המבט של תיאו-דור הרצל

שוב אליי,
רוח (הנגואל) קוראת לך

כך קורה, לפעמים, אנשים נרדמים מבלי דעת - ובליבם רוח אט מתנועעת... בתוכם, אור ודם נרקמים זה בזה כמקלעת נרקמים בלחישה, [לחישת הנגואל] ויודעים הם ש... ככה זה.

מילים: תרצה אתר לחן: דפנה אילת

"בליבם רוח אט מתנועעת" - הרוח עושה את כל העבודה; הרוח היא שמחלצת את פיסת הזוהר שלה הכלואה.
מה התפקיד שלנו בפרויקט החילוץ הזה?
שאלה לא פשוטה !
אנו ממתינים כאן לתשובותיכם :)


אני בדיוק קורא כמה מאמרים בתוך האסופה הנקראת "מלחמת גוג ומגוג - משיחיות ואפוקליפסה ביהדות".

חלפה בי המחשבה שרעיון המשיח דומה מאד לרעיון הנפוץ בחוגים רוחניים:"כשהתלמיד מוכן המורה מופיע", ובספרות הטולטקית: קסטנדה לארמנדו ב"מפגשים עם הנגואל", כשאדם מתחיל לזרוח הוא יאותר על ידי נגואלים, הנמצאים בתצפית ללא הרף אחר סימני התעוררות.
אני לא בטוח שאני מדייק לגמרי בניסוח. אבדוק בהזדמנות.

אחד המאמרים בספר הנ"ל עוסק בהרצל.

בן גוריון פגש בהרצל בוינה כאשר בן גוריון היה בן 10. הוא כותב בזכרונותיו:
"הוא [הרצל] היה גבר בעל תווי פנים נאים, שזקנו השחור המרשים גלש על חזהו. הבטתי בו מבט אחד וידעתי שאני מוכן ללכת בעקבותיו בו ברגע אל ארץ אבותיי."

על התקשורת העוברת דרך מבטים (הזוהר שבעיניים) דנתי בעבר.
אביא בהמשך קטע מ"מסע לאיכטלאן" על כוחו של המבט המתומרן על ידי הנגואל חוליאן.

בהמשך אביא עוד כמה עניינים הנוגעים לסיפור חייו של הרצל.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

17.11.18

כשהיה הרצל בן 12 חלם "חלום מופלא":

"בא מלך המשיח, זקן רב הוד מכובד, לקחני בזרועותיו ונשאני על כנפי הרוח. על אחד העננים הזוהרים פגשנו בדמות משה. הכרתי את תווי פניו מילדותי, מפסלו של מיכאל אנג'לו. המשיח קרא למשה: "לילד הזה התפללתי!" ולי אמר: "לך והודע ליהודים כי אבוא בקרוב ואחולל נסים ונפלאות לעמי ולכל העולם!"

(מתוך ריאיון שנתן הרצל לסופר העברי ראובן בריינין כשנה לפני מותו.

באסופת המאמרים הנ"ל עמוד 129.

עוד קטע על ניבוי מדהים של הרצל:

"הרצל התוודה ביומנו ביום ה-3 בספטמבר 1897 בנבואה שהיא ללא ספק המדהימה ביותר בהסטוריה המודרנית:

אילו היה עליי לסכם במילה אחת את הקונגרס - דבר שאזהר לא לפרסם - זו תהיה: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת כיום היה העולם צוחק לי. בעוד חמש שנים אולי, ובוודאי בעוד חמישים, ידעו זאת כולם."

מתוך יומני הרצל, עמוד 126 באסופה הנ"ל.

אכן, חמישים שנה מאותה אמירה הוקמה מדינת ישראל.

נתקלתי בעבר בתיאור של עוד כמה אירועים פאראנורמליים בסיפור חייו של הרצל, ובעקבותיהם רשמתי לעצמי לקרוא את הביוגרפיה שלו, אבל מעולם לא הגעתי לקרוא אותה.

==============

18.11.18

בעקבות השיר לעיל ציינתי את לחישת הנגואל.

לדעתי, לחישת הנגואל היא קול הרוח; הקול של המיינד האמיתי; הקול שכמעט ואינו נשמע, ולכן מוצדק לקרוא לו לחישה.

הקטע הבא מ"סיפורי עוצמה" מציין את המושג "לחישת הנגואל".  הדגשתי בו כמה עניינים וגם הרחבתי את הציטוט כי, כרגיל, כשמביאים ציטוט קשה להגביל אותו.

בסוגרים מרובעות הוספתי כמה הערות המתיחסות לאמירות המודגשות.

As don Juan spoke I felt a tremor in my body. 

["הכוונה" ככוח קוסמי מתוארת ב"צדו הפעיל" כ"רטט באוויר"]

My jaw dropped and my 

mouth opened

involuntarily. My ears unplugged, and I could hear a barely perceptible tingle or vibration.

While I was describing my sensations to don Juan I noticed that when I talked it sounded as if

someone else were talking. It was a complex sensation that amounted to my hearing what I

was going to say before I said it.

[ההבחנה באוטומט שבנו. גם ההליכה הנכונה מובילה להבחנה באוטומט שבנו. ובעצם עם קצת מודעות עצמית כל אחד מאיתנו בעצם יודע שהוא לא בוחר ב"מחשבותיו", לא בביטוין בדיבור, ולא ברוב פעולותיו]

My left ear was a source of extraordinary sensations. I felt that it was more powerful and

more accurate than my right ear. There was something in it that had not been there before.

When I turned around to face don Juan, who was to my right, I became aware that I had a

range of clear auditory perception around that ear. It was a physical space, a range within

which I could hear everything with incredible fidelity. By turning my head around I could

scan the surroundings with my ear.

"The whispering of the nagual did that to you," 

[לחישת הנגואל שחררה את האוזן שלו ממגבלות התפיסה. כמו שהנגואל משחרר את העיניים, כנראה  עין שמאל, ומאפשר לה להביט בנגואל.]

don Juan said when I described my sensorial

experience. "It'll come at times and then vanish. Don't be afraid of it or of any unusual

sensation that you may have from now on. But above all, don't indulge and become obsessed

with those sensations. I know you will succeed. The time for your splitting was right. Power

fixed all that. Now everything depends on you. If you are powerful enough you will sustain

the great shock of being split. But if you're incapable of holding on, you will perish. You will

begin to wither away; lose weight, become pale, absent-minded, irritable, quiet."

"Perhaps if you would have told me years ago," I said, "what you and don Genaro were doing,

I would have enough..."

He raised his hand and did not let me finish.

"That's a meaningless statement," he said. "You once told me that if it wouldn't be for the fact

that you're stubborn and given to rational explanations you would be a sorcerer by now. But

to be a sorcerer in your case means that you have to overcome stubbornness and the need for

rational explanations which stand in your way. What's more, those shortcomings are your

road to power. You can't say that power would flow to you if your life would be different.

"Genaro and I have to act the same way you do; within certain limits. Power sets up those

limits and a warrior is, let's say, a prisoner of power; a prisoner who has one free choice; the

choice to act either like an impeccable warrior, or to act like an ass. In the final analysis,

perhaps the warrior is not a prisoner but a slave of power because that choice is no longer a

choice for him. Genaro cannot act in any other way but impeccably. To act like an ass would

drain him and cause his demise.

"The reason why you're afraid of Genaro is because he has to use the avenue of fright to

shrink your tonal. Your body knows that- although your reason may not- and thus your body

wants to run away every time Genaro is around."

ההדגשה שלפני אחרונה אומרת את מה שטענתי בעבר: החירות שלנו היא החירות לבחור למי לציית: למערכת הטפילית או לרוח; החופש לבחור את האדון שלנו. זוהי חירות שאיננה חד פעמית, אלא מיושמת בכל רגע ורגע. זוהי הבחירה להיות ללא רבב (impeccable).

הוזכרו בקטע זה גם: 

- הפחד שמשמש לכיווץ הטונל, 

- ההתגברות על החסרונות שלך היא הדרך אל העוצמה. אם מישהו יעשה לך טובה ויסלק ממך את החסרונות שלך, תהיה חסר עוצמה הנדרשת לשרוד במצב הפיצול הנ"ל.

============== 

21.11.18

הבטחתי שאביא מראה מקום אודות עוצמת מבטו של הנגואל חוליאן.

הדברים נמצאים בפרק "קרב העוצמה" שב"מסע לאיכטלאן" עמוד 127, 128.

זהו פרק שרב הנרמז בו על הגלוי, בעצם כמו הספרים כולם.

אתנחתא, קפיצה לעניין אחר.
לאחרונה הסתיימה חשיפה של רצפת פסיפס בבית כנסת קדום מהמאה החמישית לספירה בחוקוק, שליד הכינרת. הרצפה מתארת כמה סיפורים מקראיים, אחד מהם הוא בליעת הנביא יונה על ידי הדג. הנה הקטע הזה מתוך הפסיפס.

ולמה אני מביא זאת?
כי הדג שבולע את יונה הוא בעצם, על פי הפסיפס, סדרת דגים הבולעים זה את זה.
כמדומני, אין לזה רמז בסיפור המקראי, לפחות לא בגירסה שהגיעה לידינו.
דג הבולע דג הבולע דג... הבולע אדם, מזכיר לי את העולמות הלא אורגניים העוטפים אותנו כשכבות של בצל. הדג, כיישות ימית, מסמל היטב את הלא אורגנים, כשהמים, לדעתי, משמשים מצע לקיומם. כל בעלי החיים המוכרים לנו בעולמנו בנויים על מים כמרכיב יסודי בהם. התלות שלנו במים מובילה אותנו, כנראה, לתלות  בלא-אורגנים. 

האם האמן שיצר את רצפת הפסיפס היה טולטק? :)

============== 

22.11.18
אם אנו כבר נמצאים בשוונג של פירוש טולטקי לתנ"ך, ובבלוג זה יש כידוע אישור לגלות בורוּת, במיוחד בתחומים שמחוץ לתפישה הטולטקית, כגון: המסורת היהודית, היסטוריה, מדע....
אז, אני נוטה לחשוב שגם המחשבה המלווה את אבותינו דורות רבים, שבאחרית הימים (בגן עדן?) אנו נאכל את בשר הלוויתן, מקורה ברעיון של היפוך היוצרות: ברגיל אנו בלועים בלוויתן (המערכת הטפילית, 7 דגים), ובאחרית הימים יתהפכו היוצרות ואנו נתגבר ונבלע את הלוויתן.

אפרופו בורוּת:
אחת האמירות המרתקות של דון חואן, ויש רבות כאלה, היא שקסטנדה פועל (בניגוד ללוחם) אחרת ביחס למה שהוא חושב שהוא אמיתי, לעומת מה שהוא חושב שהוא טעות/שקרי. לגבי השני הוא לא פועל כלל, כמדומני (כמו כולנו, לא?)
הרושם הוא שמדובר כאן ללא ספק בשבירת אקסיומה של המחשבה באשר היא, לא?
האם אנו אמורים להתייחס לאמת ולשקר באותו אופן? זה הרי לא מתקבל על הדעת (הזרה)
היכן נאמרו הדברים וכיצד להבינם?
============== 
23.11.18

בתשובה לשאלה האחרונה:
הדברים נאמרו בפרק "אי-עשייה" שב"מסע לאיכטלאן".
"איש ממוצע מטפל בדרך אחת בדברים הידועים לו כנכונים, ובדרך שניה בדברים הידועים לו כלא נכונים. אם אומרים שדברים מסוימים הם נכונים, הוא נוקט פעולה ומאמין במה שהוא עושה. אבל אם נאמר שהדברים אינם נכונים, הוא אינו טורח לפעול, או אינו מאמין במה שהוא עושה. לוחם, לעומת זאת, פועל בשני המקרים. אם הדברים אמורים להיות נכונים, הוא יפעל לבצע עשיה. אם הדברים אמורים להיות לא-נכונים, גם אז הוא יפעל, אבל במטרה לבצע אי-עשיה." (עמוד 189)

עכשיו נשאר החלק השני, הקל: איך להבין את הדברים?

בזמן שאתם חושבים:
גירסה יפה של "צל חיוך". אמנם כבר הופיע בבלוג. אבל למה לא ליהנות ממנו שוב.
הזמרת קלי גדלה בישראל.

על פי התאוריה שהצעתי, צללים (כולל צל חיוכך) נתפסים בחושי הכפיל.

בהזדמנות זו, תיקון טעות תרגום.
בעמוד הנ"ל, כארבע שורות כלפי מטה, קסטנדה "חסר את הרוח המושלמת הדרושה אפילו לעשיית הדבר האהוב עלי ביותר- לדבר". במקום "מושלמת" צריך להיות "חסרת רבב" (impeccable).

שבת שלום.
============== 
25.11.18

בהערה השניה כלפי מעלה כתבתי שהלוחם בעצם מאמץ תפיסה המנוגדת לאקסיומה מחשבתית, כאילו אמת ושקר הם היינו הך מבחינתו. 
בבחינה מדוקדקת של אמירתו של דון חואן מתברר שהלוחם פועל באופן שונה מהאדם הרגיל בכך שלגבי מחשבה שאיננה אמיתית האדם הממוצע לא יעשה דבר (למה להתנהג כאילו מולך עומד אריה כשברור שמחשבה זו איננה אמיתית?!), ואילו הלוחם יבצע במקרה כזה אי-עשיה. כלומר ההבדל ביניהם הוא ההבדל שבין פסיביות לאקטיביות. 
הלוחם אינו ממרה אקסיומה מחשבתית, כי תגובתו/פעולתו איננה מאותו סוג בשני המקרים השונים: אמת ושקר. (אם נניח שמחשבה שקרית היא שטות, זה לא בלתי הגיוני שמגיבים תגובת שטות למחשבה שטותית 😊)

דון חואן אומר שכל מה שהוא לימד אותו בחניכה הם בגדר אספקטים של אי-עשיה. (כמדומני שהוא אומר "עד לאותו רגע", אבל מכיוון שהחניכה לא מנוהלת בתוך הזמן הלינארי, ולכן לא ברור עד איזה שלב של החניכה מדובר, אפשר לשער שזה מתייחס כנראה לכל, או כמעט כל, החניכה)
כלומר, המושג "אי-עשיה" הוא מושג חשוב ביותר, אבל צפוי שלא יהיה קל להבהיר אותו. 
ובכל זאת, הצעתי בעבר את הפרשנות שאי-עשיה פירושה שני דברים:

1. שבירת הדפוסים של התגובה והמחשבה הרגילים, שבירת שגרות. לדוגמה: ללכת תוך כדי בעיטה בחול כשפומה רודפת אחרת זה אי-עשיה. הפומה, כמקרה פרטי של יוקש, מתבלבלת מההתנהגות הבלתי צפויה. הטפיל יוקש אותנו נון-סטופ (נרמז, לדוגמה, בשם התמרון הקרוי: "לייקש את היוקשים").

2. פעולות שמערבות את חושי הכפיל (כגון ראיית צללים).

כמו כל תובנה, ובמיוחד אלה הנוגעות לתפישת העולם הטולטקית, היא עלולה להתברר כטעות או, בסבירות גבוהה מאד, כחלקית.

עוד כמה הערות בעניין זה:
כשדון חואן אומר שהלוחם פועל כלפי משהו שאינו אמיתי, הוא, לדעתי, מתכוון במובן של "לא אמיתי בתחומי המציאות המוסכמת, המוכרת", אבל אמיתי בתחומי עולם המכשפים. על כן, גם לוחם לא יתנהג כאילו יש כאן בחדר אריה רעב, כי גם בעולמו המחשבה הזו איננה אמיתית. 
ואם אנו כבר כאן, כזכור, המכונית של קסטנדה לא נמצאת בעולם המכשפים. 
איך להבין זאת?
הצעתי בעבר שההסבר הוא שהמכונית עשויה מהאצלות שאינן נתפסות על ידי חושי הכפיל, אלא נתפשות בחושי הגוף. ובהמשך טענתי שצללים, לדוגמה, נתפשים בחושי הכפיל. אם נטען שהם נתפשים רק בחושי הכפיל, אז ניאלץ להכיר בכך שהכפיל מעורב כל הזמן בתפישה המוכרת שלנו ותורם את "יבולו" באופן שוטף לעולם המוכר.
============== 
26.11.18

לא מזמן, אולי בפוסט הקודם, הצבעתי על הדמיון שבין רעיון המשיח והמורה הרוחני, המגיעים כאשר האדם/העם מוכן. (כולל ציטוט מהספר של ארמנדו המספק לכאורה הצצה טולטקית לאופן שבו מזוהה מצב המוכנות על ידי הנגואלים).
למה שלא נעמיק את ההשוואה ונאמר שהטולטקים מציעים גם הסבר לרעיון שבסמוך מאד להופעת המשיח/המורה צפוי זמן של פורענות, מלחמות, הרס רב...
למה המשיח/המיטיב לא יכול להופיע כשאנו בבית קפה, חסרי צרות ואיומים? :)

לדעתי, המיטיב מופיע כאשר הכל מתפרק כי העזרה שהוא נותן היא בעצם אנרגיה נוספת על מנת להרוס לחלוטין את הפקעת (העולם המוכר). החירות היא חליצת נקודת המאסף משביה בתוך הפקעת והולכתה אל מקום מבטחים, הרוח.
כאשר הפקעת מתחילה להתפרק יכול המיטיב לעזור לפירוק וגם לתעל את נקודת המאסף אל הרוח.

כזכור, הנגואל הופיע כאשר קסטנדה הגיע לנקודת השבירה הנפשית, כאשר כבר לא מצא טעם להמשך חייו וביקש את מותו. ("צדו הפעיל")

האם אפשר לנמק גם את התאחדות האומות למלחמה על ישראל בפורענות של אחרית הימים? (נימוק טולטקי, כמובן)
התאחדות האומות מייצגת את התאחדות 7 הממלכות הלא-אורגניות שנועדה למנוע את הרס הפקעת, שהיא בעצם מלכתחילה תוצר משולב שלהם. האירועים ברמת היחיד אינם שונים מהאירועים ברמת כדור הארץ. גם היחיד וגם כדור הארץ לכודים בתוך פקעת. הגאולה של היחיד אינה שלמה כל עוד הארץ לא נגאלה גם כן.

ההתאחדות כנגד הכוח המשחרר מזכירה לי את האמירה לטאישה (או שמא לפלורינדה) שאם אישה מצליחה להימנע מיחסי מין במשך 7 שנים, כל החוטים האנרגטיים שואבי האנרגיה מהרחם שלה, שהושארו בה על ידי גברים שאיתם היא שכבה, נושרים ממנה, אבל בסמוך למועד זה כל אותם סיבים עושים יד אחת ומפעילים על האישה דחף כזה שהיא בד"כ לא מצליחה להימנע מקיום אקט מיני, דבר שמחזיר לכל הסיבים הללו חיים מחדש, והספירה עד 7 שנים מתחילה מחדש.

עכשיו רק נותר לאתר בגופינו את ירושלים (או הר ציון), מקום האחיזה האחרון של הרוח בגוף, המקום שאותו יכתרו אומות העולם. ואז נביא להם אותה ב"כי מציון תצא תורה" 😊

אספקט נוסף לדיון:
יש קשר הדוק בין העוצמה (הרוח) והמוות. רק מה שהמוות נגע בו יכול להכיל עוצמה.
המוות הוא בן-לוויה ("בן-ברית" במובן הספרותי) של הרוח.
=============