תזכורת: הסוגריים הן כולן תוספת זמנית שלי, המתרגם, ובגירסה הסופית הן יהפכו ברובן, כנראה, אם תרצה הרוח, להערות שוליים.
****************************
.
הפיאסטה
[חגיגה, מסיבה, וייתכן שהכוונה לחגיגה הקולינרית [feast] המתוארת בפרק. בתוכן העניינים וגם בפרקים הקודמים מופיע המונח Party, מסיבה, כשאותה מילה מציינת בספרות שלנו גם חבורה, את חבורת הנגואל]
הבתים סומנו על ידי שביל חלוקי נחל עגולים. אש בישול בערה בסמוך; יכולתי להריח את הריח המוכר של עשן עץ המסקיט, הנפוץ באזור זה. הלכנו לאורך הנתיב הצר אל אחורי בית שהיה בו חלון יחיד ללא זכוכית או וילון. סככה כיסתה מעל מטבח פתוח שבו כלי בישול וסלסלות נתלו על מסמרים שעל שני העמודים החיצוניים. צרורות של תירס הונחו על גבי הסככה לייבוש בשמש.
מתחת לסככה שתי נשים הכינו אוכל מעל גריל פתוח. אחת ישבה על ספסל קרשים מול matate. היא שיטחה טורטיות בכפות ידיה ואחר כך הניחה אותן במחבת לבישול על האש. האישה האחרת הייתה אחראית על הפיכתן והוצאתן כשהיו מוכנות. קרובי משפחה או אורחים ישבו על ארגזים כתומים שניצבו על צדיהם, או עמדו בקבוצות קטנות ושתו משקאות מוגזים. תרנגולות וכמה כלבים בעלי מראה מרושע (?) הסתובבו במתחם. ילדה, כבת שש או שבע, לבושה בסרבל לוויס וחולצת טי מלוכלכת, אכלה קלח תירס ליד הסף.
עמדתי שם, מוקפת במראות וקולות מוזרים ואוסף אנשים מחייכים. כל שיכולתי לחשוב עליו היה שכפות רגליי כואבות, כי חלוק נחל זעיר תקע את עצמו בין רצועות הסנדלים שלי. הצטערתי שלא נעלתי נעלי הליכה מתאימות. רציתי להיראות מסוגננת, אבל נראה שהכל קשר קשר כנגדי. השיער שלי נעשה פרוע, החצאית שלי התקמטה, החולצה שלי נקרעה והזעתי המון.
כולם חיבקו את קרלוס כאילו היה חבר ותיק. כשהוצגתי בפניהם הם הסתכלו עלי ולחצו את ידי בנימוס. נראה היה שהם שמחים לפגוש אותי. הם החמיאו לי על בגדיי ובחנו את הצבע והמרקם של שיערי כאילו הייתי קוף בגן חיות. אישה אחת נראתה מודאגת מהשריטות שעל זרועותי. הילדה הקטנה הייתה ביישנית ולגמרי חמקה ממני. כלב הגיע והשתין לרגליי, ואחת הנשים נאלצה להרחיק אותו בהתנצלות.
אישה קטנטנה עם צמה שחורה ארוכה על גבה ושיניים לבנות מחודדות הזמינה אותי לשבת על ארגז כתום, והגישה לי בסבר פנים יפות סודה. הודיתי לה ואחרי שניגבתי בחשאי את החלק העליון של הבקבוק הפתוח, לקחתי לגימה. השיחה התחילה ואני צפיתי מהצד כי כולם דיברו בספרדית מהירה. בכל פעם שמישהו פנה אליי ישירות, חייכתי ומשכתי בכתפי. לא הייתי מסוגלת להשתמש בביטויים שלמדתי בשיעורי השיחה שלמדתי. הבנתי שהשיעורים ההם לא הכינו אותי לאינטראקציה חברתית אמיתית שבה כולם מדברים בבת אחת בצורה נלהבת.
העברתי את הזמן בצפייה בקבוצת אפרוחים שבקעו לאחרונה, מנקרת את רצפת העפר. היה מוזר לראות תרנגולות וכלבים מתרוצצים סביב מה שנראה כאגף המגורים של המשפחה. תהיתי אם אני בנויה לכך, או האם יש לי את כושר העמידה, לחיות בתנאים כאלה לתקופה ממושכת.
קרלוס צחק והיה לגמרי נינוח ומרתק בזמן שהוא סיפר סיפורים. מדי פעם הוא הנהן לעברי כדי לציין שאני נושא השיחה. כולם הביטו עליי וחייכו, ואני חייכתי חזרה, מהנהנת, תוהה מה הם אומרים. בחור צעיר שאל אותו שאלה; הצחוק פסק ומבטי כולם נפלו עליי. הרגשתי כאילו הם מחכים שאגיד משהו, אבל לא היה לי בדל של מושג [the foggiest idea] מה זה יכול להיות, אז פשוט הנהנתי וכולם צחקו בקול רם יותר.
"הם תוהים איך נפגשנו," הסביר קרלוס. "אמרתי להם שאת סטודנטית לאנתרופולוגיה ושאני הפרופסור שלך."
האנשים חייכו וציחקקו.
"האם הוא לימד אותך את מה שהוא הכי יודע לעשות?" לחשה אישה מאחוריי.
הייתי המומה לשמוע אנגלית והסתובבתי. זו הייתה האישה מהמסעדה בסנטה אנה. הגברת שמילאה את מקום אחותה. לא זיהיתי אותה קודם לכן, כי עכשיו שיערה היה קלוע והיא לבשה שמלה רקומה לבנה.
בהיתי בה מבולבלת וניסיתי להבין את משמעות שאלתה, ומה היא עושה במסיבה. הנחתי, בטעות, שאף אחד בכינוס הזה לא דיבר אנגלית. כשבהיתי בה הבחנתי בכך שעיניה הנוצצות הן בצבע ענבר [amber], לא שחורות, ושיש לה עור זית, ושהיא באמת יפה מאוד. הפעם הראשונה שראיתי אותה כאדם, לא רק כמקסיקנית חסרת ייחוד [generic] או כאינדיאנית.
המבט הקשה שלה גרם לי להבין שמעולם לא הסתכלתי ישירות על אנשים, אלא רק על קווי המתאר שלהם, על צורותיהם הכלליות, ושרק נתתי את הרושם שאני מסתכלת עליהם. זה לא שראייתי לא היייתה טובה, או שהייתי זקוקה למשקפיים - ליהפך, התגאיתי בראיית ה-20-20 שלי. זה היה יותר מצב של פחד, או היות שקועה בעצמי יתר על המידה מכדי להסתכל למישהו בעיניים, כי לא רציתי שאף אחד יסתכל עליי. הבנתי שלמרות האמונה שלי שאני רוצה שישימו לב, אני גם רוצה להישאר מוסתרת.
רציתי לשאול את האישה למה היא התכוונה בהערה שלה, אבל היא כבר התרחקה. החזרתי את תשומת ליבי לקבוצה הראשית. השיחה נראתה אינסופית; ארגז העץ שמתחתיי הרדים את עצם הזנב שלי. לאחר זמן מה כבר הפסקתי לשים לב, ולא טרחתי להעמיד פנים שאני מקשיבה. הרגשתי כמו זרה, כאילו נזרקתי לנהר גועש שלא היה טעם לנסות לשחות. לא עוד חיוכים מזויפים וצחקוקים עצבניים, העמדת פנים שאני נהנית. הרגשתי שאני משרבבת את שפתיי, ועל סף קימה ויציאה להליכה, למרות שידעתי שתהיה זו גסות רוח לעשות זאת. גרוע מכך, רחמים עצמיים ואי שביעות רצון יצרו בי דיאלוג פנימי שהיה רחוק מלהיות ידידותי.
רגזתי על קרלוס שהביא אותי למקום שאיש לא שם לב אליי. קרלוס רמז שאני אהיה אורחת הכבוד, אך אחרי שהסקרנות הראשונית פגה, התעלמו ממני לגמרי. חוץ מזה, ציפיתי למסיבה תוססת בבית עם הרבה מוסיקה ודברים טובים לאכול. ספות רכות, אולי אפילו קבוצת מריאצ'י [קבוצת נגנים בתלבושת מסורתית] שכירה שתנגן קלסיקות מקסיקניות ישנות עם אולי טנגו שישובץ מדי פעם בסגנון הטיפוסי [continental]. ועמוק בפנים ציפיתי לראות את קלרה ואת נלידה ומר אבלאר. כשהתחלתי להתמקד באכזבה העמוקה שלי, נעשיתי קודרת יותר ויותר.
לאחר זמן מה הבחנתי בכמה כתמים שחורים עפים באוויר סביבי. בהתחלה חשבתי שהחום והעייפות שלי גרמו לעיניי לתעתע בי, אבל כשהסתכלתי מקרוב, ראיתי שהכתמים נראים כקופצים מהקרקע לגובה של כמטר [3 רגל] באוויר. הצלילים הזרים הרדימו אותי לתוך מצב של קהות חושים ואני העסקתי את עצמי בהתבוננות בכתמים השחורים. נראה היה שהם בכל מקום, נורים באקראי. ברגע שאחד נחת, אחד אחר ניתר. זה היה מוזר שאף אחד אחר בחדר לא שם לב אליהם.
הוקל לי כשאישה אינדיאנית חסונה בשמלה כחולה, שנראה היה שהיא המארחת, קמה והציעה שכולנו נעבור לשולחן מתחת לעצים שבהם מוגשים 'carnitas' [חתיכות בשר חזיר צלויות] ושעועית. האישה ערמה מעט חזיר צלוי על צלחת יחד עם מצקת אורז ושעועית והגישה לי אותה עם מזלג כפוף. בזמן שאכלתי הרגשתי שרגליי מתחילות לגרד. חשבתי שבטח יש יתושים שעפים מתחת לשולחן, אז ניסיתי לסלק אותם ביד.
אחת הנשים שמה לב לתנועות שלי והעירה הערה הערה אודות שמירת הידיים מעל השולחן במעגלים חברתיים מנומסים. כולם צחקו חוץ ממני. לא העזתי לבחון את רגלי לפני כולם, אך כאשר שמתי את ידי, כלאחר יד, על החלק האחורי של השוק, הרגשתי שרגליי מלאות בליטות. התחלתי להתגרד, עד שהמארחת הבחינה בי והביטה ברגליי. אז ראיתי שהן מכוסות לגמרי בעקיצות. התחוור לי שהכתמים השחורים הקופצים שבידרו אותי קודם לכן בזמן השיחה, היו פרעושים ענקיים, שסעדו [feast] מרגליי החשופות. מעולם לא ראיתי פרעושים כה גדולים, כה רבים וכל כך מרושעים.
אישה מרשימה בעלת שיער שחור כהה אספה את שיערה, קמה, תפסה את ידי והובילה אותי לתוך בית סמוך. קרלוס הלך בעקבותינו והבטיח לי לא לדאוג, כי אם [חייבים] להיעקץ ממשהו, זה המקום הנכון להיות בו, ושהאישה שבביתה נמצאתי היא מכשפה עוצמתית. היא לחצה את היד שלי כאילו כדי לאשר את מה שאמר קרלוס. היו לה עצמות לחיים גבוהות, פה רחב חזק, ועור חלק בצבע הקפה, המתוח מאד על פניה, יוצר את הרושם של מסיכה מפחידה. היא נראתה גם קצת מטושטשת, כאילו זה עתה התעוררה משינה ארוכה.
"קוראים לה זולייכה," אמר קרלוס.
עם תנועה בלתי מורגשת של סנטרה. דונה זולייכה סימנה לקרלוס לשבת על ספסל ליד הדלת כאילו כדי לעמוד על המשמר, והובילה אותי לשבת על כיסא, ולהניח את רגליי על שרפרף. היא בחנה את רגליי ונענעה בראשה, והקליקה בלשונה כאילו היא לא אוהבת את מה שראתה. ואז היא אמרה משהו לקרלוס בספרדית מהירה.
"זולייכה אומרת שעקיצות הפשפשים הן אות מבשר רעות," אמר קרלוס.
"מה זה אומר אות מבשר רע?" שאלתי.
"זה אומר שחייך יהיו קשים, מלאים במכשולים רבים לאורך הדרך," אמר קרלוס. "אם לא תפסיקי [או תעצרי] את הדאגה [concern - התעסקות, התעניינות] הרבה שלך לגבי העצמי [the self], הצרות יחגגו [feast] עלייך, באופן שבו הפרעושים תקפו את רגליך."
התכווצתי. זה מה שהייתי צריכה לשמוע, עוד מכשולים, כאילו אין מספיק מכשולים להתגבר עליהם. דונה זולייכה הביטה בי באהדה ואמרה משהו על להישאר איתה כדי שתוכל לרפא אותי.
"היא רוצה שאגיד לך שיש דרך להימנע מצרות," המשיך קרלוס. "אבל בשביל זה תצטרכי להשתנות. היא אומרת שתצטרכי להיוולד מחדש."
לא הבנתי באיזו דרך אוכל להשתנות. ערכתי עבודת סיכום יסודית של חיי, החל מההווה ואחורה אל הזכרונות הראשונים שלי. ואז עשיתי עוד אחת, מהזכרונות הראשונים שלי אל ההווה. ותהיתי מה בעצם כל כך רע עם דרך החיים שלי. הלכתי לבית הספר, טיפחתי רומן אהבה עם הידע, כפי שאמיליטו המליץ. הרגשתי שאני עושה כל מה שאני צריכה להיות [לעשות?]. ועם זאת, התחזית העגומה של זולייכה הפחידה אותי.
דונה זולייכה הביטה ישירות בעיניי ואמרה עוד משהו. פניתי לקרלוס מבולבלת.
"היא רוצה לעזור לך," הוא אמר. "היא אומרת שאם לא תפסיקי לפנק את עצמך, מעט הכוח שאגרת יפנה כנגדך ויהיה לך גרוע עוד יותר."
"מה אני יכולה לעשות?" שאלתי. "אמור לי את הצעדים כדי שאוכל ללכת לפיהם."
"היא אומרת שאין צעדים," אמר קרלוס. "יש רק תחושה כוללת שמגיעה כאשר מחליטים בלב שלם ללכת בדרך של הידע באופן שהוא ללא-רבב. זולייכה אומרת שאת עדיין חסרה את התחושה הזו."
פלטתי אנחת תבוסה מוחלטת. אפילו לא היתה לי את האנרגיה להתווכח.
"היא תוכל לעזור לך להתחזק, אבל תצטרכי להישאר איתה," אמר קרלוס. "אישית, הוא הוסיף, "הייתי מייעץ נגד זה."
"מדוע שלא אעשה זאת?" שאלתי, ורק כדי להתנגד הוספתי, "זה נשמע רעיון טוב."
לא התכוונתי להישאר במקום שורץ פרעושים עם אישה שנראתה כאילו היא מטושטשת משינה או שיכורה. נוסף על כך, מהדרך בה היא הביטה בי, יכולתי לדעת שיש בה מן הטירוף [a streak of madness] שהיא לא יכולה להסוות. ראיתי את המבט הזה בעבר, באמיליטו, ולעתים, בעצמי.
"זולייכה היא אמנית חלימה," הוא אמר. "את אינך רגילה למגע שלה. הוא עלול לגרום לך יותר נזק מתועלת."
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר אז שתקתי.
סרקתי את החדר. מזרן היה על הרצפה, מכוסה בשקי יוטה. סלים של עשבי מרפא מיובשים ושורשים מיובשים נערמו בפינה. צנצנות עם אבקות בצבעים שונים היו על שולחן. במקום היתה אווירה כאוטית, ריח של פחד. רוב הסיכויים שפרעושים או חולדות יאכלו אותי בעודי בחיים, או שאעקץ על ידי חרקים, או אוכש על ידי נחשים. ובכל מקרה, אהיה לגמרי מחוץ לסביבה הטבעית שלי ובחוסר נוחות מקסימלית."
הנדתי בראשי. "אני צריכה לחזור ללוס אנג'לס, ללכת לאוניברסיטה," אמרתי לזולייכה.
דונה זולייכה חייכה בצורה מפחידה ביותר שגרמה לשיער שעל זרועותיי לסמור. היא טפחה על ידי, פניה מלאות בוז. אחר כך היא מרחה את רגליי הנפוחות בתחליב שהדיף ריח רע, שהעניק באופן זמני הקלה בגירוי. היא סובבה את גבה לרגע ולקחה מאחד המדפים צנצנת ובה אבקה חומה בהירה שנראתה כמו שוקולד טחון. היא פיזרה מעט לתוך כוס פח והוסיפה לזה מים מתוך בקבוק [מים קנויים, כנראה]. היא עירבבה את התערובת ואחר כך מסרה לי אותה לשתות.
הסתכלתי על קרלוס כדי לראות אם לשתות את זה או לא. הוא מצדו העיף מבט בדונה זולייכה בחיפוש אחר רמז. ההנהון הכמעט בלתי מורגש שלה גרם לו לומר, "זה בסדר לשתות. דונה זולייכה אומרת שזה יקל על תחושת הגירוד."
לקחתי את הכוס מהידיים המושטות של זולייכה, התחזקתי לקראת משהו מר, ולקחתי כמה לגימות. למרבה ההפתעה זה לא היה מגעיל כמו שאפשר היה לצפות. הייתי בטוחה שיש אבקת קקאו באותה צנצנת. כשלגמתי את שארית המשקה, נחנקתי מעט, כי בשר החזיר היה מלוח מאוד וגרם לי לצמא רב. דונה זולייכה חבטה על גבי, ואחר כך לקחה את הכוס, מופתעת ששתיתי את תכולתה כל כך מהר. הבנתי אז שהיא ציפתה שאלגום את זה לאט. ולפני שהספקתי לשאול מה היה בו, ההשפעה של המרקחה שלה פגעה בי בכל הכוח.
כמעט נפלתי מהכיסא. הדבר הבא שידעתי הוא שצנחתי בכבדות על המזרן שעל הרצפה. גופי היה חסר תחושה; לא יכולתי לזוז. הרגשתי שמשהו מלקק את פניי. זה היה כלב ענק. ניסיתי לדחוף אותו בשאט נפש, אבל הגפיים שלי היו כמו גומי. אחר כך הכלב השחור התרחק ואני הסתכלתי בעיניו הצהובות. מיד זיהיתי אותו; זה היה מנפרד, היישות שאמיליטו מצא כגור וגידל אותו בביתה של קלרה. ליבי קפץ משמחה. ואז זרמה אהבה נוזלית בין עינינו והושטתי את ידי לחבק אותו. נחשול החיבה הטהורה הזה נתן לי את הכוח להתרומם לישיבה. שמתי את זרועותיי סביב צווארו של מנפרד, אבל זרועותיי עברו דרכו. למנפרד לא היתה חומריות, ולעניין זה, גם לי לא היתה. התמזגנו יחד באיזשהו אופן לכדור אחד של אושר שופע.
שמחתי כל כך לראות אותו, שהתגלגלנו על הרצפה, יוצרים חבילה אחת פרוותית, ולא היה אכפת לי יותר אם היו פרעושים על הרצפה או אם מנפרד או אני מכוסים בהם. שמעתי צווחות ילדותיות, ולא חשבתי שזה מגיע ממנפרד, אז זו בטח אני שהשמעתי את הצלילים האלה. ואז מישהו בא והפריד אותנו בפתאומיות. הסתכלתי למעלה וראיתי את ג'ון מייקל אבלאר עומד שם. פניו היו לוהטים [aglow] ועגולים ומלאים יותר ממה שזכרתי, אך זה היה ללא ספק הוא, והיתה לו הבעה חמורה מאוד.
אל תבזבזי את האנרגיה שלך בפיזוז [cavorting], "הוא אמר בנימה נוקשה. "זולייכה לא נתנה לך שיקוי אהבה."
"מה היא נתנה לי?" רציתי לשאול, אבל לא הצלחתי להשמיע את המילים.
ואז הבנתי שאני לא צריכה לדבר בדרך הרגילה; יכולתי פשוט לחשוב על השאלה שלי. שמעתי קול נשי קרוב מאוד אליי; זו הייתה נלידה, והיא יכלה להבין מה חשבתי.
"זולייכה עשתה משהו כדי לדחוף [boost] את האנרגיה שלך אל הקשב השני [תשומת הלב השניה]," הסבירה נלידה. "אבל כרגיל, זה דחף אותך לקצה והלאה."
"אבל איך מנפרד הגיע לכאן?" שאלתי. "ומר אבלאר, ואת?"
פניו של מר אבלאר התרככו כשאמר, "באנו לפגוש אותך בנוכחות הנגואל הצעיר, קרלוס, אבל מכיוון שהיית עדיין אבודה בדאגות [concerns] לגבי עצמך, לא יכולנו לפגוש אותך במצב הרגיל שלך. לא היית מקדישה לחברי החבורה שלי תשומת הלב [wouldn't have given [us] the time of the day]."
"ואני, כאחראית עלייך, לא יכולתי לאפשר זאת," הוסיפה נלידה. "אני יודעת שאת מסוגלת לתימרון מעודן יותר, טאישה."
"הו, אבל היה עשוי להיות לי לכבוד לפגוש את כולם," מחיתי. "חיכיתי כל כך הרבה זמן למפגש הזה."
"אז למה היית גסת רוח ומשועממת עד מוות כאשר הוצגת בפני כמה מחברי חבורתנו?" שאלה נלידה.
"מתי זה קרה? מעולם לא פגשתי אף אחד."
"כמובן שפגשת," אמרה נלידה.
"איפה, מתי?" ניסיתי לארגן את מחשבותיי, אך לא היה מבנה לינארי, שעליו ניתן היה לתלות אותן. [הכוונה כנראה לסדר הזמן הלינארי שמאפשר ארגון של האירועים על פי היחסים "לפני" ו"אחרי”]
"בבית שבו הפרעושים נשכו אותך," ענתה נלידה. "היית נוקשה משיעמום ורק חיכית לצאת משם. אפילו לא היה לך את האדיבות להעניק להם את תשומת הלב שלך."
"אבל אלה היו רק אנשים רגילים, לא?" אמרתי. "לא ידעתי שהם חלק מקבוצת הכישוף של הנגואל."
"כמובן שידעת, אבל בהיותך אישה כל כך מתנשאת, לא היתה לך את העוצמה לראות זאת, שלא לדבר על לפעול בהתאם," אמרה נלידה. "בכל פעם שמישהו רצה להתקרב אלייך, הפנית את גבך ונהגת בזלזול."
"אבל אני לא מדברת ספרדית מספיק טוב," מחיתי.
"זה לא המחסור שלך בספרדית, אלא החשיבות העצמית שלך, היא שחסמה אותך," התעקשה נלידה. "ראית בכולם אינדיאנים עלובים שלא התאימו [אפילו] לניגוב הרגליים שלך."
רציתי למחות אבל משהו בי ידע שהיא צודקת.
"הנגואל הצעיר נאלץ להתנצל בפני כולם בשמך," המשיכה נלידה, "אחרת הם היו זורקים אותך החוצה על האוזן. יש לך מזל שזה הסתכם בכמה עקיצות פרעושים בלבד. הפרעושים היו קשוחים ועיקשים [relentless] איתך וזה היה האות. צריך להתייחס אליך ללא רחמים [ruthlessly]. אם זולייכה לא הייתה עוזרת לך עם האנרגיה שלה, את ואני לא היינו מדברות עכשיו. היית נבעטת אל מעבר לגשר ההוא שלפני הבית, ולעולם לא היית חוזרת. זולייכה אפילו הזמינה אותך להישאר איתה כדי ללמד אותך איך לייקש עם הכפיל, ואת סירבת מסיבות קטנוניות."
הסתכלתי סביבי. בפינה עמדה אישה גבוהה עם שיער אסוף. זו הייתה זולייכה, היא חייכה והנהנה בעיניים מבריקות, כאילו הסכימה עם כל מה שנלידה אמרה.
ידעתי שפישלתי לגבי ההזדמנות שלי. תחושת החשיבות העצמית שלי עדיין הייתה חזקה מאד. כשזה היה תלוי בי, תמיד נפלתי חזרה לבור ההתנשאות [עליונות] והאובססיה העצמית שהייתי רגילה להשתכן בו.
"האם לא אוכל לפגוש את כולם עכשיו?" שאלתי בתקווה.
"לא, הם כבר עזבו," אמרה נלידה.
"האם הם ויתרו עליי?"
"בפועל כן. עם זאת, את תפגשי אותם בזה אחר זה, בתלות בעוצמתך," ענתה נלידה. "הנגואל הצעיר, שהוא המדריך שלך, ייקח אותך לפגוש אותם. היחיד שנשאר בסביבה היה מנפרד; כפי הנראה, זה לא משנה לו שאת טיפשה [imbecile], החיבה שלו כלפייך היא ללא תחרות [peerless]."
שמעתי נביחה חדה כאילו מתוך אישור, ותחושת אהבה גאתה בתוכי, "גם מצדי," אמרתי ועמדתי לפרוץ בבכי. למעשה, הדמעות כבר החלו לזלוג. הזזתי את זרועי כדי לנגב אותן, כשהרגשתי גוף חם לידי מושך את זרועי. סובבתי את ראשי וראיתי בחורה יפהפייה צעירה, בערך בגילי, קורצת לי. היה לה שיער חום כהה קצר, מתולתל, פנים עדינות, עיניים חומות, וחיוך מפחיד כמו של זולייכה.
"גם אני נשארתי בסביבה, כי אני משוגעת, בדיוק כמוך," אמרה וצחקקה.
מיד הפכו עיניה פראיות, זוהרות כמו בובה שהתעוררה לפתע לחיים. חשבתי שהיא תטרוף אותי עם שיני ה[כמו]פיראנה [piranha] הזעירות שלה. רציתי להתרחק, אבל היא קיבעה אותי בכוח על-אנושי. כשהיא התחילה לטפס עליי, צרחתי לנלידה שתוריד אותה ממני.
"חשבתי שבאת למקסיקו כדי למצוא אהבה," היא אמרה בקול צרוד, "אז, אני הגבר שלך." היא הניעה את המתניים שלה במהירות ובתנועה סיבובית במשמעות של זימה ואז נישקה אותי על הפה.
כשנאבקתי להשתחרר שמעתי ברקע מקהלת צחוק.
"שתיכן, התנהגו כראוי," אמרה נלידה ומשכה את הנערה מעליי. "זוהי חוספינה. אל תתרגשי ממנה. היא תמיד ישירה ועניינית."
"לא התכוונתי להפחיד אותך," אמרה הנערה הצעירה בספרדית. היא נגעה בשיערי בחיבה. היא שוב הייתה תמונה של חביבות ומהוגנות, "אבל היית כזו חרא עם כולם, שחשבתי שאת צריכה זיון טוב."
הפה שלי נפער. שפה גסה כזו לא השתלבה עם המראה העדין שלה. היא חייכה והנהנה כאילו מוטב שאאמין לה.
"חוספינה תמיד מדברת אמת," אמרה נלידה, "או שהיא בכלל לא מדברת. האם זה לא נכון, חוספינה?"
הנערה הנהנה בשקט. ואז קלטתי שאין לי שום בעיה להבין ספרדית. למעשה הייתה לי הוודאות שלמדתי את השפה איפשהו בעבר. אם כי לא ידעתי היכן.
נלידה נחלצה לעזרתי. "אפשר להבין בקלות שפה אחרת בקשב השני", היא אמרה. "ברגע שאת עוקפת את המיינד הרציונלי, אין לך שום קושי עם שפות. פעם דיברת גרמנית והונגרית, וקצת ספרדית, זוכרת?"
זה היה נכון. פעם ידעתי את השפות האלה בילדותי, אבל שכחתי אותן מחוסר שימוש.
"אף פעם לא שוכחים," אמרה נלידה. "נקודת המאסף פשוט עוברת למיקום אחר שבו השפה הזו כבר לא נמצאת בחזית. אבל את תמיד יכולה לחזור אחורה. עכשיו כדאי שתישני. השתמשת בכמעט כל אנרגית החלימה שזולייכה נתנה לך."
רציתי לשאול אותה איך זולייכה נתנה לי אנרגיית חלימה, אבל אז נזכרתי שמשהו חסר. היה זה כאילו שמתי משהו שהיה איתי במקום הלא-נכון, אבל לא ידעתי מהו הדבר. ואז שמעתי קול [voice] והחתיכה החסרה נפלה למקומה. ראיתי את קרלוס מתיישב לידי וידעתי שאנחנו מכירים זמן ארוך מאד - למעשה, בילינו חיים שלמים יחדיו. איך יכולתי לשכוח את ההרגשה שהייתה לי כלפיו? נגעתי בידו ונשכבתי על צדי השמאלי. ואז נמסו והתמזגו כפות ידינו ולא יכולתי עוד לקיים את דמותו [sustain his image]. העפעפיים שלי היו כה כבדים שהם נסגרו, למרות מאמצי לשמור עליהם פתוחים.
"האם אראה אותך שוב?" הצלחתי לשאול את נלידה.
נלידה פרעה את שיערי כפי שתמיד עשתה, "זה תלוי לחלוטין בך; עד כמה את ללא-רבב עם עצמך ועם אחרים, אך זוהי חובתו של הנגואל החדש להביא אל החירות. הופקדתם זה בטיפולו של זה על ידי הרוח עצמה. תסמכי עליו ותמכי בו, כי דרכו ודרכך שזורות לנצח."
הבטחתי לה הבטחה חגיגית. ואז היא אמרה משהו נוסף, אולי אפילו דברים רבים נוספים, אבל לא יכולתי לזכור אף אחד מהם, כי נרדמתי לפקודותיה החרישיות של נלידה, שנשמעו כמו שיר ערש. חלמתי שאני תלויה באוויר על רתמה המחוברת לענף עץ. מישהו היה דוחף אותי כאילו הייתי על נדנדה. הבטתי למטה, ראיתי את קרלוס מושיט יד לתפוס את הקרסוליים שלי כדי לדחוף אותי. הוא צחק צחוק משוחרר. לידו היה אמיליטו שהיה קופץ מעלה מטה כמו ילד גדול הרוצה להצטרף למשחק.
התעוררתי משינה עמוקה. החושך בחדר היה עז. היה שחור לגמרי. לא היה אור בשום מקום. כשעיניי התרגלו לצורות ולצללים בחדר, יכולתי לדעת שאני שוכבת על המזרן הקשה. מישהו השליך עליי שמיכה והחום שלה גרם לעקיצות שעל רגליי לגרד נורא. זה כל מה שיכולתי לעשות כדי להימנע מלגרד אותן. השמיכה המחוספסת סביב הפנים שלי חנקה אותי. הרחתי את צחנתה; זה גרם לי להתעטש.
קרלוס שכב קרוב אליי. מצליל נשימתו הקצבית יכולתי לדעת שהוא ישן. שמחתי שהעיטוש החנוק שלי לא העיר אותו. שכבתי שם הרבה זמן, מפחדת לזוז או לקום. הייתי צריכה ללכת לשיחים כדי להתפנות, אבל הפחד להיתקל בנחש או באחד הכלבים, מנע ממני להעיז לצאת אל החושך. כדי להעביר את הזמן, ניסיתי להיזכר במה שקרה אחר הצהריים הקודם.
הגענו לחגיגה; הוצגתי בפני קבוצת אנשים, ואז זולייכה נתנה לי שיקוי לשתות; זו הייתה מכת מחץ [נוק האוט]. מה שקרה אחר כך היה מעורפל [vague] מדי בשביל להכניסו למחשבות. זכרתי שראיתי את נלידה ואת מר אבלאר, ונערה יפה צעירה שלא פגשתי קודם. וגם מנפרד היה שם, נובח ברקע. נזכרתי שראיתי את הנגואל החדש, את נלידה מחככת את ידה על ראשי ואומרת לי דברים. אבל אז הם נעלמו במהירות ונרדמתי, וחלמתי חלומות מטרידים [haunting dreams].
קרלוס התהפך על צדו. ניסיתי להירדם שוב, אבל לא הצלחתי. חלק ממני היה ער לגמרי, ערני לחלוטין, מוכן להילחם בסכנה. כלב נבח ללא הרף במרחק. אחר כך בטח נרדמתי כי הדבר הבא שידעתי היה שקרלוס מטלטל אותי ואומר שהגיע הזמן ללכת. הוא רצה לחזור לתחנת ויקאם על מנת לפגוש את בני, כדי לחפש מסכות פסקולה כדי לתרום למוזיאון האתנולוגי.
לבשתי את החולצה עם השרוול הארוך ואת מכנסי השרוך מכותנה שמישהו השאיר ליד תיק הכתף שלי, והחלקתי בהכרת תודה לתוך זוג guaraches [סנדלים]. כשחצינו את גשר העץ בדרכנו חזרה למקום בו החנינו את המכונית, הסתובבתי והבטתי בבית פעם אחת אחרונה. במרחק ראיתי את זולייכה מנופפת לעברי, מחייכת כאילו אנו חולקות סוד. נופפתי בחזרה אליה וכשנפגשו עינינו, הייתה לי הוודאות שאפגוש אותה שוב. אקבל את ההזמנה שלה להישאר איתה, וגם אמיליטו יהיה שם, וחיי ישתנו.
.
******************** סוף *************************
מוסיקה
בעבור אהבתה של אישה אחת. גירסה אינסטרומנטלית יפה.
ובגירסה ווקאלית של חולה האהבה המתבכיין משיכון ג'.
שבת שלום.
==========================================
הערות ותוספות
26.3.21
השאלה "כיצד להימנע מצרות?" מקבלת כאן תשובה נוספת.
בפרק השישי ראינו את תשובתו של דון חואן:
"גוף האנרגיה שלך יגיד לך היכן יש צרות. אפשר לראות עם גופך האנרגטי את המתרחש סביבך. שחזרי [בעבודת הסיכום], ותני לרואה [seer] שבתוכך לבקוע [emerge] ולבוא להצלתך." הוא הוסיף שמכשפים המאמנים את הגוף האנרגטי, או הכפיל, מסוגלים לעבור דרך קירות או לעוף באוויר, ולעשות כל מיני דברים שהגוף הפיזי לא יכול לעשות."
.
וכאן בפרק זה תשובתה של זולייכה:
"היא רוצה שאגיד לך שיש דרך להימנע מצרות," המשיך קרלוס. "אבל בשביל זה תצטרכי להשתנות. היא אומרת שתצטרכי להיוולד מחדש."
[...]
"היא אומרת שאם לא תפסיקי לפנק את עצמך, מעט הכוח שאגרת יפנה כנגדך ויהיה לך גרוע עוד יותר."
"מה אני יכולה לעשות?" שאלתי. "אמור לי את הצעדים כדי שאוכל ללכת לפיהם."
"היא אומרת שאין צעדים," אמר קרלוס. "יש רק תחושה כוללת שמגיעה כאשר מחליטים בלב שלם ללכת בדרך של הידע באופן שהוא ללא-רבב. זולייכה אומרת שאת עדיין חסרה את התחושה הזו."
כלומר, תשובתה של זולייכה: התנהלות ללא-רבב בחיים, שהיא סוג של תחושה.
======================
27.3.21
לקבל את האמת בפרצוף
==================
==================
"זולייכה לא נתנה לך שיקוי אהבה" 
, אמירה של דון חואן בפרק זה, השמיני ב"ייקוש עם הכפיל".
, אמירה של דון חואן בפרק זה, השמיני ב"ייקוש עם הכפיל". הכלב מנפרד הוא מכשף קדום. טאישה מספרת בריאיון שתרגמתי וניתן לקוראו באתר הוצאת טולטק, שהוא כבר עזב את העולם ביחד עם חבורת דון חואן, והשתחרר מצורת הכלב [ניסוח שלי]. היא מספרת שלחיות בתוך גוף של כלב זה קשה מאד לאדם.
למנפרד היה, ככל הנראה, טקס היכרות עם חניך/ה חדש: הוא היה תוקע לו, או לה, נאד בפרצוף.
אני רוצה לטעון שיש כאן מוטיב בעל כפל משמעות, דבר הרווח מאד בספרות, והמכשפים מאמצים, לדעתי תמיד, את המובן המילולי:
אני רוצה לטעון שיש כאן מוטיב בעל כפל משמעות, דבר הרווח מאד בספרות, והמכשפים מאמצים, לדעתי תמיד, את המובן המילולי:
"נאד נפוח" הוא כינוי לאדם בעל חשיבות עצמית, כנראה לא רק בעברית.
וכשאחד כזה מקבל נאד נפוח לפרצוף, "בסך הכל" מציבים לפניו מראה.
וכשאחד כזה מקבל נאד נפוח לפרצוף, "בסך הכל" מציבים לפניו מראה.
וראו את התגובה הדומה של חנארו כלפי לה-גורדה ששיקרה. ככל הנראה, אקט השקר שלה נבע מהחשיבות העצמית שלה.
מאיזושהי סיבה עלומה אני נזכר באמירה:
"צריך עוצמה כדי לעמוד מול עוצמה"
********************
הפיאסטה, החגיגה הקולינרית, הייתה לדעתי של הפרעושים, שהיטיבו את לבם מגופה של טאישה.
======================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה