תזכורת: הטקסט של טאישה הוא טיוטה, וככזו הוא כולל חוסר ליטוש, טעויות כתיב, מחיקות ותיקונים בעט, פונטים שלעתים קרובות מאד קשים לזיהוי...
אבל האם אנו מתלוננים? 
תזכורת: כל הסוגריים ותוכניהן הן תוספות שלי, המתרגם.
*******************************
גואימס [Guaymas] בלילה
קרלוס החנה את המכונית ליד המזח כדי שנוכל להשקיף על הים הלא שקט [choppy, גלים קטנים רבים]. רציפים ומחסנים חסרי חן [dry], מפחידים, המוארים באורות לבנים, הטילו את צלליהם על גבי שמי הדמדומים. מאיזשהו מקום באוקיינוס הגיחו גניחות עמוקות של צופרי ערפל. הצלילים נסחפו חזרה לחוף כשהם נושאים מצב רוח עגום. הצליל היחיד, הגלמוד יותר מצופר הערפל, היה גניחת בלמי האוויר בלילה, כאשר משאיות נעצרו בהדרגה. הצליל הזה תמיד העלה בי את דמותם של ארץ שטוחה עצומה ונהג בודד ללא מחסה או בית.
האוויר היה קריר. כרכתי את הפונצ'ו סביבי כדי שהחום לא יתפזר. נזכרתי בשמיכת הצמר הסרוגה שהיתה לי בילדותי, שנעלמה יחד עם המזכרות האחרות שלי, כאשר בת הדודה של קלרה איחסנה את הדברים מהדירה שלי. מי שעבר על הדברים שלי [עשה סלקציה] עשה עבודה יסודית במחיקת זהות האדם אליו הם היו שייכים. הם השליכו במכוון את הפריטים בעלי המשמעות האישית, כמו אלבום התמונות שלי, הנמר הממולא מהילדות, גם ז'קט הזמש החביב עליי, ומדי הקראטה והחגורה השחורה שתמיד לבשתי לתרגול. מה שנארז בארגזי האחסון היו פריטים כמו כלי מטבח, סירים ומחבתות, מגבות ובגדים שכמעט לא לבשתי. הם יכלו להיות שייכים לכל אחד; חסרי כל תחושה של היסטוריה אישית או אינדיבידואליות.
הייתי בעיצומו של אבל נוסטלגי על האבידה שלי כשראיתי מעטפה לבנה שהודבקה למכסה של אחד הארגזים. בתוכה היה פתק מנלידה. נאמר שם: "אל תתאבלי על ה-menientos שלך; העבר עבר [then is then]; העכשיו הוא עכשיו." לכרטיס הוצמדו בקליפס שבעה שטרות חדשים [crisp] של מאה דולר. המשמעות הייתה שעליי לקנות כל מה שצריך.
למשך זמן מה פשוט עמדתי שם עם הפתק והשטרות בידי. ואז, כשהתחלתי להירגע ולהעריך את המצב, הבנתי את התמרון המיומן של נלידה. היא ידעה שאתקשה להיפרד ממזכרותיי, ולכן, במכה אחת היא עשתה זאת בשבילי. המחשבה שלעולם לא אראה אותה שוב גרמה לכל כעס שלי להיעלם, וההיצמדות [attachment] שלי לדברים נראתה חסרת חשיבות. באותו מקום ובאותו רגע הבטחתי לעשות כל מה שנדרש כדי לשבור את האחיזה שיש לדברים עליי. נשבעתי בכל לבי להילחם בחמדנות, בתאוות בצע וברחמים העצמיים. אך ככל שהימים גדלו לחודשים, נחלשה נחישותי, כי הופגזתי ללא הרף בזיכרונות העבר ובהשפעות ההווה, שמשכו אותי לעבר רכישה והיצמדות. נראה היה שאני מנהלת קרב שאי אפשר לנצח בו.
חלפנו על פני הרציפים החשוכים שהטילו צללים שחורים מאסיביים על המדרכה. חשבתי על חוכמת אי-ההיצמדות [sense of detachment] המעולה של נלידה כשראיתי את השלט המהבהב של פונדק רמדה [Ramada]. קרלוס היפנה את הרכב לחניה המוארת היטב.
"נשהה כאן הלילה, אם זה בסדר מבחינתך," הוא הודיע. "נמשיך לעיירות היאקים בבוקר."
המתנתי במכונית בזמן שהוא רשם אותנו, ואז נסענו סביב אחד האגפים של הבניין הדו-קומתי הראשי, וחנינו שוב. החדרים הסמוכים היו בקומת הקרקע ונפתחו למסדרון מקורה ארוך שהוביל לאזור בריכת שחייה מגודרת.
"בואי נחטוף משהו לאכול," הוא הציע. "אני מכיר מסעדה טובה ליד מרכז העיר, הנמצאת רק כמה רחובות מכאן. אנחנו יכולים ללכת, אם תרצי.”
"אני לא עייפה," אמרתי והתכוונתי לזה.
הנחתי את התיק שלי על המיטה והבטתי במראת האמבטיה. רציתי לשטוף את השיער שלי, אבל קרלוס אמר לפגוש אותו בעוד חמש עשרה דקות, ולא רציתי לתת לו לחכות. חוץ מזה, לא רציתי שיחשוב שאני אחת מאותן נשים שלוקח להן שעות להכין את עצמן [priming] מול מראה. קלרה ריפאה אותי מזה.
מכיוון שלא היו מראות בביתה, התרגלתי לבצע את ההיגיינה היומית שלי ביעילות מרבית. קלרה גם גמלה אותי מתסרוקות ומאיפור, שלדבריה חסם את זרימת האנרגיה הטבעית סביב הפנים. יום לאחר שהגעתי לביתה היא הושיטה לי קופסת טישו ואמרה לי במילים שאינן נשמעות לשתי פנים לנגב את השפתון שלי. הייתי נבוכה ועצבנית, כי זה הזכיר לי סצינה שהתרחשה בעבר בחטיבת הביניים כשהאחות ביאטריס ניגשה אליי באולם, הגישה לי טישו וחייבה אותי לנגב את השפתון. עכשיו קלרה גרמה לי לעשות את אותו הדבר והרגשתי מגוחכת.
"אני חופשייה, לבנה ובת עשרים ואחת," אמרתי לה, "ואני בהחלט מבוגרת מספיק כדי לשים שפתון."
"אין לזה שום קשר לגיל," אמרה קלרה בנחרצות. "אם את רוצה להיות ליצן ולצבוע את הפנים שלך, בבקשה. אבל על מנת לאגור אנרגיה, צריך לשמור על העור, במיוחד סביב הפה, העיניים והמצח, נקי מחומרים מזיקים. אפילו בקרם פנים יש להשתמש במשורה."
היא נכנסה לדיון ארוך אודות האופן שבו כימיקלים, אפילו מה שנקרא מייק-אפ אורגני נספג על ידי העור ונבלע בגוף, כמו במקרה של שפתון, באמצעות מגע עם הלשון.
"מה עם מסקרה?" אמרתי ברוגז, "את רוצה שאראה כמו ארנב עם עיניים ורודות?"
קלרה הרימה את ידיה בכעס. "עדיף להידמות לארנב מאשר לעטלף מהגהינום" היא אמרה. "החומר השחור ההוא שרץ מסביב לעינייך, מכיוון שאת משפשפת אותן כל הזמן. למה שלא תשאירי את פנייך טבעיות? אין פה גברים שתוכלי למשוך."
"אם אני לא שמה על עצמי קצת סומק, אני נראית כמו מת שהתעורר," התעקשתי.
"את נראית כמו מת שהתעורר אם את שמה סומק," אמרה קלרה כשהיא מחליקה את ערכת האיפור שלי מעבר לדלפק אל פח האשפה. "תפסיקי להשתמש באלה, והזוהר הטבעי של העור שלך יזרח דרכו, והצבע שלך יחזור. רק תחשבי על כמה זמן תחסכי כשלא תצטרכי לדאוג לאיך את נראית. חוץ מזה, כמו שאמרתי, את לא נמצאת כאן כדי לצוד גבר [to bag a man]. שזה כל עניינו של האיפור. האם אני צודקת?"
היה משהו בדבריה. מגזיני האופנה והפרסומות הוליכו להאמין שאישה לא הייתה לבושה לגמרי, אלא אם כן התאפרה. החלטתי לפעול על פי הצעותיה, ואחרי שבועיים בלבד, כפי שאמרה קלרה, חיוורון העור שלי, שהתעמעם באופן שיטתי, החזיר לעצמו את הברק הטבעי שלו.
סגרתי את ברז המים ושמתי קצת שפתון גלוס, העשוי דונג דבורים טבעי, שלפי התוכנית שלי, בהיותו חסר צבע וחסר ריח, לא נכנס לקטגוריית האיפור. ואחר כך, כשאני עטופה עם הפונצ’ו שלי, חיכיתי לקרלוס מחוץ לדלת שלי, כשברשותי כמה דקות פנויות.
הלכנו לרחבה המוקפת בארקדה [שדרת עמודים מחוברים בקשתות] של חנויות. המסעדה הייתה בקומת הקרקע של מלון ישן. היו שם בחוץ שולחנות לאורך הארקדה, אך רוב האנשים ישבו בפנים, בגלל אוויר הלילה הקריר והנמרץ [brisk]. מלצר גבוה, הלבוש כולו בשחור, למעט מגבת לבנה סביב מותניו, הושיב אותנו ליד עמוד שתמך את קומת הביניים, שבה נגנים ניגנו מנגינה תוססת. בדקתי את התפריט, אך לא הצלחתי להחליט מה להזמין. כשהמלצר חזר, קרלוס הזמין סטייק ואורז, ושפע טורטיות לשנינו.
"אל תאכלי את העגבניות", הוא הזהיר כשהמלצר הביא סלט קטן של עגבניות ובצל, שככל הנראה מגיע עם הארוחה.
"אם אוכל את העגבניות, האם אמות?" שאלתי בדאגה.
סיפרתי לו על מה קרה פעם לפרופסור לאנתרופולוגיה שלימד אותי. בעת שהוא נסע לכפר שבו הוא היה אמור לנהל את עבודת השדה שלו בגינאה החדשה, הוא קטף עגבנייה בשלה ישירות מהשיח ואכל אותה. כעבור שעה כל גופו היה מכוסה בגושים והוא נפל לתרדמת. ארבעה ילידי גורורומבה [Gururumba] מיטיבי לכת נאלצו לשאת אותו במורד צלע ההר באלונקה מאולתרת, שם הוא הובהל לבית החולים המקומי. התברר שהאנתרופולוג היה אלרגי לרעלנים שבאותו סוג מסוים של עגבניות, והוא כמעט מת.
"שום דבר דרמטי כמו זה," ענה קרלוס. "אבל ללא ספק תחטפי את הנקמה של מונטזומה [Montezuma's revenge, שלשול שממנו סובלים תיירים במקסיקו]."
"שמעתי שזה יכול להיות די דרמטי כשלעצמו," אמרתי, מזיזה הצידה את הסלט.
סיימנו את הסטייקים. זה היה בשר טעים, מושרה ברוטב חריף עם בצל מטוגן.
"את לא מתכוונת לאכול את האורז שלך?" שאל קרלוס כשהוא מצביע על הערימה הבלתי נגועה על צלחתי.
"אני אף פעם לא אוכלת אורז".
"האם זה נגד הדת שלך?" הוא הקניט.
"לא, אני פשוט לא אוכלת את זה. אפילו כילדה, אמא שלי, שידעה שאני לא אוכלת אורז, תמיד הכינה לי במקום זה מחית תפוחי אדמה. אני לא יודעת למה לא אכלתי אורז, אני פשוט לא אכלתי".
"אולי זה בגלל שהיית נסיכה."
התמרמרתי על הרמיזה שהייתי מפונקת, אשר מבחינתי היה הדבר הרחוק ביותר מן האמת. "היא פשוט הכינה לי תפוחי אדמה, כי היא ידעה שאני לא אוכל את האורז. אם אתה באמת רוצה לדעת, אורז הזכיר לי ערימת תולעי מעיים, שכשהסתכלתי למטה הם נראו כאילו קיבלו חיים בצלחתי. פשוט לא יכולתי לבלוע אותם".
קרלוס הציץ בי וניענע בראשו. "מקרה מעניין לד"ר כץ [Katz]," אמר בכובד ראש.
"מיהו ד"ר כץ?"
"הוא פסיכיאטר שעבדתי אצלו פעם במכון הנוירופסיכיאטרי, ב[אוניברסיטת] U.C.L.A. הוא נהג לראיין חולים ואני סיווגתי את הפגישות המוקלטות במונחים של ניתוח תוכן קפדני".
"היית ב N.P.I?" אמרתי מופתעת. "גם אני. עולם קטן".
"לשם מה היית שם?" הוא שאל מודאג.
הזדעזעתי מהמחשבה שהוא חושב שהייתי במכון הנוירופסיכיאטרי כמטופלת. חשתי עלבון מחוסר האמון שלו בשפיות שלי.
"לא הייתי מטופלת," אמרתי במהירות כדי להבהיר דברים. "הייתי שם כדי לעשות מחקר, בדיוק כמוך, רק שאני עבדתי על פרויקט הקשור בילדים אוטיסטים".
"זה נשמע מעניין," אמר וכיבד את עצמו באורז שלי.
"למעשה, זה היה אחד הפרויקטים המשעממים ביותר שעבדתי בהם אי פעם". העברתי אליו את הצלחת, כדי שהגרגרים לא יתפזרו על כל השולחן. "מטרת המחקר היתה להביא את הילד לדבר, או ליתר דיוק, להגות פונמות. הייתי צריכה לשבת מול הילד, שהיה בתא בידוד קטן עם חלון, כדי שהוא לא יהיה מוסח. הייתי מחזיקה את פניו ואומרת, "תסתכל עליי, תסתכל עליי. תגיד mmm. mmmm. mmmm. הילד היה מתפתל ומסתכל הצידה, ומנסה לרדת מהכסא שלו, כל דבר מלבד לעשות את הצליל mmm. אם במקרה הוא עשה את הצליל mmm, או משהו בעל דימיון קלוש, ההליך הכתיב שאני מכניסה סוכריית M&M לתוך פיו. ואז עברתי לפונמה אחרת, חוזרת על המילים, "תסתכל עלי. תסתכל עלי. תגיד ahh. ahh. ahh. וכן הלאה במשך כשעה, עד שהצטמצמתי לכדי אידיוט מקשקש".
"האם הייתה לך הצלחה רבה עם גישה זו?" שאל קרלוס.
"אתה צוחק. זה היה חסר תקווה. אני בספק אם אפילו אחד מהילדים למד לדבר, אם כי לא נשארתי בפרויקט מספיק זמן כדי לגלות. נעשיתי כל כך מתוסכלת בניסיון להשיג את תשומת לבו של הילד ובהשמעת כל אותם צלילים מוזרים, שבסופו של דבר אכלתי את רוב סוכריות ה-M&M בעצמי. אני מניחה שתגמלתי את עצמי על הקשיים שהיו לי בהבאת הילד לשבת בשקט. אני חייבת להודות שהוספתי לא מעט קילוגרמים באותו קיץ. מבחינתי, הילדים האלה היו בלתי ניתנים לאימון.
"אני לא מסכים," אמר קרלוס. "היתה לי ילדה אוטיסטית בטיפולי, ואחרי כמה שבועות בלבד, הבאתי אותה למעשה לדבר. לקחתי אותה לקרקס ולגן החיות, היה לנו זמן נהדר. היא דיברה, אבל רק אליי".
"חשבתי שעשית ניתוח תוכן על ראיונות מוקלטות ב N.P.I," אמרתי.
"עשיתי את זה אחרי שפוטרתי מעבודתי עם ילדים אוטיסטים," הסביר קרלוס. "ראש הפרויקט זעם כי התייחסתי לילדה כמו אל בן אנוש. באמת חיבבתי אותה. עבורי היא היתה בת אנוש נהדרת, לא רק סוביקט מחקר".
"הוא כנראה קינא בהצלחתך," אמרתי. "אני יודעת איך זה בין חוקרים, כל אחד רוצה לטעון לזכותו על פריצת דרך כלשהי".
קרלוס משך בכתפיו. "הוא נתן לי עבודה שבה לא הייתי באינטראקציה ישירה עם אנשים, הוא הטיל עליי להקשיב לקלטות של פגישות פסיכיאטריות. הקשבתי שעות על גבי שעות לתלונות של אנשים על כל נושא שאפשר להעלות על הדעת. כמה מהבעיות היו אמיתיות, אבל רוב הזמן אנשים רק רצו תשומת לב".
"זה כנראה נכון,” אמרתי, סופגת את הרוטב עם חתיכת טורטיה."מי לא רוצה תשומת לב או חיבה."
קרלוס הביט בי שוב. "השאלה האמיתית היא," הוא אמר, "מי מוכן לתת אותן? יש לי חבר, שכל בוקר פותח את חלון חדר השינה שלו וצועק בכל עוצמת ראותיו: ’האם יש שם מישהו שאוהב אותי?’. כמובן, הוא שונא את אשתו ואת כולם סביבו. אבל לעצמו הוא רוצה אהבה ללא תנאים."
"אתה בטח חושב שאני אף פעם לא אוכלת אורז כי אני רוצה תשומת לב, או אולי אהבה," מלמלתי במודעות עצמית.
"אינני יודע," הוא אמר. "את תגידי לי."
הוא הביט בי בצורה כזאת שהייתי צריכה להסיט את עיניי. אהבה עבורי היתה נושא עדין שלא הסכמתי לדון בו.
"אגב, האם את אוכלת תירס?" שאל קרלוס.
הדרך שבה הוא אמר את זה גרמה לי לחשוב שהוא מנסה להעריך את הפרופיל הפסיכולוגי שלי באמצעות מוצרי מזון.
"אין לי שום דבר נגד תירס. למעשה, זה הירק החביב עליי," אמרתי, מגזימה את הלהט שלי.
"אז בואי נאכל איזה פאי תירס ממותק".
כשהפאי הגיע, לקחתי נגיסה. אף על פי שמעולם לא אכלתי תירס לקינוח, הייתי צריכה להודות שהעוגה היתה טעימה מאד.
אחרי שקרלוס שילם למלצר, הוא הציע שנלך לסרט. הייתי נרגשת מכדי לישון, אז הסכמתי, למרות שהנחתי שהסרט יהיה בספרדית, ולכן יהיה לי קשה להבין.
התיאטרון היה במרחק כמה רחובות מהמסעדה, אם כי הוא לא נראה כמו בתי הקולנוע שהייתי רגילה לראות בארצות הברית, שהיו בעלי marquis של אורות ניאון מהבהבים. זה היה בניין בסגנון ספרדי רגיל, עם כמה כרזות בחזיתו וחלון קטן עבור התא המשרדי [דלפק הכרטיסים, כנראה]. יכולתי לראות מהכרזות שהאטרקציות הקרובות כללו סרט עם צ'רלס ברונסון ועוד עם Cantintlas [שחקן קולנוע מקסיקני].
"האם את בעד טיפול אמיתי (?) [real treat]," אמר קרלוס. "הם מציגים סרט קונג פו. סיפרת לי שלמדת אומנויות לחימה".
הוקל לי, כי בסרטי אמנות לחימה לא היה צריך להבין את השפה. הפעולה [האקשן] דיברה בשם עצמה.
היה חשוך כשנכנסנו לתיאטרון. על סמך מלמולי האנשים הרגשתי שהחדר גדוש. כשעינינו התרגלו לחושך, קרלוס הוביל אותנו לשורה אחורית, בה מצאנו שני מושבים ריקים. הייתי מודעת מאוד לריחות סביבי. מישהו מאחוריי השתעל בכבדות. הוא בטח גם שתה, כי חשתי את הריח המובהק של אלכוהול המגיע מכיוון זה. גרוע מכך, ריח של שתן מעופש נדף מכיוון השורה האחורית.
הסרט בדיוק התחיל. זה היה סרט של ברוס לי מדובב לספרדית. קולו המדובב כלל לא נשמע כמו קולו של ברוס לי עצמו, שהיה קצת צווחני [screechy], במיוחד כשהוא נכנס לסחרורי הקול [vocal gyrations] שלו במהלך שגרות הלחימה שלו. הקול המדובב היה בריטון עמוק, גס מאוד, והולם את הדימוי המקסיקני ללוחם קונג פו. אבל התרגלתי במהרה לקול ולריחות, ונשביתי באקשן.
ברוס לי ביצע את שגרת הנונצ'אקו המורכבת שלו. הקהל צעק, עודד, geared ושרק ללא בושה כשהוא הצליף את הנונצ'קו אל מתחת לזרועו במהירות מרשימה. יכולתי לומר שרוב הקהל הוא גברים, אך היו בקבוצה כמה נשים, מכיוון שראשיהן נשענו על כתפיהם של בני זוגן. שיערתי שהם זוגות צעירים שיצאו לדייטים.
כלי נשק היו משהו שהמדריכים היפנים הקפדניים [purist, נצמדים למסורת] שלי לימדו רק את התלמידים הגברים. כששאלתי את המורה לקראטה שלי מדוע אינני יכולה ללמוד שימוש בנשק בדיוק כמו תלמידיו הגברים, הוא הכניס אותי למשרדו הפרטי והסביר לי בזהירות את המשמעות האמיתית של קראטה. התו 'קארה' פירושו 'ריק', הוא אמר, ו 'טה' פירושו כף יד מאוגרפת, או יד. לכן, המהות של הקראטה היא יד ריקה, הנלחמת ללא נשק. הוא הבהיר שעליי להקדיש את עצמי ללימוד המהות של הקראטה, ולא לדאוג ללימוד כלי נשק, שמלכתחילה אינם כה שימושיים בידי אישה.
"הגוף הוא נשק," הוא אמר. "זהו נשק מהדרגה הגבוהה ביותר. עשי אותו מושלם, ותהיי בשליטה בכל מצב."
"מה קורה כאשר אני הולכת בסמטה חשוכה ואני מותקפת על ידי חבורת בריונים?" שאלתי. "האם אז אוכל להגן על עצמי?"
"למה שאפילו תחשבי ללכת בסמטה חשוכה?" הוא אמר. "הכלל הראשון של אמן לחימה הוא להימנע מצרות לפני שהן מתחילות." הוא מעולם לא אמר לי איך עושים את זה, כי אני בטוחה שהוא לא ידע. אבל כששאלתי את מר אבלאר: "איך אתה נמנע מצרות לפני שהן מתחילות?" הוא ענה, "גוף האנרגיה שלך יגיד לך היכן יש צרות. אפשר לראות עם גופך האנרגטי את המתרחש סביבך. שחזרי [בעבודת הסיכום], ותני לרואה [seer] שבתוכך לבקוע [emerge] ולבוא להצלתך." הוא הוסיף שמכשפים המאמנים את הגוף האנרגטי, או הכפיל, מסוגלים לעבור דרך קירות או לעוף באוויר, ולעשות כל מיני דברים שהגוף הפיזי לא יכול לעשות.
ברוס לי פלט את אחת היללות המסוגננות שלו כשהוא מנטרל חבורת בריונים עם סדרה של בעיטות מעופפות מדוייקות. הבטחתי לעצמי שעם חזרתי ללוס אנג'לס אתחיל משטר של תרגול אמנות לחימה יומיומי. ואני ואתחיל שוב את עבודת הסיכום שלי, וגם לא אזניח את ההעברות הכישופיות [מעברים קסומים] שקלרה לימדה אותי. אפנה זמן לעשות אותם. רציתי יותר מכל שהרואה שבי יתעורר.
חשתי משב אוויר על צווארי. חשבתי שהם בטח הפעילו את מיזוג האוויר במלואו, למרות שלא שמעתי שום מנוע פועל. העפתי מבט מעלה לראות אם איזה מאוורר פועל, אבל כל שראיתי היה תקרה שחורה אחידה ועליה צבועים פסים לבנים וכמה תעלות מיזוג אוויר. מישהו ממש פישל עם צביעת התיקרה היתה המחשבה שלי. החזרתי את תשומת ליבי לסרט, אבל משב הרוח לא פסק.
לבסוף רכנתי אל קרלוס. "אני משערת שלא נוכל לשנות מושבים," לחשתי. "המזגן נושף לי ממש על הצוואר."
"הרוח בגואימס נעשית די סוערת בלילה," הוא אמר מבלי להסיט את עיניו מהסרט.
"רוח? איזה רוח?"
הסתכלתי שוב כלפי מעלה וחוויתי רגע של דיסוננס תפיסתי מוחלט. פתאום ראיתי שאנחנו יושבים בשטח פתוח, ומה שחשבתי שהוא משטח חלק לחלוטין עם כתמי צבע היה השמיים; הצבע היה גושי עננים, ותעלות האוורור היו צללי עצים. זה היה כאילו איזשהו כוח הגיע והסיר את הגג בזמן שצפיתי בסרט. הרגשתי את בטני שוקעת כמו בנסיעה במעלית הנעה במהירות; בו זמנית החלק העליון של ראשי התפשט [expand, התרחב] כלפי מעלה, תוך עיוות גופני חריף. תפסתי את זרועו של קרלוס לתמיכה, כי הרגשתי שחלק ממני נורה [כתוב, shooing, מסולק, אבל כראה שהכוונה ל-shooting] ישר כלפי מעלה ואני עולה מעל התיאטרון לאוויר.
"אין גג," לחשתי. "אנחנו בשטח פתוח!"
קרלוס פנה אלי ואמר, "חשבתי שאת יודעת זאת כשנכנסנו."
"איך הייתי אמורה לדעת את זה. היה חשוך כשנכנסנו."
חשתי גועל מעצמי על שנתפסתי לא מודעת, לאחר שהסכמתי להיות קשובה יותר, וחשתי מגוחכת מכיוון שלא הבחנתי בעובדה הברורה מאליה כל כך כמו תקרה חסרה. ידעתי שלמרות עבודת הסיכום, עדיין התייחסתי לכל דבר כמובן מאליו [took everything for granted]. אם משהו לא יפגע בראשי ממש, לא אשים לב אליו. תליתי את האשמה של קהות החושים שלי בחינוך מעמד הביניים העצל שקיבלתי. למדתי בבתי ספר קתוליים ואומנתי לציית לסמכות ללא עוררין. כל חיי התבססו על קבלה על עצמי דוגמה [dogma], על אמונה בעולם הסובב אותי מבלי לחשוב, לחקור או להטיל ספק בסובב אותי.
קלרה הזהירה אותי ממצב זה, זמן קצר לאחר שהטילה עליי את עבודת הסיכום. היא אמרה שיש לי גוף אנרגטי עצל [sluggish], למעשה, רדום לגמרי.
"ארבעה ערכים נמסרו לך על ידי הורייך: בתי הספר שבהם למדת, התרבות בה את חיה, וכוח המחשבה עצמו, אשר גורם לך להיות בלתי מסוגלת להתרחק מהצפוי," אמרה. "אם לא תשחזרי [בעבודת הסיכום] את חייך, את תחיי ותמותי בדרך של הוריך. את לא צריכה להסתכל רחוק יותר מהמשפחה שלך כדי לדעת מה מחכה לך."
דבריה נתנו לי טלטלה אדירה, משום שלחזור [repeat] על חייהם של הוריי היה הדבר האחרון שרציתי לעשות. עם זאת, למרות עבודת הסיכום, כוח מסתורי עדיין גרם לי לתפוס במונחים של תבנית נתונה [given mold]. כל התיאטראות על פי ניסיון העבר שלי היו בעלי גגות, ולכן ההווה לא יכול להיות יוצא מן הכלל. לא ידעתי מה גרם לי לפתע להבין שההנחה שלי מוטעית. אולי אותו כוח שגרם לי לשים גג מעל ראשי, איפשר לי עכשיו לראות שאין שם גג. זה היה הכוח המסתורי של הכוונה שהפנומנולוגים מנתחים [analyze], אשר לעומתם, המכשפים מנסים לשנות ולשבש [disrupt] אותו באמצעות הפרקטיקות שלהם.
על פי הפנומנולוגים, הפשטתי [את הבשר, fleshed out] מהתפיסה ונתתי לתפיסה התאמה [congruency] מרחבית וזמנית. התפיסה מגיעה מוכנה לשימוש. כל שצריך לעשות, כילד, זה ללמוד קטגוריות מסוימות ואז העולם [מופיע] לנגד העינים כשהוא עקבי ושלם, ובלתי ניתן לשינוי. זה תלוי [up to] במכשפים להראות לנו שהוודאות הזו היא לא כל מה שיש בעולם. שאפשר לשנות את התפיסה, לפרוץ את גבולותיה וליצור מציאות אחרת, אך עדיין עקבית.
שאלתי פעם את קלרה מדוע הפרישה של ביתה לא נראית יציבה, אלא משתנה בהתאם למקום שממנו מביטים בו.
"כוונת המכשפים היא שבנתה את הבית והטביעה [imbued] בו עוצמה. הוא חדור [מופיע permitted, אבל הכוונה כנראה ל-permeated] בסוג מיוחד של אנרגיה, המסוגלת להפוך אותו מבית רגיל למקום של עוצמה. אולי, יום אחד, תבני בית משלך. ותמקמי בו את אותה כוונה מיוחדת שאינה נגישה למחשבה [inconceivable, בלתי ניתנת להעלות על הדעת].
"לא אדע איך לעשות זאת, קלרה," אמרתי. "אין לי שום עוצמה."
היא צחקה ואמרה שלכולם יש את העוצמה להפסיק [לעצור, to stop] את הטיפשות ואת ההתמכרות שלהם, אבל יש אנשים שהם עצלנים מדי או חוששים מדי להשתמש בה. ברגע שמתרחקים מהעצמי על ידי תרגול עבודת הסיכום ועל ידי ההעברות של הכישוף [המעברים הקסומים], ומשתיקים את הדיאלוג הפנימי, אפשר להפוך מבחינה מהותית [intrinsically] למשהו אחר. בדיוק כמו שבית המכשפים הפך למשהו אחר באמצעות הכוונה חסרת הרבב והעוצמתית של אותן ישויות החיות בו.
היה ברור מדבריה שעבור מכשפים התפיסה הייתה בעלת סוג אחר של התכוונותיות [intentionaiity]; שעשתה שימוש בהנחות יסוד שונות מאלה המושלות בחיי היומיום שלנו. בבית המכשפים, קיר עלול להיעלם, או אולי גג יכול לעוף ממקומו, או שדלת שלא הייתה שם לפני כן פתאום יכולה להיפתח. כל זה יהיה תואם את דרך תפיסתו של המכשף, בתואם עם תצורתו האנרגטית, שהיא הקלילות והנזילות בהתגלמותן [ניסוח ספרותי, אפשר לשער]. מחסומי התפיסה לא היו נוקשים.
החזרתי את תשומת ליבי לסרט. הגוף שלי הסתגל לפרמטרים החדשים של הסביבה שלי. במקום לחוש לכודה בבית קולנוע מחניק עם מיזוג אוויר מציק [blasting], הרגשתי שהמרחב שמעליי הוא אינסופי. האוויר צח, והריחות, שהיו כל כך מחניקים קודם לכן, נעלמו לחלוטין. התפיסה היא אכן דבר [affair] מסתורי ובלתי מוגבל, משום שמתוך מיליארדי האפשרויות הקיימות ביקום, האדם מבודד רק מעטות. זוהי יכולתו לבחור ולבודד אשר מעניקה לו תחושת ביטחון, מפחיתה דיסוננס, ומאפשרת לו לחיות במה שהוא מאמין שהוא סביבה בטוחה יחסית, שבה למוות אין מקום מיידי [immediate]. עם זאת, כדי להתרחק מהידוע, חייבים, כפי שעושים הפנומנולוגים, להטיל ספק בדרכים הבסיסיות של פעולת התפיסה, הנלקחות כמובנות מאליהן [taken tor granted]. אבל, על מנת להטיל ספק בוודאות של ממשותך העצמית (???) [question the certainty of one’s own reality], צריך סיכוי מינימלי [minimal chance, הזדמנות או מזל מינימליים] על מנת לתפוס אותה באופן אחר. רק אז אפשר ללמוד משהו שעדיין לא ידעת; או לראות משהו שטרם ראית.
הבנתי אז שמה שקלרה ואמיליטו ניסו ללמד אותי הייתה דרך חדשה לתפוס [perceive] עם הגוף; דרך בה העצמי האישי [personal, אישיותי], או העצמי הפסיכולוגי, לא קיבל עדיפות. אינספור פעמים הם ניסו לגרום לי להיות מודעת לכך [cognizant] שישנן אפשרויות אחרות של תפיסה הפתוחות בפנינו, אפשרויות שאינן כלולות בהבנתנו הנורמלית היומיומית את העולם. הם התעקשו שבאמצעות עבודת סיכום יסודית של חייך, תוכל לרוקן את המחסן מהפריטים [items] המוכרים שלך, ולהעז לצאת לשטח לא נודע [uncharted terrain]. לדבריהם, שחרור [Letting go] מהידוע ומהשיגרה היה המפתח. אגירת אנרגיה לתנועה, היתה האמצעי.
"ממה אני מרפה [let go, משחררת]?" המשכתי להתעקש.
"מהציפיות שלך, ממה שאחרים מצפים ממך. בקיצור, מכל מה שאת, מה שהיית, או מקווה להיות," השיבה קלרה. "שחררי ואפשרי לאנרגיה לעבוד ישירות על חושייך, מבלי לפרש ולחשוב עם השכל הקטנטן וחסר הערך [puny mind]. אם את חייבת לפרש, אז השתמשי בדרך המכשפים, שהיא ליצור את הקטגוריות שלך, ואחר כך לזרוק אותן."
"תגידי לי קלרה, מה זה בעצם מכשף?" שאלתי.
"מכשף הוא מישהו שבאמצעות משמעת ושימור אנרגיה מסוגל לתפוס [perceive] יותר מאשר את העולם היומיומי", השיבה.
בהדרגה התברר לי שלמכשפים יש את הדרך שלהם לתפוס ולפרש. הכוונה שאותה יסדו שושלת ארוכה של מכשפים, שכל אחד מהם הוסיף לה את עוצמתו, את הבנתו שלו [הבנתו את עצמו?], את ההסברים האישיים שלו, הובילה למציאות חלופית, שהיא ממשית וצפויה מראש [predictable] בדיוק כמו זו שאליה נולדנו. היה צורך להשתמש בכישוף כדי להבין [מהי] תפיסה, ואז ליישם את הטכניקות שלה כדי לשבור את המחסומים ששומרים עלינו כלואים.
"אך האם אנו נידונים לנצח להסביר ולפרש את העולם?” שאלתי.
קלרה הנידה בראשה. "לא. לבסוף מגיעים לנקודה שבה אין צורך בהסבר ואין אפשרות להסביר. שם אנו מפסיקים לחשוב, וטובלים את עצמנו [immerse oneself] בשקט במסתורין המקיף אותנו.”
********************* סוף *********************
מוסיקה
אני חושב שהשיר מוכר מאד, כאן בגירסה ג'אזית.
**************************************
הערות ותוספות
20.3.21
הקטע על איך להימנע מצרות הוא מקסים, והוא להערכתי, נופל בקטגוריה של יקוש עם הכפיל.
לקראת סוף הספר ישנו פרק בשם "יקוש עם הכפיל".
==========================
23.3.21
עדיין לגבי "איך להימנע מצרות". הנה הקטע מהפרק:
"כששאלתי את מר אבלאר: "איך אתה נמנע מצרות לפני שהן מתחילות?" הוא ענה, "גוף האנרגיה שלך יגיד לך היכן יש צרות. אפשר לראות עם גופך האנרגטי את המתרחש סביבך. שחזרי [בעבודת הסיכום], ותני לרואה [seer] שבתוכך לבקוע [emerge] ולבוא להצלתך."
.
ישנו קטע בספרים שבו שואל קסטנדה, ואם מישהו אורב לך בדרך עם רובה?
דון חואן משיב, אז אלך בדרך אחרת.
כלומר, לא עולה כלל האפשרות שהאיום קיים, והוא לא יידע על כך.
הנה קטע אחר קרוב לנושא מתוך "סיפורי עוצמה":
"No one can plot against the security and well-being of a man of knowledge. He sees, therefore he would take steps to avoid anything like that."
.
ויש לצרף לדיון זה את האמירה שהלוחם מודע להכל סביבו, לא רק למה שהוא מחפש, או מחשיב כבעל ערך. הניסוח מהזיכרון.
==========================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה