הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק שני

(חלק 1) - תקציר החלק הראשון
========================================

ראשית התנצלות: כתבתי בפוסט הקודם שהחלק השני קצר יותר מהחלק הראשון. זה היה נכון לאתמול. היום העיניים מראות לי ששני החלקים הם באותו הגודל. האמת היא שאני מתנצל רק מתוך נימוס, כי אני הרי לא אשם בכך שהאמת של אתמול איננה האמת של היום 

החלק השני פורסם בכתב העת Magical Blend [מעורב כישופי], בגיליון שלאחר הגיליון שבו הופיע החלק הראשון, שניהם בשנת 1986, כשהראיון נערך ב-1979. זה לא המקום היחיד שבו פורסם הראיון, אבל התרגום של עבדכם נסמך עליו.

שני החלקים נמצאים כמובן בקובץ הראיונות, המאמרים והעדויות עמודים 263-323.

כתב העת הקדים לחלק השני תקציר לא קצר של החלק הראשון. התקציר מרחיב מעט, לדעתי, בכמה נקודות את שנכתב בחלק הראשון. אביא דוגמה בתגובה הראשונה.

============================

(מבוא לראיון מאת המגזין Magical Blend)

במהלך שלבי התכנון של ספר שהיא כותבת על הוגים מיסטיים, כתבה גרסיאלה קורבאלאן מכתב לקרלוס קסטנדה וביקשה לערוך ראיון אתו.

מאוחר יותר היא קיבלה שיחת טלפון מקסטנדה שבה הוא נעתר לבקשתה, והסביר כי הוא נרגש להתראיין איתה, מאחר והיא איננה חברה בעיתונות הממוסדת. קסטנדה ביקש ממנה לפגוש אותו בשעה ובתאריך מוגדרים בקמפוס של [אוניברסיטת] UCLA. כשגרסיאלה וכמה מעמיתיה הגיעו לראיון, היא התבקשה לא להשתמש ברשמקול שהיא הביאה איתה. אז במשך שבע שעות, כשהיא עמוסה בספרים ובדפים, גרסיאלה רשמה רשימות, בזמן שהאיש, שיש הזוקפים לזכותו את היותו הזרז המכריע של [הופעת] המודעות של הציבור [mainstream] למטאפיזיקה [היא כנראה מתכוונת לכך שקסטנדה נחשב כאבי הניו אייג'], הסביר את חניכותו אצל המכשף היאקי, דון חואן, את משימותיו הנוכחיות שהוטלו עליו על ידי האישה הטולטקית חסרת הרחמים [fierce], ואת טבען של התורות הטולטקיות.

בחלק הראשון של הראיון הזה, שפורסם בגיליון Magical Blend #14, גרסיאלה הסבירה שהראיון נערך בספרדית, וציינה שלמרות שקסטנדה שולט בספרדית, שפת האם [native language] שלו היא בבירור אנגלית.

גרסיאלה גילתה שקסטנדה, על אף שהוא קרא הרבה [בחייו], לא היה אינטלקטואלי במובן הספרי. בשום זמן [של הראיון], אומרת גרסיאלה, הוא לא ערך השוואות עם מסורות אחרות של העבר או של ההווה. היה ברור שהוא לא רצה לזהם את תורתו במשהו שהוא זר לה.

גרסיאלה גילתה שקסטנדה הוא אמן באומנות השיחה, בזמן שהוא דיבר ארוכות על העבר וההווה שלו.

כאשר הוא פגש את דון חואן, העניין העיקרי של קסטנדה היה אנתרופולוגיה, "אבל כשפגשתי אותו השתניתי".

גרסיאלה זוכרת שדון חואן היה נוכח איתנו [בראיון]. בכל פעם שקסטנדה הזכיר או נזכר בו, חשנו את התרגשותו.

מדון חואן למד קסטנדה את הכלל העיקרי של המכשף: תן את כל מה שיש לך בכל רגע. ובאמצעות דון חואן, קסטנדה היה מעורב בתהליך הארוך של השתחררות [לחופשי] מעברו, תהליך שכלל היפטרות [divesting himself] מהשניים: רכוש וחברים. לפי קסטנדה, חייו של הלוחם הטולטקי דורשים תשוקה בלתי נתנת לערעור [unshakeable] להיות חופשי. במהלך הראיון, קסטנדה התגלה כלוחם ב[עצם]סלידתו מפציפיזם ומסנטימנט זול.
ללא יריב, הוא טוען, אנחנו כלום.

בחקירה של [גרסיאלה את] קסטנדה לגבי המסורת הטולטקית, מצאה גרסיאלה שמנקודת מבט אנתרופולוגית, המילה טולטק מתייחסת לתרבות אינדיאנית שהתקיימה במרכז ובדרום מקסיקו, שכבר הייתה מוכחדת בזמן הכיבוש והקולוניזציה של אמריקה בידי ספרד. אבל, לפי קסטנדה, ה[מושג]טולטק מתאר לא כל כך מאפיינים תורשתיים [hereditary], אלא דווקא דרך חיים ודרך להסתכלות על החיים. טולטק, אומר קסטנדה, הוא אחד שיודע את מסתרי ההתבוננות והחלימה. זוהי מסורת שנשמרת [maintained] כבר יותר מ-3,000 שנה. למרות שמושבות [קולוניות] או תרבויות טולטקיות אולי הושמדו על ידי האדם הלבן, לא ניתן להשמיד את האומה הטולטקית, כי היא מייצגת משהו שהוא בלתי מובן לאדם הלבן, שעבורו עולם החלומות נותר מנותק, מסתורי ובלתי ניתן לגישה.

לפי קסטנדה, מטרת הטולטקים היא לעזוב את העולם החי; לצאת עם כל מה שמהווה אותו, אבל בלי שום דבר נוסף על מה שהוא. דון חואן הצליח בפעילות זו, אבל, קסטנדה מדגיש, זה לא היה מוות, כי הטולטקים אינם מתים.

ב"הטבעת השנייה של העוצמה", אומרת לה גורדה, כאשר המכשפים לומדים 'לחלום' הם קושרים יחדיו את שתי תשומות הלב [הקשבים] שלהם, ולכן, אין צורך למרכז לדחוף את עצמו החוצה...המכשפים...אינם מתים.

החירות, אומר קסטנדה, היא אשליה המתבצעת [כפשע]על ידי מלכודת [snare] החושים.

אמנות הקוסם מורכבת מהבאת הלמידה לגילוי ולהרס של אותה דעה קדומה תפיסתית [perceptive prejudice]. על ידי התעלות, או שבירת, עריצות [tyranny, רודנות] החושים, נפתחת דלת ליקום קסום. קסטנדה מתאר את היקום כמקוטב בין שתי קיצונויות [extremes]: הצד הימני והצד השמאלי - [שהם] שני חצאי בועת התפיסה. בצד שמאל יש פעולה. כאן אין מילים. כאן השכל [mind] אינו חושב במושגים [conceptualize], אלא הגוף כולו מבין, ללא מחשבות וללא מילים.

תפקידו של המורה, כמו דון חואן, הוא להעביר את כל ראיית [vision] העולם לצד ימין, כך שהצד השמאלי יוכל להישאר פנוי לתפעול הקסום של הרצון.

שליט היקום הוא הנשר, אפילה עצומה המייצגת את כל היופי וכל החייתיות [bestiality, אכזריות] בכל מה שחי. לפי קסטנדה, זה שאפשר לקרוא לו אנושי הוא קטן מאוד בהשוואה לכל השאר [המרכיבים של הנשר]. כמסה שחורה עצומה ורבת נפח, הנשר מושך אליו [attracts] וניזון מכל כוח חיים [יצור] שעומד להיעלם [למות]. הוא [הנשר], הוא אומר, כמו מגנט עצום המלקט [picks] את כל קרני האור שהן האנרגיה החיונית [vital energy, אנרגיית החיים] של מי שגוסס.

המפתח לבריחה מהנשר הוא עבודת סיכום שכוללת הליכה אחורה מבגרות לינקות, סילוק [clearing out] מראות [images] של חיים שלמים, להיפטר מהכל עד שרק המשימה נשארת, ו[אז]מגיעים לסדק שבין העולמות. כדי להגיע לשם, אומר קסטנדה, נדרשת תשוקה שאיננה ניתנת להכנעה, התמסרות מוחלטת. אבל צריך לעשות זאת בלי עזרה של שום כוח ושל שום אדם.

לפי השיטה הטולטקית, לכל היצורים החיים יש תבנית. תבנית האדם זהה לכל בני האדם. בכל פרט [אינדיבידואל] היא מתפתחת ומתגלית [manifested] בהתאם להתפתחות הפרסונה. הצורה האנושית, לעומת זאת, מונעת מאיתנו לראות את התבנית. ב"הטבעת השנייה של העוצמה", הצורה מתוארת כישות זוהרת. לפי דון חואן, זהו מקורו [origin] והמבוע [fount] של האדם [הכוונה, לדעתי, לתבנית האדם]. הסיבה שהטולטקים לא מתים היא כי לאחר שאיבדו את הצורה האנושית, אין להם שום דבר שהנשר יכול לטרוף.

ב"הטבעת השנייה של העוצמה" מספרת לה גורדה שכאשר היא הצליחה לאבד את הצורה האנושית, היא החלה לראות תמיד מולה עין שכמעט גרמה לה להשתגע. אבל מתישהו היא אומרת, כשאני אהיה ישות אמיתית חסרת צורה, אני לא אראה יותר את העין הזאת; העין תהיה מאוחדת איתי.

אז, ללא סטייה נוספת, אנו מציגים בגאווה את החלק השני של הראיון של Graciela Corvalan עם קרלוס קסטנדה.

********************************* 

מעניינת הטענה החדשה, שתחושת החירות היא אשליה, ומשימת המכשף היא לחשוף את התרמית הזו של החושים.

כלומר, להבנתי, תחושת החירות שבה אנו מתהדרים ביומיום, היא אשליה, תוצאה של תרמית. אנו חושבים בטעות שאנו חופשיים.

==================================

מוסיקה

ש============================== 

3.7.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק שני (2)
===================================

אני חייב לציין שוב שאני מאד מקנא באלה ששמחים לא לדעת מי אומר מה, כי המאמר הזה בוודאי מספק להם הנאה עצומה.
אם הם גם אוהבים עילגות לשונית, אז בכלל, הם בטח מחוץ לעצמם מרוב הנאה. 

כשמגיעים מים עד נפש, ומתוך רחמים עליכם, אני פה ושם משפר מעט את הנוסח.
=========================

המשכנו לדבר על האישה הטולטקית וקסטנדה אמר לנו שהיא עוזבת בקרוב. היא אמרה לנו שבמקומה יבואו שתי נשים. האישה הטולטקית מאוד קפדנית, הדרישות שלה נוראיות! עכשיו, אם האישה הטולטקית היא חסרת רחמים, אז נראה שהשתיים שמגיעות הן הרבה יותר גרועות. נקווה שהיא עדיין לא עוזבת! אי אפשר להפסיק לרצות וגם לא ניתן למנוע מהגוף להתלונן ולפחד מחומרת המשימה [undertaking, מחוייבות]... למרות זאת, אין דרך לשנות את הגורל. אז, שם זה תפס אותי!

אין לי יותר חירות, הוא המשיך, מאשר מישהו שהוא ללא רבב, כי רק אם אני ללא-רבב, אני משנה את גורלי [destiny, ייעודי]; כלומר, אני הולך על קצות האצבעות לצד שמאל של הנשר. אם אני לא ללא-רבב, אני לא משנה את גורלי, והנשר טורף אותי.

הנגואל חואן מאטוס הוא אדם חופשי. הוא חופשי בהגשמת גורלו. האם אתם מבינים אותי? אני לא יודע אם אתם מבינים מה אני רוצה להגיד, הוא שאל בדאגה.

כמובן שאנחנו מבינים! השבנו בנחרצות. אנו מוצאים דמיון רב עם מה שאנו מרגישים וחיים מדי יום בסעיף האחרון הזה [של דבריך], כמו גם בדברים רבים אחרים שהתייחסת אליהם עד כה.

דון חואן הוא אדם חופשי, [קסטנדה] המשיך. הוא מחפש חירות. רוחו מחפשת אותה... דון חואן חופשי מאותה דעה קדומה בסיסית; הדעה הקדומה התפיסתית שמונעת מאיתנו לראות את המציאות.

החשיבות של כל מה שדיברנו עליו טמונה באפשרות להרוס את מעגל השגרות [routines]: דון חואן גרם לו לתרגל תרגילים רבים כדי שיהיה מודע לשגרות שלו: תרגילים כמו 'הליכה בחושך' ו'הליכת העוצמה'. [ב"מסע לאיכטלאן" מתורגם "הילוך העוצמה"]

איך לשבור את מעגל השגרות הזה? איך לשבור את קשת התפיסה שקושרת אותנו לאותה ראייה [vision, מבט] רגילה של המציאות? הראייה הרגילה, שהשגרה שלנו תורמת לביסוסה, היא, בדיוק, זו שקסטנדה מכנה "תשומת הלב [הקשב] של הטונל" או "הטבעת הראשונה של תשומת הלב".

לשבור את קשת התפיסה הזו איננה משימה קלה; זה יכול לקחת שנים. הקושי איתי, הוא הודה בצחוק, הוא שאני מאוד עקשן [pigheaded]. ממש בלי שרציתי בכך המשכתי ללמוד [במסגרת החניכה]: מסיבה זו, במקרה שלי, דון חואן נאלץ להשתמש בסמים... וכך בסופו של דבר הגעתי לכך שהכבד שלי בזרם! [my liver in the stream. קסטנדה טוען במקום אחר שאכילת צמחי העוצמה, נדמה לי שבעיקר עשב השטן, גרמו לו לסרטן הכבד. אולי לכך הוא מתכוון כאן]

באמצעות שורה של אי-עשיות הוא השיג הרס של השגרות, והוא נעשה מודע, הסביר קסטנדה. תוך כדי דבריו הוא קם והתחיל ללכת לאחור כאשר הוא נזכר בטכניקה שדון חואן לימד אותו: הליכה לאחור בעזרת מראה. קסטנדה המשיך לספר לנו שכדי להקל על המשימה הוא יצר חפץ ממתכת (כמו טבעת בסגנון של כתר, שאותה נשא על ראשו) שאליה המראה הייתה מהודקת. בדרך זו, הוא יכול היה לבצע את התרגיל כשידיו חופשיות.

דוגמאות אחרות לטכניקות של אי-עשייה הן לחגור את החגורה לאחור ולנעול את הנעליים על הרגליים הנגדיות. מטרת כל הטכניקות הללו היא לגרום לאדם להיות מודע למה שהוא עושה בכל רגע. הרס של שגרות, הוא אמר, היא הדרך שיש לנו לתת לגוף תחושות חדשות. הגוף יודע...

מיד לאחר מכן סיפר לנו קסטנדה על כמה מהמשחקים שהצעירים הטולטקים תרגלו במשך שעות. אלה הם משחקים של אי-עשייה, הוא הסביר. משחקים שבהם אין חוקים קבועים, אלא הם [החוקים] מיוצרים תוך כדי משחק.

נראה כי בהיעדר כללים קבועים, התנהגות השחקנים אינה צפויה מראש, וכתוצאה מכך, כולם חייבים להיות מאוד קשובים [attentive]. אחד מהמשחקים הללו, הוא המשיך, בנוי על מתן סימנים כוזבים [false, שקריים] ליריב. זהו משחק של משיכה [pulling].

על פי דבריו, במשחק המשיכה ההוא משתתפים שלושה אנשים ויש צורך בשני עמודים וחבל. עם החבל קושרים את אחד השחקנים ותולים אותו מהעמודים.

שני השחקנים האחרים חייבים למשוך בקצוות החבל ולנסות להטעות אותו על ידי כך שהם נותנים לו סימנים כוזבים. כולם צריכים להיות מאוד קשובים כדי שכשאחד מושך, גם השני עושה זאת [מושך], והאדם שקשור לא מסתבך בחבל [twisted, או נעשה מפותל, מעוות].

הטכניקות והמשחקים של אי-עשייה מפתחים תשומת לב [קשב]: אפשר לומר שהם תרגילי ריכוז מכיוון שהם מחייבים את המתרגלים אותם להיות מודעים לחלוטין למה שהם עושים. קסטנדה העיר שהזיקנה כרוכה בכך שנשארים סגורים במעגל המושלם של שגרות.

דרך ההוראה של האישה הטולטקית היא להכניס אותנו למצבים בעייתיים [situations, הדורשים פיתרון]. אני מאמין שזו הדרך הטובה ביותר, כי כשמכניסים אותנו למצבים בעיייתיים אנחנו מגלים שאנחנו כלום: הדרך האחרת היא של אהבה עצמית, של גאווה אישית. הדרך הראשונה הופכת אותנו לבלשים [detectives], תמיד קשובים לכל מה שיכול לקרות או עלול לפגוע בנו. בלשים? כן ! בזבזנו זמן בחיפוש אחר עדות לאהבה: האם הם אוהבים אותי או שהם לא אוהבים אותי. לכן, כשאנו מרוכזים באגו שלנו, אנחנו לא עושים דבר מלבד לחזק אותו. על פי האישה הטולטקית, הכי טוב זה להתחיל לקחת בחשבון שאף אחד לא אוהב אותנו.

==========  סוף  ====================== 

נראה לי שההסבר הניתן כאן ל"אי עשייה" אינו מופיע בספרים. אני לא בטוח. הנה אחד הניסוחים שלו כאן (יש עוד ניסוח) :

"מטרת כל הטכניקות הללו היא לגרום לאדם להיות מודע למה שהוא עושה בכל רגע. הרס של שגרות, הוא אמר, היא הדרך שיש לנו לתת לגוף תחושות חדשות."

את תשומת לבי צדה גם האמירה הבאה: הזיקנה היא, אם אני מבין את כוונתו, מצב שבו האדם לכוד לחלוטין בשגרות חייו, ולכן הוא אינו חווה תחושות חדשות משמעותיות. הייתי מוסיף את ההשערה שאין לו יותר אנרגיה כדי להסיט מעט את נקודת המאסף ולשנות את השגרות שלו.

גם המשפט בסוף הקטע נראה לי כעצה חשובה:

"הכי טוב זה להתחיל לקחת בחשבון שאף אחד לא אוהב אותנו."

===========================

4.7.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק שני (3)
===================================

היום הקטע קצת ארוך מהרגיל, כי לא רציתי לקטוע חטיבת עניינים אחת לשניים.
הסוגריים המרובעים הם שלי לצורך הבהרות. העגולים, הם של הטקסט במקור.
==================================

קסטנדה אמר לנו שעבור דון חואן, גאווה אישית [הכוונה לחשיבות העצמית] דומה למפלצת בעלת 3,000 ראשים. הורסים וכורתים ראשים, אבל אחרים תמיד קמים... יש לו [לאגו] את כל הטריקים! הוא קרא. נראה [משפטים המתחילים ב"נראה" הם כנראה מחשבותיה של גרסיאלה] שבאמצעות הטריקים אנחנו מטעים את עצמנו להאמין שאנחנו מישהו [חשוב].

הזכרתי לו אז את הדימוי של לכידת חולשות, כפי שלוכדים ארנבים במלכודת, רעיון המופיע באחד מספריו. נכון, הוא ענה לי, את חייבת כל הזמן לעמוד על המשמר.

קסטנדה שינה תנוחת ישיבה והתחיל לתת לנו את ההיסטוריה של שלוש השנים האחרונות. אחת מהמשימות הרבות הייתה להיות טבח באותם בתי קפה שבצדי הדרכים. לה גורדה הצטרפה אליי באותה שנה כמלצרית. במשך יותר משנה גרנו שם בתור חוסה קורדובה [Jose Cordoba ] ואשתו! שמי המלא היה Jose Luis Cordoba, לשירותכם, הוא אמר ביראת כבוד עמוקה. ללא ספק, כולם הכירו אותי בתור ג'ו קורדובה.

קסטנדה לא אמר לנו את השם או את מיקומה של העיר שבה הם התגוררו. יתכן שהם היו במקומות שונים. נראה שבהתחלה הוא הגיע עם לה גורדה, ועם האישה הטולטקית שליוותה אותם במשך זמן מה. הדבר הראשון היה למצוא דיור ועבודה עבור ג'ו קורדובה, אשתו וחמותו. כך הצגנו את עצמנו, העיר קסטנדה, אחרת האנשים לא היו מבינים.

במשך זמן רב הם חיפשו עבודה, עד שלבסוף מצאו אותה בבית קפה בצד הדרך. בסוג כזה של מוסד מתחילים מוקדם מאוד בבוקר. בחמש בבוקר אתה כבר נמצא בעיצומה של העבודה.

קסטנדה אמר לנו, תוך שהוא צוחק, שבמקומות האלה הדבר הראשון ששואלים אותך הוא: האם אתה יודע איך להכין ביצים? מה יכול להיות הפירוש של להכין ביצים? ככל הנראה, הוא התעכב מספיק זמן בניסיון להבין מה הם ניסו לומר, עד שלבסוף הוא גילה שהם מדברים על הדרכים המגוונות להכנת ביצים לארוחת בוקר. במסעדות או בתי קפה לנהגי משאיות 'הכנת ביצים' חשובה מאוד.

הם עבדו שם שנה אחת. עכשיו אני יודע איך 'לעשות ביצים', הוא קבע בצחוק, [ב]כל [סגנון] שהיית רוצה! גם לה גורדה עבדה הרבה. היא הייתה מלצרית כל כך טובה שבסופו של דבר היא טיפלה בכל הבנות שם. בסוף השנה, כשהאישה הטולטקית אמרה להם, זה מספיק, סיימתם את המשימה הזו, הבעלים של בית הקפה לא רצה שנעזוב. האמת היא שעבדנו מאוד קשה שם. המון! מהבוקר עד הלילה.

במהלך אותה שנה היה להם מפגש משמעותי. הוא נוגע לסיפורה של בחורה בשם טרי [Terry], שהגיעה לבית הקפה שבו חיפשו מישהי לעבודת מלצרות. עד אז, ג'ו קורדובה כבר רכש את אמון הבעלים של המוסד והיה לאחראי על הקבלה לעבודה של אנשי הצוות ועל הפיקוח עליהם. טרי אמרה להם שהיא מחפשת את קרלוס קסטנדה. איך היא יכלה לדעת שהם נמצאו שם? קסטנדה לא ידע [את התשובה לכך].

הבחורה הזאת, טרי, המשיך קסטנדה בעצב, ונתן לנו להבין שהיא נראתה מלוכלכת ומבולגנת, היא אחת מאותם 'היפים' שלוקחים סמים... חיים מחרידים. מסכנה! מאוחר יותר, קסטנדה סיפר לנו, שלמרות שהוא לא היה יכול לעולם לספר לטרי מי הוא, ג'ו קורדובה ואשתו עזרו לה רבות במהלך החודשים שבהם היא הייתה איתם. הוא סיפר לנו שיום אחד היא נכנסה נרגשת מאוד מהרחוב ואמרה שזה עתה היא ראתה את קסטנדה בקאדילק החונה מול בית הקפה. הוא שם, היא צרחה אלינו; הוא במכונית, כותב. האם את בטוחה שזה קסטנדה? איך את יכולה להיות כל כך משוכנעת? שאלתי אותה. אבל היא המשיכה, כן, זה הוא, אני בטוחה... אז הצעתי לה שתצא אל המכונית ותשאל אותו. היא הייתה צריכה להיפטר מהספק העצום הזה.

מהרי! מהרי! התעקשתי. היא פחדה לדבר איתו, כי היא אמרה שהיא שמנה מאוד ומכוערת מאוד. עודדתי אותה, אבל את נראית אלוהית, מהרי!

לבסוף היא הלכה, אבל חזרה מיד בוכה נהר של דמעות. נראה שהגבר בקדילק לא הביט בה, וסילק אותה, ואמר לה לא להטריד אותו. אתם יכולים לתאר לעצמכם שניסיתי לנחם אותה, אמר קסטנדה. זה הכאיב לי כל כך, שכמעט אמרתי לה מי אני. לה גורדה לא הרשתה לי; היא הגנה עלי.

באמת, הוא לא יכול היה להגיד לה כלום כי הוא ביצע משימה שבה הוא היה ג'ו קורדובה ולא קרלוס קסטנדה. הוא לא יכול היה לא לציית [למשימה].

קסטנדה סיפר שכאשר טרי הגיעה היא לא הייתה מלצרית טובה. עם חלוף [כמה] חודשים, ללא ספק, הם הביאו אותה להיות טובה, נקייה וזהירה. לה גורדה נתנה הרבה עצות לטרי. טיפחנו אותה מאוד. היא מעולם לא שיערה עם מי היא נמצאת בכל הזמן ההוא.

בשנים האחרונות הללו הם עברו רגעים של מחסור אדיר שבמהלכם אנשים התייחסו אליהם לא יפה והעליבו אותם. יותר מפעם אחת הוא היה על הסף של לגלות מי הוא, אבל... מי היה מאמין לי! הוא אמר. חוץ מזה, האישה הטולטקית היא זו שמחליטה.

באותה שנה, הוא המשיך, היו רגעים שבהם צומצמנו למינימום: ישנו על האדמה ואכלנו רק דבר אחד.

כששמענו זאת, רצינו שיסביר לנו את דרכי האכילה שהיו להם.

קסטנדה אמר לנו שהטולטקים אוכלים רק סוג אחד של מזון בכל פעם, אבל הם עושים זאת ללא הרף. הטולטקים אוכלים לאורך כל היום, הוא העיר בנימה סתמית. (באמירה הזו של קסטנדה אפשר לראות את רצונו לשבור את הדימוי שיש לאנשים אודות המכשף או הקוסם - ישויות בעלות כוחות מיוחדים שאין להן את אותם צרכים כמו לשאר בני התמותה. באומרו שהם אוכלים כל היום, קסטנדה איחד אותם עם שאר האנושות.)

לפי קסטנדה, ערבוב של מזונות, לדוגמה, אכילת בשר עם תפוחי אדמה וירקות, מזיק מאוד לבריאותכם. תערובת זו היא בבחינת חידוש של העת האחרונה בחיי האנושות, הוא קבע. לאכול סוג אחד של מזון עוזר לעיכול וזה טוב יותר עבור האורגניזם.

פעם אחת דון חואן האשים אותי בכך שאני תמיד מרגיש חולה [feeling sick, או חש בחילה]. את יכולה לתאר לעצמך שהגנתי על עצמי! עם זאת, מאוחר יותר הבנתי שהוא צדק ולמדתי. עכשיו אני מרגיש טוב, חזק ובריא.

גם דרך השינה שלהם שונה מזו של רובנו. הדבר החשוב הוא להבין שאת יכולה לישון בדרכים רבות. לפי קסטנדה, למדנו [האנשים כולם] ללכת לישון ולקום בשעה קבועה, כי זה מה שהחברה רוצה מאיתנו. לכן, לדוגמה, אמר קסטנדה, ההורים משכיבים את הילדים לישון כדי להיפטר מהם. כולנו צחקנו כי הייתה אמת בדבריו.

אני ישן כל היום וכל הלילה, הוא המשיך, אבל אם אחבר את השעות והדקות שאני ישן, אני לא מאמין שהם מגיעים ליותר מחמש שעות ביממה. לישון בצורה כזו דורש מהאדם את היכולת להיכנס ישירות לשינה עמוקה.

בחזרה לג'ו קורדובה ואשתו, קסטנדה סיפר לנו שיום אחד באה האישה הטולטקית ואמרה להם שהם לא עובדים מספיק. היא הורתה לנו, הוא אמר, להקים עסק גדול באדריכלות נוף [landscaping], משהו כמו עיצוב וסידור גינות. המשימה החדשה הזו של האישה הטולטקית לא הייתה משהו קטן. היינו צריכים לגייס קבוצה של אנשים שיעזרו לנו לבצע את העבודה במהלך השבוע, בזמן שעבדנו בבית הקפה. במהלך סופי השבוע התמסרנו אך ורק לגנים. הייתה לנו הרבה הצלחה.

לה גורדה היא אדם מאוד יזמי [enterprising]. באותה שנה באמת עבדנו מאוד קשה. במהלך השבוע היינו בבית הקפה, ובסופי השבוע תמיד נהגנו במשאית וגזמנו עצים. הדרישות של האישה הטולטקית הן גדולות מאוד.

אני זוכר, המשיך קסטנדה, שבמקרה מסוים היינו בבית של חבר כשהגיעו עיתונאים וחיפשו את קרלוס קסטנדה. הם היו כתבים מהניו יורק טיימס. על מנת לחמוק מתשומת לבם, לה גורדה ואני התרכזנו בנטיעת עצים בגינה של חברי. מרחוק ראינו אותם נכנסים ויוצאים מהבית. חבר שלי צעק עלינו והתייחס אלינו מאד לא יפה מול העיתונאים. נראה היה שניתן לצעוק על ג'ו קורדובה ואישתו מבלי שיהיו לכך השלכות. איש מהנוכחים שם לא יצא להגנתנו. מי היינו? שם, רק העניים והכלבים עובדים בשמש!

אז ככה, בתיאום שבין החבר שלי לביננו, הולכנו שולל את הכתבים. את הגוף שלי, לעומת זאת, לא יכולתי להוליך שולל. במשך שלוש שנים עסקנו במשימה של לספק חוויות [experiences, התנסויות] לגוף כדי לגרום לו להכיר בכך שהאמת היא שאנחנו כלום. האמת היא שהגוף הוא לא הדבר היחיד שסובל. גם השכל [mind] רגיל לגירויים קבועים [constant]. ללוחם, לעומת זאת, אין גירויים מהתקשורת [media]; הוא לא צריך אותם. לכן, המקום הטוב ביותר הוא המקום בו היינו! שם אף אחד לא חושב!

קסטנדה המשיך את סיפור הרפתקאותיו ןציין כי לא פעם הוא ולה-גורדה נבעטו החוצה אל הרחוב. בפעמים אחרות, כשנסענו במשאית בכביש המהיר, נדחפנו אל שולי הכביש. איזו אלטרנטיבה הייתה לנו? הכי טוב היה לתת להם לעבור! [לעקוף אותנו, אבל אולי גם הכוונה היא לתת למאורעות מסוג זה לחלוף]

בכל מה שקסטנדה סיפר לנו, נראה שהמשימה של אותן שנים הייתה קשורה בללמוד לשרוד בנסיבות שליליות [adverse] ולשרוד חוויית אפליה [discrimination, קיפוח]. האחרון [האפליה] הוא משהו שמאוד קשה לסבול, אבל הוא מאוד אינפורמטיבי [informative], הוא סיכם בשלווה רבה. [אינפורמטיבי, אולי במובן שניתן ללמוד מכך הרבה]

מטרת המשימה היא ללמוד לסלק את עצמך מההשפעה הרגשית שמעוררת האפליה. הדבר החשוב הוא לא להגיב, לא לכעוס. אם את/ה מגיב/ה, את/ה אבוד/ה. אנחנו לא נעלבים מנמר כשהוא תוקף, הוא הסביר, אתה זז הצידה ונותן לזה לחלוף.

בהזדמנות אחרת, לה גורדה ואני מצאנו עבודה בבית, היא כמשרתת ואני כמשרת ראשי. אתם לא יכולים לדמיין איך זה נגמר! הם בעטו אותנו לרחוב ללא כל תשלום. יותר מכך! כדי להגן על עצמם מפנינו למקרה שנתקומם, הם התקשרו למשטרה המקומית. האם אתם יכולים לדמיין? נכלאנו על כלום.

באותה שנה, לה-גורדה ואני היינו עסוקים בעבודה קשה מאוד וסבלנו מחסור גדול.

הרבה פעמים לא היה לנו מה לאכול. הדבר הגרוע ביותר היה שלא יכולנו להתלונן וגם לא הייתה לנו את תמיכת הקבוצה. במשימה ההיא היינו לבדנו ולא יכולנו לברוח [ממנה]. בכל אופן, למרות שאולי היינו מסוגלים לומר מי אנחנו, אף אחד לא היה מאמין לנו. המשימה היא תמיד טוטאלית.

למען האמת, אני ג'ו קורדובה, המשיך קסטנדה כשהוא מלווה את דבריו בכל גופו; וזה מאוד יפה, כי אתה לא יכול ליפול נמוך יותר. אני כבר הגעתי לתחתית שאליה אתה יכול להגיע. זה כל מה שאני. ועם המילים האחרונות הללו הוא [התכופף ו] נגע בקרקע בידיו.

ש ===========================

הקטע הנ"ל ראוי לתשומת לב, לדעתי:

"טרי אמרה להם שהיא מחפשת את קרלוס קסטנדה. איך היא יכלה לדעת שהם נמצאים שם[בבית הקפה]? קסטנדה לא ידע [את התשובה לכך]."

כרגיל, בכתיבה של גרסיאלה אינך יודע מי ביטא את התהייה הזו. האם זו תהייה של קסטנדה או של גרסיאלה.

יש כאן צירוף מקרים, שהמקריות, לדעתי, איננה ההסבר לו.

============================= 

5.7.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק שני (4)
====================================

[קסטנדה:] כפי שאמרתי לכם קודם, לכל אחד מאיתנו יש משימות שונות לבצע. החנארוס מאד מבריקים; בניניו נמצא כעת בצ'יאפס [Chiapas] והוא מצליח מאוד. יש לו להקה מוזיקלית. בניניו קיבל מתנה נפלאה של [יכולת] חיקוי; הוא מחקה את טום ג'ונס ועוד רבים. פבליטו הוא כמו תמיד; הוא מאוד עצלן. בניניו הוא זה שעושה את הרעש ופבליטו חוגג אותו. בניניו הוא זה שעושה את העבודה ופבליטו [הוא זה ש] אוסף את מחיאות הכפיים.

כעת, הוא אמר לסיכום, כולנו סיימנו את המשימות שלנו ואנחנו מכינים את עצמנו למשימות חדשות. האישה הטולטקית היא זו ששולחת אותנו [למשימות].

הסיפור של ג'ו קורדובה והאישה שלו הרשים אותנו מאוד. הוא עוסק בחוויה שונה מאוד מאלה שבספריו. התעניינו לדעת אם הוא כתב או כותב משהו על ג'ו קורדובה. אני יודע שג'ו קורדובה היה קיים, אמר אחד מאיתנו; הוא היה חייב להתקיים. למה אתה לא כותב עליו? מכל מה שסיפרת לנו, ג'ו קורדובה והאישה שלו הם מה שהשפיע עלי יותר מכל.

בדיוק מסרתי טיוטה [כתב יד] חדש לסוכן [הספרותי] שלי, קסטנדה השיב לנו. בטיוטה ההיא, האישה הטולטקית היא המלמדת. זה לא יכול להיות אחרת... ייתכן שהכותרת תהיה "הייקוש והאמנות של הימצאות בעולם". [ספר זה פורסם ב-1981 כ"מתנת הנשר". זו הערה של גרסיאלה] בו נמצאת כל התורה שלה. היא האחראית לטיוטה הזו. אישה חייבת להיות זו שמלמדת את אמנות הייקוש. נשים יודעות זאת היטב [את אמנות הייקוש], כי הן תמיד חיו עם האויב; כלומר, הן תמיד הילכו 'על קצות האצבעות' בעולם הגברי. בדיוק מסיבה זו, מכיוון שלנשים יש ניסיון רב באומנות זו, האישה הטולטקית היא זו שחייבת לתת את עקרונות הייקוש [הערת המתרגם: ב"מתנת הנשר" אכן יש פרק העוסק בפלורינדה: בסיפור הצטרפותה לעולם המכשפים ואודות הידע שהיא לימדה אותו: שבעת העקרונות הראשונים של הייקוש [המומחשים בסיפור הצטרפותה של פלורינדה לעולם המכשפים], שלושת העקרונות הראשונים של החוק [חוק הנגואל] [הנוגע] ליוקשים, ושלושת התימרונים הראשונים של הייקוש. ב"כח השקט" נאמר שהנגואל חוליאן אמר שנשים הן יוקשות בטבען, וגברים יכולים ללמוד את אמנות הייקוש רק כשהם מחופשים לנשים].

בכל אופן, בטיוטה ההיא אין שום דבר קונקרטי אודות החיים של ג'ו קורדובה ואישתו. אינני יכול לכתוב בפירוט על החוויה הזו, כי אף אחד לא יבין ולא יאמין לזה. אני יכול לדבר על הדברים האלה עם מעט מאוד [אנשים]... כן, מהות החוויה של שלוש השנים האחרונות נמצאת בספר.

בחזרה לאישה הטולטקית ולטבעה [אופיה, טיבה], קסטנדה אמר לנו שהיא שונה מאוד מדון חואן. היא לא אוהבת אותי, הוא התעקש. לה גורדה, מצד שני, כן, אותה היא אוהבת! אינך יכול לשאול את האישה הטולטקית כלום. לפני שאתה מדבר איתה היא כבר יודעת מה עליה לומר [לך]. חוץ מזה, עליך לפחד ממנה; כשהיא כועסת, היא מכה, הוא סיכם בתנועות גוף רבות שביטאו את הפחד שלו.

שמרנו על שתיקה למשך זמן מה. השמש נעלמה וקרניה הגיעו אלינו דרך ענפי העצים. הרגשתי קצת קור. נראה לי שזה היה בסביבות השעה 19:00.

נראה שגם קסטנדה נעשה מודע לזמן. זה כבר מאוחר, הוא אמר לנו. מה דעתכם שנשיג משהו לאכול? אני מזמין אתכם. קמנו והתחלנו ללכת. כאחת מאותן האירוניות, קסטנדה לקח אחריות על הרשימות והספרים שלי בחלק מהדרך. הדבר הטוב ביותר היה להשאיר הכל במכונית. זה מה שעשינו. כשאנו חופשיים מהחבילות שלנו, צעדנו כמה רחובות בשיחה נלהבת.

כל מה שהם השיגו דורש שנים של הכנה ותרגול. דוגמה אחת היא תרגיל החלימה. מה שנראה כל כך מטופש, טען קסטנדה בנחרצות, קשה מאוד להשיג.

התרגיל מורכב מלימוד חלימה רצונית ובדרך שיטתית. אתה מתחיל בחלימה אודות [כף] יד [hand] הנכנסת לשדה הראייה של החולם. אחר כך אתה רואה את כל הזרוע. אתה ממשיך ומתקדם [כך] עד שאתה יכול לראות את עצמך בחלום.

השלב הבא מורכב מלימוד השימוש בחלומות. זאת אומרת, ברגע שהשגת שליטה עליהם, אתה צריך ללמוד לפעול עליהם. לדוגמה, אמר קסטנדה, אתה חולם על עצמך שאתה עוזב את הגוף ושאתה פותח את הדלת ויוצא אל הרחוב. הרחוב הוא משהו מזעזע [outrageous]! משהו בך עוזב אותך; משהו שאתה משיג באופן רצוני.

לפי קסטנדה, חלימה לא נמשכת הרבה זמן. כלומר, חלומות אינם מתרחשים בזמן של השעונים שלנו. זמן החלום הוא משהו מאוד קומפקטי [דחוס, צפוף].

קסטנדה נתן לנו להבין שבחלומות נוצר ריקון [draining] פיזי עצום. בחלומות אתה יכול לחיות הרבה, הוא אמר, אבל הגוף מתמרמר על כך. הגוף שלי ממש מרגיש את זה... אחר כך אתה מרגיש כאילו משאית דרסה אותך. כמה פעמים, בהן הוא נגע [בשיחה הזו] בנושא הזה של חלימה, קסטנדה אמר שמה שהם עושים בחלומות יש לו ערך מעשי. ב"סיפורי עוצמה" קראתם שחוויות החלימה ואלה [החוויות] שנחוו בשעות הערות הן בעלות אותו ערך [valence, ערכיות] פרגמטי, וכי עבור המכשפים, הקריטריונים להבדלה בין חלום למציאות הופכים לבלתי פעילים. (עמ' 18).

היציאה או המסע מחוץ לגוף הפיזי לכד מאוד את ההתעניינות שלנו, ורצינו לדעת יותר על החוויות הללו. הוא ענה לנו והסביר שכל אחד מהם השיג חוויות שונות. לה גורדה ואני, לדוגמה, הולכים ביחד. היא אוחזת בי באמה [forearm, החלק שבין המרפק וכף היד] ו... אנחנו הולכים [יחדיו].

הוא הסביר לנו גם שלקבוצה יש מסעות משותפים. כולם נמצאים בהכשרה מתמדת שמטרתה היא 'להיעשות לעדים' [to become witnesses]; להגיע למצב של "היות עד" פירושו, קבע קסטנדה, שאתה לא יכול לשפוט יותר. כלומר, זה מתייחס למראה [sight] פנימי שאין בו יותר דעות קדומות. [ייתכן ש"מראה פנימי" זה פרשנות של גרסיאלה. אני נוטה לפקפק בכך שקסטנדה אמר זאת, כי חלימה היא לא חוויות נפשיות פנימיות, אלא חיצוניות כמו המציאות עצמה]

נראה כי לחוספינה יש יכולות נהדרות לעריכת מסעות בגוף החלימה. היא רוצה לקחת אותך לשם ולחקור [איתה] סיפורי נפלאות. לה גורדה היא זו שתמיד מצילה אותה.

לחוספינה יש יכולת נהדרת לשבור את הקשת של היכולת להגות [reflect] בדברים [כנראה שהכוונה היא ליכולת שלה לעצור את הטבעת הראשונה של העוצמה]. היא מטורפת, מטורפת! הוא קרא. חוספינה עפה רחוק מאוד, אבל היא לא רוצה ללכת לבד והיא תמיד חוזרת. היא חוזרת ומחפשת אותי... היא נותנת לי דיווחים נפלאים.

לפי קסטנדה, חוספינה היא ישות שלא יכולה לתפקד בעולם הזה. כאן, הוא אמר, היא הייתה מגיעה למוסד כלשהו [למשוגעים].

חוספינה היא ישות שלא ניתן להחזיק אותה [כבולה] לקונקרטי; היא ערטילאית [ethereal, שמיימית, עדינה]. בכל רגע היא יכולה לעזוב לעד [definitively]. לה גורדה והוא, לעומת זאת, הם הרבה יותר זהירים במסעות התעופה שלהם. לה גורדה, במיוחד, מייצגת את היציבות ואת האיזון [equilibrium], שבמידה מסוימת חסרים לו.

==============================

6.7.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק שני (5)
===================================

תזכורת, מכיוון שאני מרבה בסוגריים, וגם גרסיאלה לא מתנזרת מהם: הסוגריים המרובעים הם שלי, אלא אם נאמר אחרת. השאר הם של גרסיאלה.

בגירסה הסופית המרוכזת של התרגום, הסוגריים שלי יצומצמו מאד, כי ההערות הללו יעברו לשוליים.
==============================

לאחר הפסקה, הזכרתי לו את החיזיון ההוא של כיפה [dome] עצומה שב"הטבעת השנייה של העוצמה" מוצגת כמקום המפגש, ושם יחכו להם דון חואן ודון חנארו.

גם ללה גורדה יש את החיזיון הזה, הוא העיר כשהוא מהורהר. מה שאנו רואים [החיזיון, כנראה] איננו אופק ארצי [earthly horizon]. הוא משהו מאוד חלק [smooth] וצחיח [arid] שבאופק שלו אנחנו רואים קימור [arch, קשת] ענקי שמכסה הכל, ומתארך עד שהוא מגיע לזנית [zenith, שיא השמים, הנקודה שבדיוק מעלינו]. בנקודה של הזנית, את יכולה לראות זוהר גדול. אפשר לומר שזה משהו כמו כיפה שמפיצה אור ענברי.

השתדלנו ללחוץ עליו עם שאלות כדי שהוא ייתן לנו מידע נוסף על הכיפה ההיא. מה היא? איפה היא [נמצאת]? חקרנו.

קסטנדה ענה שלפי הגודל של מה שהם רואים, זה יכול להיות כוכב לכת. בזנית [שלו, כלומר ברום הכיפה], הוא הוסיף, יש משהו כמו רוח [wind] גדולה. [הערת המתרגם: קסטנדה מדבר על כך שהכיפה נראית כמופיעה באופק ונעה אל רום השמים. כשהוא אומר שהאופק אינו ארצי, הוא כנראה מתכוון שהמקום שממנו רואים את הכיפה איננו העולם הזה. ב"מתנת הנשר" יש תיאור של גרם שמיימי ענק ההולך ומכסה את השמים, ובעקבות הדברים כאן עולה ההשערה שייתכן שמדובר באותה כיפה. המקום שממנו הוא והחולמות רואים את הגרם השמיימי מתואר, אם זכרוני אינו מטעה אותי, כבעל פני נוף הדומים לירח. לזה הוא כנראה מתכוון ב"אופק לא ארצי"]

לפי קוצר התשובה שלו, הבנו שקסטנדה לא רוצה להרחיב את הדיבור על הנושא הזה. ייתכן גם שהוא לא מצא מילים מתאימות לבטא את מה שהם ראו. בכל מקרה, ברור שאותם חזיונות, אותם מעוף(ים) בגוף החלימה, הם אימון מתמיד למסע הסופי - [ל]היציאה דרך הצד השמאלי של הנשר, [ל]אותה קפיצה אחרונה שנקראת מוות, [לזה] שעושה סוף לעבודת הסיכום; [ל]יכולת לומר שאנחנו מוכנים, שבה אנו נושאים את כל מה שאנחנו, אבל שום דבר נוסף על מה שאנחנו.

לפי האישה הטולטקית, גילה לנו קסטנדה, החזיונות הללו הם הסטיות הנפשיות [aberrations] שלי: היא חושבת שזו הדרך שבה הלא מודע שלי משתק [paralyzing] את מעשיי; כלומר, זו הדרך שבה אני אומר שאני לא רוצה לעזוב את העולם. האישה הטולטקית גם אומרת שבגישה שלי, אני מעכב את לה גורדה מהאפשרויות של תעופה פורייה [fertile] יותר, או פרודוקטיבית יותר.

דון חואן ודון חנארו היו חולמים גדולים. הייתה להם שליטה מוחלטת באמנות זו. אני מופתע, קרא מיד קסטנדה, והרים את ידו אל מצחו, מהעובדה שאיש לא שם לב שדון חואן הוא חולם אדיר [outrageous, מזעזע, שערורייתי]. אותה דבר ניתן לומר על דון חנארו. דון חנארו, לדוגמה, מסוגל להביא את גוף החלימה שלו לחיי היומיום.

השליטה הגדולה של דון חואן ודון חנארו באה לידי ביטוי בכך שלא ערים לנוכחותם, ושלא שמים לב אליהם כשהם חולפים לידך. (בכל ספריו, קסטנדה התייחס למצב של היות בלתי מובחן [על ידי אנשים], וללכת מבלי שישימו לב אליך. ב"הטבעת השנייה של העוצמה" קסטנדה מתעד את הפעמים שדון חואן הורה לו להתרכז על היות לא גלוי [not being obvious, לא להיות צפוי, תרתי משמע]. גם נסטור אומר שדון חואן ודון חנארו למדו [כנראה לימדו] שלא יבחינו בך באמצע כל זה [כנראה בציבור של אנשים]. השניים הם מומחים באמנות הייקוש.

על דון חנארו, לה גורדה אומרת, שהוא היה בגוף החלימה רוב הזמן, (עמ' 270) [בגירסה הספרדית, כנראה]. כל מה שהם עושים, הוא המשיך בהתלהבות, ראוי לשבח. אצל דון חואן, אני מעריץ מאוד את השליטה, קור הרוח [composure] והשלווה [serenity]. על דון חואן, לעולם לא ניתן לומר שהוא זקן סנילי. הוא לא כמו אנשים אחרים.

יש כאן בקמפוס, לדוגמה, פרופסור זקן שכשהייתי צעיר הוא כבר היה מפורסם. באותה תקופה הוא היה בשיא הכוח הפיזי והיצירתיות האינטלקטואלית שלו. עכשיו, הוא לועס את לשון השעם שלו! [cork, כמו מצוף דיג, כנראה    ] עכשיו אני יכול לראות אותו כמו שהוא, כזקן סנילי. על דון חואן, לעומת זאת, לעולם לא תוכלו לומר דבר כזה. היתרון שלו לעומתי הוא תמיד תהומי.

בראיון עם סם קין [Sam Keen] [עבדכם תרגם אותו לעברית. ראיון מומלץ מאד. אביא לינק בסוף הפוסט], קסטנדה מספר שפעם אחת דון חואן שאל אותו אם הוא חושב שהם שווים. למרות שהוא [קסטנדה] ממש לא חשב כך, בנימה מתנשאת הוא אמר: כן. דון חואן הקשיב לו, אבל הוא לא קיבל את פסק דינו. אני לא חושב שאנחנו שווים, הוא אמר, כי אני צייד ולוחם ואתה יותר כמו סרסור [pimp]. אני מוכן בכל רגע להציע [לנשר] את עבודת הסיכום של חיי. העולם הקטן שלך, שהוא מלא בעצב ובחוסר החלטיות, לעולם לא יוכל להיות שווה לשלי. (Sam Keen, Voices and Visions (ניו יורק: Harper and Row, 1976), עמ' 122.) [השיחה הזו בין קסטנדה ודון חואן נמצאת ב"מסע לאיכטלאן"]

לכל מה שסיפר לנו קסטנדה ניתן למצוא הקבלות עם זרמים ומסורות אחרות של חשיבה מיסטית. בספריו מצוטטים מחברים ויצירות מהעת העתיקה ומההווה. הזכרתי לו שבין היתר יש התייחסויות לספר המתים המצרי, לטרקטט של ויטגנשטיין, למשוררים ספרדים כמו סן חואן דה לה קרוז, וחואן רמון חימנס, ולסופרים לטינים אמריקאים כמו סזאר ואלחו הפרואני.

כן, הוא ענה, במכונית שלי יש תמיד ספרים, הרבה ספרים. דברים שאנשים שונים שולחים לי. הוא נהג לקרוא לדון חואן חלקים מהספרים האלה. הוא [דון חואן, כנראה] אוהב שירה. ברור שהוא אוהב רק את ארבע השורות הראשונות! לדבריו, מה שבא אחריהן הוא אידיוטיות. הוא אומר שאחרי הבית הראשון השיר מאבד כוח, הוא רק חוזר על עצמו.

************************************

הראיון של קסטנדה עם סם קין בתרגום לעברית. ראיון אינטלקטואלי, אקדמי.

https://drive.google.com/file/d/1bcficEZhd_5fqBiXsS9gZn8H0YUyClDF/view

============================== 

בלי איזו השערה פראית פרובוקטיבית לא אצא ידי חובתי:

כיפת הנגואלים היא המקבילה הזכרית לוואגינה הקוסמית. מה שעשוי להסביר את נטייתו של קסטנדה שלא לעסוק בנושא זה.

חומר למחשבה.

==============================

7.7.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק שני (6)
====================================

אחד מאיתנו שאל אותו אם הוא קרא או אם הוא מכיר את טכניקות היוגה ואת תיאורי מישורי המציאות השונים שמציעים ספרי הקודש של הודו.

כל זה נפלא, הוא אמר. יותר מכך, היו לי יחסים די אינטימיים עם אנשים העוסקים בהטה יוגה.

בשנת 1976, חבר רופא בשם Claudio Naranjo (האם אתם מכירים אותו? הוא שאל אותנו) קישר אותי עם מורה ליוגה. כך הלכנו לבקר אותו ב'אשרם' שלו כאן, בקליפורניה. תקשרנו באמצעות פרופסור ששימש כמתורגמן. ניסיתי לגלות בראיון ההוא מקבילות לחוויות המסע שלי מחוץ לגוף, אבל הוא לא דיבר שם על שום דבר חשוב. כן, הייתה הרבה הצגה וטקסים, אבל הוא לא אמר כלום. לקראת סוף הראיון, האישיות הזו לקחה בידיה משפך ממתכת והחלה להרטיב אותי בנוזל שצבעו לא מצא חן בעיניי כלל. ברגע שהוא הפסיק שאלתי אותו מה הוא התיז עליי זה עתה. מישהו התקרב והסביר לי שאני צריך לשמוח מאוד, כי הוא נתן לי את ברכתו. התעקשתי לדעת את תכולת המיכל.

לבסוף אמרו לי שכל הפרשות המורה נשמרות: כל מה שיוצא ממנו קדוש. אתם יכולים לתאר לעצמכם, הוא סיכם בנימה היתולית, שכאן הסתיימה השיחה עם מאסטר היוגה.

שנה לאחר מכן, לקסטנדה הייתה חוויה דומה עם אחד מתלמידיו של גורדייף. הוא נפגש אתו בלוס אנג'לס בעקבות התעקשותו של אחד מחבריו. נראה שהג'נטלמן חיקה את גורדייף בכל דבר. הוא גילח את ראשו והיה לו שפם ענק, ציין קסטנדה כשהוא ממחיש בידיו את גודלו. ברגע שנכנסנו הוא תפס אותי בחוזקה בגרוני ונתן לי כמה סטירות אדירות. מיד לאחר מכן הוא אמר לי לעזוב את המאסטר שלי כי אני מבזבז את זמני: לדבריו, בשמונה או תשעה שיעורים הוא ילמד אותי את כל מה שאני צריך לדעת. האם אתם יכולים לדמיין? בשיעורים אחדים הוא יכול ללמד מישהו הכל. קסטנדה גם סיפר לנו שתלמידו של גורדייף ציין את השימוש בסמים כדרך להאיץ את תהליך הלמידה.

הראיון לא נמשך זמן רב. חברו של קסטנדה כנראה הבין מיד כמה מגוחך המצב ואת גודל טעותו. החבר הזה התעקש שהוא יפגוש את תלמידו של גורדייף, כי הוא היה משוכנע שקסטנדה זקוק למורה רציני יותר מדון חואן. כשהראיון הסתיים, קסטנדה אמר לנו שחברו חש מלא בושה.

המשכנו ללכת איזה שישה או שבעה רחובות. במשך זמן מה דיברנו על דברים נסיבתיים [שנגעו כנראה לנסיבות שבהן הם היו]. אני זוכרת שציינתי בפניו שקראתי ב[עיתון] La Gaceta מאמר של Juan Tovar בו הוא מציין את האפשרות לעשות סרט(ים) מהספרים. (ראו במאמרו Encounter of Power, La Gaceta, F.C.E. (מקסיקו, דצמבר 1974).

כן, הוא אמר. פעם עלתה האפשרות הזו. מאוחר יותר קסטנדה סיפר לנו את סיפור המפגש שלו עם המפיק Joseph Levine, שנראה לו מפחיד מאחורי שולחן כתיבה עצום. השולחן העצום, ודבריו של המפיק שבקושי ניתן היה להבינם בגלל הסיגר הענק שהוא החזיק בין שפתיו, אלה היו הדברים שעשו את הרושם הגדול ביותר על קסטנדה. הוא היה מאחורי שולחן כאילו הייתה זו במה, הוא הסביר, ואני, שם למטה, קטן מאוד. הוא נראה חָזָק! עם טבעות רבות, מלאות אבנים גדולות מאוד, על אצבעותיו.

קסטנדה כבר אמר ל-Juan Tovar שהדבר האחרון שהוא רוצה לראות זה את אנתוני קווין בתפקיד דון חואן. נראה שמישהו הציע את Mia Farrow לאחד התפקידים... הוא אמר שלהעלות על הדעת סרט כזה זה קשה מאוד. זו לא אתנוגרפיה [סרט דוקומנטרי, כנראה] ולא בדייה [fiction]. הפרויקט בסופו של דבר התפרק. המכשף חואן מאטוס אמר לי שלא יהיה אפשרי לעשות את זה.

באותה תקופה הוא [קסטנדה] הוזמן להשתתף בהופעות כמו Johnny Carson ו-Dick Cavett. בסופו של דבר לא יכולתי לקבל דברים כאלה. מה הייתי אומר לג'וני קרסון, לדוגמה, אם הוא היה שואל אותי אם דיברתי עם קויוטה [זאב ערבות], או לא? מה הייתי אומר?

הייתי אומר, כן... ואז? ללא ספק המצב היה יכול להפוך למגוחך מאוד.

דון חואן היה זה שעשה אותי לאחראי על מתן עדות על המסורת [הטולטקית], אמר קסטנדה. הוא עצמו התעקש שאקבל ראיונות ואעשה כנסים לקידום הספרים. מאוחר יותר הוא גרם לי להפסיק הכל, כי סוג זה של משימה שורף הרבה אנרגיה. אם אתה בעניין של דברים אלה, עליך לתת להם עוצמה.

קסטנדה הסביר בבירור שעם הפקת ספריו, הוא אחראי לדאוג להוצאות של כל הקבוצה. קסטנדה מאפשר לכולם לאכול.

הוא אמר שדון חואן נתן לו את המשימה להעלות על הכתב את כל מה שאמרו הקוסמים והמכשפים. המשימה שלי איננה שום דבר מעבר לכתיבה, עד שיום אחד יאמרו לי, די, כאן אתה מפסיק. ההשפעה או אי ההשפעה של הספרים שלי, באמת אינן ידועות לי, כי אני לא עוסק במה שקורה כאן. לדון חואן לפני כן, ולאישה הטולטקית כעת, שייך כל החומר בספרים. הם האחראים לכל מה שנאמר בהם.

נימת קולו ותנועות גופו היו מלאות חיים והן הרשימו אותנו. היה ברור שבשטח זה המשימה של קסטנדה מורכבת מציות [obeying]. המטרה שלו איננה אלא להיות ללא-רבב כמקלט ומשדר [receptor and transmitter, כלומר מקבל ומוסר] של מסורת ושל תורה.

באופן אישי, הוא המשיך לאחר הפסקה, אני עובד על סוג של כתב עת; זה משהו כמו מדריך מעשי [manual, חוברת הוראות]. כן, על העבודה הזו אני אחראי. הייתי רוצה מוציא לאור רציני שיוציא אותו לאור ויהיה אחראי על הפצתו לאנשים המתעניינים ולמרכזי לימוד.

הוא סיפר לנו שהוא השלים כתיבה של כ-18 יחידות, שבהן, הוא מאמין, הוא סיכם את כל התורה של האומה הטולטקית. לצורך אירגון העבודה, הוא השתמש בפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל כמסגרת תיאורטית להסבר של מה שהם לימדו אותו.

בשבוע שעבר, הוא אמר, הייתי בניו יורק. הבאתי את הפרויקט לעורכי סיימון ושוסטר [הוצאה לאור מאד מפורסמת], אבל נכשלתי. נראה שהם נבהלו. משהו כזה לא יכול להצליח [לדעתם].

לגבי אותן 18 יחידות אני הוא האחראי היחיד, הוא המשיך בנימה מהורהרת, וכפי שאתם יכולים לראות, לא נחלתי הצלחה. 18 היחידות האלה הן משהו כמו 18 הנפילות שבהן נחבטתי חזק בראש. אני מסכים עם העורכים שזהו טקסט כבד לקריאה, אבל זהו אני... דון חואן, דון חנארו, [ו]כל האחרים שונים. הם הפכפכים!

(לפי מה שמסר לנו קסטנדה בטלפון [לאחר מכן], סיימון ושוסטר החליטו לבסוף לקבל את הפרויקט של כתב העת שהדאיג אותו כל כך).

מדוע אני קורא להן יחידות [units]? הוא שאל, מקדים אותנו [בשאילת השאלה, כנראה]. אני קורא להן כך, כי כל אחת מהן טוענת להראות את אחת הדרכים לשבירה [break, לשיבוש, לעצירת, להפסקת] של היחידה [unit] של המוכר [הידוע]. את הראייה [vision, מַרְאֶה] התפיסתית הייחודית הזו ניתן לשבור בדרכים שונות.

קסטנדה ניסה שוב להבהיר זאת, ונתן לנו את הדוגמה של מפה. בכל פעם שאנחנו רוצים להגיע למקום כלשהו אנחנו צריכים מפה עם נקודות התייחסות ברורות כדי לא ללכת לאיבוד. אנחנו לא יכולים למצוא שום דבר ללא מפה, קבע קסטנדה. מה שמתרחש אחר כך זה שהדבר היחיד שאנחנו רואים זו המפה. במקום לראות את מה שיש לראות, אנחנו מגיעים לבסוף למצב שאנו מתבוננים במפה שאנו נושאים בתוכנו.

לכן, על מנת לשבור את טבעת ההתייחסות העצמית [reflexibility] הזו, לנתק באופן קבוע את הקשרים המובילים אותנו לנקודות ההתייחסות המוכרות [או של הידוע], זוהי תורתו האולטימטיבית של דון חואן.

***********************************************  

שבת שלום.

===============================

הערות אחדות לקטע זה:

ייתכן וכתב העת שהוא כתב והתכוון להוציא לאור הוא כתב-עת שאכן יצא לאור ב-4 גיליונות [איך לא 4 ?!] בשם "קוראי האינסוף". הבעיה היחידה היא שאם ישנן שם 18 יחידות, הן מאד סמויות.

.

הסיפור על הגורו שהתיז עליו שתן מופיע בעוד פרסום של החבורה, לא בספרי הגרעין שלה, או בספריו של ארמנדו טורס, או בספרה של איימי. בחיפוש זריז לא מצאתי זאת. מי שיזכיר לי/לנו היכן זה מופיע יבוא על הברכה, יש לקוות 

המשמעות החמורה של מה שעשה הגורו מופיעה ב"יקוש עם הכפיל".

.

18 הוא מספר בעל משמעות מטפיזית בתפיסה הטולטקית: לדוגמה, ישנו מחזור של 18 ימים שבסופו מופיע יום עוצמה. רעיון זה יופיע בהמשך הראיון, והראיון הזה הוא המקור היחידי למידע זה.

18 הוא מספר התנועות שבין הטונל והנגואל שעשה קסטנדה במהלך הקפיצה לתהום. מספר זה לא מופיע שם בפשטות. ככל הנראה 18 הוא מספר החיבורים שבין הטונל והנגואל.

====================== 

8.7.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק שני (7)
===================================
אנחנו מתקרבים לסוף הראיון. עוד שלושה פוסטים, אני משער, והולכים הביתה (לעולם האחר    )

הקטע היום חשוב. יש בו הבהרה שהספרים לא נכתבו כמעשה סופרים, אלא שהטקסט נראה בחלימה והועלה על הכתב באקט של העתקה.
בספרי קסטנדה דון חואן מטיל עליו לכתוב כאקט של כישוף.

ישנו גם קטע משעשע על אבא של קסטנדה שתיכנן להיות סופר מפורסם, אבל, בניסוח שלי, לא היה שום דבר שרצה להתבטא דרכו.
מעניין שבנו לא תיכנן להיות כזה והפך לכזה.

===========================

פעמים רבות במהלך אותו אחר הצהריים, קסטנדה נאלץ להתעקש שהוא רק איש קשר [contact, נקודת מגע] לעולם. כל הידע של הספרים שייך לאומה הטולטקית. נוכח התעקשותו, לא יכולתי אלא להגיב ולומר לו שהעמל של סידור החומר מרשימות לספר קוהרנטי ומאורגן היטב היה כנראה עצום וקשה.

לא, השיב קסטנדה. אין לי שום עבודה. המשימה שלי היא בסה"כ העתקת הדף שניתן לי בחלומות.

לפי קסטנדה, אינך יכול ליצור משהו יש מאין. להעמיד פנים שאתה יוצר בצורה כזו זה אבסורד. כדי להסביר לנו את זה, הוא הביא אפיזודה מחייו של אביו. אבי, הוא אמר, החליט שהוא הולך להיות סופר גדול.

עם הרעיון הזה, הוא החליט לשפץ את משרדו. הוא היה צריך שיהיה לו משרד שהוא מושלם. הוא היה צריך לחשוב על הפרט הקטן ביותר, מקישוטי הקיר ועד לסוג האור על שולחן העבודה שלו. לאחר שהחדר היה מוכן, הוא בילה זמן רב בחיפוש אחר שולחן מתאים למשימתו. השולחן היה צריך להיות בעל מידות מסויימות, מעץ מסוים, צבע מסוים וכו'. כך גם היה עם בחירת הכיסא עליו הוא יישב. לאחר מכן הוא נאלץ לבחור את הכיסוי המתאים כדי לא להרוס את העץ של השולחן. הכיסוי יכול להיות מפלסטיק, זכוכית, עור, קרטון. על הכיסוי הזה אבי התכוון להניח את הדף שעליו הוא יכתוב את יצירת המופת שלו.

ואז, כשהוא ישוב על הכיסא שלו, מול הנייר הריק, הוא לא ידע מה לכתוב.

זה אבא שלי. הוא רוצה להתחיל לכתוב את המשפט המושלם. ברור שאי אפשר לכתוב ככה! הכותב הוא תמיד מכשיר, גורם מתווך. אני רואה כל עמוד בחלומות, וההצלחה של כל אחד מדפים אלה תלויה במידת הנאמנות למקור [fidelity, הדיוק] שבה אני מסוגל להעתיק את המודל הזה מהחלום. בדיוק, הדף שהוא הכי מרשים או [הכי] בעל השפעה הוא זה שבו הצלחתי ליצור העתק של המקור בצורה המדויקת ביותר.

ההסברים האלה של קסטנדה מבטאים תיאוריה מסוימת של ידע ושל יצירה אינטלקטואלית ואמנותית. (חשבתי מיד על אפלטון ועל אוגוסטינוס הקדוש עם הדימוי שלו על מורה פנימי. לדעת זה לגלות, וליצור זה להעתיק. ידע או יצירה לעולם אינם יכולים להיות [תוצאה של] פעילות [undertaking] בעלת אופי אישי)

בזמן שאכלנו ארוחת ערב הזכרתי לו כמה מהראיונות [אתו] שקראתי. אמרתי לו שנהניתי ביותר מהראיון עם סם קין [Sam Keen], אשר פורסם לראשונה ב- Psychology Today. גם קסטנדה היה מרוצה מאותו ראיון. יש לו הערכה רבה לסם קין. במהלך השנים האלה, הוא אמר, הכרתי אנשים רבים שהייתי רוצה להמשיך להיות חבר שלהם... דוגמה אחת היא התיאולוג סם קין. דון חואן, לעומת זאת, אמר, די.

לגבי הראיון בטיים [Time, כתב עת יוקרתי], קסטנדה סיפר לנו שתחילה הגיע כתב גבר להיפגש איתו בלוס אנג'לס. נראה שזה לא הלך טוב, (הוא השתמש בסלנג ארגנטינאי) ולכן הוא עזב. אחר כך הם שלחו את אחת הבנות האלה שאתה לא יכול לסרב להן, הוא אמר וגרם לכולנו לחייך. הכל יצא טוב, והם הבינו זה את זה בצורה נהדרת. לקסטנדה היה הרושם שהיא הבינה את מה שהוא אמר לה.

אבל בסופו של דבר היא לא כתבה את המאמר. הרשימות שהיא רשמה נמסרו לכתב שלדעתי נמצא כעת באוסטרליה, הוא הוסיף. נראה שהכתב הזה עשה מהרשימות שנמסרו לו מה שהוא רצה.

בכל פעם שמסיבה זו או אחרת הוזכר הראיון עם הטיים, הרוגז שלו היה ניכר. הוא הבהיר לדון חואן שהטיים הוא מגזין חזק וחשוב מדי. דון חואן, לעומת זאת, התעקש שהראיון ייעשה. הראיון נעשה, 'ליתר ביטחון' [just in case, למקרה ש] סיכם קסטנדה באופן לא רשמי, תוך שימוש שוב בביטוי של אזור נמל טיפוסי (ארגנטינאי) [כנראה באמירה בוטה].

דיברנו גם על המבקרים ועל מה שנכתב עליו ועל ספריו. הזכרתי בפניו את ריצ'רד דה-מיל [Richard deMille] ואחרים שהטילו ספק באמיתות כתביו ובערך האנתרופולוגי שלהן.

העבודה שעליי לעשות, קבע קסטנדה, משוחררת מכל מה שהמבקרים יכולים לומר. המשימה שלי מורכבת מהצגת הידע הזה בצורה הטובה ביותר. שום דבר ממה שהם יכולים להגיד אינו משנה לי, כי אני כבר לא קרלוס קסטנדה, הסופר. אני לא סופר ולא הוגה דעות, ולא פילוסוף... על כן, ההתקפות שלהם אינן מגיעות אליי. עכשיו, אני יודע שאני כלום [nothing]; אף אחד לא יכול לקחת ממני שום דבר כי ג'ו קורדובה הוא כלום. אין בכל זה [בכתביו, כנראה] שום גאווה אישית.

אנחנו חיים, הוא המשיך, ברמה נמוכה מהאיכרים המקסיקנים, וזה כבר אומר הרבה. נגענו באדמה ואנחנו לא יכולים לרדת נמוך יותר. ההבדל בינינו לבין האיכר הוא שלו יש תקוות, הוא רוצה דברים, והוא עובד כדי שיום אחד יהיה לו יותר ממה שיש לו היום. לנו, לעומת זאת, אין שום דבר, ובכל פעם [עם הזמן, כנראה] יש לנו פחות. האם את יכולה לדמיין את זה?

ביקורת לא יכולה לפגוע במטרה.

אף פעם אינני יותר שלם מאשר כשאני ג'ו קורדובה, הוא הכריז בנחרצות, נעמד ופרש את זרועותיו במחווה של שפע. ג'ו קורדובה, מטגן המבורגרים כל היום כשעיניי מלאות עשן... האם אתם מבינים אותי?

לא כל המבקרים היו שליליים. אוקטביו פז [Octavio Paz], לדוגמה, כתב הקדמה טובה מאוד למהדורה הספרדית של "משנתו של דון חואן". בעיניי ההקדמה שלו הייתה יפה ביותר. כן, אמר קסטנדה ברגש, ההקדמה ההיא מצוינת. אוקטביו פז הוא ג'נטלמן מושלם. הוא, אולי, מהאחרונים שנשארו.

הביטוי, ג'נטלמן מושלם אינו מתייחס לאיכויות הבלתי ניתנות להכחשה של אוקטביו פז כהוגה וככותב. לא! הביטוי מצביע על התכונות המהותיות של היישות [being, האיש], על ערכו של אדם [person] כאדם [human being]. העובדה שקסטנדה מציין שהוא [אוקטביו] אחד האחרונים שנותרו הדגיש את העובדה שהוא מדבר על מין שנמצא בסכנת הכחדה.

ובכן, המשיך קסטנדה בניסיון לרכך את ההשפעה, אולי נשארו שני ג'נטלמנים. השני הוא חבר שלו [של קסטנדה], היסטוריון מקסיקני זקן, ששמו לא היה מוכר לנו. הוא סיפר לנו כמה אנקדוטות עליו ששיקפו את החיוניות [vitality] הפיזית והרעננות [vivacity] האינטלקטואלית שלו.

========================

9.7.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק שני ( 8 )

===================================

ככל הנראה, עוד פוסט אחד ונסיים את הבאת הגירסה העברית של הראיון לעולם הידוע. לאחר מכן נוכל לברך "ברוך שפטרנו" 

בקטע של היום יש, סופסוף, התייחסות למחזור בן 18 הימים, בהם מופיע יום עוצמה, והקשר של זה למקומות שהם, בטרמינולוגיה לא טולטקית, נקראים "פורטלים", ובטרמינולוגיה טולטקית אלה הם, כנראה, מקומות עוצמה.

הסוגריים המרובעים הם הערות שלי, אלא אם כן נאמר אחרת.
===================================

בצומת זו בשיחה קסטנדה הסביר לנו כיצד הוא בוחר את המכתבים המגיעים אליו. האם את רוצה שאסביר איך עשיתי את זה עם שלך? הוא שאל, מכוון את עצמו אליי.

הוא סיפר לנו שחבר צעיר מקבל אותם, שם אותם בתיק ושומר אותם [בשבילו] עד שהוא מגיע ללוס אנג'לס. כאשר הוא מגיע ללוס אנג'לס, קסטנדה תמיד פועל ע"פי אותה שיגרה: ראשית הוא זורק את כל התכתובות לתוך קופסה גדולה, כמו קופסת צעצועים, ואז הוא שולף רק מכתב אחד. המכתב שאותו הוא מוציא הוא זה שאותו הוא קורא, ולו הוא משיב. ברור ששום דבר לא נעשה בכתב [מצדו של קסטנדה]. קסטנדה לא משאיר עקבות.

המכתב שהוצאתי, הוא הסביר, היה המכתב הראשון שכתבת. מאוחר יותר חיפשתי את האחר [איך הוא ידע שיש עוד אחד? אלא אם כן מדובר על אחרי השיחה ביניהם, או, רחמנא ליצלן, מדובר על ידיעה כישופית    ]. את לא יכולה לדמיין כמה בעיות היו לי כדי להשיג את מספר הטלפון שלך! כשכבר האמנתי שלא יהיה לי מזל, השגתי אותו בהתערבות האוניברסיטה [שבה היא עובדת כפרופסור]. באמת חשבתי שכבר לא אוכל לדבר איתך.

הופתעתי מאוד לדעת על כל הקשיים שהוא נאלץ לעבור כדי להגיע אליי. נראה שברגע שהמכתב שלי היה בידיו, היה עליו לנסות למצות את כל האמצעים. ביקום הקסום ניתנת חשיבות רבה לאותות.

כאן, בלוס אנג'לס, המשיך קסטנדה כלאחר יד, יש לי חבר שכותב אליי הרבה. בכל פעם שאני מגיע, אני קורא את כל המכתבים שלו בזה אחר זה, כאילו היו יומן. בפעם אחת מסוימת, בין המכתבים נתקלתי במכתב אחד, מבלי ששמתי לב לכך שכבר פתחתי אותו. למרות שמיד הבנתי שזה לא מהחבר שלי, קראתי אותו. העובדה שהוא היה בערימה הייתה עבורי סימן.

אותו מכתב קישר אותו אל שני אנשים שדיווחו לו על חוויה מאוד מעניינת. היה לילה והם היו צריכים לעלות על האוטוסטרדה של סן ברנרדינו. הם ידעו שכדי להגיע אליה הם צריכים להמשיך קדימה עד סוף הרחוב. אחר כך [בסוף הרחוב] היה עליהם לפנות שמאלה ולהמשיך [ישר], עד שיגיעו לאוטוסטרדה. הם עשו זאת, אבל אחרי איזה 20 דקות הם הבינו שהם נמצאים במקום מוזר. זו לא היתה האוטוסטרדה של סן ברנרדינו. הם החליטו לצאת מהמכונית ולשאול, אבל אף אחד לא עזר להם. באחד הבתים שעליהם דפקו הם נתקלו בצרחות.

קסטנדה המשיך לספר לנו ששני החברים חזרו באותה דרך, עד שהם הגיעו לתחנת שירות שבה הם ביקשו הנחיות [להגעה לאוטוסטרדה]. שם נאמר להם מה שהם כבר ידעו [שאין אוטוסטרדה? על הכתיבה הזו אני מברך "ברוך שפטרנו"]. אז הם שוב חזרו על אותם שלבים [של הדרך], וללא כל בעיה הם הגיעו לאוטוסטרדה.

קסטנדה נפגש איתם. מבין השנים, נראה שרק אחד באמת מעוניין להבין את התעלומה.

על פני האדמה [On earth], הוא החל להסביר, יש אתרים, מקומות מיוחדים או פתחים, שאפשר להיכנס אליהם ולעבור דרכם למשהו אחר.

כאן הוא עצר והציע לקחת אותנו. זה קרוב לכאן... בלוס אנג'לס... אם אתם רוצים, אני יכול לקחת אתכם, הוא אמר. כדור הארץ הוא משהו חי. המקומות האלה הם הכניסות שדרכן מקבל כדור הארץ מעת לעת כוח או אנרגיה מהקוסמוס.

אנרגיה זו היא האנרגיה שעל הלוחם לאגור. אולי, אם אהיה ללא-רבב באופן מוקפד [rigorously, בחומרה], אהיה עשוי להתקרב לנשר. לו יהי כך!

כל 18 יום נופל גל של אנרגיה על [כדור] הארץ. בצעו ספירה, הוא הציע לנו, החל מהשלישי באוגוסט הבא. אתם תהיו מסוגלים לקלוט [perceive, לתפוס] את זה. גל האנרגיה הזה יכול להיות חזק או לא; זה תלוי. כאשר [כדור] הארץ מקבל גלים גדולים מאוד של אנרגיה, זה לא משנה איפה אתם עשויים להיות, הוא [הגל] תמיד מגיע אלינו. ביחס לגודלו של הכוח הזה, כדור הארץ הוא קטן והאנרגיה מגיעה לכל החלקים [שלו].

עדיין שוחחנו בהתרגשות כשהמלצרית ניגשה אלינו ובטון חותך שאלה אם אנחנו מתכוונים להזמין משהו נוסף. מכיוון שאף אחד לא רצה קינוח או קפה, לא הייתה לנו תרופה אחרת [למצב] מלבד לקום. ברגע שהמלצרית התרחקה קסטנדה העיר שנראה שזורקים אותנו החוצה...

כן, זרקו אותנו החוצה, ואולי היה בזה היגיון. היה מאוחר. בהפתעה בדקנו את הזמן החולף. קמנו ויצאנו לשדרה.

היה לילה, לרחוב ולאנשים היה מראה של יריד. פנטומימאי לבוש בחליפת סמוקינג וחבוש בכובע צילינדר עשה מעשי ליצנות מאחורי גבנו. כל מה שראינו גרם לנו לחייך, בזמן שעינינו חיפשו את הצלחת שעוברת תמיד במהלך הצגות כאלה [כנראה שהכוונה היא לצלחת עם כסף שאנשים מעניקים לבדרן]. מימיננו, מתחת למרזבים של תיאטרון ישן, מישהו ניסה הצגה נוספת על במה קטנטנה [מיניאטורית]. אני מאמינה שראיתי חתול הממתין לתפקידו. באמת יכולת לראות שם הכל.

בפעמים אחרות; אדם המחופש לדוב ניסה להתחרות בתזמורת אנושית.

מישהו [מהם, כנראה] העיר לגבי שפע האלטרנטיבות הראוותניות. בזמן שהלכנו בחזרה לקמפוס, קסטנדה דיבר על נסיעה אפשרית לארגנטינה.

שם אסגור מעגל, הוא אמר לנו. לחזור לארגנטינה זה מאוד חשוב לי.

אני עדיין לא בטוח מתי אוכל לעשות זאת, אבל אני אגיע לשם. בינתיים יש לי מה לעשות כאן. בדיוק באוגוסט ימלאו שלוש שנים של משימות, וייתכן שאז אני אלך [לארגנטינה].

באותו אחר הצהריים, קסטנדה דיבר איתנו רבות על בואנוס איירס, על רחובותיה, השכונות ומועדוני הספורט שלה. הוא נזכר בנוסטלגיה ברחוב פלורידה עם החנויות האלגנטיות שלו וההמון הנע [ברחוב]. הוא אפילו נזכר באופן מדויק ברחוב בתי הקולנוע המפורסם. רחוב Lavalle, הוא אמר, שולף אותו מזיכרונו.

קסטנדה התגורר בבואנוס איירס בילדותו. נראה שהוא למד בבית ספר במרכז העיר. מהתקופה ההיא הוא זוכר בעצב שאמרו עליו שהוא יותר רחב מאשר גבוה, מילים שהן כואבות מאוד כאשר אתה ילד. תמיד הסתכלתי בקנאה, הוא העיר, על הארגנטינאים הגבוהים והיפים כל כך.

אתם יודעים שבבואנוס איירס אתה תמיד צריך להשתייך לאיזה מועדון, המשיך קסטנדה. הייתי שייך ל-Chacarita. להשתייך ל-River Plate זה לא מפתיע, נכון? לעומת זאת, Chacarita, היא תמיד מהאחרונות. באותם זמנים, Chacarita תמיד הגיעה אחרונה. זה היה נוגע ללב לראות אותו מזוהה עם המפסידנים, עם 'האנדרדוג'.

בטוח שלה-גורדה תבוא איתי. היא רוצה לטייל. זה ברור שהיא רוצה ללכת ל'פאריס', הוא הכריז. לה גורדה קונה עכשיו בגוצ'י, היא אלגנטית ורוצה לנסוע לפריז. אני תמיד אומר לה, גורדה, למה את רוצה לנסוע לפריז? אין [שם] כלום. יש לה דימוי מסוים לגבי פריז, 'עיר האורות' אתם יודעים.

פעמים רבות באותו אחר הצהריים הוזכרה לה-גורדה. בכך הביא אותנו קסטנדה ללמוד על אדם יוצא מן הכלל, בשל העובדה שהוא, ללא ספק, חש כלפיה כבוד והערצה רבה. מה המשמעות של כל המידע הנסיבתי הזה שהוא נתן לנו אודותיה? אני מאמינה שעם אותן הערות, כמו גם אלה שבהן הוא התייחס לדרך האכילה והשינה של הטולטקים, ניסה קסטנדה למנוע מאיתנו לבנות [בדעתנו] תמונה נוקשה של מה שהם. העבודה שהם עושים היא רצינית מאוד והם מנהלים חיים מחמירים [austere, סגפני], אבל הם לא נוקשים וגם לא ניתן לדחוק אותם לתוך הנורמות [קטגוריות?] המסורתיות של החברה. הדבר החשוב הוא להשתחרר מסְכֶמוֹת, לא לבלבל בינם [הטולטקים] לבין אחרים.

קסטנדה נתן לנו להבין שהוא לא טייל הרבה באמריקה הלטינית, אם לא כוללים את מקסיקו. לאחרונה הייתי רק בוונצואלה, הוא אמר. כפי שכבר אמרתי לך, אני חייב לנסוע לארגנטינה בקרוב. שם ייסגר מעגל. לאחר מכן אוכל לעזוב.

ובכן... האמת היא שאני עדיין לא יודע אם אני רוצה לעזוב. מילותיו האחרונות נאמרו בחיוך, למי אין דברים שקושרים אותו.

================================

אם כן, ה-3 באוגוסט 1979 [כנראה] הוא או יום עוצמה, או יום שבו מתחילים את הספירה של 18, ואז ה-2 באוגוסט הוא יום עוצמה.

כזכור, אפילו את שנת הראיון היו צריכים לבקש מגרסיאלה שנים אחר כך.

אני לא יכול לחשוב אלא שהרוח רצתה שלא נדע בדיוק, או שלא נדע בוודאות, את התאריך.

================================

10.7.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק שני ( 9 ) חלק אחרון
============================================

הוא טייל באירופה כמה פעמים לצורך עסקים הקשורים לספריו. ב-1973, לעומת זאת, דון חואן שלח אותי לאיטליה, הוא אישר. המשימה שלי כללה נסיעה לרומא כדי להשיג פגישה רשמית [audience, או ראיון] עם האפיפיור. לא התיימרתי להשיג פגישה פרטית, אלא להשתתף באחד מאותן פגישות [ראיונות] המוענקות לקבוצות של אנשים. כל שהייתי צריך לעשות בראיון היה לנשק את ידו של האפיפיור [the Supreme Pontiff, הבישוף העליון].

קסטנדה עשה כל מה שדון חואן ביקש ממנו. הוא נסע לאיטליה, הגיע לרומא וביקש את הפגישה. זה היה אחד מאותם ראיונות של יום רביעי, שלאחריהן האפיפיור מכהן במיסה ציבורית ברחבת סן פדרו. הם אמנם העניקו לי ראיון, אבל... לא יכולתי ללכת, הוא אמר. אפילו לא הגעתי לדלת. [הסיפור מופיע ב"יקוש עם הכפיל" או באחד משני ספריו הראשונים של ארמנדו]

באותו אחר הצהריים [שבו התקיים הראיון של גרסיאלה וחבריה] התייחס קסטנדה מספר פעמים למשפחתו ולחינוך בעל הרקע הליברלי והאנטי-דתי האופייני שלו. ב"הטבעת השנייה של העוצמה", קסטנדה מתייחס גם למורשת האנטי-דתית שקיבל. דון חואן, שאינו מצדיק את כל הדעות הקדומות והקרבות שלו [של קסטנדה] כנגד הכנסייה הקתולית, אומר: כדי לכבוש [להביס] את הטיפשות של עצמנו דרושים כל הזמן ו[כל]האנרגיה שלנו. זה הדבר היחיד שחשוב. [כל שאר הדברים] האחרים חסרי עקביות [חשיבות?]. שום דבר שסבא שלך ואביך אמרו על הכנסייה לא עשה אותם [יותר] מאושרים. להיות לוחם ללא-רבב, לעומת זאת, ייתן לך עוצמה, נעורים וכוח. לכן, הדבר הראוי לך הוא לדעת כיצד לבחור. (עמ' 236) קסטנדה לא פיתח מחשבה עמוקה [תיאוריה] על נושאים אלה [באותו ראיון, כנראה].

ביחס להבחנה "דתיות-אנטי דתיות", הוא רק רצה שנקבל ידע על סמך דוגמה מניסיונו. כלומר, הוא גרם לנו להבין שקשה מאוד לשבור את התבניות [סכמות] שעוצבו בגיל צעיר.

במחשבה על המשימה שדון חואן הטיל עליו, שאלתי אותו "האם עליך לחזור לאיטליה?"

"הו, לא! זה לא נחוץ יותר," הוא ענה לי. "הרבה זמן עבר מאז."

ביחס לאירופה, הרושם של קסטנדה היה נחרץ. "אין שם כלום," הוא התעקש. "אירופה גמורה; הכל מת. את יכולה להבחין בכך אפילו בנוף. ל[הרי ה]אלפים אין שום יתרון על קולורדו! לאירופה חסר כוח, לאמריקה יש".

ביחס לאיטליה, הוא היה משכנע [כנראה משוכנע] במיוחד. "הנוף הוא כמו מיניאטורה. שם הכל מאורגן ומאוד מתורבת. גבעה קטנה כאן, בית קטן שם. אין חוזק! באיטליה, אתה או קומוניסט או קתולי. אין שום דבר אחר".

הוא גרם לנו להבין שבאירופה אין דבר מלבד אידיאולוגיות ישנות, דיכוטומיות [צמדי מושגים המנוגדים זה לזה] מתקופות אחרות. קסטנדה, לעומת זאת, נע במישור שונה מאוד מזה של פוליטיקה ושל דתות. ביקום שלו, אין מקום לדרכים [ה]מסורתיות של ראייה ושיפוט.

רגע לפני שנכנסנו לקמפוס, קסטנדה הסתובב, נטל את האמה וכפות ידיי ואמר לי, "גברתי, את לא יודעת כמה אסיר תודה אני על שהכרת לי את החברים שלך." המילים שלו היו מאוד אינטנסיביות וריגשו אותי. זה אולי העיד על כך שהוא היה אסיר תודה לי על העובדה שאולי פעלתי היטב כמתווכת, כגשר בין חבריי לבינו.

כשהגענו לחניון נפרדנו ממנו כולנו לשלום בצורה ידידותית. קסטנדה הלך לכיוון הפינה ונעלם מאחורי השיחים הגבוהים של הרחוב.

השעה הייתה בסביבות אחת עשרה בלילה. נכנסנו לרכב, וקיבלנו על עצמנו את המשימה של הנסיעה חזרה. השעתיים [של הנסיעה] התגלו כקצרות. היינו תחת רושם חזק ולא היה לנו מספיק זמן כדי לחלוק את כל מה שצברנו במפגש באותו ערב.

באותו ערב הקדיש קסטנדה תשומת לב רבה להבחנה ולהבהרה של מה שהוא הוכיח והוא מסוגל להתנסות [בו], לבין מה שהאחרים אומרים ועושים.

הוא סיפר לנו שהוא בילה 17 שנים במשימת הלמידה. במהלך כל הזמן הזה, ישנם דברים שהוא הצליח להתנסות בהם ולאמת אותם בעצמו, אחרים שאותם הוא לומד, ואחרים שהוא אפילו לא שילב בחייו. כך, לדוגמה, הוא הצליח לאמת את דרך האכילה והשינה של הטולטקים.

הוא גם הטמיע [incorporated] את אומנות החלימה, למרות שהוא עדיין זקוק לעזרתה של לה גורדה. ביחס לתופעות אחרות, ניכר שהוא לא רצה לדבר הרבה, ופעם אחר פעם הוא נאלץ להתוודות שיש דברים שהוא לא מבין. יתירה מכך, יש הרבה דברים שלדעתו לא יהיה אפשרי להבין אי פעם. קסטנדה, מכל מקום, סומך [trusts, נותן את אמונו] על דון חואן ועל תורתו; הוא סומך על מה שהוא אינו מבין וגם [על הדברים שהוא] לא השיג להם הסברים: לא פעם הוכיח לו דון חואן שהטולטקים הגיוניים [made sense, מתקבלים על הדעת], וכתוצאה מכך הוא מאמין שזה חייב להיות הגיוני עד הסוף [כלומר, כך זה גם לגבי מה שהוא עדיין לא אימת בעצמו].

הזיכרון מאותו ערב נשאר כתמונה משורטטת בבירור, שבה דמותו המרתקת של קסטנדה תופסת את כל המרחב. כל החזיונות [phantasmagoria] ואנשי הפלא [prodigies] בספריו - כפי שאומר אוקטביו פז - שכל כך הרבה פעמים הטלתי בהם ספק, ושבגועל מסוים ראיתי אותם כהצגה [display] מיותרת של פריקים [freaks, אנשים או אירועים יוצאי דופן, חריגים], נעשו אמינים ואפשריים לחלוטין לאחר שהכרתי את קסטנדה.

מעבר לעובדות שהוא סיפר, אתה מגלה את האמת המהותית של הצהרותיו. אחרי הכל...מה יותר קשה מאשר לטגן המבורגרים כל היום כמו ג'ו קורדובה בעיניים מלאות עשן?

גרסיאלה קורבאלאן [Graciela Corvalan, Ph.D] היא פרופסור לספרדית באוניברסיטת וובסטר בסנט לואיס, מיזורי. גרסיאלה עובדת בימים אלה על ספר המורכב מסדרת ראיונות עם הוגים מיסטיים ביבשת אמריקה.

*********************

ראיון זה פורסם במקור, לבקשתו של קרלוס קסטנדה, בספרדית במגזין הארגנטינאי, Mutantia. תרגום קודם [למאמר כאן, כנראה, ולא קודם לפרסום הנ"ל בספרדית] הופיע גם ב-Seeds of Unfolding, P.O. Box 4665, Berkeley, CA 94704, בשני גליונות עוקבים: כרך 1, [גיליון] מספר 4, קיץ 1983 וכרך ב', [גיליון] מספר 2, אביב, 1984.

==================================

בימים הקרובים אטפל בקובץ המאחד את כל חלקי התרגום. התרגום יהיה מסודר יותר, ההערות יעברו לשוליים, ואולי יהיה גם מעט מלוטש יותר.