על עזרה קטנה מידידים

משהו בווייטנאמית.
חולשת הכותב לצלילי חליל.

יש יתרון גדול לשיר בשפה שאינך מבין, אתה חופשי אז לקבוע את הנושא, את הזירה שעליה מדבר השיר.
וכלוחמים אנו שואפים אל מעבר לעולם.
אחרת, יהיה זה עוד שיר על עניינים ארציים, שני זוזים או שלושה :)
הנחת היד שלה על החזה מזכיר נושא שהעליתי בפוסט הקודם: החזה כאיזור שבין הלב ומרכז ההחלטות. תהיתי שם אם החיבור ביניהם איננו אספקט גופני של חולית החיבור אל הכוונה, אותה צריך הלוחם לנקות.

***

חומר למחשבה

על רקע האמירה של קסטנדה ("מפגשים עם הנגואל"): 
"אין לנו נקודת מאסף, אנחנו הנקודה".

"We don't have an assemblage point, we are it!"

האם הניסיון להזיז את נקודת המאסף בכוחות עצמך אינו דומה לניסיון לחלץ את עצמך מהבִּיצה על ידי משיכתך בשיער ראשך?

הזמן העומד לרשותכם לפתרון החידה: כל הזמן עד למפגש המתוכנן שלכם עם העיט.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

27.4.19

אני מביא את התמונה הבאה במסגרת הדיון בפוסט הקודם.

זו תמונה של אחד הפסלים האטלנטיים בטולה, מקסיקו. לפי קסטנדה בספר של ארמנדו: זוהי חולמת.

על החזה שלה ישנו מעין מעופף. הזכרתי בפוסט הקודם את המאבק המתנהל בחזה, המאבק באידיוטיות. האם זהו האחראי לאידיוטיות? הטפיל? החוסם את החיבור שבין הלב והמרכז להחלטות (על פי ההשערה שהצעתי). ראשו של המעופף נמצא בדיוק במיקום של מרכז זה. 

מעופף דומה נמצא גם על חזם של פסלי הצ'קמול.

============= 

28.4.19

המסקנה הדי-טריויאלית שלי מהחידה שמציב הפוסט היא כדלהלן (ובזו הלשון 😊),

מכיוון שאנו יכולים בעיקרון להזיז את נקודת המאסף (=את עצמנו) באמצעות הכַּוונה, הכוונה אמורה להיות גורם חיצוני לנקודת המאסף; כלומר לא חלק מנקודת המאסף.

כלומר,

אנו זקוקים לעזרה חיצונית כדי לבצע זאת, עזרה קטנה מידידים.

============= 

28.4.19

מזווית אחרת של הדיון: עצם המחשבה של הזזת נקודת המאסף בכוחות עצמך מכילה לדעתי כשל מחשבתי.

כל מה שאנו עושים ונעשה הוא תוצאה של כוונה המנהלת אותנו מבחוץ (הגענו לעיל  למסקנה שכוונה היא חיצונית). בדרך כלל הכוונות המנהלות אותנו הן של המיינד הטפילי (הקולקטיבי, הייתי מוסיף), כך שאין דבר כזה החלטה שלי או כוונה שלי.

וכבר הצעתי בעבר, שהחופש היחיד העומד לרשותינו הוא לבחור את האדון שלנו: המערכת הטפילית, או הרוח.

לעשות "מה שבא לך" הוא בסך הכל ציות לאדון הטפילי, לא חירות ולא נעליים.

============= 

28.4.19

חידה:

הציטוט הבא הוא מ"כח השקט". ההקשר: הנגואל אליאס מסביר את הריטואל שעשה הנגואל חוליאן לפני שהשליך את דון חואן החניך לנהר.

As a gesture for the spirit, sorcerers bring out the best of themselves and silently offer it to the abstract.

זהו המשפט האחרון בפרק שלפני "התכוונות למראה חיצוני". בעברית התרגום לשם הפרק הוא זוועה: מראיות מתכווננות, כזכורני.

מהו המיטב שבנו ?

============= 

29.4.19

הקטע הבא מ"מציאות נפרדת" מציע מובן למיטב שבנו:

"You must be joking! The thing which should give you the chills is not to have anything to look forward to

but a lifetime of doing that which you have always done. Think of the man who plants corn year after year until

he's too old and tired to get up, so he lies around like an old dog. His thoughts and feelings, the best of him,

ramble aimlessly to the only things he has ever done, to plant corn. For me that is the most frightening waste

there is.

מובן דומה יש בקטע הבא, מתוך "הטבעת השניה של העוצמה":

I realized that if she [La Gorda] had found me in the city that day I would never have returned to my home, never again would I have seen those

I held dear. I had not been prepared for that. I had braced myself for dying, but not for disappearing for the rest of my life in full wareness, without anger or disappointment, leaving behind the best of my feelings.

כאן המיטב שברגשותיו (לא המיטב שבו, אבל ראינו שהמיטב שבו הן רגשותיו) קשור לאנשים היקרים לו.

הקטע הבא מתוך "סיפורי עוצמה" אומר שבנוכחות הסוף, המוות, המיטב שבנו מגיח:

The omen was clear. That young woman came to you at the edge of the day. You have little time left, and none of it for crap. A fine state. I would say that the best of us always comes out when we are against the wall, when we feel the sword dangling overhead. Personally, I wouldn't have it any other way."

על סף מותו של  קסטנדה, כשדונה סולדד חנקה אותו, הגיח ממנו הנגואל. זהו כנראה המיטב שבו.

גם הקטע הבא מ"מסע לאיכטלאן" מתייחס לנושא זה:

A hunter gives his last battle its due respect. It's only natural that his last act on earth should be the best of himself. It's pleasurable that way. It dulls the edge of his fright.

אני משער שהקטע לקוח מהפרק "הריקוד האחרון של הלוחם". לא בדקתי.

ה-edge שמוזכר בסוף מזכיר לנו את החוד שילדים גונבים מהוריהם ובכך גורמים להם להיות בלתי שלמים, מרוּקַנים (מתרוקנים דרך החורים שהם יוצרים בגוף המאיר שלהם).

הקשר לילדים מחבר אותי לרעיון מאד לא קל לעיכול ל"היגיון הבריא" (הוא המיינד הטפילי):

הציטוט בהערה הקודמת, בה הוצעה החידה על הצעת המיטב למופשט, מופיע כהסבר לאירוע השלכת הנגואל חוליאן את החניך חואן לנהר. הרעיון אומר שהמיטב שבו, אותו הוא הציע למופשט, היה דון חואן.

הצעה/הקרבה של החניכים לכוחות גדולים אינה זרה לספרות שלנו:

- הנגואל אליאס וזוגתו הוצעו על ידי מורם ללא אורגנים. מאוחר יותר גם קסטנדה וקרול הוצעו במסגרת אותו תמרון. 

- לדעתי, במדבר דון חואן וחנארו הציעו את קסטנדה למכשפים הקדומים ובעלי בריתם (הצעה).

- ועכשיו אירוע זה של זריקה לנהר (הצעה).

אם מצרפים לדיון זה את הרעיון שהצעתי בעבר, שיש קשרים של הורות אנרגטית, לעתים היא גם ביולוגית, בין המכשפים לחניכיהם, ודון חואן הוא הילד האנרגטי של הנגואל חוליאן, אז יש כאן משהו המזכיר הקרבת ילדים בעולם העתיק, אפילו בתנ"ך, עקידת יצחק. 

אבל זו כבר תוספת שולית לעניינינו.

בקטעים שהבאתי רואים שהמיטב מגיח במצבים של נוכחות המוות.

הוא קשור למחשבות ורגשות כלפי האנשים והדברים היקרים לנו, וכמובן הילדים שלנו.

האם נכון יהיה לומר שלנשר אנו מעניקים (מקריבים) את המודעות שלנו (=ההתנסויות שלנו בעולם), ולמופשט (הרוח, הנגואל) את הרגשות והמחשבות (ראו ציטוט ראשון)?

עבודת הסיכום מפרידה בין ההתנסות לבין הרגשות שלנו כלפי אותה התנסות; לוקחת את מה ששלנו ונותנת לאחרים את שלהם. יוצרת ריחוק רגשי בינינו להתנסויותינו.

אני בסה"כ מהרהר כאן בפרהסיה. אין כאן הצעות נלהבות.

=============

30.4.19

פסוקו של יום 

יחזיר אותנו היום לדיון שבפוסט הקודם על החיבור לכוונה, בו הצעתי שברמת הגוף החיבור הזה נמצא בין מרכז ההחלטות והלב.

הציטוט עשוי לחזק את ההצעה שלי. אני מביא את החלק המקדים כדי שיהיה הֶקשר לדברים.

הקטע אומר שהאינטואיציה היא תוצאה של חיבור ישיר לכוונה. את חולית החיבור הזו מחזקים הלוחמים ושואפים להבין.
ידע ישיר (אני מוסיף "שקט") הוא כזה שמגיע במנותק מידע אחר. 

ההרגשה האישית (פרסונלית) היא שעלולה להתערב, להיכנס בתווך, לחצוץ, ולערפל את הידע המגיע מהכוונה.

Then he answered my question about whether or not sorcerers could misinterpret omens. He

explained that when a sorcerer interpreted an omen he knew its exact meaning without having any

notion of how he knew it. This was one of the bewildering effects of the connecting link with

intent. Sorcerers had a sense of knowing things directly. How sure they were depended on the

strength and clarity of their connecting link.

He said that the feeling everyone knows as "intuition" is the activation of our link with intent. And

since sorcerers deliberately pursue the understanding and strengthening of that link, it could be said

that they intuit everything unerringly and accurately. Reading omens is commonplace for sorcerers

- mistakes happen only when personal feelings intervene and cloud the sorcerers' connecting link

with intent. Otherwise their direct knowledge is totally accurate and functional. 

(מתוך הפרק "חוסר הרבב של הנגואל אליאס")

הרגשה (או רגש, אמוציה) אישית, פרסונלית, המתערבת, חוצצת, בינינו לבין הכוונה, היא שמערפלת את חולית החיבור.

האישיות היא תרומת הטפיל. (לדעתי). כמה סוגי אישויות ישנן? התשובה ב"מפגשים עם הנגואל").

אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך ש"הרגשה", feeling, היא אחת מ-8 הנקודות שבדיאגרמת ה-8, והיא ממוקמת, כפי הנראה, במקום שבו נמצא מרכז ההחלטות, בחלק העליון של עצם החזה.

The tip of my sternum [* sternum- the flat bone that articulates with the clavicles and the first seven pairs of ribs] was the center of 'feeling'

ההערה בסוגריים מרובעות איננה בספר במקור. 

החלק העליון של עצם החזה. כאשר דובר על מרכז ההחלטות המקום תואר כשקע בצורת V. השקע הזה נמצא על הקצה העליון של ה-sternu (עצם החזה, ה-sternu, בציור באדום).

7 צלעות מתחברות אל עצם החזה מכל צד. 7, כן?

7 שנמצאות בין הלב ומרכז ההחלטות.

האם לא הייתם מצפים ש-7 הרצועות הלא אורגניות יחצצו את החיבור אל הכוונה?

============= 

30.4.19

4 כינויים שונים לכוונה: המופשט, הרוח, הנגואל, הבלתי ניתן לתיאור.

"Can you explain intent to me?" I asked.

"The only way to know intent" he replied, "is to know it directly through a living connection that

exists between intent and all sentient beings. Sorcerers call intent the indescribable, the spirit, the

abstract, the nagual.

("כח השקט")

ל-4 הכינויים הללו מצטרפים עוד שני כינויים ב"צדו הפעיל של האינסוף":

Infinity is everything that surrounds us." He said this and made a broad gesture with his arms. "The sorcerers of my lineage call it infinity, the spirit, the dark sea of awareness, and say that it is something that exists out there and rules our lives." 

(בפרק "מי היה חואן מטוס באמת")

אני כשלעצמי שומר את הספק, את המחשבה שהכנסת המילה "הרוח" נעשתה על ידי גורם שאינו מיטיב. לכאורה הספר התפרסם מעט לאחר מותו של קסטנדה ואולי נוצר פתח לשינויים של המקור. 

בעיניי זה מסוג ההתערבויות הקטנות אבל גורליות שנעשו לאורך ההיסטוריה: לדוגמה, להגיד שיהוה הוא האלוהים (מבלי לטעון בהתלהבות שבמקרה התנ"כי זה אכן מה שקרה, אלא שזה מסוג התפניות הקלות שמשנות את כל התמונה). לא צריך לשנות את כל העלילה, לזרוק את כל סיפורי גבורות אלוהים, אלא מספיק להוסיף אמירה קטנה כזו ולהחליף פה ושם את המילים.

============= 
30.4.19

בהמשך יש כבר סטייה מהטענה הקודמת. 

He answered that his steps and mine were guided by infinity, and that circumstances that seemed to be ruled by chance were in essence ruled by the active side of infinity. He called it intent.

עכשיו הכוונה (שראינו לעיל שהיא מכונה גם הרוח, הנגואל...) היא הצד הפעיל של האינסוף, לא האינסוף.

============= 
1.5.19

קטע המתקשר לשאלה "מהו המיטב שבנו", אותו מציעים לרוח, היא הנגואל. דון חואן הוא התגלמות של הנגואל כבן אדם.

"Would you really try to help me?" don Juan asked in a childlike tone. 

I told him again that my total person was at his disposal, that my affection for him was so profound I would undertake any kind of action to help him. Don Juan smiled and asked again if I really meant that, and I vehemently reaffirmed my desire to help him. "If you really mean it," he said, "I may have one more chance."

("מציאות נפרדת")

ההקשר, דון חואן מתמרן אותו להכריז על נכונות להקריב את עצמו למען הנגואל, במאבק לכאורה שיש לו עם לה-קטלינה.
============= 
1.5.19

הקטע הבא מ"מפגשים עם הנגואל" סותר לכאורה את טענת הפוסט, האומרת שהעתקת נקודת המאסף ממקומה צריכה להיעשות בעזרה חיצונית, ומכיוון שהיא נעשית בעזרת התכוונות, הכוונה היא חיצונית לנו, כלומר איננה חלק מנקודת המאסף.

"המטרה של החניך צריכה להיות נטילת המושכות של נקודת המאסף שלו לידיו. ברגע שהוא או היא מסוגלים להעתיק את נקודת המאסף ממקומה, הם צריכים להיות מסוגלים לחזור על אותן תנועות של הנקודה ללא עזרה חיצונית, ורק באמצעות כוח המשמעת וההתנהגות חסרת הרבב שלהם. "אז נוכל לומר שהלוחם מצא בן ברית".
(עמוד  104)

לכאורה הקטע סותר את עצמו: מצד אחד להניע את הנקודה ללא עזרה חיצונית, וכשמצליחים לעשות זאת, פירוש הדבר שמצאנו בן ברית.

מה עושים? איך נחלצים מהתסבוכת הזו?
אני רוצה להציע רעיון שכנראה לא יפתור את הבעיה אבל הוא רלבנטי לדיון; הבאת הנקודה למיקומים שאליהם היא כבר הובאה בעזרת הנגואל (בדרך כלל חבטת הנגואל) היא קטגוריה מיוחדת של הסטות הנקודה. לרשותנו עומדת אז בעיקרון ההיזכרות של ההימצאות במקומות אלה, וייתכן שניתן להגיע אליהם ללא עזרה חיצונית.
=============