שָבּוֹנוֹ - ציר הלידה האחרון

גל הנוסטלגיה נמשך.

Long ago and also far away

ראיתי עותק לדוגמה, "בשר ודם", של "שָבּוֹנוֹ" בבית הדפוס, וזה אומר שבשלב זה יהיה קשה לכוחות החושך לסכל את הופעתו, אם כי לא עד כדי כך קשה. אז לא נאתגר אותם. :)
(האם כוחות החושך אורבים בפתחיהן של הוצאות לאור? 😊)
אחרי שהוא ייצא לאור, אכתוב אולי מעין מאמר (או אוסף הבלויות - מחק את המיותר) שירכז כמה תובנות שלי מקריאתו, בדומה למאמר שכתבתי בזמנו בעקבות "חלום המכשפה". או שאסתפק בכמה פוסטים, בִּמקום.

בפוסטים אתייחס גם לביקורות שנכתבו על ידי אנשי אקדמיה על הספר.
המסע של פלורינדה לוונצואלה היה בראש וראשונה משימה שהטילה עליה פלורינדה המבוגרת, מורתה (ואמה האנרגטית) בתחום הכישוף, ובו זמנית גם עבודת מחקר שדה אנתרופלוגית בנושא של פרקטיקות ריפוי.
חלק ממחקרה נערך בביתה של דונה מרסדס, ותיעודו מופיע ב"חלום המכשפה". עיקרו נוגע לעולם הכישוף ולמושג הגורל (צללי המכשפה" הם הכוחות שבאמצעותם נכתב או מתומרן הגורל). המטרה העיקרית של הספר, לדעתי, היא השלמת הידע הטולטקי.
מביתה של דונה מרסדס היא נכנסת לג'ונגל למשך מעל שנה וחיה בעולם כישוף אחר. מסע זה בג'ונגל הוא נושא הספר "שבונו".
לדעתי, גם ספר זה מטרתו הראשונה היא השלמת הידע הטולטקי.
את המטרה המוצהרת - מחקר אנתרופולוגי אקדמי - היא כנראה זנחה, כי ככל שאני זוכר היא לא הגישה בסופו של דבר את עבודת המחקר לאוניברסיטה לצורך הערכה וקבלת התואר דוקטור.

הביקורות האקדמיות הן על הספר "שבונו".
אחת הביקורות היא copy paste של ביקורת שהוטחה כנגד ספרי קסטנדה.
זו לדעתי ביקורת שמפרידה בצורה חד משמעית בין אנשי מדע למכשפים.
אם את/ה מקבל אותה אתה איש מדע, ואם לא אתה הולך בדרך הכישוף. מבחן אכזרי וחד משמעי :)
אדון בכך לכשנתעסק בזה.

האופן שבו תומרנה פלורינדה בשטח לביתה של דונה מרסדס ואחר כך לג'ונגל, הוא גם נושא מעניין בפני עצמו, וגם די מפורט. האם פלורינדה, דון חואן (והשושלת כולה, הייתי אומר) היו שולחים אותה סתם לבחור לעצמה מקומות ואנשים סתמיים לצורך מחקרה?
(תשובות על גבי גלויות)
כניסתה לג'ונגל תומרנה על ידי כוחות הגורל (?) שנים רבות קודם לכן.

הנה הקטע מ"חלום המכשפה", סוף הפרק הראשון, בו מוצבת בפני פלורינדה המשימה לצאת לוונצואלה. השיחה היא בין שתי הפלורינדות, החניכה והמורה.

"עבור נשים, המסע הרוחני של חיפוש אחר ידע הוא בהחלט דבר מאוד מוזר," אמרה לי פלורינדה פעם. "אנו צריכות לבצע תמרונים מוזרים."

"מדוע זה כך, פלורינדה?"

"משום שלנשים לא באמת אכפת."

"לי אכפת."

"את אומרת שאכפת לך. למעשה לא אכפת לך."

"אני כאן איתך. האם זה לא מוכיח את האכפתיות שלי?"

"לא. מה שקורה זה שאת מחבבת את הנגואל. אישיותו כובשת אותך. גם אני בעצמי כזו. נכבשתי על ידי הנגואל הקודם; המכשף המקסים ביותר שהיה מעולם."

"אני מודה שאת צודקת, אבל רק באופן חלקי. אכפת לי באמת מהמסע הרוחני של הנגואל​​."

"איני מפקפקת בכך, אבל זה לא מספיק. נשים צריכות תמרונים מסוימים על מנת להגיע אל גרעין עצמן."

"איזה תמרונים? על איזה גרעין של עצמנו את מדברת, פלורינדה?"

"אם יש משהו בתוכנו שאנו לא יודעות אודותיו – כגון: משאבים חבויים, אומץ וערמומיות שלא ידענו עליהם, או אצילות הרוח נוכח כאב וצער - הוא ייצא החוצה כאשר נתקל בלא-ידוע כשאנו לבדנו, ללא חברים, בלי גבולות מוכרים, ללא תמיכה.

"אם שום דבר לא ייצא מאיתנו בנסיבות אלה, זה בגלל שאין בנו דבר. ולפני שתאמרי שבאמת אכפת לך מהמסע של הנגואל, קודם כל עלייך לברר לעצמך אם יש משהו בתוכך. אני דורשת שתעשי זאת."

"אני לא חושבת שאני טובה כשבוחנים אותי, פלורינדה."

"השאלה שלי היא: האם את יכולה לחיות מבלי לדעת אם יש משהו החבוי בתוכך?"

"אבל מה אם אני אחת מאלה שאין בהן דבר?"

"אם זהו המקרה, אז אצטרך לשאול אותך את השאלה השנייה שלי: האם את יכולה להמשיך להיות בעולם שבחרת בו, אם אין שום דבר בתוכך?"

"כמובן שאני יכולה להמשיך להיות כאן. הרי כבר הצטרפתי אלייך."

"לא, את רק חושבת שבחרת בעולם שלי. לבחור בעולמו של הנגואל, לא מספיק להגיד שבחרת. את חייבת להוכיח את זה."

"איך לדעתך אני צריכה לעשות זאת?"

"אתן לך הצעה. אינך צריכה לפעול על פיה, אבל אם תחליטי שכן, עלייך ללכת לבדך למקום שבו נולדת. אין דבר קל מזה. לכי לשם וקחי סיכון, יקרה אשר יקרה."

"אבל ההצעה שלך איננה מעשית. אין לי הרגשה טובה ביחס למקום ההוא. לא עזבתי בטוב."

"אדרבא, הסיכויים יהיו כנגדך. זו הסיבה שבחרתי את ארצך. נשים לא אוהבות להיות מוטרדות יותר מדי. אם הן נאלצות להיות מוטרדות בעניינים כלשהם, הן מתפרקות לחתיכות. הוכיחי לי שאת אינך כזו."

"מה את מציעה שאעשה שם?"

"היי את עצמך. בצעי את העבודה שלך. אמרת שאת רוצה להיות אנתרופולוגית. היי כזו. מה יכול להיות פשוט יותר?"

לאחר שני הספרים הללו, אנו נמצאים אולי במקום שבו נוכל להשיב על השאלה:
מהו הדבר שנמצא בתוכה, אותה "נשמה יתרה", שלצורך חשיפתו/גילויו היא יצאה למסעותיה בוונצואלה?
השאלה המקדימה, "האם יש בה בכלל משהו חבוי שמצדיק את הישארותה במסע הנגואל" מקבלת תשובה מהעובדה הידועה שהיא נשארה בעולם זה.


שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

8.2.19

שיר יפה של לאה גולדברג

בים האפל של המודעות, כן?
אפרופו שירה, ב"שבונו" ישנם כמה שירי כישוף.
============= 
8.2.19

מנגינה טובה.
טובה למה?
זו שאלה של צייד. הלוחם לא מחפש בעולם דברים מסוימים שיענו על צרכיו, שיחזקו את מעמדו בשרשרת המזון, שיגדילו את רכושו...
הלוחם לא צריך שום דבר. אינו תלוי בדבר או בנסיבות.
אני חושב שיופי והרמוניה, הם דוגמא/ות לדברים שהלוחם מעניק להם את תשומת לבו. קראנו שהרמוניה היא מה שהנגואל מוריד מהרוח ומעניק לעמיתיו.

============= 
9.2.19

אמרתי לעיל שאולי אחרי שני הספרים נוכל להציע תשובה לשאלה מה יצא ממנה נוכח הלא ידוע.
לי יש הצעה. אבל לא אומר אותה כעת כי אין טעם. היא מופיעה פעם ב"חלום המכשפה" ופעם ב"שבונו".
בנוסף, קסטנדה גם עבר מבחן דומה. היכן?

הנה הקטע, מתוך "כח השקט", מבחן הרצועה הלוחצת שהונחה על צווארו וקשרה אותו ככלב לעמוד בחצר:

"We tied you down," don Juan went on, "because we wanted to know whether you are sweet or patient or ruthless or cunning. We found out you are none of those things. Rather you're a kingsized indulger, just as I had said. "If you hadn't indulged in being violent [...]
"You can't be taught, then, to be violent or obtuse. You already are that. But you can learn to be ruthless, cunning, patient, and sweet."

(מתוך הפרק: "ארבעת מצבי הרוח (moods) של הייקוש") 

כלומר, מקסטנדה יצאה התמכרות לאלימות. האיכויות שהם קיוו שיגיחו ממנו באותו מבחן דומות לאיכויות שמזכירה פלורינדה המבוגרת.
============= 
10.2.19

היום, יום ראשון, ה-10.2.19 הוא יום עוצמה.
============= 
10.2.19

שיר על העפרוני, משנת 1968.
ראינו שציפור השיר "שַחַרוּר" היא אחד הגופים שבהם מופיעה המכשפה הקטלנית  לה-קטלינה.
ב"שבונו" זוכה יונק הדבש לתשומת לב רבה. אמנם גם ציפורים אחרות, אבל בדרגה פחותה.

חסרה לי במקהלה אישה אחת, יש שם רק 6 😊


בלי גירסת ג'אז לא נצא ידי חובתנו.
ואם לא ג'אז, אז לפחות גרסה אינסטרומנטליסטית.

============= 
13.2.19

מבלי לקלקל את הסיפור "שבונו", ללא spoiling, הנה משפט אחד המתייחס לתפישת העולם של אותם אינדיאנים.

אתמול ומחר, הם אמרו, הם לא מוחלטים, הם כמו חלום מעורפל; שבריריים כמו קורי עכביש, הנעשים גלויים רק כאשר פס של אור שמש חודר דרך העלים.

בעיניי זה כל כך עמוס בסמליות טולטקית.
האצלות הנשר (=קורי העכביש הנ"ל) נעשות גלויות, כלומר ממשיות, כאשר נקודת המאסף מזריחה אותן, מישירה אותן.
אתמול ומחר הם האצלות שאינן מוישרות/נתפשות (aligned) במציאות הזו, אלא כזיכרון.
"אי המוחלטות" הזו מתבטאת אצלם, כמו גם אצל הטולטקים, בסיפור ההיסטוריה בכל פעם בצורה אחרת, כשהנסיבות של אקט הסיפור מעצבות את הסיפור. (זוכרים את מספר הסיפורים היאקי?)

מעניינת גם ההתייחסות לעַבַר באופן שאינו מייחס חשיבות גדולה לסדר הזמנים, מתי בדיוק אירע מאורע כלשהו, לפני הרבה זמן או מעט זמן, מי לפני מי...
ואני נוטה לחשוב שלאחוז בסדר הזמני של מאורעות העבר זה להיאחז, לדבוק, בקונסטרוקציה של המיינד הטפילי.

אפרופו עכביש, את הספר היא מקדישה לעכביש בעל חמשת הרגלים הנושא אותה על גבו.
זהו נושא גדול, רק אזכיר שבבית המכשפות טוו דון חואן וחבורתו את חלומותיהם:

הבית של המכשפות לא היה מקום חם ובכל זאת היה ידידותי. הוא לא היה בית, ולא משנה כמה ננסה למתוח את הדמיון, משום שהיה בו משהו מוחץ בחוסר האנושיות שלו; בצניעות האכזרית שלו. זה היה המקום בו הנגואל מריאנו אורליאנו והמכשפים שלו טוו את חלומותיהם ובו הם מימשו את תכליתם. מכיוון שעניינם של מכשפים אלה היה חסר כל קשר אל העולם היומיומי, שיקף ביתם את התעסקותם בעולמות אחרים: ביתם היה מדד אמיתי לאינדיבידואליות שלהם, לא כאנשים, אלא כמכשפים.
("להתעורר אל החלום" עמוד 106)

ובאותו ספר "צ'רלי עכביש" היה כינוי לקסטנדה.
כדאי לזכור שמהנוסח האנגלי של ההקדשה, לעכביש בעל חמשת הרגליים, לא ברור שמדובר בזכר דווקא. זה רק התרגום העברי שיוצר רושם כזה.

נ.ב  גם לדונה מרסדס (מ"חלום המכשפה") יש תפיסה דומה לגבי אירועי העבר. הדבר נאמר ב"שבונו".
============= 
13.2.19
מחיקת תולדות החיים (מחיקת ההיסטוריה האישית) היא, לדעתי, אספקט של ויתור על הַסֶדֶר הלינארי הנוקשה של אירועי העבר.
לוותר על הסדר פירושו לוותר על הלינאריות של הזמן.
============= 
14.2.19

על פי ניסיוני עם בתי דפוס, זה אף פעם לא הולך פשוט. תמיד יש אכזבות.
הפעם, נראה שהם שכחו לעדכן את המערכת הפנימית שלהם שהעותק לדוגמה אושר על ידי, ולכן לא טיפלו בהזמנה. היום היה אמור להיות המועד האחרון על פי התחייבותם.
האם "שבונו" היה צריך להישאר ברחם עוד כמה ימים :)
נקווה שבתחילת השבוע הבא תהיה סוף סוף הלידה.

בינתיים, נתענג על השיר: קשה לשחרר את האחיזה 
(שחרור האחיזה, הריחוק הרגשי, הוא מאבני היסוד של התורה הטולטקית)

============= 
15.2.19

עד אמצע השבוע הבא ספרי שבונו יודפסו. זו ההתחייבות החדשה של בית הדפוס.

בינתיים, שאלה:
האם מקור ההאצלות הוא נשר או עיט?
נעזוב לרגע את הטענה שמדובר בדימוי שבו השתמשו המכשפים הקדומים, ומודל של מגנט המושך אליו את נשמותיהם של המתים כרסיסי מתכת (ולא טורף אותם כמו נשר) הוא דימוי מוצלח יותר בעיני דון חואן.

כנראה שהקורא העברי הוא קרבן לבחירה לשונית, או לטעות תרגום, גם במקרה הזה.
[נקודת מאסף במקום נקודת איסוף, מעברים קסומים במקום העברות כישופיות, אם לציין שנים בשליפה]
ב"מעברים קסומים" תורגם אכן כעיט, אבל הבעיה הגדולה היא שהקורא אינו יודע שמדובר במה שהופיע בספרים הקודמים כנשר, וזה אולי עוד יותר גרוע. כבר עדיף היה להישאר עקבי עם הטעות.

הספרים משתמשים במילה Eagle. הספר מתנת הנשר הוא "The Eagle's Gift".
Eagle הוא עיט. עיט הוא טורף ונשר הוא אוכל נבלות. הסיפור על הציד של קסטנדה כילד את מלך נשרים כשהוא שכב במארב בתוך גוויה של חמור (כמדומני), שם אכן מדובר בנשר. ראשית זו גוויה, ושנית נאמר במפורש vulture.

מתוך הוויקיפדיה:
"יש להבדיל בין הנשר (באנגלית: Vulture), שהוא אוכל נבלות, לבין העיט שהוא טורף [Eagle] הבלבול בין שני אלו עתיק יומין, וכבר בעלי התוספות, ממפרשי התלמוד הבבלי, העירו, שהזיהוי של נשר עם "אייגלא" (כך בתעתוק לעברית) הוא שגוי, שהרי בתלמוד נאמר שלנשר אין "אצבע יתירה" (אצבע אחורית) בעוד ל"אייגלא" יש אצבע כזו."

האצבע הנוספת, המופנית לאחור, היא נקודה מעניינת.

אבל, כהערת אגב, לישות-העל הקוסמית דווקא מתאים התיאור של נשר, כי היא לכאורה ניזונה מתודעות המתים, לכאורה היא ניזונה ממתים, ולא טורפת חיים.
למען הסר ספק, זו לא טענה חזקה.

נקודה נוספת המוזכרת בערך שבוויקיפדיה:
"ריקוד העיט: יש מספר ריקודי עם שבהם הרקדנים מחקים את התנועות של העיט. למשל ריקוד קווקזי לזגינקה."

דבר ראשון שקופץ לראש, האם יש קשר לריקוד האחרון של הלוחם?
כזכור, הריקוד של הלוחם הוא במקצב של 3-1.

אפרופו צורות הליכה או ריקוד בספרים שלנו, נתקלנו גם בנתיב ההליכה של הקויוטה, אשר נאמר על מסלול הנסיעה של קסטנדה כאשר הוא הביא את פלורינדה אל עולם המכשפים, כשהמסלול מאופיין ב"תפירה" של הגבול, כלומר חצייתו מצד לצד שוב ושוב.

הנה דוגמה ללזגינקה:

הטריגר שלי לכניסה לשאלה הלשונית, שהיא לגמרי לא רק עניין לשוני, הוא האמירה הבאה, גם היא מהוויקיפדיה:
"עיט הוא שם למספר סוגים של עופות דורסים במשפחת הנציים".

ולמה?
הנץ החמה  😊 ------ השמש היא הפן הפיסי/החושי בעולמנו לנשר (עיט) הקוסמי הטולטקי (זו רק השערה שהעליתי).

גם הפסוקים הבאים מהתנ"ך מעוררים מחשבה באותו כיוון:
- "קֹרֵא מִמִּזְרָח עַיִט מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עֲצָתִי אַף־דִּבַּרְתִּי אַף־אֲבִיאֶנָּה יָצַרְתִּי אַף־אֶעֱשֶׂנָּה" (ישעיה מ"ו, ו')
- "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים"  (תהלים עב ה)


ועם הזיה חדשה זו אני משחרר אתכם להילכות שבת.

שבת שלום.

נ.ב. ב"שבונו" נפגוש משמעות מעניינת מאד לשמש בהקשר לעולם הכישוף.
============= 
16.2.19

הזכרתי לעיל, כמו באינספור הזדמנויות אחרות, את שחרור האחיזה, הריחוק הרגשי, detachment.
הנה קטע מתוך הספר "חירות" של זהר.

פריצת גבולות המציאות מתרחשת כאשר אדם אינו מזדהה עמה
עוד. אדם אינו מה שהוא תופש כעצמו, מאחר שעל מנת לתפוש
דבר עליו להיות מחוץ לו. על אדם ללמוד להסתכל על עצמו נע
במרחב, חושב מחשבות, מרגיש רגשות ולדעת שהדמות שהוא
רואה וחווה אינה הוא. להבין שדבר ממה שהוא עושה הוא אינו
בוחר לעשות ושאין לו שליטה על המילים היוצאות מפיו. עמדה
זו נוגדת רעיון אנושי בסיסי של לקיחת אחריות, המזוהה עם
הדרך המוסרית לחיים בחברה, רעיון שמקורו בחטא הגאווה של
האדם.
גם כאשר סכין נוטפת דם בידו וגופת אדם שרועה למרגלותיו,
על אדם לזכור שלא הוא שחולל את הרצח. גם כאשר בידו
מבחנה המעידה על תוצאות פורצות דרך במחקר, על אדם לזכור
שלא הוא שפתר את החידה, לא הוא שמחזיק את המבחנה, את
הסכין, או את המכחול שצייר את יצירת הפאר המונחת על הכן.

הפרק כולו נמצא כאן.
האתר שלה.

בעבר הצעתי שההליכה הנכונה (או ההליכה לצד ימין) מביאה אותנו לראות את האוטומט שבנו מתוך ריחוק.
=============
16.2.19

משהו לא ממש קשור לטולטקים,
סידרת סרטונים של זוג שרכש שטח, נדמה לי של 130 דונם, בטקסס. עם אגם קטן והם בונים בו את ביתם משתי מכולות ישנות. הסרטונים מלווים את כל התהליך בצורה משעשעת ולפרטי פרטים של הבנייה, ושל ההפתעות והבעיות הצצות על דרכם.
אני נהנה מהסרטונים. חלום שאחרים מגשימים אותו.
הבנייה עדיין נמשכת בימים אלה.
הסידרה מתחילה כאן.
הבחירה בחיים בטבע, מחוץ למירוץ העכברים, הקונספט נקרא off grid.
=============
17.2.19

אפשר לקרוא לזה גם off greed.
הרעיון בכל זאת נוגע לטולטקים, כי ההמלצה בתורת הטולטקים היא לצמצם את המגע שלך עם החברה. אם כי בשלב מסוים ההמלצה היא הרבה יותר קיצונית.
למה קסטנדה נדרש לנתק את הקשר מחבריו?
כדי שהם לא ישמשו לו נקודת התייחסות. ("צדו הפעיל")
זו כמובן אמירה הדורשת פירוש.
לדעתי, כדי שהציפיות (המפורשות והבלתי מפורשות) שלהם ממנו לא יכתיבו לו את חייו.
=============
18.2.19

באחת ההערות לעיל הבאתי את המשפט הבא מתוך "שבונו":

אתמול ומחר, הם [האינדיאנים בג'ונגל] אמרו, הם לא מוחלטים, הם כמו חלום מעורפל; שבריריים כמו קורי עכביש, הנעשים גלויים רק כאשר פס של אור שמש חודר דרך העלים.

הנה ציטוט מהספרים שלנו שמראה שהתפיסה הזו אודות העתיד (במקרה זה), שהוא אינו מוחלט (עדיין לא החליטו בעניינו 😊), הוא חלק מהתפיסה הטולטקית. הציטוט לקוח מתוך "חלום המכשפה". שיחה בין שתי הפלורינדות, המורה והחניכה:

את רוצה שאומר לך בדיוק מה לעשות במצב עתידי, ומתי לעשות זאת. זה דבר מאד טיפשי לבקש. איך אוכל לתת לך הוראות לגבי משהו שעדיין לא קיים?
(עמוד 19)

וכדי להשלים את הטענה, אי המוחלטות של העבר, כפי שהצעתי לעיל, מתבטאת בין היתר בסיפור ההיסטוריה באופן שונה מההיסטוריה כפי שהיא מוכרת.

בזמן שאנו ממתינים להודעת "בוצע" מבית הדפוס לגבי "שבונו", 
הנה תמונה מעניינת המזכירה עניינים שדובר עליהם כאן לאחרונה:
המשחק הלשוני שבין sun ו-son הוא קוריוז נחמד. 
כדי לבדוק אם הוא קוריוז בלבד או שבאמת בשלב מסוים בהיסטוריה sun הובן כ-son  הדבר יצריך עבודת מחקר שהיא בעיניי בזבוז זמן. 

=============