כמעט חצי ספר מאחורינו ואנו מתחילים להיכנס לעובי הקורה.
יש בפרק זה קטע של הרהורים אקדמיים שצריך לצלוח, כי אחר כך, בסוף הפרק, ישנו אירוע חשוב ומעניין. אם תרצו - לא יסולא בפז 
[אני רוצה]
[אני רוצה]הכולל את שאלת משמעות החיים.
*************************
ריקודי הפסקולה
.
פגשנו את בני [Benny] בחנות בתחנת ויקאם [Vicam station], שם קנינו לחם ופירות לארוחת הצהריים שלנו. הוא אמר שאם נמהר נוכל להגיע בזמן לפוטם [Potam] כדי לראות את ריקודי הפסקולה [Pascola], שהיו חלק מהחגיגות לכבוד השילוש הקדוש, פטרון הכנסייה. בדרך ביקשתי מבני לספר לי על החגיגות. הוא הסביר שהן כוללות ריקודים, שירה, נגינה על כלי נגינה, תהלוכות צבעוניות ומופע זיקוקים לאחר רדת החשיכה.
"וכמובן שפע של אוכל ושתייה," הוסיף בגיחוך.
תחת הכוונתו הבקיאה של בני, הגענו לפוטם תוך זמן קצר ביותר [זמן שיא]. הרחובות היו כל כך צפופים, שהתקשינו לתמרן את המכונית בתוך המוני הצופים. יאקים ומקסיקנים מכל רחבי סונורה התכנסו לחגיגות שהתקיימו ברחבה שלפני הכנסייה. בצד המזרחי והמערבי של הרחבה הוקמו שתי סככות [ramadas], שאוישו על ידי שתי קבוצות בעלות ארבעה מנהלי פסטיבל, או fiesteros.
"הארבעה שחובשים כיסויי ראש אדומים, ונושאים את הדגלים האדומים, מנהלים את הסככה המערבית," אמר בני. "לאלה שבסככה המזרחית יש כיסויי ראש כחולים והם נושאים דגלים כחולים."
מתחתי את צווארי כדי לראות את המנהלים השונים המהלכים סביב הסככות.
"למה יש להם תחפושות בצבעים שונים?" שאלתי.
"הכחולים הם הנוצרים," הסביר בני. "האדומים הם המורים [Moors]."
"לא ידעתי שיש מורים בסונורה," אמרתי מופתעת. [Moors הם בעלי עור כהה שהשורשים שלהם נמצאים בערבים ששלטו בספרד]
קרלוס נתן לי דחיפה, "הם לא באמת מורים", אמר בקוצר רוח. "הם רק משחקים את התפקיד של המורים. את מבינה, הפיאסטה היא דרמטיזציה של הסכסוך במאה החמש עשרה בין הנוצרים למורים בספרד."
האופן שבו מאבק אירופי השתחל לטקסים של כפר יאקי קטן היה מעבר לידיעותיי בהיסטוריה. שמתי לב שה-fiesteros האדומים, או המורים, חובשים כובע קטן בצורת חרוט מעץ בגובה של כעשרה סנטימטרים [4 אינטש]. בקצהו הוכנס חצי סהר [crescent, חרמש] עשוי מתכת, שממנו נתלה בד אדום שכיסה את ראשיהם ואת מרבית פני ה'מורים'.
"עלינו לשים עין על הכחולים," אמר קרלוס והצביע בכיוון ההפוך. "הנוצרים נמצאים בצד המזרחי."
"מדוע עלינו להתבונן בנוצרים?" שאלתי, מסוקרנת ממה שעשו המורים.
"מכיוון שבסככה המזרחית יתקיימו ריקודי פסקולה וריקודי הצבי," הסביר.
עמדתי על בהונותיי כדי לראות את הגברים הלבושים בגדי ראש כחולים. שמתי לב שהם חובשים סרטים כחולים המהודקים לראשם; הבד כיסה לחלוטין את שיערם ואת החלק העליון של כתפיהם. גם הם נשאו מקלות עץ, אך במקום חצי סהר, היה עליהם צלב מתכת בקצה.
לא יכולתי לראות טוב, אז עברנו דרך פתח בקהל למקום ליד מדרגות הכנסייה. משם היה לנו מבט ממעוף הציפור על הקצה המזרחי, או הנוצרי, של הרחבה, בה יתקיימו הריקודים. הנגנים כבר החלו לחמם את הכינורות, את הנבלים, את החלילים העשויים קנים, ואת התופים. אחר כך יצאו הרקדנים, לבושים בגדי מותניים דמויי סינר, אפודים עם פרנזים, מכנסים צמודים [leggings] ומסיכות.
"מה המשמעות של ריקודי הפסקולה ושל המסיכות?" שאלתי ונעמדתי על קיר נמוך כדי להשיג נקודת ראות טובה יותר. "האם יש חשיבות דתית לריקודים?"
"יש," אמר קרלוס, "היאקים מאמינים שהטבילה לנצרות [baptism] הייתה קיימת עוד לפני בוא הספרדים. אלה שלא רצו להיטבל, כושפו. היתה להם העוצמה להתעלות מעל המוות ולהתקיים במישור [plane] בלתי נראה שהונח על גבי [superimposed] השטח השבטי של היאקים. היאקים מאמינים שיש עולם אחר שנמצא שם תמיד, בדיוק כמו שהעולם הזה מקיף אותנו."
"האם האנשים הבלתי נראים הם רוחות-רפאים [ghosts] או שדים [phantoms]?"
"הם לא מתים", הסביר קרלוס, "היאקים מכנים אותם אנשי המונטה [people of the Monte]. הם מאמינים שהלא-טבולים, או הבלתי-נראים, הם המקור לריקודים ולמוסיקה המנוגנת עבור הפסקולה.
"יש סיפורים על מערות בגבעות, בהן אנשים [או גברים, men] פגשו באנשים הבלתי נראים ולמדו לנגן את המוסיקה לריקודי הפסקולה ישירות מהם," התערב בני.
"מה עם הריקודים עצמם?" שאלתי. "מי לימד אותם את התנועות?"
"אנשי המונטה," אמר בני. "גם הם נלמדים בעזרת האנשים הבלתי נראים. לפעמים אפשר לשמוע מוסיקת פסקולה בשיחים, במקום שבו אין אנשים. והיאקים יודעים שזה האנשים של מונטה שמנגנים. כשלעצמי, אני חושב שזו הרוח [wind], אבל, אני לא יאקי."
צפיתי בקצה המזרחי, בו התחילו הריקודים. הרקדנים היו מבצעים את התנועות המוזרות ביותר, כאילו אין להם שליטה על שרירי הידיים והרגליים. והצלילים שיצאו מפיהם היו נהמות וצרחות חייתיות [animalistic], לא דומות לשום צליל אנושי שאי פעם שמעתי.
"הם נראים מוזר," לחשתי לקרלוס. "והם נשמעים מוזר עוד יותר."
"זה בגלל שהם נותנים את הרושם המכוון [deliberate] שהם מגיעים מעולם הרוח. הסיבה שהם חובשים מסכות ומשמיעים את הצלילים החסרי מובן [unintelligible] האלה, היא כי הם עדיין לא למדו לדבר בשפת בני האדם [men], או להזיז את הידיים והרגליים באופן המתאים לבני אדם [human beings]. הרקדנים חייבים להיות מוכנסים [introduced, לערוך היכרות] בהדרגה לעולמם של בני האדם."
כשהתקרבנו לסככה המזרחית, בני הסביר וקרלוס תרגם היבטים אחרים של המסורת היאקית. למדתי שהאמונה היא שלרקדנים יש קשר ישיר עם בעלי החיים [animals] של המונטה [the Monte], שהם רואים בהם [בחיות הללו] את השומרים [guardians] והמורים [teachers] שלהם. הריקוד כולו הוא דרמטיזציה של המעבר מעולם אחד, הממלכה* [*realm, תחום. אני חושב שיש כאן רמז לממלכת חי זואולוגית. בתרגום אצמד מכאן ואילך לנוסח "ממלכה”. קודם לכן הוא משתמש ב”מישור” לציון אותו עולם/מימד] הבלתי נראה של הקיום חסר-הזמן [timeless], אל תוך העולם בעל הגבולות הזמניים והמרחביים המאוכלס על ידי האדם. ואחר כך הם חוזרים אל [הממלכה] חסרת-הזמן בעזרת בעלי החיים שהמסיכות מייצגות.
כשצפיתי ברקדנים בתלבושותיהם, שמתי לב שעל החלק האחורי של שוקיהם [calves] ועל קרסוליהם הם חגרו רצועות שעליהן נתפרו מאות פקעות של גלמים [cocoons] שקשקשו בכל פעם שהם עשו צעד. הם רקדו במעגל, מניעים את זרועותיהם ורגליהם באופן קצבי התואם למנגינת הנגנים. לאחר זמן מה נראה שהם איבדו את המוזרות שלהם ונעו בצורה חלקה בסינכרון עם המוזיקה. אחר כך הם התקדמו למרכז הרחבה, ואז הסתובבו בנפרד כלפי ארבעת הכיוונים [רוחות השמים], וכל הזמן הם רקעו ברגליים, כך שרעשני הפקעות השמיעו קולות צורמים [rasping] יבשים, אשר התערבבו במוזיקה של הכינורות, התופים והחלילים, כך שביחד הם הפיקו תערובת מהפנטת [hypnotic] של הדהוד מהפנט [mesmeric].
אחרי זמן מה, רקדן נוסף יצא כדי לחבור אל קבוצת רקדני הפסקולה. בני אמר שזהו רקדן הצבי [deer], שסימן ההיכר שלו היתה העובדה שהוא חבש ראש של צבי כחלק מהתלבושת שלו. הוא סימל את הצבאים הקסומים [מאגיים] המאכלסים את מונטה, הממלכה [realm, המימד] שהיתה קיימת לפני שהחל הזמן. את רקדן הצבי ליוותה קבוצת זמרים ששרה שירים מיוחדים.
"eees. שירי הצבאים הם מאוד פואטיים," אמר בני.
"על מה הם שרים?" שאלתי.
"הם שירים על דברים שקרו מזמן. אבל אין צורך להאמין שהם באמת קרו, או שהם אמת, על מנת להעריך את יופיים. היאקים מתגאים בלספר את הסיפורים האלה."
התבוננתי ברקדן הצבי שמניע את גופו ה- taunt. נראה שהיתה לו סיבולת רבה. ראשו היה מורכן כאילו היה בטראנס, שנוצר בהשראת הרעידות הקצביות של רעשני הדלעת הענקיים שהוא החזיק בכל יד. הוא כבר לא נראה מודע לעולם הסובב אותו, כאילו תנועותיו החוזרות ונשנות נשאו אותו לממלכה [realm] אחרת.
שמתי לב שלצלילים המונוטוניים יש השפעה מזיקה גם עליי. נראה שנכנסתי לקהות חושים [stupor] קלה שנוצרה על ידי הצלילים החוזרים ונשנים של כלי הנגינה ועל ידי הרקיעות ברגליים של הרקדן, שגרמו לאשכולות פקעות הגלמים שעל קרסוליו לקשקש [כמו רעשן]. בשלב מסוים, נראה היה כאילו אני מתבוננת בעולמו של הרקדן המונח על גבי [superimposed] המציאות שלפניי.
ככל שמיקדתי את תשומת לבי על הרקדן החובש את מסיכת הצבי, כך התנדנד ראשי יותר. שמעתי קול בתוכי שאומר לי לשמור את העיניים על הרקדן. תנועותיו נראו חלקות במיוחד, כאילו היה מונע על ידי כוח חיצוני; כאילו גופו כבר לא היה עשוי בשר ועצם. הוא היה נוזלי, ריק, התמזג עם עולמם של האנשים הבלתי נראים וחיות הרוח [the spirit animals]. אולי מה שהיאקים האמינו הוא נכון; ולרקוד וללבוש מסיכות מאפשר להתעלות על אנושיותך [humanness], [מאפשר] להחליק אל מחוץ לאחיזת הזמן ולתפוס [את המציאות] לרגע מנקודת מבט אחרת.
כמו המכשפים שהכשירו אותי, רקדן מושלם [consummate] יכול לתפוס [grasp, לאחוז] ידע ולראות דברים מעבר למגבלות צורתו האנושית. אולי, לרגע, דרך ההתאחדות עם הריקוד ועם צליל החלילים העשויים קנה, עם התופים והקשקוש של אלף פקעות גולם יבשות, הוא מסוגל להפוך למה שהוא היה לפני שהשכל [mind] האנליטי החל לשלוט באנושות. זוהי דרך להשיב לעצמו את מורשתו ושוב להיות אחד עם האנשים הבלתי נראים של המישור חסר הזמן.
כשצפיתי ברקדנים רוקעים ברגליהם על האדמה ונעים בחצי-מעגל, הבנתי עד כמה העולם של האינדיאנים היאקים הוא בלתי ניתן להבנה מבחוץ. אם אדם אינו נעשה לרקדן פסקולה, מספיג את עצמו בדרכי היאקים, לא ניתן להעריך את האירוע שהתרחש. וכדי להיות רקדן צריך להיות חבר בתרבות היאקים, וגם אז זה ייקח שנים של אימונים אצל מורה אמן כדי לשכלל את האמנות. אלא אם כן לומדים ישירות מאחד האנשים הבלתי נראים, או החיות הבלתי נראות של מונטה.
היה לי ברור שתיאור חיצוני, כמו אלה המוצגים על ידי אנתרופולוגים, לא יתאר כראוי את המתרחש בתוך ראשו של רקדן-הצבי היאקי. האנתרופולוג, כצופה, יכול לתאר רק את מה שהוא רואה מנקודת התצפית החיצונית שלו; לדוגמה, התלבושות, צעדי הריקוד, או הסיפורים שמספרים הזמרים על ההיסטוריה של היאקים. האנתרופולוג ינתח את המיתוסים של היאקים, יקליט את המוסיקה שלהם ולבסוף יתעד אותם [file them away, יתעד ויקבור את התיעוד] בארכיונים למוסיקה אתנית, כחלק ממסורת גוססת.
או שהוא עשוי לבחון את המבנה החברתי היאקי כדי לראות כיצד האנשים מאורגנים מבחינת הסטטוס והתפקידים, או קרבת הדם שלהם. או שהוא עשוי להתעמק בהתנהגויות הרצויות או המגונות שהחברים צריכים לקיים. הוא יכול לדון במשימות שכל אחד [מהמעורבים] צריך לבצע כדי שהחגיגות יתנהלו בצורה חלקה. לדוגמא, מה היו חובותיהם של ה-fiesteros הכחולים והאדומים. או שהוא יכול לבחון את התפקיד שהיה לחגיגות ולריקודים בשירות הקהילה, או את חשיבותם בחיזוק הסולידריות החברתית.
היה ברור שהחגיגות העניקו לאנשים תחושה חזקה של לכידות קהילתית. מאות התכנסו עם משפחותיהם וקרוביהם מהעיירות הסמוכות כדי לצפות בריקודים, ולחכות לאוכל שיוגש ושהשתייה תחל. אנתרופולוג היה מדווח ללא ספק שהחגיגות מציעות למשתתפיהן ולצופיהן הזדמנות להימלט מהעבודה השחורה [drudgery] הארצית של חיי היומיום. באמצעות ביטוי פולחני, הן מוציאות את השכל הקולקטיבי מעולם החולין ומעלות אותו לרמה של קדושה [sacred], ובכך מכניסה חיים במיתוסים התמיד-נוכחים של [או אודות] העבר. כשהרקדנים מספרים סיפורים עם המסיכות והתנועות שלהם, אנשים יכולים לחיות מחדש את אירועי ההיסטוריה של היאקים, ובכך לתת בשר וממשות [substance] להתרחשויות שהתרחשו, או לא התרחשו, בזמן האמיתי [in actual time, כלומר התרחשו באמת אי פעם].
כשקשת האפשרויות להסברים אנתרופולוגיים לחגיגות חלף במחשבתי, היה ברור שכדי להבין משהו, זה לא מספיק לראות דברים מנקודת מבט אובייקטיבית, ולתאר דברים כך שחוקרים אחרים יוכלו לשכפל את מה שהם שמעו וראו. כדי להבין את התופעה צריך להיות חבר באותה חברה או קבוצה. איך זה להיות מאחורי המסכה של הרקדן, תהיתי, ליצור את הפסטיבל, לא כזר מבחוץ, אלא כחבר בקבוצה, ולראות את העולם כמו שרקדן הצבי עצמו ראה אותו. במילים אחרות, צריך לנגוס בתפוח כדי לדעת את טעמו, או לחוות את מהותו, ולא רק לתאר את תכונותיו מבחוץ.
עם זאת, גם ההיפך נכון. אינדיאני יאקי, מבלי ללמוד באוניברסיטה, יגלה שזה בלתי אפשרי להבין את המושגים והתיאוריות של הדיסציפלינה האנתרופולוגית. עבור אדם שאינו יכול לקרוא או לכתוב, כללי החיים האקדמיים לא יהיו מובנים. הרקדן עם המסיכה לעולם לא יוכל להיעשות לפרופסור לאנתרופולוגיה, אלא אם כן יעבור דרך השלבים והדרגות, ויעשה את דרכו במעלה הסולם האקדמי. לשם כך הוא יצטרך להתחיל כבר בגיל צעיר ללמוד את השלכות החיים האקדמיים. יידרשו שנים של הכשרה מיוחדת, בדיוק כמו שיידרשו כדי להיעשות לרקדן פסקולה.
כשהריקודים הסתיימו התערבבו הרקדנים עם ההמון כדי לבדר את הילדים, כחלק מתפקידיהם. הורים הניפו את ילדיהם על כתפיהם, כדי שיוכלו לראות את הליצנות והפיזוז שהתרחשו. הבחנתי בילד שלפניי, רוכב על גבו של אביו. לרגע הייתה לי הוודאות שגם אני רכבתי על גבו של מישהו, ולא כילד. ועם זאת, אפילו אם חיי היו תלויים בכך, לא הייתי יכולה לזכור מתי זה היה.
ואז, כשצפיתי בילד המביט מעל לכתפו של אביו, היכה בי זכרון טוטלי, כאילו נישא אליי על גבי הרוח הנודניקית שהמשיכה לפרוע את השיער שעל עורפי. ראיתי את עצמי תלויה על רתמה בעץ הענק שלפני הבית של קלרה. מישהו עמד למרגלות העץ, תופס את רגליי ומנדנד אותי קדימה ואחורה. לא קיבלתי בחילה ולא סחרחורת. להיפך, צעקתי בשמחה, שידחפו אותי שוב, כי תחושת ההתנדנדות הסבה לי תענוג רב.
הסתכלתי מטה וראיתי את קרלוס דוחף אותי. הוא שאל אם אני רוצה לרכוב על כתפיו. אמרתי שאני כבדה מדי, אבל הוא אמר שהרתמה תתמוך ברוב המשקל שלי. הורדתי את עצמי על כתפיו ונאחזתי בראשו. הוא כרך את זרועותיו סביב רגליי והלכנו במעגלים קטנים. צחקנו כל כך חזק שאפילו לא שמתי לב שהרתמה הסתבכה. כשהוא שחרר, הסתחררתי כמו חלק עליון שנמתח על ידי קפיץ ושוחרר [?] [like a top that had been wound up].
נענעתי את ראשי כדי לפזר את הזיכרון. זה לא יכול היה לקרות, חשבתי; זה משהו שאני רק מדמיינת. עם זאת, החיזיון וההרגשה שהכרתי את קרלוס בעבר היו כה חזקים וברורים, שהתקשיתי לפזר [לסלק] אותו. אחזתי בזרועו, כדי שלא ניפרד כשעברנו דרך הקהל בדרכנו חזרה למכונית.
בני רצה להישאר לריקודים ולזיקוקים, אבל קרלוס אמר שהוא צריך לעשות עצירה נוספת, לאסוף כמה מסכות ואולי [גם] סט של רעשני פקעות גולם למוזיאון. השארנו את בני בחברת כמה מחבריו ונסענו חזרה לתחנת ויקאם. אבל לפני שהגענו לעיירה, קרלוס סטה לפתע מהכביש המהיר הראשי, אל דרך נסתרת [obscure], כאילו ידע בדיוק לאן הוא הולך.
אחרי כמה קילומטרים של נסיעה קופצנית, הוא החנה את המכונית על שטח אדמה כבושה היטב בקרבת בית העשוי לבני טיט, שהוסתר כמעט לחלוטין על ידי שיחים. כשיצאנו, הוא אמר כלאחר יד, שאנחנו לא שם כדי להסתכל על מסכות, אלא שזהו הבית של דון חואן, והוא רוצה לראות אם הוא בבית. קרלוס קרא בקול כדי להודיע על נוכחותנו, אך איש לא הגיע לדלת. המתנתי במכונית בזמן שקרלוס התרחק לאורך הדרך כדי לראות אם הוא יכול לתפוס את דון חואן חוזר מהחנות. קרלוס אמר כי יש לו תחושה חזקה שהוא יפגוש בו בדרך, כפי שקרה בפעמים הקודמות בהן הוא בא לבקר אותו.
למשך זמן מה חיכיתי במכונית ואז נעשיתי חסרת מנוחה והחלטתי לשבת על ספסל שהיה ליד הבית. רציתי לצייר רישום של הגדרות ושל בניית הבתים בסונורה, כדי להשלים את הרישומים שאותם ציירתי קודם לכן של הבתה [הצמחיה] המדברית. הבאתי איתי בקבוק מים מינרלים מהרכב והתמקמתי בנוחות על הספסל המסותת באופן גס.
כעבור כמה דקות יצא איש דק כמו חוט [wiry] בתחילת שנות החמישים לחייו מהבית והתמתח כאילו התעורר משינה. בירכתי אותו וניסיתי להסביר בספרדית מי אני ומדוע אני יושבת מתחת לסככה שלו.
"אני כבר יודע מי את," אמר באנגלית.
הוא חבש סומבררו, וכשהוא הציג את עצמו כחואן מאטוס, הוא הסיר אותו מראשו וקד מעט קדימה כדרכו של ג'נטלמן. כשהוא התרומם שוב, יכולתי לראות את פניו. הרגשתי איך הבטן שלי שוקעת והפה שלי נשמט ונפתח, כשאני רושמת רגע של בלבול מוחלט. זה היה ג'ון מייקל אבלאר. בקושי הצלחתי לזהות אותו, אבל זה היה ללא ספק הוא. היה לו את אותו הכוח [strength] ואותה מלאות חיים [vibrancy], ואותן עיניים זוהרות שיכולות להשתנות בין רגע משלווה לאכזריות.
"מר אבלאר! מה אתה עושה מחופש לאינדיאני יאקי? כמעט לא זיהיתי אותך."
"כשאת ברומא, עשי כמו הרומאים," הוא אמר בצחוק. "באיזורים האלה אני מוכר כחואן מאטוס. אבל את יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה."
אחרי שההלם הראשוני לראות אותו שכך, הופתעתי כמה נוח להיות בחברתו. האנרגיה שהוא העניק למפגש גרמה לנוקשות הטבועה בי להיעלם. ידעתי שעליי להיות מבועתת ממנו, אבל איכשהו לא הייתי. הוא הדיף תחושה של תבוניות והוגנות, שעשו את הרושם שבכל התנהלויותיו הוא ללא רבב [על פי ההקשר לא נראה שהיא מתכוונת למושג הטולטקי, אלא פשוט ללא דופי]. למעשה, הרגשתי כל כך נוח איתו שרציתי להתייחס אליו כקרוב משפחה מוכר."
"רק אל תקראי לי סבא," התגרה בי, קורא את מחשבותיי.
"אני אקרא לך דון חואן, כמו שעושה קרלוס," אמרתי. "כמו שאמרת, ברומא, עשה כמו הרומאים."
הוא הנהן. שמתי לב שעל מרפסת הכניסה שלו היתה מערכת [סט] של רעשנים המורכבים מפקעות גולם, כמו אלה שרקדני הפסקולה השתמשו בהם, וגם כמה מסכות הדומות לאלה שקרלוס קנה בחנויות הסמוכות.
"כשראיתי את רעשני פקעות הגולם האלה חשבתי שרקדן פסקולה גר כאן," אמרתי. "האם אתה מסתובב בסביבה מחופש לאחד כזה?"
דון חואן צחק. "למדתי כמה מצעדי הריקוד של היאקים בצעירותי", הוא הודה. "גרתי שנים רבות ב-Pascua, עיירה של יאקים באריזונה."
"איזה סוג של ריקודים עשית?" שאלתי אותו.
"ריקוד הצבי היה המומחיות שלי," הוא אמר וניגש למקום שבו ישבתי. הוא העיף מבט במחברת שלי, בה כבר התחלתי לצייר רישום של חלק מהסככה וחלק מהמסיכות.
"האם אתה יכול לספר לי על ריקוד הצבי?" שאלתי, מכסה את הציור שלי עם אמת ידי. לא סיפרתי לו על הריקודים שראיתי זה עתה ב-Potam.
"האם את רוצה המחשה?" הוא הציע.
לרגע היססתי ותהיתי אם אני לא אמורה לחכות לקרלוס שיחזור.
"קרלוס לא יחזור די הרבה זמן," הודיע לי דון חואן. "כרגע הוא בדרך ל-Ciudad Obregon בנוגע לענין כלשהו."
"איזה סוג של ענין?" שאלתי בזעזוע. "חוץ מזה, המכונית שלו כאן, איך הוא יגיע לשם?"
"מישהי מסיעה אותו במכונית שלה," הוא אמר בהדגשת יתר של 'משהי'. הוא הביט בי כאילו להעריך את תגובתי.
רשמתי רגע של אי נוחות. "אתה מתכוון שהוא מחפש עוד מסיכות? ומה איתי? מה אני אמורה לעשות, לחכות במכונית עד שהוא יחזור?"
"את לא הענין היחיד שיש לו, גברת צעירה," אמר דון חואן בחומרה. "כרגע הוא עסוק במקום אחר. הוא השאיר אותך כאן בהשגחתי."
"אבל מתי הוא חוזר?"
"לא הלילה," הוא אמר בקצרה. הוא נתן לי מבט שלא הותיר מקום לעוד שאלות או פרשנויות.
"תמיד התעניינת בתנועות ובאמנויות לחימה," הוא הזכיר לי. "ריקודי היאקים שונים למדי מהתנועות המזרחיות."
דון חואן התכופף והחל לחגור את רעשני הפקעות-גולם שהוא הסיר מיתד. מקרוב יכולתי לראות שהם עשויים ממאות זחלי עש מיובשים שנתפרו על רצועת עור רחבה, אותה הוא הידק סביב שוקיו. אחר כך הוא הושיט את ידו למסיכה של ראש צבי, כמו זו שחבש רקדן הצבי ב- Potam. חלק ממנה נוצרה מראש של צבי אמיתי, עם אוזניים וחוטם מחודד, וקרניים.
דון חואן היה מוכן להדגים את ריקוד הצבי. בלהיטות הרמתי את המחברת והעיפרון כדי לרשום הערות. בני הסביר שהרקדנים עם המסיכות תיקשרו [communicated] עם הממלכה [realm] של הבלתי נראים באמצעות תנועותיהם, אך עדיין לא ידעתי כיצד זה נעשה, או מה מציינים צעדי הריקוד.
דון חואן החל להחליק בצורה חלקה [smoothly sliding] את כפות רגליו הנעולות בסנדלים מעל רצפת העפר שמתחת לסככה, לכאורה מצחצח את הקרקע עם טלפי צבי. גבו היה מעט קשתי, וראשו הביט למטה. עם קרסוליים וברכיים כפופות, תנועותיו קיבלו הופעה מלוטשת וחיננית, כאילו הוא הזדהה עם החיה שאותה מייצגת המסיכה. גופו הפך גמיש יותר, תנועותיו קלות אך חזקות. הוא פיתל את מותניו ואת פלג גופו קדימה ואחורה, כשהוא מנפנף את זרועותיו [swaying his arms] מאחוריו באופן קצבי לצלילים היבשים של רעשני פקעות הגולם. ואז באה סדרה של טלטולים חורקים ועם זאת עמומים [muffled shakes] כשהוא רקע שוב ושוב על הקרקע, כשהרגל הרוקעת מתחלפת.
הוא החל לשיר בצליל מונוטוני בשפה שלא הצלחתי להבין. הרקיעות והקשקושים [של הרעשנים] נמשכו עד שעפעפיי נעשו כבדות. חשבתי שזה בטח בגלל החום או כל ההתרגשות של היום שעייפו אותי, וניסיתי בכוח לשמור את עיניי פקוחות. אבל עד מהרה ראשי החל להתנדנד מעלה ומטה, בדיוק כמו ראשו של דון חואן, עד שלא יכולתי עוד להישאר ערה. הדבר האחרון שזכור לי היה המחברת שלי המחליקה מחיקי אל האדמה, אך לא היתה לי הרציה [volition, לא רציתי] להרים אותה.
הייתי מתבוננת במעגלי אור סגול מול עיניי, שהלכו ונפתחו [המעגלים] עד שלא ראיתי עוד אדם המחופש לצבי, הנע בסיבובים לקול מזמורים וקשקושי פקעות גולם. ראיתי יער, ומולי עמד צבי נהדר שהביט בי בחזרה מבעד לפתח העין הסגולה. הקשקושים החלולים התרחקו ודעכו, והתערבבו עם רשרוש הרוח בענפי האורנים, ועם רשרוש העלים על הקרקע, ועם זרימת הנחל הסמוך.
מהופנטת התבוננתי בצבי המביט בי חזרה. ידעתי מה הוא חושב. המילים שלו -- כי צבי חלומי זה יכול היה לדבר -- הגיעו אליי על גבי קולות הרשרוש של העלים שעל האדמה. עוד צלילים חסרי מילים נשפכו מפיו כמו מיזרקה של בועות שצפה לעברי. אני והצבי התיידדנו באופן מיידי, כי גם הוא יכול היה להבין את מחשבותיי.
"אל תתפלאי שאת יכולה להבין אותי," אמר הצבי מבלי להזיז את פיו. למרות שהוא דיבר בלי מילים, זו המשמעות שעיניו הביעו. "אם תשחררי [let go] את המושגים המגבילים שלך אודות מה ממשי ומה לא, כל מיני דברים יכולים לקרות. צבאים יכולים לדבר ולהיות בעלי הרגשות [feelings].
חשבתי, האם אני חולמת? מה קרה למדבר? איך הגעתי ליער הנשכח הזה? איך שחשבתי על הדברים האלה, הצבי אמר לי שהיער קיים בממלכה [realm] אחרת - ממלכת המיתוס - ונכנסים לעולם זה על ידי שמרפים [letting go, משחררים] מהעולם בו אנו חיים.
"אבל איך זה קרה?" תהיתי. "האם פשוט נרדמתי?"
"רעשני השמאן עזרו להוביל אותך," הסביר הצבי, עיניו הנוזליות מנצנצות באור אחר-הצהריים הרך. "הצלילים הקצביים שלו [של השמאן] הרדימו אותך וגרמו לך להתעורר בעולם מכושף [enchanted] זה. אני חבר שלך, החיה השומרת שלך. אם יהיו לך שאלות על דברים, פשוט מצאי אותי ואני אגיד לך את התשובות.
עכשיו, האם יש משהו מיוחד שתרצי לדעת?"
באופן אינסטינקטיבי חיפשתי את מחברת הרשימות שלי. רציתי לכתוב את כל מה שהצבי אמר [או יאמר], כדי שכשאתעורר, תהיה לי הוכחה שבאמת הייתי במקום שנראה [לי] שהייתי. רציתי לשאול את הצבי כל מיני שאלות, לקבל פרטים על היער ועל טבע העולם שבו נמצאתי, אבל ככל שיותר ניסיתי לחשוב, כך פחות יכולתי לנסח את מחשבותיי.
"מהי משמעות החיים?" פלטתי.
הצבי הביט בי לרגע ואז התחיל לצחוק, וכשהוא צחק, מיליון בועות יצאו מפיו עד שערפל זהוב התרומם סביבי, מעכיר [opaquing, יוצר ערפל] לחלוטין את היער ואת הצבי עצמו. הדבר היחיד ששמעתי היה זרימת הנחל המהירה, וצליל זה הוא שהחזיר אותי לבקתה המדברית ולרקדן במסיכת הצבי שעמד מעל גופי שקרס [slumped, שהתמוטט, צנח], נועץ בי את מבטו. לאט לאט נזכרתי מי אני והיכן אני נמצאת, והתפעלתי מהכישוף שבאמצעותו הוביל אותי דון חואן לממלכת [realm] החלום. רציתי לשאול אם גם הוא ראה את הצבי, או שבעצם הוא הפך בעצמו לצבי, אבל הדיבור דרש יותר מדי מאמץ.
דון חואן הסיר את המסיכה שלו ובחן אותי מראש ועד כף רגל. הוא ידע שראיתי חיזיון. רציתי לשאול אותו איך זה התבצע, איך העין הסגולה נפתחה ממש לפניי, אבל הוא סימן לי להישאר שותקת. הוא נתן לרעשני פקעות הגולם שלו עוד כמה טלטולים תוך כדי התרחקותו ממני, ואחר כך הוא התכופף והתיר את הרעשנים מקרסוליו.
"פקעות הגולם [cocoons] עשויות מזחלי עש מיובשים," הוא הסביר והרים אותם כדי שאוכל לראות. "כאשר כל כך הרבה [מהם] מקובצים יחדיו, יש להם את העוצמה לפרוץ מחסומים ולהוביל [transport, להסיע למקום אחר]. מסיכת הצבי קוראת לרוח [spirit] השומרת לבוא לחלון העולם הזה. אז קל להחליק דרכו. היה לך מסע קצר, אבל עכשיו את יודעת שזה בר ביצוע, ואת יכולה להיכנס לעולם החלימה שוב, מתי שתרצי."
בהיתי בדון חואן, רק חצי-מאמינה לו. המחשבה עלתה בדעתי שהוא הכניס אבקת צמחי מרפא [herbs] למים ששתיתי, כשהוא התכופף להביט בציור שלי, ושזה היה הדבר שהשפיע עליי. העפתי מבט על הבקבוק שעל מדף לבני הבוץ.
"היו אלה מסיכת הצבי ורעשני פקעות הגולם," הוא הבטיח לי. "שום דבר במשקה שלך. אם לריקוד ולרקדן יש עוצמה, הם יכולים להוביל אחרים אל הצד השני."
דון חואן תלה את הרעשנים על מסמר שעל עמוד הסככה. הוא עטף בזהירות את מסיכת הצבי בפיסת בד ואז אמר מילות פרידה [excused himself] ונכנס לבית כדי לאחסן אותה.
הדמדומים נשפכו על האדמה והטילו צללים נוזליים בכל מקום. הרבה זמן ישבתי ובהיתי במחברת שעל האדמה, וחיכיתי שדון חואן יחזור כדי שאוכל לשאול אותו עוד שאלות, אבל כשהוא לא יצא, סוף סוף הייתה לי מספיק אנרגיה כדי להיכנס לבית כדי לחפש אותו. אבל דון חואן לא היה שם. נראה היה שהוא נעלם, אולי דרך אותו סדק אשלייתי [illusive] המוביל אל עולם החלימה.
.
************************ סוף ********************
מוסיקה
האם זו את - הפעם עם צלילי הקסם של החליל
הערות ותוספות
29.3.21
מהי משמעות החיים?
לדעתי, הצבי השיב על השאלה.
ואל תתנו לצחוק של הצבי (או דון חואן) לגרום לכם לחשוב אחרת.
.
מוסיקה
==========================
30.3.21
המעבר של הרקדנים מהממלכה "הבלתי נראית של הקיום חסר-הזמן [timeless], אל תוך העולם בעל הגבולות הזמניים והמרחביים המאוכלס על ידי האדם" - מעבר שבו הם משמיעים קולות חסרי מובן כי לא למדו עדיין שפה, ותנועות גופם בלתי נשלטות, מזכיר לי תינוק המגיע לעולם.
האם כל תינוק מגיע לעולמנו מאותה ממלכה?
==========================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה