תזכורת: הסוגריים ותכולותיהן הן שלי, המתרגם.
כוכביות הרפאים הן במקור. טאישה כנראה התכוונה להוסיף שם הבהרה או התיחסות, אבל מכיוון שהטקסט לא הגיע לליטושו הסופי, זה לא נעשה.
------------------------------
.
תחנת ויקאם [Vicam]
לא ישנתי טוב. החלומות שחלמתי היו כה עזים [vivid, חיים] שהם באמת יכלו להתרחש. התעוררתי מותשת כי הלכתי על פני שטח הררי כל הלילה. במהלך ארוחת הבוקר, ביקשתי מקרלוס לומר לי לאן אנחנו הולכים ולמה עליי לצפות עם ההגעה לשם.
"כל מה שאני יכול לומר הוא שאני עומד לקחת אותך לפגוש כמה אנשים", אמר כמציין עובדה יבשה. "ואין שום דרך לדעת למה לצפות לכשנגיע למסיבה [party, זהו גם המונח המשמש לציין חבורה, את חבורת הנגואל], מכיוון שהעוצמה היא בלתי צפויה".
"מסיבה? איזה סוג של מסיבה?"
"כינוס, חגיגה [fiesta]," אמר קרלוס כשהוא מסמן למלצרית לקבל את החשבון.
"במקרה כזה, מוטב שאתלבש למשהו מתאים יותר," אמרתי לו.
בזמן שקרלוס שילם את החשבון, מיהרתי לחזור לחדרי כדי להחליף בגדים. הבגדים המגונדרים היחידים בתיק הנסיעות שלי היו חצאית פשתן בצבע בז' 'וחולצת משי ללא שרוולים, אותם רכשתי בכסף שנלידה השאירה לי. הנחתי את הבגדים בתיק ברגע האחרון ללא שום מחשבה שבכלל אלבש אותם. עכשיו לבשתי אותם במהירות ומיהרתי לצאת מהדלת. קרלוס עמד ליד המכונית ובדק את נוזל הקירור מתחת למכסת המנוע.
"איפה בדיוק תתקיים המסיבה הזו?" שאלתי, מנסה להחזיק מכסה על ההתרגשות שלי.
"בעיירת היאקים באקום [Bacum]," הוא אמר וסגר את מכסה המנוע במפץ. "כפי שאמרתי לך, אני רוצה שתפגשי כמה אנשים שאני קשור [associated] אליהם. הם עורכים כינוס קטן לכבודך."
"לכבודי? אבל מעולם לא פגשתי אותם, נכון?"
"לא, לא פגשת. אבל הם להוטים לפגוש אותך."
"למה? האם סיפרת להם עליי? מתי ראית אותם?"
לא עזבנו זה את חברתו של זה מאז חצינו את הגבול. אם קרלוס לא חמק מחדרו במהלך הלילה, לא היתה שום דרך שהוא יכול היה לפגוש מישהו. אולי מישהו התקשר אליו בטלפון או שלח לו הודעה. סערה רגשית [agitation] מוזרה השתלטה עליי. האנשים היחידים שהכרתי במקסיקו היו קלרה, נלידה ומר אבלאר, וכמובן אמיליטו, שהייתי בטוחה שהוא לא אחד שישתתף במפגשים חברתיים.
"אני מצפה לפגוש אותם בקוצר רוח [I can't wait to meet them]," אמרתי בהתרגשות. "האם אני נראית בסדר?"
קרלוס סרק אותי מהראש ועד לבהונות הרגליים. "האם אין לך נעלי הליכה ראויות?"
"אני לא יכולה לנעול מגפי הליכה עם התלבושת הזו," אמרתי. "זה יהרוס את המראה."
הבנתי שאני מתאמצת מאוד להרשים את האנשים שאני הולכת לפגוש, עד כדי נעילת סנדלי שמלה לא נוחים. אבל רציתי להיראות אלגנטית, לא כאילו ערכתי מסע במדבר עם בגד אחד [with one outfit to my name]. חוץ מזה, קרלוס קבע שהמסיבה נמצאת בבית של מישהו ושאנחנו נוסעים לשם. לא צפיתי יותר מדי הליכה על סדר היום.
"אם כך, בסדר. בואי נלך," אמר קרלוס. נכנסתי לרכב, משתדלת שלא לקמט החצאית שלי.
יצאנו מגואימס ואז פנינו לכיוון דרום-מזרח, לכיוון עיירות היאקים. היה ברור שקרלוס נהג בכבישי מקסיקו פעמים רבות, מכיוון שהמכונית נצמדה אל הכביש כשהוא ניהל משא ומתן עם העיקולים [curves. הקימורים וההיצמדות מרמזים לדעתי לאינטראקציה אינטימית] כאומן. אף על פי כן, בכל פעם שהדרך נעלמה סביב עיקול עצרתי את נשימתי בתקווה שלא נופתע ממשאית או אוטובוס מתקרבים, שעברו לנתיב שלנו. בצד הדרך הונחו, כתזכורת מתמדת לתאונה טראגית, צלבי עץ או מזבחות עם פרחים נבולים, מסמנים את המקום בו מכונית ירדה מהכביש, או שאירעה בו התנגשות, או תאונה שבה אדם נדרס. לצערי, ריבוי אנדרטאות המוות הללו היה מטריד.
הגענו לעיירה קטנה המורכבת מאשכול של בתים עשויים אבני טיט [adobe] עם דלתות הנפתחות לחדרים חשוכים שנראו כמו מערות. בחצר פתוחה שתוחמה בגדרות עשויות קנים הבחנתי בתרנגולת לבנה שמנה ששתי תרנגולות אדמדמות קטנות יותר לועגות [taunted] לה. לצד הבית הייתה מכונית מכוסה חלודה ללא גלגלים, שריד לתאונה, שלאחר שננטשה שם, לא הוזזה שוב.
"האם זוהי אחת מעיירות היאקים?" שאלתי.
"לא, זוהי Empalme."
"עיירות היאקים רחוקות יותר. Bacum, שאליה מועדות פנינו, היא אחת משמונה הפואבלו [Pueblos, ישובי קבע אינדיאניים קדומים] שנחשבים על ידי היאקים כממוקמים על אדמה קדושה. דברי ימי רהום [Rahum chronicles] מציינים אותם כאילו הוקמו לפני הגעת הספרדים."
"מה הם דברי ימי רחום?"
"זו רשימה של תאריכים בלתי נשכחים [Memorable, הראויים להיזכר] בהיסטוריה של היאקים. על פיהם, היו ארבעה אנשים גדולים שאיחדו את האנשים והובילו אותם מסביב לגבולות ארץ היאקים. הם הלכו לקאבורה [Cabora] שעל ערוץ קוקוראקי [Cocoraqui arroyo, יש גם עיירה בשם זה], משם ל-Takalaim, הפסגה שנמצאת ממש צפונית לגואימס. כשהם נעו לאורך הגבול הם הטיפו ושרו עם האנשים וכך ביססו את קו הגבול של השטח היאקי. לאחר מכן הם הקימו את שמונה הפואבלו. שירת הגבול והקמת העיירות אי שם בעבר הרחוק הן [הבסיס ל?] האמונה הקדושה [solemn, חגיגית, טקסית] אודות מקור השטח השבטי שלהם."
"מהן שבע העיירות האחרות?" שאלתי.
"Cocorit, Vicam, Torim, Potam, Rahum, Huirivis ו- Belem" אמר קרלוס. "הן היו ממוקמות לאורך 90 הקילומטרים [60 מיילים] הנמוכים יותר של הנהר היאקי, אבל בסוף המאה התשע עשרה, הערוץ הראשי של הנהר היאקי, מתחת ל-Potam, סטה בחדות ו-Belem נותרה לחלוטין ללא מים, ואספקת המים ל-Huirivis ול-Rahum קוצצה באופן קשה מאוד."
"מה קרה לאנשים במקומות האלה?"
"הם נאלצו לעבור להתגורר במקום אחר. רבים קיבלו קרקעות על ידי אנשי Potam, אחרים עברו ל-Empalme או הקימו התישבויות חדשות. אך עם הסגת הגבול הקבועה של מקסיקנים לאדמותיהם, רוב היאקים עזבו את האתרים המקוריים, כמו Bacum, והקימו כפרים חדשים במקומות אחרים, לעתים קרובות עם אותו שם. אותו דבר קרה ב-Vicam. מרכז כפר[י] חדש, הקרוי תחנת Vicam, הוקם על פסי הרכבת בשטח של Vicam. בכל מקרה, רוב האנשים החיים שם כיום הם מקסיקנים."
חלפנו על פני התישבות נוספת, אשכולות נוספים של בתי טיט נמוכים בעלי גגות שטוחים המוקפים בגדרות עשויות קנים, שהוחזקו במקומם בעזרת עמודים מכופפים. אישה שמנה עם צעיף מעל ראשה עמדה בפתח הדלת, מתבוננת במכוניות החולפות על הכביש המהיר. ליד הבית היו זוג חמורים אפורים ומאובקים, קשורים ברצועה במכלאה קטנה עם רמדה [ramada] משופעת. איש זקן שבקושי הצליח להגיע למעלה הגבעה דחף עגלה בעלת ארבעה גלגלים מלאה בזבל [דשן]. במקום אחר, קבוצה של גברים עמדה לצד הכביש, כמו מחכה לאוטובוס או משאית שיבואו לאסוף אותם ולקחת אותם לגואימס. הם נופפו לעברנו כשחלפנו. כלב עזוב נבח ורץ אחרי המכונית כשהאטנו בעיקול, ואז האצנו והשארנו את הכלב לנשוך ענן אבק.
בסביבות הצהריים פנה קרלוס מהכביש המהיר הראשי לדרך עפר כבושה היטב. נסענו דרך החום והאבק אל אשכול קטן של בתי טיט שהוצבו בצורה אקראית ללא תוכנית בניה וללא תוכנית לרחובות. בחלק מהבתים היו גגות פח גלי עם קירות טיט. הם היו מסודרים זה מול זה בקבוצה, עם תוספות של ארבעה או חמישה חדרים שאיפשרו למשפחה מורחבת לחיות יחד. לפעמים גדר קנים סגרה אותם לחלוטין משכניהם.
"האם זה המקום בו האינדיאנים היאקים גרים?" שאלתי, סוגרת את החלון כדי שהאבק לא ייכנס לרכב.
קרלוס הצביע בכיוון ההפוך. "לא. האינדיאנים היאקים גרים בצד השני של הכביש המהיר, מאחורי גדרות הקנה שראינו קודם בנסיעה. המקסיקנים, או היורים [yorims], כפי שהיאקים מכנים אותם, חיים בבתים האלה.
קרלוס אמר כי בתים מקסיקניים בתחנת Vicam בנויים טוב יותר מאלה שבצד השני של הכביש הראשי. לאלה יש רצפות בטון, מעט חשמל, ולמשפחות יש מכשירי טלוויזיה, מכשירי רדיו, אופניים, ולעתים אפילו מכונית או משאית.
"מה עם האינדיאנים היאקים? איך הם חיים?" שאלתי.
"בבתיהם יש רצפת עפר, אין חשמל והם צריכים להביא מים מהבארות או מתעלות ההשקיה במיכלי דלק של חמש גלון," השיב קרלוס.
"גם כאן נראה שחשוב להיוולד בצד הנכון של הכביש" אמרתי. "העולם כולו מחולק ל'אלה שיש להם’ ולאלה שאין."
קרלוס אמר כי תיחומים [הפרדות] והשוואות הם אוניברסליים; שתמיד היו אנשים שהיה להם, ואותם שלא, לא משנה כמה הם היו עניים [כלומר גם בחברות עניות יש חלוקה כזאת, כנראה].
"דיכוטומיות [חלוקה לשני סוגים, בד"כ של ניגודים] הן חלק מהמצב האנושי", הסביר. "הן מובנות [built into] לתוך שפה, שמבוססת על ניגודיות והתנגדות. כמו יום ולילה, זכר ונקבה."
"נקניקיות והמבורגרים," הוספתי.
הוא נתן בי מבט תוהה. אמרתי לקרלוס שכילדים, בימי הקיץ החמים, אחיי ואני נהגנו לרוץ עירומים בין ממטרות. הם היו מקניטים אותי ואומרים שאין לי תוספת של נקניקייה כמו שהיתה להם. הם אמרו ששלי נראה כמו המבורגר. כשהתעקשתי שהמבורגרים טובים יותר מאשר נקניקיות, הם הפגינו מיד את ההיפך על ידי השתנה בקשתות מושלמות. כשניסיתי לשווא לעשות כמוהם הם צחקו, כי יכולתי להשתין רק ישר מטה.
"הם שכנעו אותי שנולדתי בלי משהו חיוני," אמרתי לקרלוס, "שאני לוקה בחסר, וההרגשה הזו לא הרפתה ממני [dogged me, אולי משחק מילים עם ה-hot dog המוזכר קודם] לשארית חיי. הרגשתי מרומה שלא נולדתי זכר."
"נקניקיות אינן טובות יותר מהמבורגרים," אמר קרלוס וצחק. "עבדו עלייך עם הסמכות והוודאות שיש לזכרים בילדותם, שהם עדיפים מתוקף העובדה שהורים מעדיפים בנים, ואילו הנקבות בדרך כלל אינן בעדיפות. גברים depart מעמדה מיוחסת יותר, אבל אנחנו לא עדיפים במהותינו."
נזכרתי שקלרה אישרה בפניי את אותה עובדה. "הרחם הוא נותן החיים," אמרה. "הוא יכול ליצור, להיות מקור לעוצמה, להזיז דברים, ולגרום לדברים לקרות. את טיפשה אם את מקבלת באופן עיוור עמדת נחיתות בלי להטיל בכך ספק. למה לא לקבל במקום זאת עמדה של חוזק [strength] וביטחון עצמי [confidence]. הרחם יכולה לתת לך את כל זה ועוד. היא האיבר של החיים עצמם."
קבוצה של ילדים רצה אחרי המכונית והשליכה לעברה אבנים קטנות בשובבות. קרלוס החנה לפני בית עם וילון כחול המכסה את הכניסה. מיד הצטופפו נערים צעירים סביב המכונית, מלטפים אותה ובועטים בצמיגים. אחרים שמרו על מרחק וצפו בעיניים פקוחות כשיצאנו מהמכונית.
"האם כאן המסיבה?" שאלתי, מתחמקת מעיני הילדים.
קרלוס הניד בראשו. "לא, אבל לפני כן אני צריך לחלוק כבוד לכמה חברים. הם תמיד היו מאוד חביבים אלי."
אישה לבושה בחולצה רקומה לבנה וחצאית ארוכה כחולה דהויה, וסינר חום-ערמוני, יצאה לברך אותנו. עורה היה חום וחלק ועיניה היו מבריקות, שחורות וידידותיות. קרלוס הציג אותה כדונה מרסדס [Mercedes], שחייכה בחום כשהיא תפסה בידי בלחיצת יד איתנה. היא משכה את הוילון הצידה והזמינה אותנו לביתה. החדר היה חשוך למחצה, הקירות היו מצופים בטיח מותז, ורצפת הבטון נשטפה לא מזמן במים. הופתעתי כמה קריר. וילון אדמדם, שהוצמד לחלון, העניק לחדר זוהר עדין. הווילון התנופף ברוח והניח לאור לעבור בכל פעם שהוא התרומם מהחלון.
מבעד לפתח-דלת פתוח יכולתי לראות מיטת ברזל, כמו אלה המוצבות בשורה בצריפים של הצבא. ליד המיטה עמדה שידת מגירות ועליה מזבח. ראיתי צלב עטור במחרוזת תפילה, ותמונה של גבירתנו מגוואדלופה [Lady of Guadalupe, דמות של מריה, אמו של ישו, בעלת עור כהה]. על הצלב נשען תצלום של צעיר. מצדי המקדש היו פרחים ושני נרות לבנים דולקים [votive, נרות הקשורים לנדירת נדרים]. כל מה שיכולתי לחשוב היה שמישהו מת לאחרונה, כי זה נראה כמו מקדש לזכרו של בן משפחה שנפטר.
התיישבנו על ספה בעלת צבע חום-ערמוני שאיבדה את מרבית המילוי שלה. שקעתי עמוק יותר ויותר עד שפגעתי בלוח קשה. הקפיצים לחצו על ישבני והיה לי לא נוח, אבל חשבתי שיהיה זה לא מנומס לקום ולשבת במקום אחר. שתי ילדות בסביבות שמונה ועשר תקעו מדי פעם את ראשן לתוך חדר מאחורי הווילון הכחול, ופלטו צחקוקים צוהלים. קרלוס הפסיק את שיחתו עם דונה מרסדס מספיק זמן כדי לשחק עם הבנות במשחק המשלב הצצות וצלילי בווו [peek-a-boo]. ואז אמרה המארחת משהו לקרלוס בספרדית מהירה שלא יכולתי לעקוב אחריה.
"דונה מרסדס אומרת שבני [Benny] צריך לחזור בכל רגע," אמר קרלוס. "הוא בדיוק הלך לחנות לקנות משקאות מוגזים".
"האם הוא ידע שאנחנו באים?" שאלתי,
"מישהו ראה את המכונית על הכביש," הוא ענה, "אז הוא ידע שנעצור ליד הבית שלו, כפי שאני תמיד עושה".
הייתי להוטה לפגוש את בני, בנה הצעיר של דונה מרסדס. קרלוס אמר שהוא היה באמצע שנות העשרים לחייו, ושלפעמים, כאשר הוא [קרלוס] ערך מחקר שדה בויקאם, הוא התגורר בחדר האחורי, שהיה בשימושו של בני, בזמן שבני עבד בבניית תעלות השקיה עבור החוות התאגידיות הענקיות שבבעלות ממשלת מקסיקו*. אחיו הבכור, ראול, נהרג לאחרונה במפולת אדמה במהלך פיצוץ דינמיט לצורך בניית מנהרה דרך גבעה.
"האם זה אותו בני שרוצה מקלחת?" לחשתי לקרלוס,
קרלוס הנהן. בנסיעה שלנו מגואימס הוא סיפר לי סיפור על חבר שלו שחלומו היה לחיות בארצות הברית. הוא סיפר שבכל פעם שביקר בביתו, בני התחנן בפני קרלוס להחביא אותו בתא המטען של מכוניתו ולהבריח אותו אל מעבר לגבול. קרלוס תמיד סירב, אך הדבר לא פגע בידידותם.
בני הרגיש שהגורל היכה בו מכה קשה בכך שאיפשר לו להיוולד בצד הלא נכון של הריו בראבו [Rio Bravo, נהר גדול המתחיל בארה"ב ונשפך למפרץ מקסיקו, ומגדיר את חלק מהגבול שבין מקסיקו וארה"ב]. במיוחד כאשר אמו, בהיותה בהריון שלו, ביקרה אצל קרובי משפחה בטוסון, יכלה להולידו שם, ובכך להפוך אותו לאזרח של ארצות הברית. הוא דיבר כל הזמן על ללכת צפונה, והתגאה בכך שהגיע לאריזונה פעמיים, אך נתפס וגורש. בני ידע באיזה מכוניות נהגו האמריקנים; הכיר את הבתים הגדולים שבהם גרו בהם, והוא אפילו היה בחנויות הכלבו הגדולות שבפיניקס [Phoenix].
יום אחד, כשהוא חזר מהעבודה בשדות, בני התקלח בחלק האחורי של ביתו מעל שוקת מים. הוא שוב ביקש מקרלוס להחביא אותו בתא המטען של מכוניתו כשייצא לארצות הברית ביום המחרת.
"הייתי נותן זרוע ורגל בשביל שתהיה לי מקלחת ראויה," אמר לו בני.
קרלוס הבטיח לחברו שלמרות שהוא לא יכול לקחת אותו לארצות הברית, חלומו השני יוגשם: תהיה לו את מקלחת חלומותיו.
בני נראה מופתע. "זה בלתי אפשרי," הוא אמר.
"לא באמת," התעקש קרלוס. "כשהייתי ילד עזרתי לסבא שלי לבנות מקלחת בחווה שלו. אבנה אחת בדיוק כמוה בשבילך."
קרלוס תיאר כיצד יוכל לחבר צינור למיכל אגירת המים שבחלק האחורי של הבית. בעזרת סדרת גלגלות ובעזרת כוח המשיכה, המים יזרמו למיכל קטן יותר שמחוץ לאזור הבישול. שרשרת תחובר לפקק, שכאשר הוא ישוחרר, יתאפשר למים לזרום דרך ראש מקלחת עם מספיק לחץ כדי לקלח את מי שיעמוד מתחת. הוא אפילו יבנה קיר של קנים לצורך פרטיות, ויאפשר לאסוף את המים בתוך שוקת נמוכה לצורך מיחזור.
"אתה משוגע," אמר בני לאחר שהאזין לתוכניות של קרלוס. "איזה סוג של מקלחת זה, אני יכול באותה מידה לרחוץ בתעלת ההשקיה."
קרלוס הודה שהוא היה המום.
"אני רוצה מקלחת אמיתית עם קירות אריחים, דלת זכוכית ועליה חרוטים ברבורים, כמו שראיתי במגזין" בית וגן"; ועם צנרת אמיתית של מים חמים וקרים כל השנה."
קרלוס התוודה שלא עלה בדעתו שזו הייתה כוונתו של חברו. היה עליו להודות שבני צדק; מקלחת כזו, אי אפשר היה לבנות במקום שבו הוא גר.
"האם נשארתם חברים אחרי זה?" שאלתי.
"כן, אבל המתנות שתמיד הבאתי איתי: הבגדים לשתי אחיותיו, מכשירי הרדיו, הטלוויזיה הניידת, תמיד נראו בלתי מספקים".
הווילון של דונה מרסדס נפתח ונכנס צעיר רזה וגבוה עם חיוך של מנצח, לבוש ג'ינס ליוויס אמריקאי, מעיל עור שחור וכובע בייסבול. הוא חיבק את קרלוס תוך טפיחות בשתי כפות ידיו על גבו כמה פעמים. הוא הציץ בי שישבתי על הספה, ואז חייך בביישנות כשהוצגנו זה לזה. אחרי שהחליף כמה משפטים באנגלית, נראה שהוא מיצה את הרפרטואר שלו והשיחה חזרה לספרדית.
דרך פתח בווילון התבוננתי בבנות המשחקות בחוץ. בשלב מסוים דונה מרסדס לקחה אותי לאזור המרפסת האחורית המכוסה ברמדה. זה היה גם אזור המטבח שבו התבשל אוכל בסירי אלומיניום ענקיים מעל בור בעל אבנים בהיקפו. בצד יכולתי לראות מיכל מים. בחנתי את האזור בעין הקבלן שלי, תוהה אם אפשר לבנות מקלחת. היה מספיק מקום, אך כמובן, לא אינסטלציה.
חשבתי על חדר הרחצה היפה בבית של קלרה, עם מים הזורמים באופן מסתורי מתחת לרצפה. המים הוזרמו ממעיין תת קרקעי טבעי. אבל לא היו מים זורמים סביב ביתו של בני, למעט המים מהבאר, שהשימוש בהם היה מוגבל, והיה צריך להביא אותם אל הבית עם דלי. הבנתי שבניית מקלחת בביתו של בני היא משימה בלתי אפשרית, וזה יצריך שיפוץ של הקהילה כולה.
לאחר הפוגה מנומסת קמנו ונפרדנו. בני בא איתנו על מנת ללוות אותנו חלק מהדרך. הוא אמר שאנחנו צריכים אותו על מנת שיראה לנו את הדרך, כי הכבישים לא סומנו ואם נרד מהכביש הראשי נוכל בקלות לאבד את הדרך. חוץ מזה, גם הוא רצה לבקר בבאקום [Bacum], שם חי דודו האהוב.
כשנסענו, קרלוס שוחח עם בני במושב הקדמי. היה לי ברור שקרלוס נעשה עצבני. ידיו אחזו בחוזקה בהגה, כאילו היה מכווץ את אגרופיו. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שבני תפס טרמפ, אבל אחר כך הסקתי שזה היעד שלנו שגרם לו להיות עצבני.
גם אני הייתי חסרת מנוחה [ill at ease]. אחרי עבודת סיכום יסודית הגעתי למסקנה שמעולם לא אהבתי מפגשים חברתיים, מכיוון שהייתי נוקשה-מדי, חוששת-מדי לעשות טיפשה מעצמי. מאוחר יותר הייתה לי סיבה טובה שלא להיות בקשר עם אנשים ועם עיסוקיהם. גם קלרה וגם אמיליטו הזהירו אותי שלא ליפול טרף לפקודות המהפנטות [mesmeric commands] השולטות באינטראקציה החברתית.
"הדבר היחיד שגבר רודף אחריו," אמרה קלרה בכנות הנהוגה על ידה, "הוא לתמרן אישה למצב בו הוא יוכל להשאיר את התולעים הזוהרות שלו בתוך גופה."
"על מה את מדברת?" דרשתי לדעת.
קלרה הסבירה שבמהלך האקט המיני, גבר משאיר את האנרגיה שלו בתוך גוף האישה. תולעים זוהרות אלה, כפי שהיא כינתה אותן, על ידי שהן ניזונות מהאנרגיה של האישה, מכריחות אותה לתמוך בגבר מבחינה אנרגטית, בניגוד לרצונה או לידיעתה. מכשפים אינם מבזבזים את האנרגיה המינית שלהם, אלא מאחסנים אותה כדי להשתמש בה לחלימה או לייקוש.
"שתי פעילויות אלה דורשות כמויות אדירות של אנרגיה," אמרה קלרה. "האנרגיה הבסיסית שלנו היא האנרגיה המינית שלנו. לכן אסור לנו להשחית [dissipated, להתהולל] אותה ביחסי גומלין [exchange] רגעיים עם מישהו שאנחנו לא “סופרים” [don't give a hoot about]."
היא אמרה שברמה האנרגטית נשים מהופנטות מגברים. רק על ידי עבודת סיכום של חייה, יכולה אישה לשחרר את עצמה מהנטל של ההכרח להעמיד את האנרגיה שלה באופן קבוע לרשות הגברים.
המכונית פנתה לפתע לדרך עפר, וכמעט התנגשה בקקטוס סגוארו ענק שנפל על צדו. משם ואילך הנסיעה הייתה קופצנית. הרמתי את החלון כדי שהאבק לא ייכנס לרכב וסרקתי את פני השטח דרך הזכוכית המלאה בכתמי חרקים מעופפים. ציפיתי לראות אחוזה קולוניאלית כמו זו של קלרה, מוסתרת בין השיחים הצפופים וחורשות עצי המסקיט [mesquite], אבל כל שראיתי היה מקבץ של בתים העשויים לבני בוץ מיובשות, שהוחזקו יחדיו בעזרת קש דחוס, הבנייה האופיינית לאזור.
קרלוס החנה את המכונית על כתף חצץ.
"האם אנחנו כאן?" שאלתי בצורה צולעת. "אני לא רואה שום מקום שהוא גדול מספיק למסיבה."
"עלינו להוריד את בני כאן," הוא אמר, "כאן גר דודו."
נפרדנו לשלום והבטחנו שנפגש שוב למחרת, כדי לחפש מסכות פסקולה [Pascola], שקרלוס רצה לתרום למוזיאון האתנוגרפי של האוניברסיטה. ואז בני נתן לפגוש של המכונית טפיחה איתנה, כאילו לשלח אותה לדרכה, והמשכנו בדרך עוד כמה קילומטרים. לפני קיר צפוף של שיחים עצרנו שוב.
"אנחנו צריכים ללכת קצת," אמר קרלוס ויצא מהמכונית.
ליבי שקע מהמחשבה על הליכה דרך הסבך בסנדלי השמלה שלי. אבל הלכנו. או יותר נכון קרלוס הלך. אני צלעתי מאחוריו כמו פרד צולע. חצאית הפשתן שלי הייתה מכוסה באבק, וזרועותיי החשופות נשרטו מהסבך.
"אני צריכה להוריד את הגרביונים שלי," אמרתי אחרי כעשרים דקות של מסע. "יש בהם יותר מדי קרעים. אני לא יכולה להופיע עם רגלי [pokadot]."
קרלוס הסכים. הלכתי מאחורי עץ טולן [tollan] והסרתי בדיסקרטיות את הגרביונים, וניצלתי את ההזדמנות להשתין מרוב עצבנות. הכנסתי את הגרביונים לתיק הכתף והצטרפתי אל קרלוס שהביט בקקטוס קטן בהמשך השביל.
לא היה לי מושג לאן אנחנו הולכים. כל שיכולתי לעשות היה ללכת אחרי קרלוס, שנראה נינוח בחולצה ארוכת השרוולים ובג'ינס שלו. קינאתי בזריזות בה הוא הילך על השטח הלא שטוח במגפי ההליכה שלו. מדי פעם הוא החזיק הצידה ענף עץ או שיח קוצני כשעברנו.
"האם אנחנו לא יכולים לחזור למכונית להחליף את נעליי?" שאלתי בידיעה שאנחנו לא יכולים. האמת היא שרציתי ללכת רחוק מזה. רציתי לנסוע למוטל, לעשות צ'ק-אין ולשבת בצל מטריה ליד הבריכה וללגום סודה צוננת.
"לא, אנחנו לא יכולים לחזור," הוא אמר בהחלטיות. "הם מחכים לנו, ואנחנו כבר מאחרים".
החמצתי פנים ושירבבתי את שפתיי.
"אנחנו כמעט שם," הוא אמר בהרגעה.
ריח העשן גרם לי להעלות את קצב ההליכה, כי ידעתי שאנחנו מתקרבים למגורים. הבטן שלי נהמה; היה לי תיאבון אכזרי. תהיתי אם אוכל לאכול את האוכל או שאצטרך להסתפק בכירסום מנומס, כששמעתי את קרלוס אומר, "אני רואה שהם כבר התחילו בחגיגה. נמהר, הם מצפים לנו."
חצינו גשר עץ מעל ערוץ; היו מים תחתיה בארויו [arroyo, ערוץ בעל קירות תלולים בגלל זרימה חזקה, באיזורים צחיחים]. הקרשים השבורים חרקו כשעברנו. עצרתי להסתכל מטה. המים היו בוציים ואיטיים. זה נראה כמו זרם של שוקולד-חלב. הוא בטח ירד מהאזור של סכר אוברגון [Obregon], שם היה משקע חימר אדמדם. חשבתי עליו כנהר שוקולד, כי הוא נראה כמו קקאו סמיך.
ואז ראיתי את הבית חבוי בין עצי מנזנילה צפופים. זו לא היתה אחוזה יפה כמו של קלרה, אלא קבוצה של בקתות צנועות עשויות לבני טיט. ילדים ותרנגולות רצו בחצר. כלב רחוב שנורר שיירים. מעבר לפינת הבית היה קשור חמור ליתד באדמה, שהיה מסוגל לרעות רק עד למרחק שהחבל סביב צווארו איפשר לו.
הרגשתי רגע של אימה מוחלטת. לא הייתי שונה מאותו חמור עם קולר על צווארו שלא התאפשר לו לנוע מעבר לגבולות העולם הידוע שלו. עם זאת, כולנו כאלה. אם נמשוך בחבל חזק מדי אז נחנוק את עצמנו. לרשותנו עומדים אמצעים לחתוך את כבלינו, אולם הפחד מונע מאיתנו לנסות אי פעם. וגם כשאנו חותכים חבל אחד, חבל אחר הופך לגלוי, בקשר עצום הקשור למספר אינסופי של חבלים, שכולם משרתים את אותה מטרה: להחזיק אותנו קבועים למקומנו ולא לאפשר לנו לסטות מהחיים שאליהם נולדנו.
כשחציתי את הגשר החורק על גבי שלבים רופפים, ידעתי שקלרה או נלידה לא יהיו בין האורחים המוזמנים: לא אפגוש אותן כאן היום.
.
********************* סוף *******************
מוסיקה
הערות ותוספות
25.3.21
היום, יום חמישי, ה-25.3.21, הוא (כנראה) יום עוצמה.
במחזוריות של ח"י ימים שוטפת את הארץ אנרגיה מהיקום ומזינה אותו, ככל הנראה דרך מקומות עוצמה. זוהי אותה האנרגיה שהלוחמים שואפים לצבור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה