נסתרות דרכיה של ההתכוונות

אחד מכינויי הרוח הוא "כוונה" [intent] (כמו גם: המופשט, עוצמה, ידע, אינסוף, הים האפל של המודעות)

המקרה הבא הוא מקרה אמיתי, לכאורה, שמעורר מחשבות לגבי דרכי פעולתה של ההתכוונות. מכיוון שאני חושב שעירור מחשבות כאלה איננו בבחינת בזבוז זמן, אני מביא את הסיפור.

נתקלתי בתיאור המקרה בדף כלשהו באינטרנט, ואני מביא את תרגומו לעברית:

השחקן הבריטי אנתוני הופקינס שמח לשמוע שקיבל תפקיד ראשי בסרט המבוסס על הספר The Girl From Petrovka מאת ג'ורג' פייפר.

כמה ימים לאחר חתימת החוזה, הופקינס נסע ללונדון כדי לקנות עותק של הספר. הוא ניסה בכמה חנויות ספרים, אבל לא מצא באף אחת מהן.

כאשר הוא המתין בתחנת הרכבת התחתית בכיכר לסטר לרכבת שתיקח אותו חזרה הביתה [בידיים ריקות], הוא הבחין בספר שנראה כאילו הוא ננטש על ספסל. באופן לא ייאמן, זה היה "הנערה מפטרובקה".

זה כשלעצמו היה מספיק צירוף מקרים, אבל למעשה זה היה רק תחילתה של שרשרת אירועים יוצאת דופן.

שנתיים לאחר מכן, באמצע הצילומים בווינה, הופקינס זכה לביקור של ג'ורג' פייפר, הסופר. פייפר ציין שאין לו עותק משלו של הספר. הוא השאיל את העותק האחרון - שהכיל את ההערות [השוליים] שלו - לחבר, שאיבד אותו אי שם בלונדון. הופקינס הושיט לפייפר את הספר שהוא מצא. 'האם זהו העותק?' הוא שאל, 'עם ההערות המשורבטות בשוליים?'
זה היה אכן אותו הספר.

**********************************

במקום אחר ראיתי שהופקינס טען שהערות השוליים עזרו לו מאד להיכנס לתפקיד שלו בסרט.

האם התכוונותו של הופקינס להשיג את הספר היא שיצרה שרשרת סיבתית מאחורי הקלעים של המציאות, שרשרת של אירועים שהייתה מכוונת למפגש שלו עם הספר באותו מקום וזמן?

אני חושב שמעשיו, החיפוש האקטיבי: הנסיעה ללונדון וחיפוש בחנויות, היו חלק הכרחי בהצלחת הכוונה שלו להשיג את הספר.

מניסיון אישי, אני חושב שאירועים כאלה הם הרבה יותר נפוצים ממה שאנו נוטים לחשוב.

ועכשיו לשאלה "פרקטית":
האם השרשרת הסיבתית שאמורה להסתיים בהופעת "סיפורי אנרגיה" של קרול טיגס, או ספר אבוד אחר של חבורת קסטנדה, כבר פועלת מאחורי הקלעים של המציאות?
פיקחו עין סביבכם ! 

********************************

הערת אגב, לדעתי, כטולטקים אנו לא אמורים להיות חסידי הסיבתיות. לדעתי סיבתיות היא קונספט של המיינד הזר, אשר דורש אותה בעולמו, ומסלק מתודעתנו כל אירוע שאיננו חלק משרשרת סיבתית.
כשלעצמי, אני חושב שיש אמנם קטעים של "דבר גורר דבר" (סיבתיות), אבל הם לא הולכים לאחור עד "לחורבן בית שני", so to speak, כלומר השרשרות האלה קצרצרות במידה כזו או אחרת, ותחילתן באירוע פלאי, כלומר אירוע שאיננו תוצאה סיבתית של משהו אחר, לדוגמה: התערבות הרוח בעולם.

===========================

12.7.23

אי עמידה בהבטחתך מוחקת את קשריך עם הרוח
=======================================

הקטע הבא לקוח מהספר השערורייתי של איימי וואלאס "שוליית המכשף - חיי עם קרלוס קסטנדה". סיכמתי אותו בזמנו בעברית, פרק אחרי פרק, וגם הקובץ של הספר באנגלית זמין כעת לכל דיכפין בקבוצה.

יש בספר הרבה פיסות מידע חשובות, אבל הן נמסרות בתוך סיפורים קשים, ולכן אינני ממליץ על קריאת הספר למי שעדיין מתנדנד באמונתו הטולטקית 

הנה אחד הקטעים מתוך הספר בתרגום שלי.
הרקע: זוג שנסע בעולם במשך 20 שנים בחיפוש אחר קסטנדה, ולבסוף מצא אותו, והוזמן על ידו להיות חלק מקבוצה קטנה נבחרת, הקבוצה של ימי ראשון, אם אינני טועה. האישה סיפרה לאיימי שהיא סירבה לשכב עם קרלוס, כי למרות שהיא ובעלה, בגלל הדרך הטולטקית, אינם מקיימים יחסי אישות, היא עדיין שומרת לו אמונים. התברר שהגבר לא היה נאמן לה, והוא ניהל יחסים אינטימיים עם מישהי מהסמינרים. כשהאישה ביקשה את חוות דעתו של קרלוס בנושא, הוא אמר לה שג'ים הוא לוחם מדומה [a false warrior, רמאי, לא נאמן].
בהקשר זה איימי מביאה את הקטע הבא:

קרלוס אמר לנו לעתים קרובות, "המילה שלנו היא כל מה שיש לנו, זהו ההסכם [pact, הברית] שלנו איתה, ההקרבה [bidding] שלנו. אם נפר את המילה הזאת, האינסוף יסגור את דלתו בפנינו לנצח. ההתנצלות היא חסרת משמעות - היא עבור בני אדם. אם תפר את המילה שלך, יהיה עליך לבנות את עצמך מחדש מאפס [from nothing] ולשלם את החובות שלך. אני לא מדבר רק על כסף! אתה יכול לשלם את חובך רק על ידי שתיתן הכל למי שעשית לו עוול. זה הדבר היחיד שהוא בבחינת הצ'ק הפתוח של אהבתו של הלוחם.

"כמובן, קל לתת צ'ק פתוח כשאתה מאוהב, או כשזה עתה רכשת לך חבר/ה חדש, אבל מה כאשר זה קשה, כשאתה חולק [אתו/אתה] חיים? או חדר רחצה, לעזאזל! מה כאשר מישהו זקוק לך, וזה לא נוח לך להשיב אהבה? Pucha, כמה אנו שונאים להיות במצב של אי נוחות! כאלה אנחנו.

אבל המכשף תמיד עומד במילה שלו - ותאמינו לי, אם הוא יפר אותה, אין נחמה במוות."

.

הרעיון הזה נמצא בספרות תחת המושג "כוונה בלתי כפיפה" [unbending intent, כוונה נחושה], אבל ככל שאני זוכר, הכישלון בו אינו מוצג בספרים בחומרה כה גדולה.

בהקשר זה ישנה ההשוואה בין האדם הרגיל לבין המכשף, בניסוח שלי (על סמך הזיכרון) : אצל האדם הרגיל המילה איננה סוף פסוק [אנשים לא בהכרח עומדים במילתם], והמוות הוא עבורם בהחלט סוף פסוק, ואילו אצל המכשף: המילה היא סוף פסוק [אינך יכול לחזור בך], אבל המוות נתון לשינוי.

*******************************************

אם תורשה לי אסוציאציה פראית: 

המושג היווני הקדום לוגוס, שבין שאר המובנים שלו, ככל שאני זוכר: מילה, עיקרון הסדר הקוסמי [היקום נוצר על ידי דיבור], אלוהים...

האם הנאמנות הטולטקית למילה היא "סוג של" נאמנות ללוגוס?

===========================

13.7.23

כמה זמן לקח לדונה סולדד לסיים את עבודת הסיכום?
==========================================

בעוונותיי, אני מכין בימים טרופים אלה [מתי הם לא היו טרופים?    ] את הקובץ המרוכז של התרגומים המקוטעים של הראיון של גרסיאלה קורבאלאן עם קסטנדה.
כזכור, נמצאת בו האמירה הבאה:

"עבודת הסיכום' גזלה לדונה סולדד שבע שנים מחייה. היא הסתתרה במערה ולא יצאה משם. היא נשארה שם עד שסיימה עם הכל. במשך שבע שנים, זה כל מה שהיא עשתה."

אבל ב"מתנת הנשר", הספר שעדיין לא יצא לאור בזמן הראיון, אומרת פלורינדה [המוזכרת בראיון בכינוי "האישה הטולטקית"] שדונה סולדד ביצעה את עבודת הסיכום שלה בתוך ארגז המיועד לעבודת הסיכום, ושזה לקח לה 5 שנים.

מה עושים עם הסתירה הבוטה הזו?
האם קסטנדה החליט להוציא אותנו מדעתנו?

בהחלט, ללא ספק! 

מכתבי הטולטקים מתברר שיש דרך שבה נוכל לצאת מהדעת מבלי שנהיה חסרי יכולת תיפקוד בעולם, ומבלי שהחברה האנושית תחשוב שאנו משוגעים.

.

לגבי הסתירה הנ"ל, איזו מהגירסאות הנ"ל עלינו לאמץ, את גירסת הראיון או זו של "מתנת הנשר"?

אין לי דיעה נחרצת בעניין.

=============================

מוסיקה

======================== 

14.7.23

ציור של Cristóbal Fortúnez

דון חואן מכתיב לקסטנדה
.
קריאת האינסוף - עאלק 

מי שקרא את הראיון של גרסיאלה קורבאלאן עם קסטנדה לא יצייר ציור כזה, כי הוא יודע שקסטנדה ראה את הטקסט בחלימה, ו"פשוט" העלה על הכתב את מה שהוא ראה.

פעולה זו קרויה "קריאת האינסוף", והיא מתוארת ב"צדו הפעיל של האינסוף".

שבת שלום.

========================

15.7.23

היכן היה בית הקפה שבו עבדו קסטנדה ולה-גורדה? - חידה קלה.
===========================================

בראיון של קסטנדה עם גרסיאלה, היא כותבת:

"במשך יותר משנה גרנו שם בתור חוסה קורדובה ואשתו! שמי המלא היה Jose Luis Cordoba, לשירותכם, הוא אמר ביראת כבוד עמוקה. ללא ספק, כולם הכירו אותי בתור ג'ו קורדובה."
קסטנדה לא אמר לנו את השם או את מיקומה של העיר שבה הם התגוררו. יתכן שהם היו במקומות שונים.

אני חושב שאת החידה הזו קל לפתור. כלומר, אחרי שקוראים את ספור החניכה של פלורינדה דונר ב"להתעורר אל החלום" שיצא ב-1991. באותה שנה יצא גם סיפור החניכה של טאישה "מעבר המכשפים". הראיון עם גרסיאלה נערך 12 שנים קודם לכן, ב-1979.

מי שקרא את "להתעורר אל החלום" והייתה לו מספיק אנרגיה לזכור אותו    , זוכר את המבחן שעשו דון חואן וחבורתו לפלורינדה:

הרקע: דון חואן וג'ון טומה מחבורתו פוגשים את פלורינדה במגרש חניה של בית קפה בטוסון, אריזונה.

"בואי ונחתום על הפסקת אש," אמר [דון חואן] בעליצות, "אני צריך שתעשי לי טובה."

"אתה צריך רק לבקש," עניתי, מנסה להתאים את הטון שלי לשלו.

"לפני שהגעת לכאן נכנסתי לבית הקפה הזה לקנות כריך, והם, למעשה, סירבו לשרת אותי.

"כאשר התלוננתי, זרק אותי הטבח." מריאנו אורליאנו הביט בי בעצב והוסיף: "זה קורה כאשר אתה אינדיאני."

"דווח על הטבח הזה למנהל," צעקתי בזעם מצטדק. המהומה שהייתה בי קודם לכן שככה לגמרי ובאופן מסתורי ביותר.

"זה לא יעזור לי כהוא זה," גילה מריאנו אורליאנו. הדרך היחידה שבה אוכל לעזור לו, אמר כמשוכנע, הייתה בכך שאכנס לתוך בית הקפה לבדי, אשב ליד הדלפק, אזמין ארוחה מפוארת ואפיל זבוב מת לתוך האוכל שלי.

"ואז אאשים את הטבח," סיימתי בשבילו. התכנית כולה נשמעה מגוחכת כל כך שזה הצחיק אותי. אבל כשהבחנתי בציפייה האמיתית שלו הבטחתי לעשות כבקשתו.
(עמוד 63)

בהמשך יש פירוט נוסף של המשימה:

"אל תשכחי שאת צריכה לשבת ליד הדלפק ולזעוק חמס כאשר את מגלה את הזבוב באוכל שלך."

"למה?"

הוא הביט בי כאילו הייתי מטומטמת. "את צריכה למשוך תשומת לב ולהשפיל את הטבח," הסביר.
(עמוד 64 למטה)

פלורינדה נדרשה לחבוש פאה שחורה מתולתלת. היא גרמניה במוצאה, ולכן בהירת שיער.

המבחן נועד לבדוק אם היא לא רק חולמת, אלא גם יוקשת:

[דון חואן:] "סמכתי על היכולת שלך להיות משכנעת," אמר. "היית אמורה לגרום לטבח להאמין במשהו שאינו נכון. באמת חשבתי שתוכלי."

"איך אתה מעז לבקר אותי!" צעקתי, "עשיתי צחוק מעצמי למענך, וכל מה שאתה יכול לומר הוא שאינני יודעת להציג!" הורדתי את הפאה וזרקתי אותה לעברו. "אני בטוחה שעכשיו יש לי כינים."

בהתעלמות מההתפרצות שלי, המשיך מריאנו אורליאנו לומר כי פלורינדה כבר אמרה לו שאני לא מסוגלת להעמיד פנים. "היינו חייבים לדעת זאת בוודאות, כדי לשים אותך במשבצת הנכונה," הוסיף בשלווה, "מכשפים הם או חולמים או ציידים [יוקשים]. חלקם הוא גם וגם."
(עמוד 66)

פלורינדה נכשלה במבחן זה.
אנו יודעים מהמשך הספר שהטבח היה בוודאות קרלוס קסטנדה.

.

מכיוון שהמידע לגבי מיקומו הכללי של בית הקפה, והחיבור בין הסיפורים על ג'ו קורדובה והסיפור אודות המבחן לפלורינדה, לא יעזרו לנו רבות, הקטע הבא, שנמצא קצת הלאה משם, עשוי לעזור לנו הרבה יותר. יש בו הבחנה חשובה בין יוקש לבין סתם שקרן:

"ברור שאינך מכיר אותי כלל," אמרתי בבוז, "אני מתקשרת היטב עם אנשים."

"לא, את לא," הוא סתר אותי. "את בעצמך אמרת שאינך יודעת איך לשוחח. את שקרנית טובה, אבל את משקרת רק כדי להשיג את מה שאת רוצה. השקרים שלך הם ספציפיים מדי, אישיים מדי, והאם את יודעת למה?" הוא עצר לרגע, כאילו כדי לתת לי זמן להגיב, אבל לפני שהספקתי אפילו לחשוב על תשובה הוסיף: "כי בשבילך, הדברים הם או שחור או לבן, ללא גוונים ביניהם. ואני לא מתכוון לזה במונחים של מוסר, אלא במונחים של נוחות, כלומר הנוחות שלך. רודנית של ממש." מריאנו אורליאנו וג'ון החליפו מבטים, ואז ישרו שניהם את כתפיהם, נקשו בעקביהם, ועשו לי משהו בלתי נסלח. הם הניפו את זרועותיהם בהצדעה פשיסטית וקראו: "מיין פיהרר!"

ככל שהם צחקו, כך גדל זעמי. הרגשתי את הדם מצלצל באוזניי, זורם אל פניי, והפעם לא עשיתי דבר כדי להרגיע את עצמי.
(עמוד 67)

כלומר, לדעתי, השקרים שלה משרתים את האגו שלה. הפרסונה אינה מוחלפת בהעמדות הפנים שלה, להבדיל מאשר אצל היוקש, שעבורו כל הפרסונות הן כחליפות שאותן הוא לובש ופושט מבלי שהוא נצמד רגשית לאחת מהן.

========================

אם להמשיך את האנלוגיה של לבישת הפרסונות כחליפות, השקרן המצוי לובש את כל החליפות שהוא מחליף על גבי אותה חליפה בסיסית.

========================

פלורינדה אומנם נכשלה בחלק הראשון של המבחן, אבל כנראה תיקנה את הציון שלה בחלק השני. כלומר היא גם חולמת וגם יוקשת:

[השרת:] "כל הנשים שפגשת בפעם האחרונה שהיית כאן, החולמות והציידות. הן אמרו לי שהציידות הן מהסוג שלך, ושאת אחת מהן."

הוא מזג לעצמו כוס מים והלך איתה לחלון. הוא לגם כמה לגימות והודיע לי שהנגואל מריאנו אורליאנו ניסה את היכולות שלי כציידת בטוסון אריזונה, כאשר הוא שלח אותי לבית הקפה כדי לשים ג'וק באוכל שלי. השרת הסב את גבו אל החלון, הביט ישירות לתוך פניי והוסיף: "את נכשלת."

"אינני רוצה לשמוע את השטויות האלה," קטעתי אותו. לא היה לי חשק לשמוע את המשך הסיפור.

פניו התכווצו בשובבות. "אבל אז, אחרי הכישלון שלך, זיכית את עצמך על ידי שבעטת וצעקת על הנגואל מריאנו אורליאנו ללא בושה או התחשבות. ציידים," הוא הדגיש," הם אנשים שיש להם כישרון להתמודד עם אנשים."

(עמוד 205)

.

וגם בהמשך:

"את ציידת," היא המשיכה, "ואת שייכת, מתוקף כל זכות, לפלורינדה." הטון שלה לא הותיר שום מקום לויכוח, שום מקום לסתירה. "בנוסף לכך את גם סהרורית וחולמת טבעית גדולה, ומתוקף היכולת הזו שלך את שייכת גם לי."

(עמוד 269)

.

לגבי היותה חולמת אין ספק, כי נאמר כמה פעמים במפורש, שהיא חולמת בעלת כישרון טבעי.

======================== 

16.7.23

האם פלורינדה דונר היא אישה-נגואל?
===========================

בעקבות הדיון בפוסט הקודם שלי על בית הקפה, בו עבד קסטנדה תחת השם ג'ו קורדובה (כמסופר בראיון עם גרסיאלה), בו טענתי שלדעתי שם ערכו לפלורינדה את המבחן לקביעת האם היא גם יוקשת, כי ברור שהיא חולמת, טען Amit Marzel בצדק שפלורינדה דונר היא יוקשת, והביא סימוכין מפורשים לכך מספרה. למרות שלכאורה היא נכשלה במבחן. בהמשך הספר מתברר שהיא בכל זאת עברה את המשך המבחן.

מכל אותו דיון מבורך עולה לדעתי תובנה חדשה:
במסגרת אותו מבחן אומר דון חואן שיש כאלה שהם גם וגם, כלומר גם חולמים וגם יוקשים. במחשבה ראשונה זו טענה קצת מוזרה, כי לכל אחד מהם יש מאפיינים שונים במבנה האנרגטי שלהם, כמתואר בפרק על חוק הנגואל שב"מתנת הנשר".

אז איך ייתכן שיש כאלה שהם גם זה וגם זה?
לדעתי, זה אפשרי אצל אלה שהם ישויות כפולות, כלומר נגואלים ונגואליות, וזו הסיבה שהחניכה שלהם כוללת גם חלימה וגם ייקוש (ועוד).

אם כן, המסקנה המתבקשת היא שפלורינדה דונר שלנו היא אישה-נגואל.

לשיפוטכם.

**********************

נ.ב. במסגרת המודל הפרקטלי שלי למבנה השושלת, החבורה, והבית, הצעתי שיש בכל חבורה שתי נשים נגואליות, אחת שהיא חולמת ואחת שהיא יוקשת, כלומר יש להן מומחיות רבה יותר בדרך האחת לעומת הדרך השניה. אני רואה ברעיון שכאן תמיכה במודל ההוא.

========================

17.7.23

אף אחד לא אוהב אותך
====================

בעקבות הראיון של קסטנדה עם גרסיאלה קורבאלאן, אני מקווה שכולם עסוקים בלהטמיע את התובנה הזו  .
זו הייתה ההמלצה של פלורינדה מאטוס.

[קסטנדה:] "בזבזנו זמן בחיפוש אחר עדות לאהבה: האם הם אוהבים אותי או שהם לא אוהבים אותי. לכן, כשאנו מרוכזים באגו שלנו, אנחנו לא עושים דבר מלבד לחזק אותו. על פי האישה הטולטקית, הכי טוב זה להתחיל לקחת בחשבון שאף אחד לא אוהב אותנו."
(מתוך הראיון)

אבל האהבה איננה נעדרת מחייו של הלוחם. ישנו קטע העוסק באהבתו של הלוחם. הוא נמצא ממש בסוף "סיפורי עוצמה".
אהובת הלוחם היא האדמה [earth]. היא תמיד שם בשבילו, ולכן הוא לעולם לא בודד, היא מעניקה לו מחסה, היא מרפאת את מכאוביו, מרגיעה אותו, מרעיפה עליו מתנות, שמחה, מלמדת אותו את החירות, מחבקת אותו. והיא חשה את אהבתו.
הלוחם אוהב אותה, אהבתו אליה יציבה [unwavering, בלתי מעורערת], אבל, אם לא פספסתי בקריאתי את הקטע, לא נאמר שם באופן מפורש שהאהבה מגיעה גם מצדה.
האם בכך מרומזת הטענה שרגש האהבה זר ליישות העצומה הזו הקרויה אדמה?
יש לציין שנאמר שהארץ מבינה כל רגש.

אם לסכם את הפוסט:
הלוחם אינו מוותר על רגש האהבה, חייו אינם קרים רגשית, הוא פשוט מסיט אותו מממלכת האנשים ומפנה אותו אל הארץ.

יש לציין שעדיין קיימת אהבה לאחרים, אבל זוהי לא אהבה של פרסונות, אלא אהבה למהות שמעבר לכל הפרסונות שהאדם עשוי ללבוש. היא מוזכרת ב"יקוש עם הכפיל". זוהי חידת הלב.
לדעתי, החידה תוהה: כיצד ייתכן שרגש האהבה מגיע אל מעבר לעולם המוכר.

***********************************

לקינוח, דוגמה על דרך השלילה.

"אתן לך את חיי, אם רק תאמרי שגם את אוהבת אותי"
נוסטלגיה מ-1979 (כנראה)

מבחינת הלוחם, השלילה כאן היא כפולה: גם אהבה מותנית, וגם אהבה פרסונלית.

========================