הקשבה ללחישות העולם - דוגמה וניתוחה

בפוסט הקודם שלי "לא לרצות דבר - השיעור של טאישה" הבאתי קטע שכיניתי אותו "מורה נבוכים": הדרך הטולטקית לקבלת הנחיות מהעולם כאשר אינך יודע מה לעשות ומתי לעשותו.

הקטע הבא לקוח מתוך הקטע שהובא שם:

"את חייבת לעצור ולחכות, עד שתתפסי את תנועת הדברים," ענה דון חואן, "ולהקשיב לאותות; לצְפּוֹת בסימנים הנפלטים מהעולם סביבך. הם פועלים ישירות על גופך האנרגטי. כמובן שבשביל זה את צריכה להיות נזילה לחלוטין ולצמצם את התשוקות שלך לאפס. את חייבת לא להרגיש שום חיפזון, ולהיות חסרת כל צורך לשלוט או לתמרן דברים. אז את יכולה להקשיב ללחישות העולם."

(עמוד 229)

הקטע הבא לקוח מספרה הראשון של טאישה "מעבר [החציה] המכשפים" והוא, לדעתי, מספק דוגמה לאופן שבו לוחש העולם את תשובותיו. למעשה, מי שלוחש הוא הכפיל. אמיליטו אומר זאת מפורשות בפרק 20 . הרעיון של הנחיה על ידי הכפיל מופיע בכל ספרות החבורה ובהרחבה ב"יקוש עם הכפיל".

הרקע: טאישה פגשה לפני זמן קצר את קלרה במדבר, וקלרה מזמינה אותה לביתה לשהות איתה מספר ימים. טאישה מחליטה להשתמש בשיטה שהיא אימצה לקבלת עצות כדי לדעת מה להשיב לקלרה. היא לא יודעת מהיכן היא למדה את השיטה, אבל בהמשך הספר מתברר לה ולנו שנלידה לימדה אותה את השיטה הזו בחלומות שבהם הן נפגשו.

היא צדקה באמירתה שאני אובדת עצות לחלוטין לגבי מה לעשות עם חיי.

זה עתה לקחתי חופשה מעבודת מזכירות כדי להתקדם בעבודת האמנות שלי, אבל בהחלט לא היה לי שמץ של תשוקה להיות אורחת בביתו של מישהו.

הסתכלתי סביב, מחפשת בשטח [terrain] משהו שייתן לי רמז [inkling] לדבר הבא שעליי לעשות.

מעולם לא הצלחתי להסביר מאיפה קיבלתי את הרעיון שאפשר לקבל עזרה או רמזים [clues] מהסביבה [surroundings], אבל בדרך כלל אכן קיבלתי עזרה בדרך זו.

הייתה לי טכניקה, שנראה היה כאילו הגיעה אלי משום מקום, שבאמצעותה מצאתי לעתים קרובות אפשרויות שלא היו ידועות לי קודם לכן. בדרך כלל אני נותנת למחשבות שלי לשוטט [wander away]* כשאני מקבעת את עיניי על האופק הדרומי, למרות שלא היה לי מושג למה תמיד בחרתי בדרום.

לאחר כמה דקות של שקט, בדרך כלל הגיעו אלי תובנות [insights] שעזרו לי להחליט מה לעשות או איך להתקדם במצב מסוים [particular situation].

קיבעתי את מבטי על האופק הדרומי** תוך כדי הליכה, ופתאום ראיתי את הלך הרוח [mood] של חיי פרוש לפניי כמו המדבר הצחיח [barren, עקר].

אני יכולה לומר בכנות שלמרות שידעתי שכל האזור של דרום אריזונה, קצת מקליפורניה, וחצי ממדינת סונורה, מקסיקו, הם [כולם] מדבר סונורה, מעולם קודם לכן לא שמתי לב עד כמה השממה הזו בודדה ושוממה.

לקח לי רגע לקלוט את ההשפעה של ההבנה [שצצה בי] שהחיים שלי ריקים ועקרים [barren, צחיחים] כמו המדבר הזה.

נפרדתי מהמשפחה שלי, ולא הייתה לי משפחה משלי. אפילו לא היו לי אפשרויות מבטיחות לעתיד. לא הייתה לי עבודה. חייתי מירושה קטנה שהותירה לי הדודה שעל שמה נקראתי, אבל ההכנסה הזו אזלה. הייתי לגמרי לבד בעולם.

המרחב העצום שהשתרע מסביב, קשוח ואדיש, עורר בי תחושה מוחצת של רחמים עצמיים. חשתי צורך בחבר(ה), מישהו שישבור את הבדידות של חיי.

[אני מדלג על ההרהורים שלה בתכונות הנהדרות של קלרה ואת הערצתה לקלרה]

היא ניחנה בדיוק באותן תכונות שתמיד ביקשתי לעצמי. אבל מעל הכל [לכל שאר התכונות], נראה היה שנוכחותה מסלקת את הצחיחות [barrenness] שלי. היא הפכה את המרחב סביבה לאנרגטי, נמרץ [vibrant, רוטט], מלא באפשרויות אינסופיות.

(עמוד 19-20)

--------------------------------

* - בנוסח של אמיליטו: הרפיה והסתכלות באופק הדרומי בבקשה לעצה מהכפיל.

** - יש טעות בספר. כתוב שם מערב במקום דרומי.

===================

אם כן, התובנה שהכפיל סיפק לה הייתה: הוא הציג לפניה את מצבה, שהוא הבעיה, וגם הציג לפניה את הפיתרון: קלרה.
הפיתרון לצחיחות של חייה נמצא במה שקלרה הקרינה. קלרה גם הקרינה אפשרויות מבטיחות אשר חייה כרגע נעדרים מהן.

============================== 

27.3.23

שתי דרכים לסילוק משהו מחייך
==========================

שתי דרכים, ולא שתי הדרכים.

הקטע הבא לקוח מ"מסע לאיכטלאן" והוא מדבר על הוצאה של משהו מחייך:

"אנשים כמעט אף פעם אינם מבינים שאנחנו יכולים להוציא [cut, לחתוך] כל דבר מחיינו, בכל עת, ממש ככה [just like that, בקלי קלות]. הוא הקיש באצבעותיו [snapped his fingers]"

(עמוד 23)

הערת אגב, ב"גלגל הזמן" מופיע המשפט הזה (וזה אומר שהוא משפט חשוב) בניסוח אחר: [...] להוציא כל דבר מחיינו בכל עת בהרף עין" [in the blink of an eye, במצמוץ]

דרך אחת אכנה "הדרך הישירה": כוונה ממוקדת בסילוק הדבר. דוגמה לכך יש ב"יקוש עם הכפיל", כשטאישה מביעה את כוונתה בקול רם שמנקה השמשות ייצא מחייה. זולייכה מסבירה לה, בניסוח שלי, שעליה לא להתעניין במה עלה בגורלו של אותו מנקה שמשות לאחר מכן: האם הוא עבר לעבוד ברחוב אחר, מת, יצא לחופשה ...

אני סבור שהוצאת משהו מחייך היא בעלת מידת קושי אחרת מהכנסת משהו לחייך. ההכנסה, לדעתי, היא הרבה יותר קשה.

לכן, להתכוון שמנקה השמשות לא רק ייעלם מחייך, אלא שזה יקרה משום, לדוגמה, שהוא עבר לעבוד ברחוב אחר, זה כבר לשאוף להכניס משהו לחייך, וזה, כפי שטענתי, קשה הרבה יותר.

דוגמה ל"דרך עקיפה" [הניסוח שלי] ישנה כשקסטנדה נלהב בביקורו לראשונה באוניברסיטת UCLA והחברה שלו באותם ימים, שהטיחה בו גינויים קשים והאשמות על כך, הוצאה מחייו. בניסוח של קסטנדה: UCLA נכנסה ביניהם כמו טריז [הדימוי לטריז נעדר מהתרגום העברי]. דון חואן הסביר: "בזמן שהתהלכת בקמפוס, אני בטוח שהיה לך התקף [bout] של כוונה. התכוונת להיות שם, וכל מה שהיה מנוגד לה [לכוונה זו] היה צריך להרפות [ממך]." (עמוד 143)

************************ 

מוסיקה

בין החלומות

==============================

28.3.23

הבהרה לדוגמה של העברת מנקה השמשות לרחוב אחר:

אם את רוצה כמו טאישה 🙂 לסלק אותו מחייך, אבל, כמוה, אינך רוצה שזה ייעשה בדרך שתיגרום לו לנזק (מחלה מוות...) או שאת רוצה שהוא יצא מעולמך, אבל על ידי כך שהוא יעבור לעבוד ברחוב אחר, או משום שהוא זכה בלוטו... כל אלה הן כבר התכוונויות להכנסת משהו לחייך. אם את מעבירה אותו לעבוד ברחוב אחר, זה אומר שאם תלכי לשם תמצאי אותו, או שמכר שלך יספר לך על מעלליו של אותו בחור באותו רחוב וכד.

כל התוספות האלה לסילוקו מחייך פירושן שאת משנה את המציאות החברתית המוסכמת, או לפחות מכניסה אותו למקום נידח בעולמך, אבל תוכלי למצוא אותו שם או לקבל פידבקים על היותו שם, ותוספות אלה, לדעתי, הן ברמת קושי אחרת מסילוק "טהור".

צריך להיזהר שלתוך הכוונה לסילוקו של משהו מחייך לא יחדרו תוספות המכוונות לשינוי/תוספת בעולם. הוא מסולק וזהו. לא מעניין אותנו לאן, ואיך... כלום.

להעביר אותו לעבוד ברחוב אחר זה להכניס אותו לעולמם של כל אלה שמגיעים לאותו רחוב. כלומר, למציאות החברתית המוסכמת.

************** 

הבהרה לטענתי שאלה הן שתי דרכים ולא שתי הדרכים.

מבחינה לוגית שתי הקטגוריות: "דרך ישירה" ו"דרך עקיפה" ממצות את כל האפשרויות. ולכן אפשר לומר שתי הדרכים. מבחינה לוגית אין אפשרות נוספת. כל דרך קונקרטית שקיימת חייבת להיות אחת מהשתיים.

אבל אנו מדברים על עולם הכישוף אשר לא מציית לכללי ההיגיון, ורבים מהאמיתות שלו מנוסחות כסתירה לוגית [לכאורה].

לכן, אני לא מתחייב שאין דרכים שנכון יהיה לתארן כ"גם וגם", או "לא זו ולא זו".

============================== 

28.3.23

הרוח מתגלה בדמות חיות טרף
=======================

בפוסט הקודם שלי דובר על הוצאה של משהו/מישהו מחיינו, וטענתי שלהכניס משהו לחיינו זו דרגה אחרת של קושי.
דוגמה להכנסת משהו לעולמו של קסטנדה יש בסיפור היגואר שרדף אחריו ואחרי דון חואן במדבר ("כח השקט" בפרק 6)

היגואר היה התגלות של הרוח (נאמר מפורשות). היגואר היה ממין זכר [ולכן מדובר עליו כ-he ולא it] "הוא כל כך ממשי [real] שהוא יכול להיות רק התגלות אמיתית של הרוח" (עמוד 178)

אני חושב שהאמירה הזו לא אומרת שהוא ממשי כמו הדברים הרגילים שבמציאות, אלא שהוא יותר ממשי מהם. הוא ממשי כמו שדון חואן ממשי, כי שניהם התגלויות של הרוח. לכן שניהם יכולים לקרוא את מחשבותיו של קסטנדה. כשדון חואן אומר לו שם: ספר לי את הסיפור מילדותך, או ליגואר או לרוח, הוא בעצם אומר ספר לרוח או להתגלויות שלה.

האם זה מקרי שהרוח הופיעה כחיית טרף?

לדעתי, לא. חיית טרף היא בד"כ [ואולי תמיד] הדמות שבה היא מתגלה.

לדוגמה:

"[...] במובנים רבים הרוח היא סוג של חיה פראית. היא שומרת על מרחק מאיתנו עד הרגע שמשהו מפתה אותה לבוא. זה הזמן שבו הרוח מתגלה ("כח השקט" עמוד 46)

דוגמה נוספת:
הבז [falcon] שצלל אל הנגואל אליאס שרכב על סוסו והחטיא את כובעו בסנטימטרים (בפרק "חוסר הרבב של הנגואל אליאס" שב"כח השקט")

השערת בונוס: אני סבור שזה לא מקרי שהרוח מופיע/ה כחיה טורפת, כי הנגואל מפתה אותה לטרוף את חניכו, כמו שדון חואן פיתה את המכשפים הקדומים ובעלי הברית שלהם לתקוף את קסטנדה ("האש מבפנים"), וכמו שהוא מפתה את הישויות הלא אורגניות לחטוף את זוג החניכים הנגואלים שלו לעולמם. בכל המקרים: הפיתוי המוצע לטורפים הוא האנרגיה הרבה של החניכים הנגואלים.

============================== 

29.3.23

ההבדל שבין מיסטיקאים למכשפים
============================

הקטע הבא לקוח מ"כח השקט":

"הוא אמר לי שכל המיסטיקנים והמורים הרוחניים שהכרתי עשו בדיוק את זה: נקודות המאסף שלהם נעו, מתוך משמעת או מתוך מקריות, למקום מסוים; ואז הם חזרו למקומותיהם הרגילים כשהם נושאים איתם זיכרון שהחזיק למשך כל חייהם."

"אתה יכול להיות ילד טוב ואדוק [pious, באמונתו הדתית]," המשיך, "ולשכוח מהתנועה הראשונית של נקודת המאסף שלך. או שאתה יכול לדחוף [את עצמך] אל מעבר לגבולות השכל שלך. אתה עדיין נמצא בתחום הגבולות האלה."

(עמוד 180)

מהו המקום הזה שאליו הגיע קסטנדה, שם עצרו המיסטיקאים וחזרו לעולמם הרגיל?

תשובתי: תבנית האדם, אותה המיסטיקאים פירשו [ומפרשים] בטעות כאלוהים. היא מתגלה כאור זוהר של אהבה, ממיס לבבות, המביא את החוזה בו להבטיח לשרתו. [לפי דון חואן אלה הן הבטחות עלובות של משרתים עלובים]. לדעתי, החוויה העמוקה הזו חדרה לשפה בביטוי: "פלוני ראה את האור".

מכיוון שעבור המיסטיקאים זוהי חוויה של פגישה עם האור האלוהי, הרי שמבחינתם זהו סוף המסע; הם הגיעו ליעדם. אין מה להמשיך הלאה, במיוחד, כפי שאטען מיד, משום שההמשך נראה כממלכת השטן.

אני חושב שהאור הזה נמצא על גבול הכלא שלנו ותפקידו למשוך ישויות זוהרות פנימה, חזרה לתוך הכלא, בו כלוא העדר האנושי [המילה עדר מופיעה בקטע שנמצא ממש מעל הקטע שהבאתי]:
האור, שקשה לעמוד בו, תפקידו הוא להחזיר את מי שנקלע לגבולות הכלא, וייתכן שהוא שהכניס אותנו מלכתחילה לתוכו. זהו האור שבקצה המנהרה המחזיר את האנשים הנמצאים במצב הקרוי "מוות קליני" חזרה לחיים.

ככל הנראה, מה שנמצא מעבר לאותו אור אלוהי נראה איום, שטני, מעורר אימה וכו. ולכן דון חואן אומר לקסטנדה, בהמשך באותו עמוד, שמכיוון שהוא כבר אינו איש דתי, לא אמונות הדת יעצרו אותו שם, אלא הפחד.

איך אני יכול לטעון שזהו המקום כשהטקסט אינו מזכיר את המאפיין הכי חשוב של המקום הזה: את האור האלוהי, אור האהבה שאי אפשר לעמוד בפניו... ?

לדעתי, ישנו רמז לכך בהמשך הטקסט:

"ואז קרה לי משהו יוצא מגדר הרגיל. היכולות השכליות [reasoning faculties] שלי חדלו לתפקד. הרגשתי, פשוטו כמשמעו, כאילו שמיכה אפלה כיסתה אותי והסתירה את מחשבותיי. השתחררתי מהשכל [reason] ונטשתי אותו כמו אדם שאין לו [שום] דאגה בעולם. הייתי משוכנע שאם אני רוצה לפוגג את השמיכה המסתירה, כל שיהא עלי לעשות זה להרגיש את עצמי פורץ דרכה." (עמוד 181)

אם כן, קטע זה רומז על האור הנמצא שם. השמיכה המאפילה פירושה שהיה שם אור, אותו היא האפילה. השמיכה הזו בעצם ניטרלה את האור שאין לעמוד בפניו ואיפשרה לו להמשיך הלאה.

ומה לגבי הקשר שבין התבנית לשכל? הרי שלצאת מאותו מקום הלאה [ולא חזרה] פירושו גם לצאת מגבולות השכל.

אלוהים [הוא תבנית האדם] הוא המושג המרכזי של החשיבה. הוא מתואר כדבק של כל המושגים השכליים. זה מתואר במשל הטונל כשולחן ואביזרי האכילה שעליו. נדמה לי שהמפה המכסה את השולחן ייצגה במשל את אלוהים, כלומר המפה משמשת תשתית במשל ובנמשל. בנמשל: לכל המושגים השכליים.

============================== 

20.3.23

ממה ניזון המוות?
===============

מכיוון שהפוסט עתיר פרשנויות, אני מזכיר מראש את כלל הזהב בפוסטים שלי: כל מה שאינו ציטוט, יש להתייחס אליו בחשד לפרשנות.
כי אני לא רוצה שמישהו ימצא את עצמו בקיבתו של הנשר ואחר כך יבוא אליי בטענות שאני אמרתי 

הפוסט טוען [הניסוח הזה הוא עוד דרך להוריד ממני אשמה   ] שהלוחם מזין את המוות שלו באי היצמדויות רגשיות [detachments, שחרור אחיזות, שחרור של תלותו בדברים...] באופן שמזכיר את הרעיון שמכשפים מזינים את ציפור החירות בחוסר הרבב שלהם [* ראו ציטוט באנגלית בתחתית הפוסט].

טענתי, ועדיין לא שיניתי את דעתי, שעצותיו של המוות ללוחם הן למעשה עצה אחת, אבל היא נוגעת לכל דבר ודבר בעולמנו: לא להיצמד רגשית.
כל דבר שאתה משחרר את עצמך מתלות בו, רכשת עוד מנת עוצמה: מבחינת הרוח: אי היצמדות היא עוצמה, היצמדות רגשית היא חולשה. לדוגמה: כשאתה כבר לא חייב קפה בבוקר, או כשאתה כבר לא חייב לשמוע את מספר המאומתים האסימפטומטים ממדעני הרייך הרביעי, או חייב להקשיב ל"חדשות" אחרות, אז רכשת עוד קצת עוצמה.

נאמר ב"מציאות נפרדת" שהמוות הוא השותף הבלתי-ניתן-להחלפה-באחר [the irreplaceable partner] היושב ליד הלוחם על המיזרן ומייעץ לו. (עמוד 137). בהמשך נאמר שהמוות שלו יושב לצדו על המיזרן, ושהם חברים (עמוד 139 למעלה).

לעומת זאת: ב"כח השקט" נאמר שהמוות הוא היריב הראוי היחיד שיש לנו:

"מכשפים אומרים שהמוות הוא היריב הראוי היחיד שיש לנו", השיב. "המוות הוא המאתגר שלנו [challenger, הקורא עלינו תיגר]. אנחנו, אנשים ממוצעים או מכשפים, נולדנו לקחת על עצמנו את האתגר הזה. המכשפים יודעים זאת; אנשים ממוצעים לא."
(עמוד 103 למטה)

אם כך, המוות הוא חבר או יריב?

אני חושב שגם וגם. כשאת/ה מזין אותו באי היצמדויות רגשיות, כלומר משחרר את אחיזותיך בעולם, את/ה משביע את רעבונו והוא גם אינו עסוק בלצוד אותך, שפירושו: להביא את הפרסונה שלך אל קיצה.

קצת אחרי הציטוט הנ"ל נאמר:

"המוות הוא הכוח הפעיל. החיים הם הזירה. ובזירה הזו יש רק שני מתמודדים בכל עת: אתה עצמך והמוות [שלך]". (עמוד 104 למעלה)

לפרשנותי, המוות שלך הוא היישות המשלימה, המאזנת, את הפרסונה שלך. ולכן, או שאת/ה מזין את הפרסונה שלך [על ידי היצמדויות רגשיות ועל ידי סיפוק הצורך בהכרה חברתית], או שאתה מזין את המוות שלך באי היצמדויות רגשיות. הייתי אומר שברור שאינך יכול הזין את שניהם, אבל עם המכשפים אני לא לוקח סיכון 

לפרשנותי, המוות הוא זה שיכול להוליך אותנו אל הכפיל שלנו. מה שאומר, בין היתר, שהמוות איננו הכפיל.

**************

* - sorcerers live under the wing of that bird, which they call the bird of wisdom, the bird of freedom; that they nourish it with their dedication and impeccability.

בפינת המוסיקה

בשיר היפה הבא "שיר גאולה" ישנה השורה "המוות הוא חבר מאד יקר", מה שמעניק לו כרטיס כניסה למחוזותינו.

מילים ולחן (ושירה?): רנית שמש

"קורים נסים" - בתרגום לטולטקית: נוכחות הנגואל.

==============================