לבקוע מן הביצה

חידה
====

מה מזכיר לכם הציור הבא? (של דאלי, אם אני לא טועה).

.

תשובתי:

"דון חואן הסביר שהקליפות שצורתן צורת ביצה ואשר נראות כה בהירות בעינינו הן עמומות. לאמיתו של דבר. הזוהר קורן מהגרעין הקורן. הקליפה למעשה מקהה את הזוהר [הנראה]. דון חואן גילה לנו שיש צורך לשבור את הקליפה על מנת לשחרר את היישות הזו. היא חייבת להישבר מבפנים בזמן הנכון , ממש כמו שיצורים הבוקעים מתוך ביצים שוברים את קליפותיהם. אם הם נכשלים בכך, הם נחנקים ומתים. כמו ביצורים הבוקעים מביצים, גם ללוחם אין ברירה אלא לשבור את הקליפה של הזוהר שלו רק בהגיע הזמן הנכון.

דון חואן אמר לנו שאבדן הצורה האנושית היא האמצעי היחיד לשבירת קליפה זו, האמצעי היחיד להוציא לחופשי את הגרעין הזוהר המהפנט**, גרעין המודעות שהוא מזונו של הנשר. לשבור את הקליפה משמעו להיזכר בעצמי האחר, והגעה לשלמותך."

("מתנת הנשר" עמוד 181)

** - המילה היא haunting , שפירושה רודף, מטריד, אבל קודם לכן התיאור של הגרעין כלל גם את mesmeric - מהפנט. כלומר, הגרעין הזוהר הוא מראה בלתי נשכח שרודף אותך.

.

הקליפה היא פקעת הסיבים.

.

ב"סיפורי עוצמה" בפרק "האסטרטגיה של המכשף" נאמר שאנו מוכנסים ברגע לידתנו אל תוך בועה [bubble] שהולכת ונסגרת סביבנו בשנים הראשונות. זוהי בועת התפישה.

את הבועה יש לפתוח כדי לאפשר לישות הזוהרת לראות את שלמותה. התמרון העדין של הולכת היישות הזוהרת אל שלמותה מחייבת שהמורה יעבוד מתוך הבועה והמיטיב מבחוץ.

במקרה של קסטנדה המיטיב הוא חנארו, והמורה: דון חואן.

.

ב"מפגשים עם הנגואל" ישנו שימוש בדימוי של יציאה מתוך פקעת סיבים [כמו של גולם], אבל אם פרפר עושה זאת לבדו ובזמן הלא נכון, הוא יהיה לטרף, אבל אם הוא יעשה זאת כשפרפרים רבים ייצאו, סיכוייו לשרוד גדולים יותר.

                                                     ********************

הערות ותוספות

===========

8.3.21

מוסיקה יפה

Peter White Life Story

========================

8.3.21

היא רוצה למקסיקו
=============

אני מביא טיוטה של תרגום "הערת המחברת" ושל הפרק הראשון מהספר השני של טאישה אבלאר: ייקוש עם הכפיל.
לקבלת רושם, ובעיקר חשק.

נראה שהטקסט עצמו הוא טיוטה. אפילו שם הספר אינו מופיע. אני יודע שזהו השם ממקור אחר. הפונטים קשים לזיהוי וישנם עוד קשיים, אבל נראה שעליתי על הדרך לעבוד עם הטקסט.

נראה, אולי אביא כל פעם פרק, כמו סיפור בהמשכים.

הכותרת והשיר קשורים לסוף הפרק הראשון.

קריאה נעימה ומחכימה.

******************************

הערת המחברת

בעבודתי הקודמת, "מעבר המכשפים", אני מתארת את הכנסתי אל מסורת מכשפים על ידי אישה בשם קלרה מנדז. היא השתייכה לקבוצת מכשפים שהונהגה על ידי דון חואן מאטוס. האימונים שלי תחת השגחתה היו מורכבים משני חלקים: ראשית, נדרשתי לערוך עבודת סיכום מקיפה של חיי, תוך שימוש בשיטת נשימה, כדי להשיב אנרגיה כלואה מהעבר. ושנית, הם לימדו אותי סדרת מעברים קסומים; תנועות ותנוחות שנועדו לחזק את גוף האנרגיה, או הכפיל.

לאחר ניסיון כושל לפגוש את שאר אנשי חבורתו של דון חואן באמצעות מניפולציה מכוונת של התפיסה, המכונה "מעבר המכשפים" [חציית המכשפים], קיבלתי הוראה נוספת על מנת לייצב את גוף האנרגיה שלי. לשם כך ביליתי חודשים רבים בבית על עץ שנמצא בחורשה מול חזית ביתה של קלרה. את השלב הזה של הכשרתי הינחה השרת, אמיליטו. אתו התחלתי בעבודת סיכום נוספת, והוא הביא אותי לבצע טכניקות התבוננות (gazing) מסוימות, כמו גם לשכלל את כישורי הטיפוס על עצים שלי, ותמרוני יקוש וחלימה מסוימים, מורכבים מכדי יכולתי להבינם באופן מלא באותה התקופה.

כשגוף האנרגיה שלי למד להכיר תצורה תפיסתית חדשה - הימצאות חדשה בעולם - אמיליטו הציע שאחזור ללוס אנג'לס כדי להמשיך בלימודים האקדמיים שלי. הוא הבטיח לי שזה הכרחי על מנת לאזן את הצד השמאלי והימני של הווייתי, וכדי להשיג את השליטה הנדרשת כדי להמשיך בדרכם של המכשפים.

משמעות החיים

ההרצאה על שיטות מחקר אנתרופולוגיות הותירה אצלי שאלות רבות לאחר ההרצאה. מאוחר יותר אחר הצהריים, ערכתי ביקור אצל עוזר הפרופסור בכדי להבהיר כמה נקודות שהעלה המורה. כשנכנסתי למשרד, מצאתי את עוזר ההוראה ליד שולחנו אוכל אגוזי פיסטוק. הוא השליך את הקליפות במודע מהחלון, מכוון על הסטודנטים התמימים שעל הדשא שמתחת. פעם ישבתי על מדרגות הבניין, מתחת לאותו חלון בדיוק, כשמשהו נחת על קודקוד ראשי. חשבתי שאלה הן היונים שהתאספו על סוככי (???) הגג, אבל בבדיקה מדוקדקת יותר גיליתי שלא צואת יונים פגעה בי, אלא קליפות פיסטוק. עכשיו הבנתי מאיפה הגיעו הקליפות ההן.

הבחור הזה הוא ממש "poor baby", חשבתי כשראיתי את רקס ג'ונס מסמיק מכך שנתפס על חם. היה לו חיוך נבוך והתנהגות נערית, ויצר את הרושם הכללי שקלרה מנדז כינתה תסמונת "התינוק המסכן" [או “החמוד המסכן”]. היא הצביעה על כך שכולנו פועלים תחת הציווי החברתי והפסיכולוגי שעלינו להתייחס לעצמנו, ולהציג את עצמנו, בכל עת במידת האפשר, באור "התינוק המסכן שאני". בזמן שבו היא אמרה לי את זה, התרעמתי על כך מאוד והתווכחתי עם הטענה, אבל לאחר ניתוח עצמי מעמיק, נאלצתי להודות שאני בעצמי אהבתי שהתיחסו אליי כתינוק מסכן. לא זו בלבד, אלא שלא נתקלתי במישהו שלא נפל לקטגוריה זו.

"אני מקווה שאני לא מפריעה לך," אמרתי לרקס ג'ונס, "אבל ההרצאה של היום העלתה כמה נקודות שהייתי רוצה לדון איתך עליהם. כלומר, אם אינך עסוק מדי”.

רקס ג'ונס דחף ברגלו את הכסא המסתובב שלו מהחלון.

"איך אני יכול לעזור לך?” הוא אמר והצביע על כיסא. שמתי לב שמבטו ממוקד בקו החצאית שלי שהתרומם כשישבתי.

"אני לא מבינה איך אנתרופולוגים יכולים לדעת מה קורה בתרבות זרה, כשהם אפילו לא מדברים את השפה". אמרתי ומשכתי את החצאית שלי עד הברכיים.

רקס ג'ונס חייך בעצבנות, אך עווית לחיו החיוורת חשף את קוצר רוחו. "אנתרופולוגים מיישמים שיטה המכונה 'תצפית משתתפת', אמר את דבריו כמכה בפטיש. הוא העיף מבט בשעונו כדי לאמוד כמה זמן נותר לו עד תום שעת קבלת הקהל. "האנתרופולוג המבצע עבודת שדה משתתף בפעילות החברה אותה הוא חוקר; הוא רושם שפע של הערות; הוא מקליט ומצלם כל מה שרלוונטי, וכשהוא חוזר מהשטח, הוא מנתח את זה במסגרת התֵאוֹרִיָה שלו. במילים אחרות, הוא משתמש בנתונים שלו כדי להוכיח את ההשערה שאותה הוא יצא לבחון."

"האם אתה אומר שהאנתרופולוג כבר יודע איזה סוג נתונים הוא רוצה לבודד לפני שהוא הולך לשטח?" שאלתי. "האם זה לא מוטה?"

רקס ג'ונס הפנה את כסאו מעט לעבר השולחן והרכיב את המשקפיים שהיו בעלות מסגרת העשויה חוטי ברזל, מניח אותם בזהירות מעל כל אוזן.

"זו איננה הטיה[bias]; זהו מודוס אופרנדי [דרך פעולה]. כדי שהאנתרופולוגיה תהיה מדע", הוא המשיך, כשהוא רוכן לעברי, "היא חייבת לפעול על פי השיטה המדעית, שהיא בדיקת השערות. הממצאים שלו חייבים להיות נתונים לאימות”.

"מה זה אומר?" שאלתי אותו.

"פירוש הדבר הוא שחוקר שטח אחר, האוסף את אותם נתונים בנסיבות דומות יקבל את אותן תוצאות.”

"אבל מה לגבי לואיס וקדפילד בטפוסטלן [Lewis and Kedfield in Tepotzlan]?" -שאלתי.

התייחסתי בכך למקרה הקלאסי שבו שני עובדי שטח שערכו מחקר באותה קהילה כפרית במקסיקו השיגו תוצאות שונות באופן דרמטי, ובכך הראו שחזרתיות [replication], אף על פי שהיא רצויה מבחינה תיאורטית, עלולה שלא להיות ברת ביצוע בפועל.

"זה היה מקרה מיוחד," הודה רקס ג'ונס. זה רק מוכיח שהחוקרים לא הסתכלו על אותם דברים, או שלא תיעדו את עבודתם בהקפדה מספקת. וזו בדיוק הנקודה שלי: מדעי החברה מחייבים תיעוד קפדני.”

הזכרתי לו כמה קשה לשני אנשים בתרבות שלנו להסכים בנושא נתון, גם אם הנושא היה מוכר לשניהם; מצב שהופך את ההגעה להסכמה אודות עניינים הקשורים בתרבות זרה לכמעט נס.

"אנתרופולוגים הם קודם כל אנשים ואחר כך מדענים," ציינתי. "אז כשהם משתתפים וצופים, האם הם לא יהיו גם מעורבים רגשית בחיים שבהם הכל זר? האם לא יהיו להם רגשות, דעות והאם הם לא יפרשו אירועים על סמך חוויותיהם בעבר?

מראות של המערה בצפון מקסיקו, שם ביליתי חודשים רבים בשחזור התנסויות העבר שלי בתהליך שנקרא עבודת הסיכום, עלו במחשבתי. נזכרתי עד כמה קשה זה היה עבור קלרה מנדז, המורה שלי, ולי להגיע להסכמה בנוגע לכל דבר שהוא, כולל מה שהתכוונה אליו בתסמונת "התינוק המסכן". היא התחילה מנקודת המבט הבלתי נתפסת של מה שכינתה "מסורת כישוף”, ואילו אני ראיתי הכל מנקודת המבט הצפויה של החינוך של מעמד הביניים המתנשא (?) שלי. קיימנו דיונים סוערים במטבח שלה; חילוקי דעות בהן היו לנו אי הבנות, כשאנו לא רואות את העולם באותם מונחים כלל.

רקס ג'ונס צחקק בהתנשאות על רגע ההתבוננות הפנימית שלי [introspection], שנראה שהוא מפרש אותה כבִּלבּוּל. "את מפספסת את הנקודה החשובה." הוא אמר ונענע בראשו. זו בדיוק הסיבה

שהאנתרופולוגים צריכים להקפיד על מתודולוגיה קפדנית שהוחלטה מראש. עובדי שטח צריכים

להימנע מפרשנויות סובייקטיביות ועליהם להיצמד לרישום עובדות אובייקטיביות. תסתכלי על

הסוציולוגים למטה.

הוא התייחס למחלקת הדמוגרפים שמשרדיהם היו בקומה השנייה. בשלב מסוים של ההיסטוריה של האוניברסיטה, האנתרופולוגיה הייתה חלק מהמחלקה לסוציולוגיה. אבל עכשיו הם מתגאים על כך שהם עצמאים, אבל לא עצמאים יתר על המידה, כך נראה, בכל הנוגע למתודולוגיה. הפחד להפוך לאקטואר קשוח [??] היה חלק מהפחד שהוביל אותי לבחור באנתרופולוגיה כקריירה. היתה בה עדיין אווירה של רומנטיקה, תחושה מסוימת של הרפתקה שנשארה מסיפורי המטיילים במאה ה -19, שבהם נמצאים שורשי האנתרופולוגיה המודרנית. למרות מאמציהם של עובדי השטח לסווג הכל באמצעות השיטה המדעית, עדיין היה לאנתרופולוגיה פוטנציאל לחקור את הלא נודע, לחצות גבולות רעיוניים.

"מה עם הסוציולוגים?" שאלתי ולחצתי על העט כדי שיהיה מוכן למקרה שאצטרך לרשום הערות. "הסוציולוגיה, כידוע, תלויה במידת האמינות שיש לשיטות איסוף הנתונים שלה, וביכולת לאמת את הממצאים שלה. לכן הם משתמשים בניתוחים סטטיסטיים, סקרים, ראיונות עומק, כדי להבטיח חזרתיות [replication, שחזור התוצאות באותם תנאים?]. האנתרופולוגיה חייבת להעתיק את המתודולוגיה שלה מכיוון שהאימות הוא חשוב עוד יותר בדיסציפלינה שלנו, שבה, כפי שאת בעצמך ציינת, הכל מוזר.

הבחנתי בעין הנודדת של רקס נשלחת אל רגליי. נתתי לו מבט עז אחד שקלארה מנדז,

אלופת הנשים, הייתה גאה בו. תמיד הנחתי שהמצב הפגיע של הנשים היה מצב טבעי שנבע מהמבנה הביולוגי שלנו, אבל קלרה הבהירה את העניין ישר מההתחלה.

"ביולוגיה ברגל שלי!" היא אמרה. ללקק לגברים את הביצים ולהיות המשרתות שלהם אינם תוצאה של ביולוגיה כלשהי, אלא של הפקודות המהפנטות של התרבות הנשלטת על ידי הגברים.

זועזעתי לשמוע אותה אומרת את זה באותה תקופה , אבל רק אחרי חודשים של האזנה לדרשות של קלרה על מצוקת הנשים, ושיקוע עצמי בתרגול שנקרא עבודת הסיכום, התחלתי לראות בצורה ברורה יותר את העמדה המצערת שהחברה הקצתה למִין הנשי. היה ברור שאנו הנשים צריכות להילחם פי שניים מהגברים כדי להצליח בכל מה שאנו עושות. פעם אחת בזכות עצמנו, ופעם נוספת כדי להתגבר על הנטיות ההתנהגותיות החזקות שהטילה עלינו התרבות הגברית שלנו. אחת הסיבות ללמוד באוניברסיטה ולטפח את האינטלקט, כך נאמר לי, הייתה להיות מסוגלת להבין ולהעריך בעצמי את ההשקפות המובנות מאליהן אודות תפקיד הנשים, ובכך להשתחרר מאחיזתן המהפנטת.

"זר שבא ללמוד תרבות, שהיא דבר מופשט," אמרתי, מחזירה את קו הדיון שלנו, "יכול לתפקד בשטח במשך שנים מבלי להכיר בכך שהוא מפרש לא נכון את מה שהוא רואה או מה שאנשים עושים. זה קרה לאינספור חוקרים ועובדי חיל השלום.

"האנתרופולוגים ואנשי חיל השלום שאני מכיר חכמים מאוד," אמר רקס. "הם יודעים מתי מישהו מזבל להם את המוח."

"מה עם אנתרופולוג שרוצה לעזור לאנשים שהוא חי איתם?" הצעתי. “מה אם הוא, או היא, נעשו כל כך מעורבים בתרבות שהם אינם יכולים להישאר אובייקטיבים?”

חשבתי על אירועים שהתרחשו בהדרכתם של קלרה ועמיתיהם, שלעולם לא אוכל להסביר את השקפת עולמם כראוי באמצעות תיאוריות האנתרופולוגיה או השיטה המדעית.

"אז הוא, או היא, כבר לא אנתרופולוגים," אמר רקס, מרים גבה עבותה. "הוא או היא הם פשוט עובדים סוציאליים, או אנשים שעושים טוב, או גרוע מכך, הפכו ילידים."

כדי לחזק את עמדתו, הוא ציטט מספר מקרים בהם האנתרופולוג 'הפך ליליד'. האירוע הראשון היה חוקר שעבד בקרב האינדיאנים של נאווהו [Navaho]. בזמן שהוא חקר את פולחן הפיוטה, על פי שיטת תצפית המשתתף, הוא בלע הרבה יותר מדי כפתורי פיוטה ולא יכול היה להישאר אובייקטיבי. היו לו חזיונות של הרוח הגדולה, הוא קיבל אינספור מסרים, וכשהוא יצא ממצב ההזיה, הוא יסד דת משלו.

"ואל תשכחי את המקרה של בת' וסרמן [Beth Wassermann], עובדת שטח בסמואה," הזכיר לי רקס כשהוא שולח את ידו למקטרתו.

"האם היא הייתה אחת התלמידות של בואס [Boas], כמו מרגרט מיד [Margaret Mead]?"

הוא הניד את ראשו, הייתה לי הרגשה ברורה שהוא מהתל בי.

"מה עם בת' וסרמן?" העזתי,

"היא נסעה לסמואה כדי לאסוף נתונים לעבודת הדוקטורט שלה על מנהגים מיניים וטקסי נישואין. היא שמה בצד את האובייקטיביות שלה ו'השתתפה' הרבה יותר ממה שהיה בו צורך, אם את קולטת למה אני מתכוון."

רקס עשה תנועת זימה שלא הותירה ספק באשר להשתתפותה של בת' וסרמן בקרב הסמואים.

"מה קרה לה?" שאלתי, בטוחה שהסיפור לא ייגמר טוב.

"היא התאהבה בנסיך פולינזי," אמר רקס, מנענע בגזע המקטרת שלו כאילו היה נוזף בילד. "היא הפרה את הטאבו, ורופא האליל הטיל עליה קללה. היא כמעט מתה במהלך לידה, אלולא כהן הדת שהתערב עם הכישוף הלבן שלו. בת' עזבה את האיים בבושת פנים ומעולם לא סיימה את המחקר שלה."

הדממה נפלה על החדר. רקס הביט בי כדי להעריך את תגובתי.

"אני עדיין לא משוכנעת," אמרתי בעצבנות. "נראה לי שכל הגישה לאנתרופולוגיה שגויה. אתה צריך לעשות יותר מאשר רק לתצפת כדי להבין משהו. עליך להיות מעורב."

רקס הוציא את המקטרת מפיו, הפך אותה והקיש עליה בקצה מאפרה. שום דבר לא נפל. הבנתי שהוא משתמש במקטרת כפלצבו שיעזור לו להפסיק לעשן, או אולי לגרום לו להיראות מכובד יותר.

את לא צריכה לטעום תפוח כדי לדעת שהוא אדום, "הוא הזכיר לי.

"אבל איך תדע את טעמו של תפוח אם לא תנגוס בו," עניתי כנגדו. "כשאתה הולך לשדה כשאתה כבר עמוס בשק של השערות, אתה לא באמת פתוח להתנסות, וזה כל העניין של האנתרופולוגיה - חקר האדם, מה הוא מאמין בו, איך הוא מרגיש, איך הוא חושב, איך הוא מתייחס ליקום."

רקס מצמץ בשפתיו ותקע את המקטרת חזרה לפיו. נראה שהוא הגיע לקצה סבלנותו.

"את שואלת שאלות השייכות לתחום הפילוסופיה. אם את רוצה לדעת על משמעות החיים, את נמצאת במחלקה הלא נכונה. אם כי חברי קרלוס יוכל אולי לענות על כמה משאלותיך. הוא חניך של שמאן מקסיקני".

עם שמיעת איזכור שמו, עוזר ההוראה שישב ליד שולחן סמוך הניח מידו את הספר שהוא קרא, והסתובב אל רקס.

"היא רוצה לדעת על משמעות החיים," אמר רקס. "אני ארור אם אני יכול לענות על שאלותיה, אז אשאיר אותה בידיים שלך."

הוא הביט שוב בשעונו. "חוץ מזה, אני מאחר. אני צריך לנסוע עד גרדניה [Gardenia]."

רקס דחס לתיק המסמכים שלו כמה דפי בחינה ומיהר לצאת מהחדר.

"מה כל כך דחוף בגרדניה?" שאלתי והפניתי את הכיסא שלי לכיוון קרלוס.

"רקס חובב הימורים," אמר קרלוס בקול רגוע ושקט. "וגרדניה היא המקום היחיד בקרבת מקום בו הם חוקיים. תכתבי את מה שאני אומר, באחד הימים הקרובים הוא עוד יהמר בכספי מענק המחקר שלו לנפאל."

לקרלוס היה שיער שחור מתולתל, פנים ידידותיות חייכניות, וניצוץ שובב בעיניו השחורות המבריקות. הייתה לי תחושה מטרידה שראיתי אותו בעבר; לא רק במחלקה לאנתרופולוגיה, אלא במקום אחר ושהיינו מאוחדים בקשר בלתי נראה. אבל למרות שניסיתי ככל שיכולתי, לא נזכרתי איפה ומתי נפגשנו.

קרלוס רכן קדימה והביט בי בריכוז כאילו גם הוא חווה סוג של דה ז'ה וו. "האם לא נפגשנו בעבר?" אמר, לבטח מודע לקלישאה.

למרות שהוא ממש הוציא את המילים מפי, זה נשמע כל כך כמו המשפט השחוק, שהפכתי למתגוננת.

"בטח ראית אותי בסביבת האולמות," אמרתי, מנסה לומר את הדברים כבדרך אגב. "או בכיתתו של היצ'קוק."

"הממ. אולי," אמר ונתן בי מבט מהורהר.

המבט שלו למעשה אחז בי כמו שמהפנטים יכולים לאחוז בפאציינט.

"את יותר מדי צעירה ויפה מכדי לדאוג למשמעות החיים," אמר בנימה ידידותית. "את בת לא יותר מתשע עשרה או עשרים. מדוע לא להשאיר את השאלות הכבדות לפילוסופים מצומקים?"

"אני בת עשרים ושתיים ואני מתעניינת מאוד במשמעות החיים," התפרצתי, מוטרדת ממה שנראה לי כאמירה שוביניסטית. מה הטעם בכל זה. חייב להיות משהו נוסף שעושה את החיים שווים לחיותם, מאשר הקשקושים שקיבלנו כל יום בחיינו."

בזמן שדיברתי בשילוב תנועות נמרצות עם הידיים, דפקתי על צלוחית עם מהדקי נייר על שולחנו. הם התפזרו על הניירות שלו, אבל קרלוס העמיד פנים שהוא לא שם לב לכך.

"אני מכבד את ההתעניינות שלך," הוא אמר ורכן לעברי. "אלא שרוב האנשים אינם באמת מתעניינים במשמעות של משהו, מלבד אולי אהבה."

"אני לא מסכימה," אמרתי. "מה עם מחפשי האמת [seekers] והמגשרים [mediators]. הם תמיד מחפשים תשובות לשאלות היסוד של החיים."

"נכון, אבל לדעתי, אלה המכונים 'גורואים' אינם עוסקים כל כך בחקירה פילוסופית אמיתית, אלא בניסיון להעצים את חוויותיהם. הם מחפשים את משמעות החיים דווקא בגלל שהם משועממים מהחיים. אם הם היו חיים את החיים בהתלהבות, הם לא היו כל כך עסוקים בחיפוש משמעותם."

הייתה לי הרגשה שהוא כולל אותי בקטגוריה של אלה שחסרו תשוקה בחייהם.

"תחזרי בעוד עשרים שנה, אחרי שחיית, ואז נוכל לדבר על משמעות החיים," הוא אמר בקריצה.

"בעוד עשרים שנה העולם עלול להתפוצץ לרסיסים," התזתי. "האם זו עוצמת החוויה שאתה מדבר עליה?"

מהבעתו הכואבת הבנתי שאני צועקת. לא ידעתי למה אני כל כך נסערת. משב רוח קריר נכנס דרך החלון הפתוח ובילגן את דפי הבחינה על שולחנו של קרלוס. נשמתי עמוק כדי להרגיע את עצמי.

"אם את באמת רוצה לדעת על משמעות החיים," אמר קרלוס, "את צריכה לפגוש את האינדיאני היאקי הזה שאני עובד איתו. הוא יודע הרבה מאוד על החיים ומשמעותם. למעשה הוא אחד האנשים החכמים ביותר שפגשתי אי פעם. אולי נוכל לנסוע פעם למקסיקו ואכיר לו אותך."

כששמעתי זאת, חוויתי חשש עז. התחלתי להזיע. כל החושים שלי נכנסו לכוננות גבוהה. ייתכן שקרלוס רק מנהל שיחה מנומסת, אבל אולי הוא מנסה להציע לי טיול מאיזשהו סוג. מכל מקום, חשתי אי נוחות עמוקה. ללכת למקסיקו עם קלרה מנדז היה דבר אחד, אבל ללכת עם גבר מוזר היה דבר אחר. החלק הגרוע ביותר היה שמשהו בתוכי רצה לחזור למקסיקו בדרך הגרועה ביותר.

הסתכלתי על קרלוס, מנסה להבין את כוונתו, כשלרגע חשבתי שהוא התכווץ ונע אחורנית בחלל. היה זה כאילו ראיתי אותו דרך קצה מנהרה ארוכה. המשכתי לבהות מבולבלת, ופתאום נזכרתי איפה ראיתי אותו בעבר. פעם היה לי חזיון של התכנסות מכשפים במקסיקו. אחד מהם היה צעיר לטיני עם שיער מתולתל כהה שנראה דומה מאוד לאדם שמדבר איתי עכשיו.

ככל שהבטתי יותר על קרלוס, כך גדל בתוכי החשד הסודי הזה. בלי שום בסיס רציונלי, השתכנעתי שקרלוס הוא האיש הצעיר מהחזיון שלי, הנגואל החדש. נזכרתי שאמרו לי שכאשר העוצמה תביא אותנו לקשר, הוא יביא אותי למקסיקו, שם אפגוש את שאר חברי חבורת הנגואל הנוכחית המחכים לי. ניסיתי להיזכר מיהם החברים האחרים האלה, אבל הייתי בטוחה שחוץ מקלרה, נלידה ויצור דמוי ציפור מוזר בשם אמיליטו, מעולם לא פגשתי אותם. הייתי המומה כשהבנתי שזמני בלוס אנג'לס כמעט מחק את זכרם. המוטרדות המוחלטת שלי מהפעילויות היומיומיות ומלימודיי באוניברסיטה, יצרה חומת שיכחה. השיכחה הכבדה שהקיפה אותי הייתה כה דחוסה שהזמן שביליתי במקסיקו הפך למעורפל וחלומי, כאילו מעולם לא היה.

עם זאת, בדבר אחד הייתי בטוחה, צוויתי במפורש לא לחזור למקסיקו ולא לחפש אף אחד עד שהעוצמה תפתח שוב את הדרך. וכשיגיע הרגע הזה עליי לחטוף את רבע הסנטימטר של הסיכוי שהעוצמה מציעה [הכוונה כנראה לסנטימטר המעוקב של המזל/סיכוי], אחרת הדלת תיסגר, ואולי לעולם לא תיפתח שוב. כשגל הזיכרון שטף אותי, הרגשתי את אוזניי מזמזמות, וחוויתי סחרחורת עמוקה. רציתי לברוח משם, אך שמעתי את עצמי אומרת, "הייתי רוצה לנסוע למקסיקו," בקול שקשה לומר שהיה שלי, כי הוא הגיע מהקצה הרחוק של המנהרה הארוכה ההיא.

הרמתי את מבטי והבנתי שגם קרלוס מבולבל. ניכר מהבעתו שהוא לא ציפה שאקבל את ההזמנה שלו ברצינות, שלא לדבר על לתת לו תשובה נחרצת.

"את בסדר?" שאל קרלוס בדאגה אמיתית.

"אני בסדר גמור," אמרתי, מנענעת בראשי כדי לנקות אותו, "פשוט חם כאן כל כך."

כשחזרתי לעצמי [regained my senses] אמרתי לעצמי שקיבלתי רק הבטה חטופה על הפנים, ושהחזיון של חבורת הנגואל היה כל כך חטוף שיכולתי לטעות בקלות באשר לצעיר הזה. סביר מאד שהוא בכלל לא אותו אדם. עם זאת, למרות הספקות הרציונליים שלי, הונעתי מכוח לא ידוע. הייתה לי הוודאות שאם קרלוס היה האיש שבחזיוני, אוכל לברר זאת רק במקסיקו; ואם לא אפעל עכשיו, לעולם לא אקבל הזדמנות נוספת.

"אני בהחלט רוצה לנסוע למקסיקו," חזרתי ואמרתי.

"אם כך, זה יהיה נהדר," אמר קרלוס באי נחת, ואסף את המהדקים שפיזרתי, "נעשה את זה פעם."

"אני באמת רוצה ללכת. מתי יהיה זמן טוב?"

"אני הולך לסונורה כל סוף שבוע שני," אמר קרלוס בהיסוס.

"בסדר גמור. מה דעתך על סוף השבוע הבא. עד אז כבר אסיים את הבחינות שלי."

"וואו, לא כל כך מהר," אמר קרלוס וניסה לסגת. "את לא חושבת שכדאי שנלך קודם לסרט או לאכול ארוחת ערב, או משהו, במקום למהר למקסיקו? אחרי הכל, אנחנו בקושי מכירים האחד את השני."

"סרטים משעממים אותי, ואני אף פעם לא אוכלת במסעדות," אמרתי. "חוץ מזה, הייתי רוצה לפגוש את המכשף האינפורמנט [בן התרבות האחרת המספק ידע לחוקר] הזה, שאתה עובד איתו. אני מבטיחה שלא אפריע."

היה לי ברור שקרלוס נרגז מהתעקשותי, אבל גם שסקרנותו התעוררה. נראה שהוא שוקל את האפשרויות, אבל אז חל שינוי פתאומי.

"באמת, אני לא חושב שאוכל פשוט להפיל מישהו על הזקן," הוא אמר. "במיוחד אישה צעירה. האם את מדברת ספרדית?"

"כן, אני מדברת," שיקרתי בלי להניד עפעף.

הוא נראה מופתע. "זה עדיין לא רעיון טוב. אני לא יודע למה העליתי אותו מלכתחילה. בואי נשכח את כל העניין."

"זה רעיון טוב," אמרתי בהתלהבות. "תחשוב על זה כעל פגישה עם הגורל".

שוב קרלוס היסס.

"מה דעתך לשאול את האינפורמנט שלך אם זה בסדר להביא חברה מהאוניברסיטה?" הצעתי. "עמיתה מהאנתרופולוגיה. מה רע כבר יכול להיות. אם הוא אומר לא, נשכח מזה. לא יכול להזיק לשאול. מה יש לך להפסיד?"

קרלוס נאנח בהקלה, כאילו מצא מוצא. הוא היה בטוח שהאינפורמנט האינדיאני היאקי שלו לא ירצה לפגוש אישה צעירה מארצות הברית.

"בסדר, אשאל אם אוכל להביא מישהו," נעתר. "אם הוא יסכים, אני אתקשר אלייך ותוכלי להצטרף אליי בנוגאלס."

כתבתי את מספר הטלפון שלי על פיסת נייר והגשתי לו אותו, צפיתי בו מחליק אותו לכיס חולצתו. כשיצאתי מהחדר הייתי בטוחה שהוא לעולם לא יזכיר אותי לאינפורמנט האינדיאני שלו, שלא לדבר על להשתמש במספר הטלפון. בשבוע שלאחר מכן, בשעת לילה מאוחרת, קיבלתי שיחת טלפון בלתי צפויה.

                                  ******* סוף ************ 

הערה:

משב הרוח שחדר מהחלון ובילגן את הדפים על השולחן היה מסר חד משמעי מהרוח.

מסר דומה קיבל קסטנדה לגבי ארמנדו,

ומסר דומה גם לגבי פלורינדה, כשמשב רוח סחרר את העלים המתים, וגם לה הציע קסטנדה אז לנסוע אתו למקסיקו.

========================

8.3.21

שאלת משמעות החיים תחזור ותופיע בהמשך הספר, עם פתרונה המרומז.

========================