חידה

 

====

ברגעי חייו האחרונים, עוצמתו של הלוחם מביעה את עצמה בריקוד, והמוות שלו נאלץ לעצור [ממעשיו הנלוזים    ] ולהתבונן בריקוד האחרון שלו. הקטע הבא לקוח מ"מסע לאיכטלאן":

"לא משנה אם עוצמתו [של הלוחם] מעטה או מפוארת [magnificent], המוות חייב לעצור כדי לצפות בעמידתו האחרונה על פני האדמה. המוות אינו יכול להשתלט [overtake, להשיג] על הלוחם המספר [באמצעות ריקודו] על עמל [toil*] חייו בפעם האחרונה, עד שיסיים את הריקוד שלו".
(עמוד 156)

* - כמפורט בתחתית העמוד, הריקוד מספר על נצחונותיו וכשלונותיו במאבקיו להשגת העוצמה האישית, על הסודות והנפלאות שהוא אגר ועוד.

החידה שואלת:
האם המוות עוצר להתבונן בריקוד כי הלוחם עוצר את העולם?

חומר למחשבה.

=============================== 

24.5.23

האם אותו עלה נשר מהעץ ארבע פעמים רצופות?
=====================================

האירוע מופיע בסוף "מציאות נפרדת", מיד אחרי הדיבור על דיאגרמת 8 הנקודות, המהווה את האדם. נקודות אלה הן מרכזי תפיסה.

השכל טוען שזה לא ייתכן, אבל השכל הוא רק מרכז אחד מבין ה-8, והוא טוען זאת, לדעתי, משום שיש לו גישה [וגם היא מוגבלת, כנראה] אל מוקד תפיסה אחר הנקרא "הרגשה" [feeling], ולא לשאר המרכזים. כמו שאומר דון חואן: לרוב בני האדם אין מושג על קיומם של ששת המרכזים האחרים באדם, כנראה מלבד מרכז המחשבה ומרכז הדיבור.

מכיוון שרק בנשירה הראשונה של העלה, ראה קרלוס את העלה ניתק מהענף, ובשאר המקרים הוא ראה רק את הנפילה הזהה של העלה ואת מסלולה ואת פגיעות העלה באותם הענפים בדרכו אל הקרקע, על כן רצה קרלוס לבדוק מתחת לעץ אם יש שם עלה אחד או ארבעה עלים, אבל סבך השיחים סביב העץ מנע זאת ממנו.

כמה עלים הוא היה מוצא בתחתית העץ?
לדעתי, אחד. כלומר, זו אכן הייתה אותה נפילה של אותו עלה, אבל לדעתי כל נפילה נצפתה ממוקד תפיסה אחר.
לדעתי, דון חואן וחנארו התערבו בתפיסה של קרלוס וגרמו לו לחוות את הנפילות בזו אחר זו, כשלמעשה הן אמורות להיות סימולטניות.

כל נפילה של אותו עלה שייכת למציאות נפרדת.

.

למה התנתקות העלה מהענף מופיעה רק בתצפית הראשונה ולא בתצפיות האחרות?

אינני יודע. אני יכול להעלות השערות: לדוגמה: בגלל שבזמן נפילת העלה תשומת הלב ממוקדת יותר במסלול הנפילה ובפגיעות שבדרכו, ופחות בעלה עצמו, ואילו בהתבוננות ממוקדת בעלה הנייח (הניתק) העלה ייראה כנראה שונה מכל מוקד שונה של תפיסה , לכן בחר דון חואן להתמקד בשלב הנפילה בלבד.

**************************

4 דרכי התפיסה האלה קשורים, אפשר לשער, לארבעת התאים האנרגטיים שמהם מורכבים הנגואלים.
האם יש קשר גם לארבעת היסודות (אדמה, אוויר, מים, אש)?

================================

25.5.23

"אנו ישויות תופסות" [‫‪perceptors‬‬]
=========================

זוהי הנחת היסוד הראשונה של דרך הלוחמים. כך אומר קסטנדה ב"קוראי האינסוף". (עמוד 12)

בהמשך הוא אומר:
"אנו ישויות תופסות, ולפי המכשפים זה המקור היחיד שעליו ניתן לבסס את היציבות שלנו ולהשיג את האוריינטציה שלנו בעולם"
(עמוד 13)

וובסוף אותו הפרק: "לטעון שאנחנו ישויות תופסות הוא ניסיון מצד המכשפים לדחוף אותנו חזרה למה שאמורה להיות העמדה המקורית שלנו: תפיסה [‫‪perceiving‬‬]" (עמוד 14)

אני חושב שעיקר ההסבר לאמירות אלה נמצא בדיון אודות דיאגרמת 8 הנקודות המהוות את האדם. הדיון מופיע בחלקו ב"מציאות נפרדת" והמשכו ב"סיפורי עוצמה". הנה שני קטעים המופיעים ב"סיפורי עוצמה", מיד אחרי הדיון אודות הדיאגרמה:

[דון חואן:] "אנחנו ישויות זוהרות [luminous beings, ישויות אור]. אנחנו ישויות תופסות [perceivers]. אנו מודעות [awareness]; אנו לא אובייקטים [חומריים]; אין לנו מוצקות. אנחנו חסרי גבולות. עולם האובייקטים והמוצקות הוא דרך להפוך את המעבר שלנו על פני האדמה לנוח [convenient]. זהו רק תיאור שנוצר כדי לעזור לנו. אָנוּ, או יותר נכון השכל [reason] שלנו, שכח שהתיאור הוא רק תיאור [description], וכך אנו לוכדים את הכוליות [totality, מכלול] של עצמנו במעגל קסמים [vicious circle, מילולית: מעגל מרושע ואכזרי] שממנו אנו מגיחים רק לעתים נדירות במהלך חיינו."
(עמוד 83 למטה)

ובדף הבא:
"אנו ישויות תופסות [perceivers]", המשיך. "עם זאת, העולם שאנו תופסים הוא אשליה [illusion]. הוא נוצר על ידי תיאור שסופר לנו מהרגע שנולדנו."
(עמוד 84 למעלה)

פרשנות מוצעת: אנו מורכבים מ-8 מרכזי תפיסה, ולכן אנו ישויות שמהותן היא תפיסה. חשיבה ודיבור הם שני מרכזים מתוכם. ראינו בספרות שאת המחשבות אנו קולטים מהאוויר סביבנו כמו שואב אבק (ב"להתעורר אל החלום"). אני חושב שעלינו לשער שזהו גם המצב לגבי הדיבור, למרות שהמחשבה הבסיסית שלנו לבטח תתקומם: אני מדבר כי אני מבטא את עצמי, ולא כי אני מתקשר איזו תחנת רדיו. בעבר כיניתי זאת: ראשים מדברים. הייתי אומר: אל תקחו את זה באופן אישי, אבל אין צורך, כי אנחנו הרי לוחמים    (הנלחמים בחשיבות העצמית שלנו)

אני מציע את הפרשנות שאנו ישויות תופסות, שהמציאות היא כמו סרט (אשליה, חלום) עבורנו, כמתואר ב"סיפורי עוצמה": המציאות מוקרנת על הקירות המעוגלים של ביצת התפיסה שבה אנו מצויים (בדומה למשל המערה של אפלטון). כלומר, מעשינו כולם הם רק חלק מהסרט, הם פעולות של האווטאר, האני הנחלם, ואילו אנו האמיתיים, החולמים, איננו עושים דבר מלבד לצפות במציאות. ולכן אנו ישויות תופסות.

************************

יש משהו נוסף שהוא פוטנציאלית בידינו, פעולה נוספת על הצפייה: הפעלת הרצון, שיכול לאפשר לנו לבחור את המציאות הנתפסת, לבחור באיזה סרט לצפות (ולהימצא).
אנו בעיקר רצון, כי הרצון מחובר לחמישה מרכזים, והשכל רק לאחד (הדיבור).

השערת בונוס: לדעתי, הרצון בוחר אם להתבונן בטונל או בנגואל, שניהם מראות המשקפות את הטונל והנגואל הקוסמיים, ובמקביל לקלוט אותם "כרצונו" באמצעות חלימה ו/או הרגשה, ו/או ראייה. שלושה אלה, ביחד עם השכל הם 4 העולמות, 4 מרכזי תפיסה מתוך ה-8, 4 מציאויות נפרדות, שבהן נפל מהעץ אותו עלה 4 פעמים.

*******************

האזהרה הרגילה: מה שאיננו ציטוט הוא בגדר הצעה פרשנית.

================================ 

מוסיקה

1976. נוסטלגיה.

שבת שלום.

ושיר של רב-סרן האריס :)

האהבה לא תיתן לי להמתין

"התקרבי אליי, את חייבת את זה לעצמך" (יש את זה ביותר חשיבות עצמית?)

ובגירסה ג'אזית

בלי המשפטים המטופשים והגניחות

===============================

26.5.23

היום, יום שישי, ה-26.5.23 הוא (כנראה) יום עוצמה.
יום שבו אנרגיה מהיקום שוטפת את [כדור] הארץ במחזוריות של 18 יום ומזינה אותו.

================================= 

27.5.23

לשחק דמויות מול מראה - על סתמיות הקיום
==================================

זה מה שכולנו עושים, משחקים דמויות חסרות מודעות [senseless figures, ו/או חסרות תכלית, ו/או חסרות משמעות] לפני מראה. כולנו כמו מדאם לודמילה ("צדו הפעיל של האינסוף" עמוד 35).
בספר תורגם "לעשות צורות מול מראה".

דון חואן אומר לקסטנדה, חשוב על כך, כולנו כמוה (עמוד 35).
האם אמת זו ברורה גם לנו הקוראים, אם רק נחשוב על כך?

ברמה (כמעט) טריביאלית, כן. הקורא עשוי להגיע לרעיון שכולנו, כמו מדאם לודמילה, דמויות מעוררות רחמים השבויות בדימוי עצמי מצוין, התלוש מהמציאות. אבל, לדעתי, קסטנדה, ובעיקרון גם אנחנו  , עשויים לראות בסיפור ההוא אנלוגיה למצבנו הקיומי, כפי שהוא מתואר בהשקפה הטולטקית. הדימוי של מראה שבה משתקף העצמי נמצא ב"כח השקט".

השתקפות עצמית במראה היא לדעתי דימוי נוסף לקיום בתוך חלום. כל עוד איננו יודעים שהעולם שאותו אנו חווים הוא השתקפות במראה, אנו נחשוב שיש חשיבות למעשינו ולהישגנו.

אבל מעשיו של האדם הרגיל אינם חשובים, כי הם לא יעזרו לו במפגשו הבלתי נמנע עם המוות (נאמר באחד מהספרים הראשונים).

מה כן חשוב?

לדעתי, להטמיע תחילה את הרעיון שמה שאנו חווים זה השתקפות במראה. לאחר מכן להעביר את תשומת הלב יותר ויותר מההשתקפות שבמראה אל המראה עצמה (מהסרט אל המסך), ובצעד הבא, בעזרת הנגואל, לנפץ את המראה הזו, של ההשתקפות העצמית. ("כח השקט")

מהו הנמשל למראה?

השכל (mind, reason), הצורה האנושית, ההתקן הזר.

================================= 

גירסת חליל מעניינת

========================= 

28.5.23

דוגמה להתכוונות (לכאורה)
======================

לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר "הבחירה - אפילו בגיהנום התקווה יכולה לפרוח" של ד"ר אדית אווה אגר.
אדית הייתה נערה יהודיה בגיל 16 כשהנאצים כבשו את הונגריה והיא נשלחה עם משפחתה לאושוויץ. היא הצליחה לשרוד את התופת ההיא, ואף להכיר מקרוב את מנגלה [שהמדע שהוא פיתח זוכה בימינו לעדנה].
לאחר "השחרור" של הונגריה על ידי הסובייטים, שהתברר כשלטון איום לא הרבה פחות מהנאצים, היא מצליחה להימלט עם משפחתה החדשה שהיא הקימה לארה"ב.
הקטע הבא לקוח מהתימרון שלה את הסוהר של בעלה, שהיה כלוא על ידי המשטרה הפאשיסטית בשירות הסובייטים.

אני יוצרת קשר עין [עם הפקיד הסוהר]. אני מחייכת, אתייחס אליו לא כפי שהוא, אלא כפי שאני מאמינה שהוא עשוי להיות. אדבר אליו כאילו כבר יש בידי הדבר שאני רוצה. "תודה אדוני," אני אומרת בסלובקית. "תודה רבה שהחזרת לבת שלי את אבא שלה." המצח שלו מתקמט בבלבול. אני מישירה אליו מבט. אני מורידה את הטבעת מעל אצבעי. אני מושיטה לו אותה. "איחוד בין אבא לבת הוא דבר נפלא." אני ממשיכה ואומרת, ומסובבת את התכשיט כה וכה כך שהוא נוצץ כמו כוכב בשעת דמדומים. הוא נועץ מבט ביהלום ואז מרים אלי את עיניו למשך רגע אינסופי. האם הוא יקרא לממונה עליו? האם יקח את מריאנה מזרועותיי ויעצור גם אותי? או שהוא יאחז במשהו טוב בתוך עצמו ויעזור לי.
(עמוד 149)

הקטע הבא לקוח מ"אמנות החלימה" והוא עשוי לשפוך אור על חלק מהמהלך של אדית:

"קבל על עצמך את האתגר שבהתכוונות [intending]," הוא [דון חואן] המשיך. "השקע את הנחישות [determination] השקטה שלך, ללא מחשבה אחת, בשיכנוע עצמך שהגעת לגוף האנרגיה שלך ושאתה חולם [a dreamer, נמצא בחלימה]. פעולה זו תכניס אותך אוטומטית לעמדה שבה תהיה מודע לכך שאתה הולך ונרדם [falling asleep, מודע להירדמותך]."
[...]
במקרה זה, להתכוון פירושו שאתה מקבל ידיעה גופנית שאין להטיל בה ספק [unquestionable] שאתה חולם [a dreamer]. אתה מרגיש בכל תאי גופך שאתה חולם [a dreamer]".
(בפרק "השער הראשון של החלימה")

*********************

הספר "הבחירה" מתאר את תלאותיה בשואה, וגם את התובנות שהיא הפיקה מאותה תקופה ובהמשך חייה, ושימשו אותה מאוחר יותר כפסיכולוגית. הספר יצא לאור ב-2017, ובעברית לפני כשנה. ספר מומלץ.

הנה עוד קטע שהעתקתי מהספר:

אני רוצה לחבר את תלמידיי אל הבחירות שלהם. להראות להם שככל שתהיה בידם מידה רבה יותר של בחירה כך הם ירגישו פחות כמו קרבנות. החלק הקשה בתפקידי הוא להתמודד עם הקולות השליליים שממלאים תפקיד בחיי תלמידייי - לפעמים אפילו הקולות של הוריהם. שטוענים שהם לעולם לא יצליחו בלימודים. [...] הבעיה לא הייתה בעצם העובדה שאחיותיי [הגדולות] דיקלמו את הדיקלומים השליליים האלה עליי - הבעיה הייתה שהאמנתי להן. 
(עמוד 203)

========================= 

29.5.23

תפעול של הרצון - המחשה מתוך "יקוש עם הכפיל"
=======================================

הלוחם ממתין, ויודע למה הוא ממתין. הוא ממתין ל[הופעת] הרצון. הלוחם פועל ביומיום ללא רבב, וכך הוא צובר עוד ועוד עוצמה, אשר נותרת בלתי מורגשת עד שהיא מגיעה לסף מסויים. הסף הזה הוא לדעתי הופעת הרצון, שמשמעו: הרצון שלך הופך לרצון הנשר, כלומר ללוחם יש יכולת כישופית לעצב את המציאות שלו.

הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל" והוא ממחיש לדעתי מצב זה בחייה של טאישה:

"אני מניחה שאני אכן עושה שימוש בַּכַּוַנַה," אמרתי. "אם אני צריכה למצוא משהו, כמו חולצה ספציפית שתתאים לחצאית, אני אומרת בקול רם "אני צריכה חולצה", או "מְצַא לי את החולצה המושלמת," והכוח שם בחוץ מציב אותה לפניי, בכך שהוא גורם לי להיתקל [לפגוש] בה מתישהו במהלך האירועים. אני לא צריכה לעשות כלום. הוא מביא את הדבר אליי."

אמיליטו אמר שזוהי אמנות היקוש: להגיע לנקודה בה לא עושים דבר, אלא מאפשרים לעוצמת הכַּוונה לשנות את המציאות בכזו עדינות, שהפריטים שאותם אנו מתכַּוונים מופיעים כמרכיבים [elements] בחיי היומיום שלנו. זהו תהליך הרמוני של שינוי תפיסה [perception] באמצעות כוח הכַּוונה; דבר כל כך מסתורי ועדין [subtle] שנראה כאילו הוא מגיע משום מקום. אמיליטו הדגיש שהכוח הזה נענה רק לאנשים שהם ללא-רבב בחיי היומיום שלהם, ובתנאי שאין להם שום היצמדות לדברים. הרגשות של ייאוש, או היצמדות, או חמדנות, או צורך, יסַכּלוּ את הזרימה החופשית של האנרגיה הנדרשת על מנת שהכַּוונה תגיב להכרזה השקטה שלנו.

"את בטח מספיק חסרת-רבב," אמר אמיליטו, "אם את יכולה ליַקֵש עם הכפיל באמצעות עוצמת הכַּוונה."
(עמוד 375)

אני חושב שחוסר הרבב של הלוחם לא רק מביא את הכוונה לשרת אותו, לספק את צרכיו, אלא שגם הרצייה שלו מלכתחילה היא ללא רבב, כלומר הוא רוצה את מה שמשרת את דרכו, ולא את הפרסונה שלו.
כלומר, חוסר הרבב מוציא את הפרסונה לחלוטין מהמשחק: משלב הצבת היעדים [מה רוצים] ומשלב הגשמתם [ההכרזה על הכוונה].

אם הרוח מגדירה את היעדים וגם מגשימה אותם, אז בשביל מה [לכל הרוחות    ] היא צריכה אותנו ?!

========================= 

29.5.23

למה לא קיבלו את דון חואן לשום עבודה?

כי כשביקשו ממנו קורות חיים הוא השיב:
"אין לי שום היסטוריה אישית [תולדות חיים]", [...] "יום אחד גיליתי שההיסטוריה האישית כבר לא נחוצה לי, וכמו שתייה [חריפה], נפטרתי ממנה".

*********************

הציטוט לקוח מ"מסע לאיכטלאן".
הפוסט מתאר אירוע שאירע בעולם שהגישה אליו אפשרית דרך הפוסט הזה בלבד.

=========================

30.5.23

ההימנעות מאכילת בצל
====================

ב"ספר של איימי וואלאס "שוליית המכשף - חיי עם קרלוס קסטנדה" יש, בין שאר פיסות הידע החשובות הרבות, אמירה קולינרית הנוגעת לבצל.
הנה הקטע כפי שהבאתי אותו בתקציר שהכנתי בזמנו לפרקי הספר:

הרקע, איימי מתכוונת להיפרד מקרלוס והמכשפות. קרלוס נזעק כשהוא שומע על כוונתה ומציע לה בטלפון שהיא והוא יפגשו במסעדה לאכול יחדיו ארוחת צהריים:

בארוחה, איימי מתכוונת להזמין טבעות בצל, ואז אומר לה קסטנדה: "לעולם אל תאכלי בצלים. מכשפים אינם נוגעים בהם, כי הם דומים לצורה האנושית, שכבה על גבי שכבה. אכילת בצלים תחזק [reinforce] את האנושיות [humanity] שלך". (עמוד 77)

כשהיא שאלה אותו לגבי שום, היא לא קיבלה תשובה [הוא היה cagey]

.

הנימוק לאי אכילת בצל מאד מוזר, לא?

*****************************************

אפרופו הספר של איימי: אני עדיין מחזיק בכוונתי לסרוק את הספר וליצור ממנו קובץ דיגיטלי, אלא שעד היום לא הביאו אותי נסיבות חיי למפגש אינטימי עם סורק, ובאינטרנט לא מצאתי קובץ כזה מוכן.
מי שידו קלה במציאת קבצים כאלה וימצא עבורנו קובץ כזה, יבוא על הברכה (אני משער).

========================= 

30.5.23

שוליית המכשף - חיי עם קרלוס קסטנדה, מאת איימי וואלאס
באנגלית
============================

מצאתי את הקובץ ונחסך ממני הצורך לחפש סורק. גם נחסכה ממני העבודה הדי-סיזיפית הכרוכה בהפיכת הספר לקובץ, וממכם נחסכה ההמתנה.
כנראה שהרוח נושבת במפרשיכם, אין לי הסבר אחר. 

ניתן להוריד את הקובץ מהלינק הבא במשך חודש מהיום.

https://ufile.io/yclfa7ro

(ליחצו שם על free download ואחר כך על slow speed)
בכל מקרה שהלינק אינו עובד, פנו אליי.

מי יודע, אולי הרוח אפילו תחשוב שראוי שיהיה לספר תרגום עברי.

קריאה נעימה ומחכימה.

******************************* 

מילת אזהרה חשובה!
מי שאפשר לגרום לו לנטוש את תפיסת העולם הטלטקית, שלא יגע בספר הזה. קסטנדה והמכשפות מפגינים בו, לעתים, התנהגות איומה, מחפירה...
הספר מוציא את דיבתם רעה, אבל לדעתי קסטנדה רצה בכך, וזה פירוש אמירתו: איימי תוציא אותנו לחופשי, כלומר, לפרשנותי, תשחרר אותם, באמצעות ספרה, מתודעת ההמון.

=========================