אפשר לרצות בזה?
הטענה המקורית של הפוסט הייתה שכאשר אני בוחר ברגע מסוים ביממה לבצע פרקטיקה כלשהי: עבודת הסיכום, מעברים קסומים וכו. אני בסך הכל מציית לקול הרוח (המיינד האמיתי), ושוב: אני בסך הכל חייל על לוח שחמט במשחק שבין הרוח והמערכת הטפילית.
כנראה שאת תמונת המצב הזו שלנו אי אפשר לשנות. האני הקטן לא יכול לעשות דבר. מה שאני "עושה", כולל בעולם הפנימי: חושב, רוצה, כועס..., נעשה על ידי שני השחקנים הקוסמיים המושכים בחוטים שלי, תרתי משמע (חוטים גם במובן של האצלות, קווי העולם).
במסגרת מעשיהם של היוקשים בקשב הראשון שמטרתם יצירת חיבור אל הכפיל, ראוי להזכיר את הקריאה "כוונה" באמצעות צעקה, אשר עשויה להישמע על ידי הרוח (הכפיל).
האם יש לה מעמד ייחודי? לדעתי לא. כל אחד מהתרגילים המומלצים ברמת הקשב הראשון עשויים ליצור חיבור זה, וזה מטרתם. לדוגמה: עבודת הסיכום בשלביה הראשונים, מטרתה היא מציאת האירוע בהיסטורית החיים שלנו הקרוי "האירוע המלווה/המוליך", שבכוחו להוציא אותנו מהקשב הראשון.
אני חושב שדשנו מספיק בנושא זה. לא שהגענו לתובנות מטלטלות, אבל הדיון הביא אותנו לרענן את הידע, דבר שהוא בעל ערך רב, וזהו הערך העיקרי של הפוסטים כאן, החייאת הידע, מתן תשומת לב ואנרגיה לידע הטולטקי, השונה כל כך מהידע הנפוץ. אם צצות גם תובנות חשובות, זהו בונוס. :)
=================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה