הקטע הבא נמצא ב"האש מבפנים", אחרי שדון חואן אומר שאין כמעט מה לומר על תנופת האדמה [הצעתי את הפרשנות שהתנופה הזו היא לא אחרת מחבטת הנגואל]. דון חואן בעצם נותן תיאור כללי של החניכה הטולטקית:
"אמרתי לדון חואן שהבעיה שלי להבין מתעצמת בגלל העובדה שהוא וחנארו עשו את כל העבודה. הייתי פשוט סובייקט פסיבי שיכול היה רק להגיב לתמרונים [maneuvers] שלהם [אותי]. גם אם חיי יהיו תלויים בכך לא אוכל ליזום שום פעולה, כי לא אדע מה אמורה להיות הפעולה הנכונה, וגם לא אדע איך ליזום אותה.
"זו בדיוק הנקודה," אמר דון חואן. "אתה עדיין אינך אמור לדעת. אנו הולכים להשאיר אותך מאחור, לבדך, כדי שתארגן מחדש בעצמך את כל מה שאנחנו עושים לך עכשיו.
זו המשימה שכל נגואל צריך להתמודד איתה."
זו המשימה שכל נגואל צריך להתמודד איתה."
(בפרק "תנופת האדמה")
אם כך, דון חואן וחנארו למעשה אוחזים בנקודת המאסף של קסטנדה ומביאים אותה למיקומים שונים, ומחזירים אותה למיקום המקורי שלה (בד"כ. אחרי הקפיצה לתהום המיקום הרגיל כבר איננו נגיש. לקסטנדה יש פרסונה אחרת).
כלומר, בניסוח שלי, הם שומרים לו את כסאו הריק באולם, בזמן שהוא נעדר ממנו. שמירת הכסא מנוסחת לדעתי באמירה של דון חואן, בה הוא אומר שתפקידו של חנארו להניע את גוף האנרגיה של קסטנדה, הנגואל, ותפקידו של דון חואן הוא לשמור על הטונל של קסטנדה. במשל שלי: על הכסא הריק באולם, כדי שקסטנדה יוכל לחזור אליו.
המשימה של קסטנדה היא "רק" לשחזר את אותן מסעות של נקודת המאסף.
דון חואן אומר שזו משימה של כל נגואל, אבל כך גם הוגדרה המשימה לפלורינדה: עליה יהיה בעתיד להיזכר במסעותיה החלומיים (נאמר ב"להתעורר אל החלום").
בסוף "יקוש עם הכפיל" ישנה אמירה שמשנה לנו את כל התמונה:
מתברר שדון חואן וחבורתו דאגו לכך שכל תנועה של נקודת המאסף של קסטנדה, תלווה בתנועת נקודות המאסף של שלושת המכשפות.
מתברר שדון חואן וחבורתו דאגו לכך שכל תנועה של נקודת המאסף של קסטנדה, תלווה בתנועת נקודות המאסף של שלושת המכשפות.
הפתעה דומה גרמה לנו האמירה של נסטור, שבתפקידו כעד הוא נכח וצפה בכל מה שקסטנדה עבר בחניכה שלו. יש מקום לשער, לא בהכרח, שגם נקודת המאסף שלו הונעה בתיאום לקסטנדה, כמו של שלושת המכשפות.
אם כן, אם נקודות המאסף של קסטנדה ושל שלושת המכשפות נעו תמיד בהתאמה, אז יש מקום להסיק שמשימת ההיזכרות גם היא תיעשה בקבוצה, או בתיאום, וכנראה בעזרה הדדית ביניהם.
תיאורים לכאורה של ניסיונות הדדיים להיזכרות יש לנו בין קסטנדה ולה-גורדה ("מתנת הנשר").
אם כי אני חושב שהיא לא זקוקה לעזרתו, היא זו שעוזרת לו להיזכר.
תיאורים לכאורה של ניסיונות הדדיים להיזכרות יש לנו בין קסטנדה ולה-גורדה ("מתנת הנשר").
אם כי אני חושב שהיא לא זקוקה לעזרתו, היא זו שעוזרת לו להיזכר.
========================
בפוסט הבא, אם תרצה הרוח, אציע השערה לאופן שבו מתבצעת ההיזכרות הזו.
============================
14.3.23
סדקים כמשל לחולשה
====================
====================
ברשימות השדה של קסטנדה הופיעה המילה "סדקים" [cracks] פעמיים, ובשתי הפעמים היו אלה אמירות שלמיטב זיכרוני אינן נמצאות בספרי החבורה.
האחת קישרה בין הפחד לסדקים:
"[ה]יריב הראשון, [ה]פחד. אויב נורא, בוגדני ומסובך [complicated, מורכב], כמו זמזום [burr, משק כנפים], הוא תמיד יוקש סביבך, נסתר, תמיד חבוי, בכל סדק, הפחד תמיד רק מחכה".
הערת אגב, מזכיר לי את "מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים" שבשיר השירים. [אביא את הפסוק המלא בסוף הפוסט]
"סדקים" מופיע ברשימות השדה גם בדיון על המאבק באוייב השלישי: העוצמה.
[כדי להתגבר על האוייב השלישי:] "עליך להבין שהעוצמה שלכאורה הבסת, למעשה מעולם לא הייתה שלך. מבלי להבין זאת, אתה אבוד לנצח בסדקים [cracks] של עצמך."
"סדקים" מופיעים כמשל [ואולי יותר ממשל] בעוד מקומות בספרות:
"כבר אמרתי לך שרק אדם 'מסובב' [crackpot, משוגע, תמהוני. מילולית מיכל (סיר, ספל) סדוק] היה נוטל על עצמו את המשימה להיעשות לאיש ידע ביוזמתו. אדם מפוכח [sober-headed man] יש הכרח להערים עליו כדי שיקבל זאת על עצמו.
"אני בטוח שישנם אנשים רבים שיקבלו על עצמם את המשימה בשמחה" אמרתי.
"כן, אבל אלה אינם נחשבים. הם לרוב 'מסובבים'. הם כמו דלעות הנראות יפות מבחוץ, אך נוזלות ברגע שמילאת אותן במים."
(עמוד 31)
(עמוד 31)
מקטע זה מתבקש הרעיון שהמצב התקין, שבו אין סדק, או שהסדק נאטם, הוא מצב של פיכחון. ריבוי הסדקים, והאטימה ההדרגתית שלהם - אחד אחרי השני - [אמירה זו מתייחסת לציטוט שבהמשך, sorry 
] אומרים שהפיכחון הוא איכות מצטברת, וזה תואם את כל האיכויות בתפיסה הטולטקית: כל מצב, כל הישג, הוא עניין כמותי, אפילו השקט הוא איכות ההולכת ונצברת.
] אומרים שהפיכחון הוא איכות מצטברת, וזה תואם את כל האיכויות בתפיסה הטולטקית: כל מצב, כל הישג, הוא עניין כמותי, אפילו השקט הוא איכות ההולכת ונצברת.פיכחון הוא, לדעתי, אחד האספקטים של ללא-רבב.
פיכחון הוא ההיפך מרחמים עצמיים ומחשיבות עצמית.
פיכחון הוא ההיפך מרחמים עצמיים ומחשיבות עצמית.
לדעתי, בנמשל, הנוזל שבספל הוא עוצמה אישית. סתימת הסדקים [צבירת פיכחון] מאפשרת לאצור יותר עוצמה.
מעניין שאדם מפוכח יותר, ינטה פחות להיעשות לאיש ידע.
מוזר, לא?
מוזר, לא?
.
הרעיון שבמצבנו הרגיל אנו כמו ספל סדוקה נמצא ב"יקוש עם הכפיל" (עמוד 321). שם החורים [בנמשל] הם בגוף האנרגיה. הנוזל הוא כח החיים, וחולשת גוף האנרגיה גורמת לאחיזה, להיצמדות רגשית לדברים. שם מתוארת עבודת הלוחם כתיקון הספל באופן הבא:
ריקון הנוזל(ים) נעשה על ידי עבודת הסיכום.
סתימת הסדקים [אחרי הריקון] נעשית על ידי המעברים הקסומים.
סתימת הסדקים [אחרי הריקון] נעשית על ידי המעברים הקסומים.
.
אבל יש בנו סדק שאותו אין לאטום, וכנראה שאי אפשר לאטום:
הסדק שבין העולמות.
***************************
הפסוק מתוך שיר השירים:
דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים; הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ--מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים.
דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים; הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ--מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים.
============================
15.3.23
היום, יום רביעי, ה-15.3.23, הוא (כנראה) יום עוצמה.
**********************
התמונה הבאה הזכירה לי את הקטע הבא מ"מפגשים עם הנגואל":
"מנקודת מבטם של המכשפים, מטרת התקבצותם [לחבורה] היא להבטיח את מעברם לרמה אחרת של קשב, משום שללא מסת אנרגיה, אין טיסה."
"האם אתה אומר שללוחמים בודדים אין סיכוי?"
"לא. מה שאני אומר הוא שחבורה יכולה להגיע רחוק יותר.
"תאר לעצמך שאתה גר במושבה של זחלים חברותיים הנמצאים במצב של מטמורפוזה. לפתע, אחת הפקעות נפקעת, והדייר שלה יוצא בפיצוץ רגעי של אור וצבע. אתה נותר עם התחושה שהזחל נעלם. לזחל עצמו, לעומת זאת, חייו האמיתיים כפרפר החלו. אבל זחל בודד ימצא את עצמו, בסבירות גבוהה יותר, בקיבתה של ציפור."
(עמוד 235)
=============================
15.3.23
הפיכחון הוא תנאי להתקבלות לחניכה בדרך הידע
======================================
======================================
מכיוון שאדם פיכח [sober-headed] אינו שואף להיות איש ידע [איש דעת], אז פירוש הדבר שמקבלים רק את מי שאינו רוצה
תהיתי בפוסט קודם שלי אודות הדרישה הזו לפיכחון, שהפן האחר שלה הוא שמי שרוצה להיות איש ידע הוא משוגע ולכן אינו מתקבל.
באסוציאציה מקראית, לא מקבלים אטד. [משל יותם, כזכור, רק האטד הסכים לקבל את המלוכה]
גירסה אחרת של אמירה זו היא שהמכשפים אינם מקבלים מתנדבים, אלא רק את אלה שהרוח מצביעה עליהם.
בפוסט זה אני רוצה להציע מקבילה מהחניכה לנשים, שלדעתי נוגעת באותה נקודה.
ראשית, שוב הקטע מ"מציאות נפרדת".
הערה חשובה: בקטע שבספר חסר משפט קצר, שמכיוון שבפוסט הקודם הסתמכתי גם על התרגום העברי, פספסתי אותו.
אדגיש אותו להלן בקו תחתי כדי שתזהו אותו. מומלץ להוסיף אותו בספר.
הערה חשובה: בקטע שבספר חסר משפט קצר, שמכיוון שבפוסט הקודם הסתמכתי גם על התרגום העברי, פספסתי אותו.
אדגיש אותו להלן בקו תחתי כדי שתזהו אותו. מומלץ להוסיף אותו בספר.
"כבר אמרתי לך שרק אדם 'מסובב' [crackpot, משוגע, תמהוני. מילולית מיכל (סיר, ספל) סדוק] היה נוטל על עצמו את המשימה להיעשות לאיש ידע ביוזמתו. אדם מפוכח [sober-headed man] יש הכרח להערים עליו כדי שיקבל זאת על עצמו.
"אני בטוח שישנם אנשים רבים שיקבלו על עצמם את המשימה בשמחה" אמרתי.
"כן, אבל אלה אינם נחשבים. הם לרוב 'מסובבים'. הם כמו דלעות הנראות יפות מבחוץ, ועם זאת, הם דולפים ברגע שאתה מפעיל עליהם לחץ, ברגע שאתה ממלא אותם במים."
(עמוד 31)
הערת אגב, מודעות היא תולדה של לחץ, כלומר לחץ הוא תנאי להיישרת האצלות, ולכן תנאי למודעות.
.
נראה לי שבדיוק החלק החסר הוא זה שעוזר לקשר בין הקטע הזה והקטע הנוגע לחניכה של נשים. לפחות כך זה היה אצלי.
[אספרנסה:] "אנחנו אוהבים את הלחימה הגלויה שלך," היא המשיכה. "יש תקוות גבוהות לגבייך. מה שאנו חוששים ממנו ביותר הוא האישה הנעתרת, זו שאיננה מתנגדת לַחָדָשׁ ועושה כל מה שאתה מבקש ממנה לעשות, ואז מסתובבת ומוקיעה אותך ברגע שהיא מתעייפת או נעשית משועממת מהחידוש."
(עמוד 284 למעלה)
(עמוד 284 למעלה)
הפוסט טוען טענה צנועה
שבניסיון להבין את הטענה אודות הדרישה לפיכחון בהקשר לחניכה של נשים, יש להתחשב באמירה הזו של אספרנסה [הלוא היא אחת מדמויות החלימה של זולייכה]
האם יש דברים בגו ?
============================
מוסיקה
צל חיוכך
============================
16.3.23
ההליכה של דון חואן וחנארו מצדדיו של קסטנדה היא הולכת נקודת המאסף שלו
============================================
============================================
באחד הפוסטים האחרונים שלי הצעתי את הפרשנות שנקודת המאסף היא דלת, דלת המחברת בין ההאצלות הכלואות בפקעת הסיבים לבין ההאצלות החופשיות שמחוצה לה. באותו פוסט טענתי טענה הזויה [מספר הלייקים מוכיח זאת 
], שהגוף הפיסי מייצג את נקודת המאסף בעולם החושי.
בפוסט זה אשאף להגשים שאיפה צנועה : לדייק את הטענה ההיא ולהוסיף לה חיזוקים.
], שהגוף הפיסי מייצג את נקודת המאסף בעולם החושי.בפוסט זה אשאף להגשים שאיפה צנועה
: לדייק את הטענה ההיא ולהוסיף לה חיזוקים.בפוסט ההוא הבאתי את שני הסימוכים הבאים:
"מראהו של העולם הגיע אליי בבבת אחת. כולי ראיתי. אותה כוליות, שבמודעותי הרגילה אני מכנה "גופי", הייתה מסוגלת לחוש, כאילו היא הייתה עין ענקית המבחינה בכול."
(עמוד 181)
(עמוד 181)
וגם טענתי שהרעיון גם מסביר מדוע חבטת הנגואל, למרות שהיא פועלת על אותה נקודת זוהר, היא תמיד מורגשת בגוף כחבטה.
להלן חיזוקים נוספים:
הקטע הבא לקוח גם הוא מ"האש מבפנים" [כל הקטעים בפוסט לקוחים מספר זה] והוא ממחיש את תוצאתה של הליכתם משני צדדיו:
חשתי ששלושתנו קמנו פתאום והתרחקנו מהכיכר, שניהם פסעו משני צדדיי.
כשהמשכנו ללכת, איבדתי את הראייה ההיקפית שלי. לא הבחנתי עוד בבתים או ברחובות. גם לא הבחנתי בהרים או בצמחייה. ברגע אחד הבנתי שכבר אינני רואה את דון חואן וחנארו; במקום זאת ראיתי שתי חבילות זוהרות הנעות מעלה ומטה לצדי.
כשהמשכנו ללכת, איבדתי את הראייה ההיקפית שלי. לא הבחנתי עוד בבתים או ברחובות. גם לא הבחנתי בהרים או בצמחייה. ברגע אחד הבנתי שכבר אינני רואה את דון חואן וחנארו; במקום זאת ראיתי שתי חבילות זוהרות הנעות מעלה ומטה לצדי.
(עמוד 180-181)
הקטע הבא מדבר על הנעת נקודת המאסף המבוצעת על ידי דון חואן וחנארו כהולכה של הנקודה:
חנארו ואני הולכנו את נקודת המאסף שלך [ walked your assemblage point] אל שני הקצוות [של רצועת האדם, ימין ושמאל] כדי שיהיה לך מבט מלא על אותה ערימת זבל. [junk pile].
(עמוד 120)
בסוף העמוד הקודם קסטנדה מבקש ממנו שיסביר את פעולת הולכת נקודת המאסף [the act of walking the assemblage point], אבל דון חואן עונה על משהו אחר. מדוע?
לדעתי, כמו בעניינים רבים אחרים, כי הוא רוצה שהקוראים יגיעו לבדם למסקנה שהולכת הנקודה היא הולכת הגוף(ים), וגם למסקנה שהגופים, גוף האנרגיה והגוף הפיזי יחדיו, הם השלמות של העצמי, הם נקודת המאסף.
דוגמה להולכה של גוף אחד בלבד יש לנו, שוב, ב"האש מבפנים" כשחנארו מושך את קסטנדה לריקוד של תנועות גוף מגונות, ודון חואן נותר לעמוד במקומו. קסטנדה מעביר את מודעותו בין שני המיקומים, פעם כצופה ברוקדים [חנארו והוא עצמו] , ופעם כרוקד עם חנארו ורואה את עצמו עומד לצדו של דון חואן, וצופה יחד אתו ברוקדים.
הפוסט טוען שכשדון חואן וחנארו הולכים לצדו, הם מניעים את נקודת המאסף בכללותה, כלומר את שני הגופים של קסטנדה יחדיו.
נדמה לי שזה המצב היותר נדיר. ברוב המקרים דון חואן נותר נייח, וחנארו מתמרן את גוף האנרגיה של קסטנדה, ככל הנראה גורר אותו אחריו.
נדמה לי שזה המצב היותר נדיר. ברוב המקרים דון חואן נותר נייח, וחנארו מתמרן את גוף האנרגיה של קסטנדה, ככל הנראה גורר אותו אחריו.
הפוסט הוא, כמובן, רק הצעה פרשנית.
============================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה