הערה: בקובץ שהגיע לידינו, בפרק זה חסר עמוד. רואים זאת בבירור כי העמודים ממוספרים. בדקתי ליתר ביטחון גם בגירסה הספרדית, שהיום ברור שהיא תרגום של המקור האנגלי, כמו כל ספרי החבורה.
ציינתי את המקום שבו העמוד חסר.
ציינתי את המקום שבו העמוד חסר.
****************************
מסיכות פסקולה [Pascola]
.
רגליי היו אדומות ונפוחות. המישחה שזולייכה נתנה לי עבור עקיצות הפרעושים לא עזרה אפילו קצת. ליהפך, נראה שמשהו בה הופך את העקיצות לארסיות [virulent] עוד יותר. זה הזכיר לי את התקופה בילדותי, בה היו לי אבעבועות רוח, אלא שעכשיו היה לי הרבה יותר לא נעים.
''מה נתנה לי זולייכה שנתן לי נוֹקְאָאוּט?" שאלתי את קרלוס כשנסענו לתחנת ויקאם.
"קקאו."
"אתה מתכוון שהיתה רק אבקת קקאו במשקה הזה? אני לא מאמינה."
קרלוס הנהן. "היא חשבה שאת אוהבת שוקולד חם, שזה יסיט את דעתך מהעקיצות."
"אני אכן אוהבת את זה, אבל זה מעולם לא השפיע עלי ככה."
"מה שהשפיע עלייך היתה אמנות ההיפנוט [mesmerism] של זולייכה," הוא הסביר. "היא יכולה להזיז את מרכז המודעות של אדם באמצעות גוף החלום שלה. כל שהיא צריכה לעשות זה להסתכל לך בעיניים, או לגעת במצח שלך, או בחלק האחורי של צווארך, או השכמות שלך, ואת נכבית [go out – מתעלפת?] כמו אור."
"אתה בטוח שלא היה שום דבר במשקה?" התעקשתי.
"לחלוטין. היא לא צריכה להיעזר בסמים או בשיקויים. זולייכה היא מכשפה ברמה הגבוהה ביותר. הנגואל חוליאן לימד אותה בעצמו. יש לה זיקה [affinity, חיבה, דימיון] אלייך כי את כמוה, לא מעט משוגעת. יום אחד היא תראה לך את האמנות שלה."
"מה זו יכולה להיות?" שאלתי, "להפיל אנשים עם טפיחה על גבם?"
קרלוס הוריד את מגן המכונית כדי להגן על עצמו מפני סינוור השמש. "זולייכה היא חולמת מושלמת. היא יוקשת עם גוף החלום שלה. כשתפגשי אותה שוב, היא תלמד אותך איך לייקש עם הכפיל."
"מה זה לייקש עם הכפיל?" שאלתי.
"תצטרכי לחכות עד שזולייכה תראה לך," אמר קרלוס. "היא מומחית בזה. כמו שאמרתי, היא למדה מהנגואל חוליאן וממישהו נוסף בשושלת שלנו."
"מי היה האדם הזה?"
"מכשף בעל הישגים ללא סוף [unending accomplishments]. כל שאני יכול להגיד לך הוא שהשושלת של דון חואן חייבת לאדם הזה, בדיוק כפי שהוא חייב לשושלת שלנו."
רציתי לשאול עוד על האישיות המסתורית הזו ועל האמנות של זולייכה, אבל כבר הגענו לתחנת ויקאם. בני המתין לפני ביתו. כשהוא ראה את המכונית שלנו, הוא דילג פנימה ואמר שהוא מכיר כמה אנשים שיש להם מסיכות למכירה. הוא הציע ללוות אותנו כדי שלא נלך לאיבוד. בהתחלה חשבתי שהוא פשוט מנומס או רוצה להיות בחברת חברו, אבל כשראיתי שסלע רגיל היה תמרור, או שקקטוס ציין פנייה בדרך, היה ברור שאנחנו צריכים הכוונה של מישהו שהכיר את השטח בשלמות.
אי אפשר למצוא בית של מישהו או חנות, אלא אם כן היית שם בעבר, ולפעמים, אפילו גם אז לא. אפילו עם בני במכונית, היינו צריכים לחזור על דרכנו במספר הזדמנויות, כדי לתפוס פנייה שהוחמצה, פנייה לדרך שכמעט אינה נראית לעין.
נסענו על הכביש המהיר וסטינו לדרך שעל פי בני תיקח אותנו לפוטם [Potam], שם התגורר דון פליפה [don Felipe], מגלף מסיכות. רק למצוא בית מסוים היה הישג, כי כולם נראו דומים. בבית האופייני היו קירות קנה קלועים, לפעמים מצופות בכבדות בבוץ, וגג המורכב משכבות קנים המונחות על קורות עץ מסקיט, ואדמה שנערמה על גבי הקנים. חומרי הבנייה כללו לבני טיט [אדובי], קנים, עמודי תמיכה וקורות תמיכה משופעים לגג, העשויים מעץ מסקיט. לפעמים יכולתי לראות מחצלות של קנים מפוצלים המשמשות כחלק מהגג. בכל הבתים היו שניים או שלושה חדרים, והייתה להם סככה שכללה גג שנתמך על עמודי מסקיט עקומים. מלבד ההגנה מפני השמש שהיא הציעה, הסככה שימשה כמקום אחסון לעשבים [herbs, צמחי מרפא ותבלין] ותירס, שהונחו עליה לייבוש.
הבתים היו מוקפים בגדרות, בגובה שבין מטר וחצי למטר ושמונים, עשויות מקנים קלועים, שלעתים העניקה לאנשים פרטיות מוחלטת. ראיתי מכלאות עם עז, חזיר או חמור מדי פעם, וכמובן תרנגולות וכלבים, שהיו הרזים ביותר מדרום לגבול. בכל מקום יכולתי להריח עץ מסקיט בוער באש המטבח. מה שהדהים אותי היה שמלבד נביחות של כלב מדי פעם או קריאות עורב, הכל היה שקט. לא יכולתי שלא להבחין בניגוד החריף בין הקהילה המקסיקנית הרועשת של ויקאם, בה התגורר בני, לבין היישובים של היאקים.
"האם לפנות ימינה," שאל קרלוס כשנסענו דרך הסבך.
"eees, תפנה כאן," אמר בני והצביע דרך החלון.
"האם בעץ המסקיט הזה אני פונה שמאלה?"
"eees, תפנה שמאלה," השיב בני.
"האם אתה חושב שעושה המסיכות יהיה בבית?” שאלתי.
"eees, הוא תמיד בבית," אמר בני. "אם לא, נלך לחנות."
ניסיתי להבין מדוע בני מקדים את כל תשובותיו ב-’eees’. חשבתי שאולי מדובר באיזה סוג של מילת גידוף [expletive?] בספרדית, המשמשת בחלק הזה של סונורה, או אולי מילה יאקית. בזמן שחיכינו שבני יחזור מגיחה קצרה לשיחים, שאלתי את קרלוס מה פירוש 'eees'.
"בני משתמש בזה בכל פעם שהוא אומר משהו," אמרתי.
קרלוס צחק. "הוא אומר 'yes' באנגלית. בני מנסה ללמוד אנגלית. שוחחי איתו קצת. אל תהיי ביישנית."
כשבני חזר, שאלתי אותו מה היאקים מוכרים בחנויות שלהם.
"אוכפים וקופסאות שימורים," אמר, "קפה וסוכר, וקוקה קולה."
בכל מקום שהיתה בו חנות, בני אמר שהוא מכיר אותה והוא מתכוון לקחת אותנו לכולן.
"איפה כל הנשים?" שאלתי, כי חלפנו בדרך רק על פני גברים.
"בתוך בתיהן," ענה בני. "הן לא יוצאות, אלא אם יש להן סיבה, כמו להביא מים מהבאר, או עצים לאש, או להביא אספקה מהחנות."
"אני לא מאמינה שיש כאן חנות," אמרתי. לא יכולתי לראות דבר מלבד בתי טיט נמוכים (?) וצמחייה מדברית.
"eees, אנחנו הולכים לשם עכשיו לחפש מסכות," הסביר בני.
התקדמנו לאורכה של דרך עפר שנחרצה מהגשמים, עד שהגענו לבית בוץ, כמו כל שאר המבנים באזור, אולי קצת ארוך יותר. שקים של גרגירי תבואה נערמו על קיר אחד. לא היו בו חלונות, רק דלת בצבע טורקיז. ליד הכניסה עמדו כמה אינדיאנים יאקים גבוהים; אחרים ישבו על ספסל קרשים ושתו משקאות מוגזים של תפוזים וליים. לכולם היה סומבררו להצל מפני שמש הצהריים. לחלק מהגברים היה שפם, הם היו מבוגרים יותר. אחרים היו נערים בגילאי העשרה, וכרגיל לא היו נשים.
קרלוס החנה את הרכב ואני הלכתי אחריו ואחרי בני לחנות. הופתעתי לראות מגוון סחורות. היה דלפק ארוך, ועל הקירות היו מדפים עמוסי שימורים וכן שקי קמח, סוכר וקפה. חלק אחד בחנות הוקדש לכלים ולציוד חקלאי קל, כמו חבלים, אתי חפירה, כלי עבודה ומכשירים אחרים.
בני שוחח עם הבעלים, שנראה שהוא נמצא אתו בקשר ידידותי. לאחר זמן מה, האיש יצא דרך פתח דלת המכוסה וילון, המוביל לחדר אחורי.
"יש לו כמה מסיכות מאחור," אמר לי קרלוס. "הוא הולך להוציא אותן אלינו כדי שנביט בהן."
בני פתח את המקרר ושלף כמה משקאות מוגזים, אותם לגמנו בזמן שחיכינו שהאיש יחזור. כשהרמתי את עיניי, הבחנתי בבחורה מאחורי הדלפק הנועצת בי את מבטה. היא בטח יצאה מהחדר האחורי, כי היא לא הייתה בחנות כשנכנסנו, והייתי בטוחה שהיא לא הגיעה דרך דלת הכניסה. היה לה שיער כהה מתולתל קצר ותווי פנים עדינים ויפים. היא לא יכולה היה להיות בת יותר משבע עשרה. עורה היה חלק וחום והיו לה עיניים שחורות הכי גדולות שראיתי.
קרלוס התחיל לדבר איתה. הם דיברו בקול כל כך חרישי שבקושי שמעתי אותם, אבל יכולתי לדעת מהבעותיהם הרציניות שהשניים דנים במשהו חשוב. הנערה נראתה על סף דמעות, קרלוס ניסה לנחם אותה. הוא כרך זרוע סביבה וטפח על ראשה. לבסוף, הנערה פנתה אליי ונתנה בי מבט של שנאה, שעלול לגרום לדמה של לטאה לקרוש, ואז היא חמקה דרך הוילון אל החדר האחורי.
לפני שהספקתי לשאול את קרלוס מי הבחורה, בעל החנות חזר כשהוא מחזיק שלוש מסכות עץ מגולפות והניח אותן על הדלפק. הן היו מסיכות ששימשו את הרקדנים במהלך חגיגות פסקולה. הן היו צבועות בשחור עם סימנים אדומים סביב העיניים ולרוחב הלחיים. שיער סוס מולבן יצר ציציות פוני מעל המצח, ושימש כגבות, בעוד שקווצות ארוכות יותר של שיער סוס נתלו בקדמת המסכה כמו זקן תיש, או זקן. סביב השוליים היו מגולפים משולשים ועיגולים. לשתיים היה צלב על המצח, במסכה השלישית היתה מצוירת לטאה על כל לחי.
קרלוס התמקח על המחיר, כי נראה שהאיש לא רצה להיפרד משלוש המסכות. כשבני התחיל לעזוב, גורר אותנו איתו כדי להראות שאנחנו לא מעוניינים, האיש הסכים למכור וראיתי כסף מחליף ידיים.
בדרך החוצה חלפנו על פני כמה כובעים התלויים על מתלה. קרלוס ניסה כמה מהם עד שמצא אחד שמתאים לו, אותו השאיר על ראשו. בני הוריד את כובעו הבלוי וחבש אחד חדש.
"תבחרי אחד," אמר לי קרלוס. "אף אחד בסונורה לא הולך בלי כובע."
הראשון שהנחתי על ראשי נראה מתאים, אבל בחנות לא הייתה מראה כדי לראות איך זה נראה. קלטתי את השתקפותי בצדו של התרמוס מנירוסטה שעל השיש. אהבתי את זה. עם סומבררו נראיתי פחות זרה.
קרלוס שילם עבור הכובעים והסודה. הבעלים יצא איתנו וכשהסתכלתי לאחור, ראיתי את הבחורה עומדת בפתח וצופה בנו. לרגע ריחמתי עליה. האפשרויות שלה נראו מוגבלות להחריד. היא יכלה להתחתן עם אחד הצעירים שעמד מחוץ לחנות והעריץ אותה, ואז לבלות את חייה בטיפול בו ובילדיהם. סביר להניח שהיא לעולם לא תרחיק יותר מעשרה מייל [16 קילומטרים] מהאזור. אולי היא תבקר קרוב משפחה באחת מהעיירות הסמוכות לצורך חתונה או יום הולדת, ושם תחליף רכילות על הלידה האחרונה או תתאבל על מישהו שמת לאחרונה. או אם יהיה לה מזל, היא עשויה לקבל עבודה כחדרנית באחד המוטלים בסיודאד אוברגון [Ciudad Obregon], או בגואימס. בקיצור, עתידה של הילדה נחתם בצורה עגומה ביותר.
קריאה חזקה של עורב מעץ צפצפה [cottonwood, סוג צפצפה הגדל בצפון אמריקה] סמוך תפסה אותי בהפתעה. נזכרתי בפעם אחרת, בה ניהלתי דיאלוג נפשי דומה לגבי אישה ששירתה אותנו במסעדה בסנטה אנה, אך התברר שהיא מרפאה. טעיתי אז; ומהדרך שבה הנערה הביטה בי, הרגשתי שאני טועה שוב.
התבוננתי בנערה מבעד למראה הצדדית כשקרלוס ובני שוחחו עם הבעלים ועם כמה מהצעירים שעמדו ליד הדלת. אחד מהם נראה כמו נותן לקרלוס הוראות נסיעה, משום שהוא הצביע לעתים קרובות לכיוון מזרח. הרגשתי שהנערה מסתכלת על קרלוס עם מה שיכולתי לכנותו רק כהערצה או חיבה. היכתה אותי התובנה שהנערה מאוהבת בו. הרגשתי ייסורי קנאה שמיד ניסיתי להסתירם בכך שחייכתי אל קרלוס כשהוא נכנס לרכב. כשנסענו משם, השארנו את בני לדבר עם כמה חברים שהוא נתקל בהם, צפיתי בנערה שצפתה בנו עד שנעלמנו מאחורי האבק והשיחים.
"מי הנערה הזאת?" שאלתי בזמן הנסיעה משם בדרך העפר.
אבק נכנס לי לעיניים וגרם לי להתעטש.
לרגע קרלוס שתק. "זוהי חוספינה," הוא אמר לבסוף. "את לא זוכרת?"
השם היה כל כך מוכר. פתאום שמעתי צליל נפץ באוזניים [my ears popped] ונזכרתי איפה ראיתי אותה. היא הייתה הנערה שדיברה אליי בבית של זולייכה.
"היא מכשפה!" אמרתי מתנשפת. "מה היא עושה כאן? ואל תגיד לי שהיא עוזרת לבעל החנות, כמו אותה אישה במסעדה בסנטה אנה."
"לא, היא פשוט הגיעה בשביל קניות."
"אתה מתכוון שהיא גרה כאן?"
שוב שתיקה ארוכה.
"נראה שהיא מחבבת אותך מאוד," אמרתי, "האם אתה מכיר אותה זמן רב? על מה התלחשתם שניכם שם?"
קרלוס משך בכתפיו. "היא רוצה שאקח אותה לארצות הברית," הוא אמר. "אני מלמד אותה אנגלית."
לרגע שקעתי לתוך עגמומיות מוכרת. הייתי בטוחה שקרלוס מלמד אותה אנגלית כדי שיוכל להביא אותה לארצות הברית.
****************
חסר כאן עמוד אפשר לדעת לפי מספרי העמודים, קפיצה מעמוד 149 ל-151, וכמובן לפי התוכן הלא רציף.
****************
העצמי [the self]. רגשות אלה של אהבה ושנאה, קנאה או צרות עין, לא נעלמים פשוט על ידי שינוי מקום. הן מושרשות עמוק, קבורות בכל תא של הווייתנו. על מנת להיפטר מהרגשות [feelings] אלה, נצטרך לעשות יותר מאשר לסכם את חיינו [בעבודת הסיכום]; נצטרך, במילותיה של זולייכה, להשתנות [become transformed].
המכונית עלתה על הכביש המהיר בחבטה עמומה. הוקל לי לראות את קרלוס מחייך. אולי, אחרי הכל, הוא לא היה קשור לנערה בחנות. נשמתי יותר בקלות ואיבדתי את עצמי בהתבוננות בצללים ובצבעים שהשמש הטילה על הנוף המדברי כשנסענו אל הבית של דון פליפה [don Felipe], יוצר המסיכות.
בביתו היה צלב עץ בחצר, אשר היה ממוקם בקצהו של שדה מעובד. הוא היה מרווח יותר מהבתים האחרים שראיתי, והוא נבנה מלבני טיט [אדובי] טובות, והאדמה סביבו היתה נקיה ודחוסה היטב.
קרלוס ביקש ממני לחכות ברכב בזמן שהוא ידבר עם דון פליפה, אבל התעקשתי להיכנס. דון פליפה הציג אותנו בפני אשתו, שעזבה מיד את החדר, כאילו הייתה ביישנית מכדי לדבר עם זרים. דון פליפה היה מבוגר, גבוה, והיתה תחושת שקט סביבו. עיניו לא היו בוהקות ובוערות, אלא רחוקות, כאילו הביטו מאי שם לתוך עולם אחר. חשדתי שהוא קורא ספרדית, כי היו לו כמה ספרים על המדף. באופן השיחה שלו הוא הקרין פשטות ואינטליגנציה. נראה שהוא בעל ידע בנושאים רבים.
בשלב מסוים הרגשתי שהשיחה מתמקדת בדברי ימי רהום ובכמה מהגיבורים האגדיים של ההיסטוריה של היאקים, מכיוון ששמעתי את שמותיהם של Calixto Muni, Cajeme, Tetabiate ו- Juan Bandera מוזכרות שוב ושוב. קרלוס אמר לי קודם ש- Calixto Muni היה מנהיג יאקי במאה ה-18 ואירגן את היאקים ליחידה צבאית כדי להילחם במקסיקנים. חואן בנדרה [Juan Bandera], שטען כי היה לו חיזיון של הבתולה של גוואדלופה [the Virgin of Guadalupe], אירגן גם הוא יחידות צבאיות של יאקיס תחת דגל הבתולה. Tetabiate, לאחר תבוסתו של Cajerne, ארגן מחדש את שרידי הכוחות היאקים בהרים שמצפון לנהר היאקי, וניהל לוחמת גרילה נגד המקסיקנים במשך שנים רבות.
הרגשתי שדון פליפה אינו רוצה למכור מסיכות לקרלוס, אבל כשקרלוס אמר שהוא עובד עם דון חואן, ונדמה היה שדון פליפה מכיר אותו, הוא קם ונכנס לחדר האחורי והוציא מסכה עטופה בבד אדום. הוא פרש בזהירות את הבד כדי לחשוף מסיכה, שלא הייתה כמו אלה שמצאנו בחנות. המסיכה הזו הייתה ממש מפחידה. היא לא היתה צבועה ולא היה לה כלל שיער סוס. תווי הפנים היו מעוותים, כמו היו רוטנים. הפה היה פתוח, העיניים היו משופעות מעט, אחת גבוהה יותר מהשנייה. העץ היה לבן עם שכבות של מערבולות טבעיות ב- grain שלו. היא הייתה יפה, אך יחד עם זאת מעוררת יראה [awesome].
קרלוס הודה לדון פליפה ועזבנו.
"מדוע המסיכה הזו כל כך שונה?" שאלתי כשהלכנו אל המכונית.
"זאת מסיכה של בעל ברית [ally]," אמר קרלוס. "המסיכות האחרות מיועדות לרקדני פסקולה."
קרלוס הכניס בזהירות את המסיכה לתא המטען, לאחר שעטף אותה במגבת להגנה.
"מה זה בעל ברית?" שאלתי וניסיתי לחשוב אם קלרה או ג'ון מייקל אבלאר דנו אי פעם בנושא זה.
"בעל ברית הוא כוח [force] שקיים מחוץ לעולם של התפישה הרגילה" אמר קרלוס. "כוח זה יכול לקבל כל צורה [shape] כאשר הוא נמצא בשירות המכשף.”
"אתה מתכוון שכל דבר יכול להיות בעל ברית?" שאלתי.
"לא, הן ישויות ספציפיות חסרות צורה [formless], אבל הן יכולות ללבוש צורה של כל דבר שהן רוצות לחקות, בתלות באנרגיה שהן רותמות [לשירותן] מהעולם האנושי."
"האם ראית אחת אי פעם?" שאלתי.
"דון חואן הראה לי את בעל הברית שלו בכמה הזדמנויות וכמעט הפחיד אותי למוות. פעם הייתי צריך להיאבק בו וחשבתי שאני גמור."
"האם זה כמו כדור אנרגיה? רוחש [Sizzling] ומעט כחלחל?"
"זה יכול להיות אדם, דלת שחורה ענקית, חיה אכזרית, כל דבר. אבל כן, הוא מלא אנרגיה רוחשת."
סיפרתי לקרלוס על סדרת חלומות חוזרים ונשנים שחלמתי, או לפחות חשבתי שהם חלומות. גרתי בבית של קלרה בחדר היפה שהיא הקצתה לי. איך שהייתי מתחילה להירדם, הייתי שומעת רעשים מחוץ לדלת שלי במסדרון. בהתחלה, חשבתי שאלה צעדים, שמישהו גדול הולך לאורך המסדרון. הייתי מבועתת וכיסיתי את ראשי עם הכיסויים וקיוויתי שהרעשים יסתלקו.
אבל הם לא הסתלקו. לפעמים היתה שריטה כלשהי בדלת, כאילו חיה ענקית משוטטת בחוץ ומנסה להיכנס. במצב החצי-שינה שלי, הייתי קמה ודוחפת שידה כבדה לפני הדלת כדי ששום דבר לא יוכל להיכנס, אבל ללא הועיל. הכוח - או מה שזה היה מאחורי הדלת - היה חזק כל כך עד שהשידה הייתה זזה הצידה, נדחפת על ידי אנרגיה רוחשת. הייתי פשוט עומדת שם מאובנת ומביטה בשידה העתיקה מתרחקת מהדלת, וראיתי את הדלת עצמה תופחת [bulging, מתבלטת] פנימה לעברי בכוח עצום שעמד לעקור את ציריה.
הייתי רצה חזרה למיטתי ומתחבאת, בדרך כלל מתחתיה, או שהייתי עומדת שם אחוזה בכזו אימה שלא יכולתי לזוז. נזכרתי שניסיתי לצרוח, אבל שום דבר לא יצא לי מהפה. לפעמים הייתי מתעוררת מתנשפת, ספוגת זיעה. או, הייתי מתעוררת על הרצפה לפני הדלת, מכוסה באופן חלקי על ידי השידה. ליבי היה דופק כל כך חזק, שלקח לי שעות להירגע.
המפגשים הללו חזרו ונשנו במידה כזו שסיפרתי לקלרה עליהם.
"הכוח הזה אין לזלזל בו [nothing to sneeze at]," היא אמרה ברצינות. "את אומרת שהדלת עומדת להיעקר מציריה. תשגיחי, מה שמשחר שם לטרף [prowling] עומד להיכנס פנימה."
"מה יקרה אם הוא ייכנס?" שאלתי. "האם אמות?"
"אי אפשר לדעת," היא אמרה. "הכוח הזה נחוש להשיג אותך."
"למה הוא רודף אחריי?" שאלתי. "מה עשיתי לא בסדר?"
במחשבתי הרצתי את כל מגוון חטאיי, שחטאתי בעשיhה או בהימנעות מעשייה , והיו הרבה כאלה.
"זה לא משהו שלא עשית," היא אמרה ונענעה בראשה בפאתטיות. "זה משהו שכן עשית. עשית את מעברי הכישוף שלך [המעברים הקסומים], במיוחד זה שבו את תופסת את דלת ההזזה הדמיונית ופותחת אותה. זה הדבר שהתחיל את כל העניין הזה, והוא שעשוי להציל אותך בעת צרה [in a pinch]."
"על איזה צרה [pinch, צביטה] את מדברת, קלרה. האם הכוח באמת יבוא אחריי?"
"את יכולה להמר על המגפיים שלך שכן. הייתי אומרת שהוא עומד לפרוץ את הדלת בכל רגע עכשיו, וכשזה יקרה, תצטרכי לנהל קרב."
הרגשתי את הבטן שלי שוקעת באותו רגע. "אני מעדיפה לברוח מאשר להילחם," אמרתי. "אני פחדנית. אני רק מעמידה פנים של קשוחה. ולפעמים אני אפילו לא מעמידה פנים מספיק טוב."
קלרה הביטה בי מעלה ומטה בטשטוש ונענעה בראשה. "את רק אומרת שאת פחדנית, מתוך הרגל," היא ציינה. "את קשוחה יותר ממה שאת חושפת."
"תני לי להיות השופטת בעניין זה, קלרה," התעקשתי. "ואני אומרת שכאשר מדובר בכוחות הקשורים בסיוטי לילה, אני פחדנית."
היא צחקה, נאנחה ונכנעה. "מה שאת אומרת, טאישה. זה ממש לא משנה מה את. הדבר החשוב הוא מה את עושה כשהכוח יגיח דרך הדלת ההיא."
"מה עליי לעשות?" שאלתי.
"את תופסת אותו ככה, ומנערת אותו כמו מגבת טורקית ענקית."
היא הדגימה על ידי הרמת שתי אגרופיה כאילו היא אוחזת במשהו באוויר, והחלה לטלטל את זרועותיה מעלה ומטה בפראות, חובטת סביבה כאילו היא אוחזת במשהו בלתי נראה שאינו ניתן לעצירה בזעמו.
"אחזי בו," היא הזהירה. "שלא תעזי להרפות, לא משנה כמה קשה הוא מכה אותך."
באותו רגע ידעתי שאני אבודה, אבל השכל [מיינד] הרציונלי שלי היה צריך לדעת את הגרוע ביותר שיכול לקרות, אז שאלתי: "מה יקרה אם אשחרר?"
היא עצרה את תנועות הסחרור המהירות והמוזרות שלה והביטה בי בעיניים. ההבעה שלה היתה קרה ומאיימת. "בעל הברית יבלע אותך [gobble you up]," היא אמרה. "הוא אוהב פחדנים קטנים ורכים." ואז היא השמיעה צלילי נשיכה מבשרי רעות [ominous] ביותר בשיניה, תוך שהיא אומרת, "יאם, יאם, יאמי, יאמי, יאם," שוב ושוב.
כשקלרה המשיכה עם היאמי יאם שלה, היא שפשפה את בטנה וטפחה על ראשה בו זמנית במעגלים מנוגדים. ואז ידעתי שאחת מאיתנו איבדה את דעתה, ותהיתי אם זו לא אני.
החלטתי בו במקום להתעלם מעצותיה הגובלות באבסורד, ולשמחתי, לא היה לי את המפגש שוב בשאר אותו שבוע. אבל בשבוע שלאחר מכן, ממש לפני המחזור החודשי שלי, הרגשתי שוב את הכוח. הפעם הוא שוטט מחוץ לדלתי בפראות מוגברת. כשעמדתי מול הדלת, יכולתי לדעת שהוא נחוש, על פי האור הלבן העז שהיה פורץ מתחת לדלת ודרך הסדקים בצדדים, סדקים שהלכו וגדלו ככל שהדלת החסונה נדחפה מציריה והלאה.
אפילו לא הספקתי לרוץ למיטה שלי. הדלת נפרצה הצידה, או ליתר דיוק התנתקה, והושלכה הצידה, ואני הייתי פנים מול פנים עם אור לבן מסנוור ביותר, שהיה בגודל של מסגרת הדלת. הייתי מאובנת, קפואה עד היסוד. לא יכולתי לצרוח ולא לנשום. כשהוא החל להתקדם לעברי עמדתי להתעלף. ואז הבנתי שגוש האור החצי-נוזלי [glob] הרוחש הזה היה ער לחלוטין ומודע [absolutely conscious and aware]. לפני שהתעלפתי שמעתי באוזני את קולה של קלרה אומרת יאמי יאם, יאם, שוב ושוב.
היה לי רגע להחליט, או שסלע האור יגלגל וימחץ אותי [rolled over], או שאתפוס אותו ואנער אותו כמו שקלרה הראתה לי. כוח בתוכי התאושש, ולמרות עצמי, באופן אינסטינקטיבי רכנתי במהירות רבה קדימה, קופצת לתוך כדור האור עם הראש קדימה, כמו שקופצים [צוללים] לתוך גל ענק בים. ידעתי שאתחשמל, שאהיה מטוגנת ופריכה, כמו שזורקים מייבש שיער לאמבטיה; אבל לתדהמתי, החשמל בכלל לא היה חם. הרחש [sizzling] היה קריר, אך חזק במידה עצומה.
תפסתי אותו ואחזתי בו בכל כוחי בזמן שהוא חובט בי ומשתולל, בהתחלה מצד לצד כשהוא מנסה להתנער ממני, ואחר כך במעגלים, כשנחתנו על הרצפה והתגלגלנו. הרגשתי כאילו גל הפיל אותי על קרקעית האוקיאנוס. הכוח שלו היה כל כך חזק, שאיבדתי את ההכרה, אבל משהו בי המשיך לאחוז.
ואז, בהדרגה, נראה שהכוח פחת. הוא נעשה קשיח יותר, נוקשה, אחר כך רפוי יותר, לאחר שאיבד הרבה מאיכותו הרוחשת. הוא הפך שטוח וספוגי, ואחר כך, כמעט כמו אד, עד שהוא התאדה לגמרי ואני נשארתי על הרצפה אוחזת בשום דבר.
נשמתי עמוק, הזעתי כולי, והלכתי למיטתי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "מה לעזאזל זה היה?" כשהתעוררתי למחרת בבוקר, סיפרתי לקלרה מה קרה. היא כבר לא נראתה מתעניינת.
"עכשיו הם לא יפריעו לך שוב," היה כל מה שהיא אמרה. "תתפלאי איך המילה [שמועה] מתפשטת במישור האנרגטי. הכוחות יודעים שהם יחטפו שוב אם הם יתעסקו עם טאישה."
"איזה כוחות הם אלה?" שאלתי את קלרה.
היא אמרה שזה היה רק כוח שחדר [permeated] לעולם [universe], צרורות אנרגיה מודעים וטורפים, כמו כל דבר אחר שקיים.
ההיזכרות באותו מפגש עשתה לי צמרמורות. התקרבתי לקרלוס במושב הקדמי, כך שזרועי נגעה בשלו. נסענו חזרה לתחנת Vicam בשקט מוחלט.
.
*********************** סוף ******************
הערות ותוספות
28.3.21
תערוכה של מסיכות של שבט היאקי מהאוסף של קסטנדה, אותו הוא תרם, נערכה ב-2014 במוזיאון Fowler שבתחומי אוניברסיטת UCLA בה למד קסטנדה ובה גם לימד. הספר הראשון שלו יצא בהוצאה לאור של האוניברסיטה.
תמונה של מסיכה יאקית מופיעה גם על כריכת המהדורה החדשה של הספר הראשון, לרגל 30 שנה ליציאתו לאור, שאליו הקדים קסטנדה הקדמה ארוכה וניתן לקרוא אותה בתרגום לעברית באתר הוצאת טולטק.
הנה הסרטון על התערוכה.
מבין המסיכות בתערוכה שהמצלמה חלפה על פניהן, לא זיהיתי מסיכה של בעל ברית, כפי שמתואר בפרק זה:
.
"היא לא היתה צבועה ולא היה לה כלל שיער סוס. תווי הפנים היו מעוותים, כמו היו רוטנים. הפה היה פתוח, העיניים היו משופעות מעט, אחת גבוהה יותר מהשנייה. העץ היה לבן עם שכבות של מערבולות טבעיות ב- grain שלו. היא הייתה יפה, אך יחד עם זאת מעוררת יראה [awesome]."
************************************************
מוסיקה
29.3.21
הכריכה של המהדורה החגיגית של הספר הראשון, במלאת 30 שנה להופעתו:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה