יום שלישי, 30 באוגוסט 2022

אילוץ הגוף להשתמש במשאביו החבויים

 

הפוסט נוגע בנושא של "כישוף שריפת הספינות" שעל פי קסטנדה נעשה על ידי הכובש הספרדי קורטז, כדי לאלץ את אנשיו להילחם כנגד הילידים האינדיאנים כי אין להם שום אופציה אחרת של נסיגה.
דרך אגב, האם זה מקרי שאחד משמותיו של הנגואל קסטנדה הוא ג'ו קורטז? [מופיע ב"להתעורר אל החלום"]
.
הקטע הבא לקוח מתוך "הטבעת השניה של העוצמה" הספר החמישי של קסטנדה, שלפי "סודו של הנחש עטור הנוצות" הוא ספר שהגיח לעולם בתוך ארבעה שבועות, כי הספר שקסטנדה הגיש למוציא לאור שלו "לראות מבעד לעיני הטורף", היה, אליבא דה פלורינדה המבוגרת, מוקדם לזמנו, והאנושות לא הייתה בשלה לו.
קסטנדה סיפר לארמנדו שהוא התחרט על הוצאת הספר לאור, כי בו הוא כשל בהבטחתו לדון חואן שלא לכתוב על אנשי חבורתו שלו, בעוד הוא הבטיח לכתוב רק על אנשי חבורת דון חואן.
הטבעת השניה הוא ספר נפלא, ואנו מוכנים ומזומנים לספר הגנוז, don't we ?
.
האינטראקציה בין קסטנדה לחניכים האחרים, כמתואר בספר זה היא חידתית. ברור שמה שקורה ברובד הגלוי הוא קצה קרחון. אני חושב שהחניכים מפגינים שם יקוש ברמת רב-אמן.
"בהתעמתותי איתם [עם החניכים] הושלכתי לתוך ממלכה שאי אפשר היה להגיע אליה או להכיר בה במונחים רציונליים. הוא [דון חואן] אמר פעם אחר פעם שהרציונליות שלי היא רק מרכיב קטן מאוד ממה שהוא כינה המכלול [הטוטליות] של עצמך.
תחת השפעת הבלתי-מוכר והסכנה הלחלוטין-ממשית של השמדתי הפיזית, הגוף שלי נאלץ לעשות שימוש במשאבים הנסתרים שלו, או למות. נראה היה שהטריק הוא בקבלה כנה [truthful acceptance] של האפשרות שמשאבים כאלה קיימים ושניתן להגיע אליהם. שנות ההכשרה היו רק הצעדים להגיע לקבלה [כנה] זו. מתוך נאמנותו להנחת היסוד שלו שאין פשרות, דון חואן כיוון לניצחון מוחלט או תבוסה מוחלטת עבורי. אם האימונים לא היו מצליחים להביא אותי למגע עם המשאבים הנסתרים שלי, המבחן היה מבהיר זאת, ובמקרה כזה יהיה מעט מאוד שאוכל לעשות [משום שהוא לא הגיע למשאביו הנסתרים?]. דון חואן אמר לדונה סולדד ש[במקרה כזה] אהרוג את עצמי. בהיותו מומחה כה גדול של הטבע האנושי, הוא כנראה צדק."
(בפרק "האחיות הקטנות")
תמצית זו של מטרת החניכה להביא את החניך לקבלה כנה של קיומן של משאבים נסתרים ויכולתו להגיע אליהם, מופיע במקום נוסף בספרות ומתוארת כאקט של שכנוע שמפעיל דון חואן על קסטנדה.
.
אם כן, ההגעה למשאבים החבויים נעשית במצבי מצוקה, מצבים של אין ברירה.
מקרה נוסף של אין ברירה יזום הוא האמירה של פלורינדה המבוגרת לקסטנדה שכנגואל, או שהוא מרפא את עצמו או שהוא מת (אין אופציה של ללכת לרופא) (ב"מתנת הנשר")
וזו עצה שיפה לנו שבעתיים בימים אלה של רפואה שטנית.
************************
מוסיקה
שיר שנכתב ב-1954



ובגירסה ווקאלית של ג'וני מאטיס
פס קול שליווה חלק מחיי


On my own,
When I wander through this wonderland alone,
Never knowing my right foot from my left
My hat from my glove
I'm too misty, and too much in love.
======================= 

דימוי נוסף למצב האין הברירה ההכרחי כדי להגיע למשאבים הנסתרים מופיע כמה וכמה פעמים בספרות באמירה שהלוחם מגיע לטוב ביותר שלו כשהוא בגבו לקיר.
ואני טוען שזה יותר מאשר רק דימוי.
====================== 
31.8.22

להשתכנע, זה כל הסיפור
====================
בפוסט הקודם שלי "אילוץ הגוף להשתמש במשאביו החבויים" הבאתי ציטוט שכלל את האמירה הבאה:
"תחת השפעת הבלתי-מוכר והסכנה הלחלוטין-ממשית של השמדתי הפיזית, הגוף שלי נאלץ לעשות שימוש במשאבים הנסתרים שלו, או למות. נראה היה שהטריק הוא בקבלה כנה [truthful acceptance] של האפשרות שמשאבים כאלה קיימים ושניתן להגיע אליהם. שנות ההכשרה היו רק הצעדים להגיע לקבלה [כנה] זו."
(מתוך "הטבעת השניה של העוצמה" בפרק "האחיות הקטנות")
.
הדגש בפוסט ההוא היה על ההכרח, מצב האין מוצא [אחר], "הימצאות עם הגב אל הקיר", מצב שבו הלוחם מפיק מעצמו את הטוב ביותר ומעניק אותו בדממה לרוח.
זו לא רוח פואטית שנחה עליי, זהו נוסח הדברים בספרים.
טענתי ש"קבלה כנה" של אפשרות קיומם של משאבים חבויים ושאפשר להגיע אליהם מופיע בספרות שלנו גם כמצב של שכנוע.
כדי למנוע את המחשבה שאני מפזר פה צ'קים בלי כיסוי 🙂  הנה הקטע, לקוח מ"כח השקט". בנוסף, יש בקטע מקבילה ל"משאבים הנסתרים" או תיאורם מנקודת מבט אנרגטית. קטע מהחשובים בספרות.
.
[דון חואן:] "חשוב על כך באופן הבא," הוא המשיך. "זה לא שככל שעובר הזמן אתה לומד כישוף; אלא, מה שאתה לומד הוא לחסוך באנרגיה. והאנרגיה הזו תאפשר לך להתמודד [handle, לטפל, להתעסק, מילולית: באמצעות הידיים] עם חלק משדות האנרגיה שאינם נגישים לך כעת. וזהו הכישוף: היכולת להשתמש בשדות אנרגיה
שאינם מועסקים [employed, מעורבים] בתפיסת העולם הרגיל שאנו מכירים. כישוף הוא מצב של מוּדָעוּת. כישוף הוא היכולת לתפוס משהו שתפיסה רגילה לא יכולה.
"כל ההתנסויות שהבאתי עליך," המשיך דון חואן, "כל הדברים שהראיתי לך היו רק מכשיר על מנת לשכנע אותך שיש בנו יותר ממה שנראה לעין [meets the eye].
אנחנו לא צריכים אף אחד שילמד אותנו כישוף, כי אין באמת מה ללמוד [there is really nothing to learn, יש את האין הממשי ללמוד?]. מה שאנחנו צריכים זה מורה שישכנע [convince] אותנו שישנה עוצמה שהיא לא ניתנת למדידה [incalculable, לא ניתן לחזותה, אינסופית] בקצות אצבעותינו. איזה פָּרָדוֹקס מוזר! כל לוחם שעל דרך הידע [on the path of knowledge] חושב, בשלב זה או אחר, שהוא לומד כישוף, אבל כל מה שהוא עושה זה מרשה לעצמו להשתכנע [allowing himself to be convinced] בעוצמה החבויה בהווייתו, ושהוא יכול להגיע אליה [reach it]".
"האם זה מה שאתה עושה, דון חואן - משכנע אותי?"
"בדיוק. אני מנסה לשכנע אותך שאתה יכול להגיע לעוצמה הזו. עברתי את אותו הדבר. והייתי קשה לשיכנוע כמוך."
(עמוד 10)
.
הכנסתי בסוגרים גם תהיות פרשניות שאינן בגדר קריאה תמה 🙂
לסיכום, הקבלות לפוסט הקודם:
קבלה כנה = היות משוכנע
"תחת השפעת הבלתי-מוכר והסכנה הלחלוטין-ממשית של השמדתי הפיזית, (הגוף שלי נאלץ לעשות שימוש במשאבים הנסתרים שלו)" = "כל ההתנסויות שהבאתי עליך".
משאבים חבויים = שדות אנרגיה שאינם נגישים במצבי היום יום הרגילים, שאינם מועסקים על ידי התפיסה הרגילה, נמצאים בקצות האצבעות שלנו. ריבוי המינוח הרומז על ידיים מחזק מאד [אצלי] את המחשבה שלא מדובר כאן בדימוי בלבד. הצבעתי בעבר על כך שסילביו מנואל, השם מנואל רומז על ידיים. אם כן, אז שדות האנרגיה שעליהם מדובר הם שדות השייכים לרוח, ולא סתם מציאות חלומית אחרת.
.
אז בשביל השכנוע הזה צריך לעבור 7 מדורי גהינום?
האם אי אפשר להגיע לשכנוע הזה על כוס קפה עם קרואסון? 🙂
כשקסטנדה אומר לדון חואן שהוא משוכנע במשהו (במה ???), דון חואן משיב שלא לסוג שכנוע כזה הוא מתכוון.
מי הצדיק שימצא עבורנו את האמירה?
************* 
מוסיקה
ביום בהיר - שיר מ-1965
גירסה מקסימה

גירסה ווקאלית
כדי שאפשר יהיה להעריך את השינוי



=======================
1.9.22

יש שכנוע ויש שכנוע
================
בשני הפוסטים האחרונים שלי עסקתי בנושא השכנוע [הפנימי], ההיות משוכנע, שלגביו נטען שהוא מהות ותכלית הכשרת המכשף. כל התלאות מיועדות להביא אותך אל השכנוע.
זוהי משוכנעות בקיומה של עוצמה ובכך שאנו יכולים להגיע אליה [היא בקצות אצבעותינו]. הראיתי שבמקום אחר ("הטבעת השנייה של העוצמה") נמצא אותו רעיון בטרמינולוגיה אחרת: קבלה כנה [truthful acceptance] במקום שכנוע, ויש בנו משאבים נסתרים במקום עוצמה.
בסיום הפוסט הקודם ציינתי שמדובר בסוג שכנוע אחר ממה שאנו מכירים, ותהיתי מי יהיה הצדיק שיביא אלינו את האמירה הזו. אף צדיק לא הגיע, אז נאלצתי לשרך את רגליי ולמצוא אותה בעצמי (אם הייתי צדיק, הייתה מלאכתי נעשית על ידי אחרים).
הקטע מוסיף טרמינולוגיה על זו שפגשנו בשני הפוסטים הקודמים:
שכנוע [עצמי] = אמונה.
משאבים אישיים = עוצמה אישית.
האמירה נמצאת ב"מסע לאיכטלאן":
"אדם הוא רק סך-כל העוצמה האישית שלו, וסך-כל זה הוא שקובע איך הוא חי ואיך הוא מת".
מהי עוצמה אישית?
עוצמה אישית היא הרגשה", אמר. "משהו כמו היות בר מזל. או שאפשר לקרוא לזה הלך רוּחַ [mood]. עוצמה אישית היא משהו שאדם רוכש ללא קשר למוצאו [הכוונה לאופן חינוכו וגידולו, לפי הקטע הקודם]. כבר אמרתי לך שלוחם הוא צייד של עוצמה, ושאני מלמד אותך איך לצוד ולצבור [לאחסן, store] אותה.
הקושי איתך, שהוא הקושי של כולנו, הוא להשתכנע. אתה צריך להאמין שעוצמה אישית ניתנת לשימוש ושאפשר לצבור אותה, אבל עד עתה לא היית משוכנע".
אמרתי לו שהוא הבהיר את טענתו ושלא אצליח להיות אי פעם משוכנע יותר. הוא צחק.
"זה לא סוג השכנוע שאני מדבר עליו", אמר.
הוא טפח על הכתף שלי עם שניים או שלושה אגרופים רכים והוסיף צליל צקצוק [cackle], "אני לא צריך שיירצו אותי [to be humored, כאילו הסכמתו של קסטנדה היא ריצוי], אתה יודע."
הרגשתי חובה להבטיח לו שאני מדבר ברצינות.
"אני לא מטיל בכך ספק," אמר. "אבל להיות משוכנע פירושו שאתה יכול לפעול בעצמך [by yourself, בכוחות עצמך, לבדך]. זה עדיין יצריך מאמץ רב מצדך לעשות זאת. הרבה יותר עוד צריך להיעשות. אתה רק התחלת."
הוא היה שקט לרגע. פניו עטו ארשת של שלווה.
"זה מצחיק איך שאתה לפעמים מזכיר לי את עצמי," הוא המשיך. "גם אני לא רציתי לקחת על עצמי את דרכו של לוחם. האמנתי שכל העבודה הזו היא לחינם, ומכיוון שכולנו הולכים למות מה זה משנה אם אהיה ללוחם? טעיתי. אבל הייתי חייב לגלות זאת בעצמי. כאשר תגיע להבנה שאתה טועה, ושזה בהחלט הבדל של עולם (ומלואו) [it certainly makes a world of difference], אז תוכל לומר שאתה משוכנע. ואז תוכל להמשיך בעצמך [לבדך]. ובעצמך [לבדך] תוכל אפילו להפוך לאיש ידע [איש דעת, בנוסח העברי]."
(עמוד 159-160)
ראינו לאחרונה שאבדן הצורה האנושית של קסטנדה הביא אותו למצב של ריחוק רגשי [detachment] שתורגם בספר כ"חירות פנימית".
הריחוק הרגשי הזה, הנכסף כל כך על ידי הלוחמים, האם הוא קשור גם כן לשכנוע שעליו אנו מדברים כאן?
התשובה היא חיובית, זה נאמר במפורש, אבל יהיה נס אם מישהו יזכור זאת 🙂
======================== 
2.9.22

ריחוק רגשי שהוא תוצאה של משוכנעות
================================
הפוסטים האחרונים שלי עסקו במושג "היות משוכנע" [being convinced] כפסגה הנכספת של הדרך הטולטקית.
כל התלאות לא נועדו אלא להביאך להיות משוכנע בקיומם של משאבים חבווים בך (עוצמה אישית), ושאת/ה יכול לעשות בהם שימוש.
הרעיון חוזר בכמה מקומות, כיאה לרעיון מרכזי, אולם בטרמינולוגיה מעט שונה. המשוכנעות הזו גם מכונה "אמונה" או "קבלה כנה" [truthful acceptance].
האירוע הארצי האחרון, בעולמנו המוכר, בספרי קסטנדה הוא לא הקפיצה לתהום, אלא אבדן הצורה האנושית. כזכור, המאורעות שלאחר הקפיצה מתוארים ב"הטבעת השנייה של העוצמה" ובחצי הראשון של "מתנת הנשר". שם, באמצע "מתנת הנשר" נמצא, לדעתי, האירוע האחרון: אבדן הצורה האנושית.
השלת הצורה האנושית, בדימוי שלא נאמר אך מתאים מאד, היא כמו נחש המשיל את עורו (וכבר הצעתי בעבר את הפרשנות שהצורה האנושית היא העור, או שכבה מסוימת שלו)
המצב שלאחר אבדן הצורה האנושית מתואר כמצב של "ריחוק רגשי" [detachment] מהכל. הערת אגב, אבדן הצורה האנושית הוא תהליך של סילוקה וחזרתה (חזרתו של המיינד הזר), אם כי בכל פעם היא חוזרת חלשה יותר, עד שלבסוף היא אינה חוזרת עוד.
לדעתי, אותו ריחוק רגשי [ניתוק, אי היצמדות] הוא, כמו כל הישג טולטקי אחר, עניין של דרגה. כלומר, משיגים אותו לא בבת אחת, אלא בהדרגה, לדוגמה: עוצמה אישית (שקט) נצברים בשלבים.
אני חושב שהמשוכנעות הזו, כמו כל דבר, היא גם כן משתנה עם העוצמה האישית הנצברת, לדוגמה: ההגדרה של מהו כישוף. היא מתחילה במשוכנעות (אמונה) במשאבים פנימיים חבויים, ומסתיימת בריחוק רגשי, שגם הוא הולך ומעמיק עם הצטברות העוצמה האישית.
הנה קטע הלקוח מ"אמנות החלימה" הקושר בין משוכנעות וריחוק-רגשי:
.
[דון חואן:] "[...] הרעיון שהמכשפים של ימינו למדו אותו כלקח קשה. הם הגיעו להבנה שרק אם הם יישארו לגמרי מרוחקים-רגשית [totally detached], [רק אז] תהיה להם האנרגיה [על מנת] להיות חופשיים. הריחוק הרגשי שלהם הוא מסוג ייחודי [peculiar], אשר נולד לא מתוך פחד או עצלות [indolence, בטלנות] אלא מתוך שכנוע [out of conviction]".
(מתוך הפרק "הדייר")
.
על פי הבנתי, ריחוק-רגשי הנובע מהיותך משוכנע, פירושו שאת/ה הולך ומשתכנע יותר ויותר שאת/ה הוא לא מי שחשבת שאת/ה. שה"אני" המוכר שלך, שהוא בעיקרו תוצר חברתי, הוא משהו שאיננו חלק מהותי ממך, הוא כמו לבוש שאפשר לפשוט מעליך וללבוש אחר, ולכן המסקנה המעשית המתבקשת היא: אינך נאחז בזהותך (הרגילה, החברתית), כלומר אתה הולך ומתרחק-רגשית ממנה.
כך יולדת המשוכנעות את הריחוק הרגשי.
************************* 
מוסיקה
"הרהורים " [meditations] של קרלוס ג'ובים


גירסה ווקאלית

שבת שלום.
======================== 

יום שישי, 26 באוגוסט 2022

הפנקסנות הרגשית מקרבת את המוות

 

ישנה אמירה אודות הבדווים: בדווי אינו שוכח (את נקמתו).
דון חואן מתייחס לנושא הזה כשהוא טוען שהחשיבות העצמית שלנו מרוקנת אותנו מאנרגיה. היא שגורמת לנו, בדימוי שלי - להזין ולשמר את אש הנקמה. אנו משמרים זיכרון של פגיעה שמישהו פגע בנו, למשך שנים אחרי אותו אירוע. (על סמך הזיכרון)
לדעתי, זיכרונות עיקשים כאלה מגבילים את יכולתנו להחזיק בזיכרונות חדשים, להיצמד רגשית לחדשים, כי כל "הידיים האוחזות" שלנו כבר תפוסות, ובכך, לדעתי, מקרבים מאד את הטפיחה של המוות על כתפנו, כי אנו כבר לא שימושיים מבחינת הנשר.
הנשר הרי העניק לנו חיים כדי שנעצים את המודעות, על ידי שנתנסה בעולמות שהוא יצר עבורנו; תרנגולות הפיטום שלו. ברגע שאינך פנוי לקליטת מציאות חדשה, כי כולך שרוי בזיכרונותיך, אני משער שמבחינת הנשר אין טעם להשאיר אותך בעולם, כי כבר אינך יכול להיות מוזן.
זכור לי שיש (או הייתה) לבדווים תוחלת חיים קצרה. אם השיקולים הנ"ל שלי קולעים לאמת, אז
1. אולי יש לנו הסבר טולטקי לתופעה זו, שאיננה מוגבלת לבדווים, אלא היא רווחת מאד, אבל אולי אצל הבדווים היא קיצונית יותר.
2. יש בידינו גם נוסחה כללית לדחיית הופעתו של המוות: היא העיקרון היסודי של הדרך הטולטקית: אי-היצמדות (ריחוק רגשי).
לה-גורדה אומרת שלוחם אינו מת. הנימוק שלה הוא ששכבותיו הדוקות. אבל האם אי ההיצמדות הרגשית של הלוחם איננה פן גלוי של הידוק השכבות?
אלה היו הרהורים בלבד.
======================= 
מוסיקה


====================== 
26.8.22

אני לא רוצה לטעון שהעיקרון הנ"ל ממצה את מנגנון הטפיחה על הכתף של המוות, אלא שהוא מסקנה מתבקשת מ"הלול" שהנשר מנהל כאן. יכולים להיות סיבות נוספות למוות, לדוגמה: כשהנשר, או משרתיו, חפצים בחגיגה קולינרית, הוא מארגן כנראה איזו מלחמה גדולה או שואה קטנה, ואז העיקרון הנ"ל אינו תופס. מרוקנים חלק מהלול או מהעדר ואין ממצים את יכולת הפיטום של כל פרט. לא מחכים להבשלה של כל יחיד.
כלומר, העיקרון הנ"ל שבפוסט לא הופך את המוות לצפוי, אלא רק לקצת פחות בלתי צפוי.
.
אנו כנראה יכולים ללמוד הרבה על הנשר מהאופן שבו אנשים מנהלים לולים, עדרים, בריכות דגים וכו.
====================== 
27.8.22

קריאה לכוונה = קריאה למשמעות
=========================
הגיג לשבת. הפוסט הזה אינו פוגע בשמירת השבת, כי הוא לא עוסק בחולין, בדומה לכל הפוסטים כאן 🙂   הטולטקים הרי עוסקים באי-עשייה, לא בעשייה (מלאכה).
ב"מעברים קסומים" וב"קוראי האינסוף" יש דוגמה של הענקת משמעות לבניין הקרוי "הבית הלבן". שום דבר ממה שאנו רואים במבנה עצמו אינו יכול להביא אותנו לחשוב על המשמעויות האבסטרקטיות (הלא-חושיות) של הבית הלבן: היותו מקום שליטה עולמי, חשיבותו, ההיסטוריה שלו וכד.
איך זה קשור לכישוף?
לדעתי, הכישוף הוא היכולת להעניק משמעות לדברים, שונה מזו שהמיינד הזר מכתיב לנו. כלומר, לבטל את הבלעדיות שיש למיינד הזר בקריאה לכוונה (למשמעות). או, כפי שנאמר בספרות: להכין את רשימת המלאי ( הענקת משמעויות לדברים סביבך באמצעות המיינד הזר) כי זו פקודת הנשר, אבל אחר כך להשליך אותה. פקודת הנשר לא אומרת שנדרש להחזיק ברשימה זו.
הדברים הם בגדר פרשנות.
ערכם נע על הטווח שבין היותם ראויים לפרס נובל, ועד לתואר "שטויות מקושקשות" 🙂
*************** 
מוסיקה
מה גובהו של הירח
שיר מ-1940

גירסה ווקאלית של אלה פיצג'ראלד

גירסה מודרנית

===================== 
27.8.22

אני חייב להוסיף שאין להקיש מהדברים שמתן משמעות (להטמיע כוונה) זה דבר קל. לדוגמה: קלרה אומרת לטאישה בספרה הראשון ששתיהן יחדיו אין להן מספיק אנרגיה כדי להטמיע כוונה חדשה ולהמציא מעבר קסום חדש, כלומר להעניק משמעות חדשה לאוסף תנועות גוף. כל שהן יכולות זה להתכוון את הכוונה שהמכשפים לאורך הדורות הטמיעו באותן תנועות. להתחבר לכוונה קיימת.
בחיפוש זריז בספרה לא מצאתי את האמירה. מי שימצאנה, יבוא על הברכה (אני משער 🙂 )
===================== 
28.8.22

איזו החלטה לקבל וממי לקבל אותה
===========================
"סודו של הנחש עטור הנוצות" מציע הגדרה להיות ללא-רבב:
דונה סילביה, שהיא אישה-נגואל:
"כאשר אנו מקבלים החלטה, קטנה ככל שתהיה, כוחות שלא ניתן לאמוד אותם משתחררים, כוחות שעלולים בהחלט להוביל למותנו. כל החלטה, תהיה אשר תהיה, היא חשובה, כי בעולם שבו המוות יוקש, אין דבר החשוב יותר מכל דבר אחר. התחושה [‫‪sense‬‬] שלך של היות ללא-רבב תגיע מהידיעה איזו החלטה לקבל ומתי לקבל אותה".
(עמוד 110)
בתרגום האנגלי, "לקבל החלטה" מופיע כ: make a decision, מילולית: לעשות החלטה. אני לא יודע איך זה בספרדית, שהוא נוסח המקור של הספר.
אני חושב שגם כאן העברית מתבררת כשפה התואמת לתפישה הטולטקית, שהיא כמובן האמת 🙂
להבנתי את הטולטקים, אנו לא יוצרים שום החלטה, אנו מופגזים בהצעות, ומאמצים/מקבלים בד"כ את אלה שמספק המיינז הזר הקולני. המיינד האמיתי, כמתואר ב"צדו הפעיל של האינסוף", בניסוח שלי (כי אני לא זוכר את הנוסח המקורי: חומק את תשומת הלב שלנו.
"איזו החלטה לקבל ומתי לקבל אותה" - פירושם, לדעתי, ציות למיינד האמיתי, ואם כן, במציאות לא מדובר בשניים. המיינד האמיתי, השייך לגוף האנרגיה, אינו פוקד משהו לביצוע באיזושהי נקודת זמן עתידית (כמו איזו טרנסאקציה בנקאית 🙂  ), אלא זה תמיד לביצוע מיידי.
אם כך, השאלה החשובה היא ממי לקבל את ההחלטה (ההוראה, הפקודה), למי לציית.
ברגיל אנו כנראה לחלוטין בשליטת המיינד הזר, כך שהמיינד הזר הוא גם זה שמציע וגם זה שמקבל את הצעתו, כפי שנאמר בקטע הבא הלקוח מ"צדו הפעיל של האינסוף":
"אתה מבין, למיינד [שכל, נפש, דעת] של המעופפים אין מתחרים," המשיך דון חואן. "כשהוא מציע משהו, הוא מסכים עם ההצעה שלו עצמו, וזה גורם לך להאמין שעשית משהו בעל ערך. המיינד של המעופפים יגיד לך שכל מה שחואן מאטוס אומר לך הוא שטות גמורה, ואז אותו מיינד יסכים עם ההצעה [proposition, אמירה] של עצמו, 'כן, כמובן, זה שטויות, אתה תגיד. כך הם גוברים [overcome, משעבדים, מכניעים] עלינו.
(בפרק "צללי הבוץ")
הצגת הדברים הזו של דון חואן מעוררת את המחשבה שהמכשף, כל עוד הוא מחזיק במיינד הזר (טרם השלת הצורה האנושית מעליו) קוטע את הרצף, את המיידיות, שבין ההצעה של המיינד לבין קבלתה על ידי המיינד עצמו.
לזה מתכוון לדעתי דון חוא כשהוא טוען שהלוחם מגיע למצב שבו הוא מרוויח רגע אחד של שהות, שבו הוא יכול להחליט אם לשנות את מהלכם של הדברים (או לאשרם).
**************************** 
שיר יפה מעורר מחשבה


עַל נְשָׁמוֹת שֶׁלִּי אַתָּה שׁוֹלֵט,
עַל דַּקּוּיוֹת שֶׁבִּי פֹּרֵט
עֵת בְּמַבָּט אוֹתָן תִּמְצָא
אוֹ בִּלְחִישָׁה אַחַת רָפָה.

אִם בִּתְנוּעָה שֶׁהִיא מֻצְנַעַת,
מִלָּה שֶׁנֶּאֶמְרָה בְּלִי דַּעַת,
חִיּוּךְ חָטוּף אוֹ מְסֻיָּם
אַתָּה בְּאֵלֶּה, בְּכֻלָּם.

אֲנִי שְׁקָעִים לְכָל קְמָרֶיךָ
אֲנִי יָמִים זוֹרְמִים אֵלֶיךָ
אֲנִי צִפּוֹר אוֹמֶרֶת שִׁירָה
וּבִלְעָדֶיךָ אֵין בִּי מָה.

אֲנִי גְּשָׁרִים לְכָל מִלֶּיךָ
כּוֹכָב נוֹפֵל בְּלֵילוֹתֵךָ
בִּי יֵשׁ נְתִיב כֹּל יֵשׁוּתְךָ
אֲנִי טוֹבַעַת בִּדְמוּתְךָ.

עַל אַכְזָבוֹת מֵהֶן כֹּחִי נִטַּל
וַחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי קָשִׁים, אֲבָל
כְּשֶׁתְּדָרִים עָצְמוּ מְאֹד
אוֹתְךָ פִּלַּלְתִּי לִי בְּסוֹד.

הָיוּ שְׂרֵפוֹת בִּי וְיוֹתֵר
הָפַכְתִּי מִישֶׁהוּ אַחֵר
אֲנִי חוֹמֶקֶת בִּשְׁתִיקָה
אַתָּה הֱיֵה לִי מַצֵּבָה.

["בתוך". מילים: יעל טבת-קלגסבלד, לחן: יאיר רוזנבלום]
========================== 
29.8.22

היום, יום שני, ה-29.8.22, הוא (כנראה) יום עוצמה.
יום המגיע במחזוריות של 18 יום.
קרינה קוסמית שוטפת את [כדור] הארץ ומזינה אותו דרך מקומות עוצמה. זוהי אנרגיית חיים המאפשרת את המודעות. האם זה מקרי שהיא מגיעה במחזוריות של ח"י ימים?


=========================== 
29.8.22

מהי חירות פנימית?
================
המושג מופיע בגירסה העברית של "מתנת הנשר" בפרק "אבדן הצורה האנושית".
כך מתאר, לכאורה, קסטנדה את מצבו אחרי שהשתחרר מהצורה האנושית שלו.(עמוד 96)
אבל בדיקה בטקסט המקורי באנגלית מראה שאין זכר לחירות הפנימית. מדובר ב-detachment, שאני עושה כל הזמן שמיניות כדי לתרגם אותה, בד"כ אני מאמץ את המובן של ריחוק-רגשי, אי היצמדות (רגשית), אי אחיזה (רגשית).
כלומר, אבדן הצורה האנושית הביא את קסטנדה למצב של ריחוק-רגשי.
דון חואן אומר שם (באותו עמוד) שזהו - הריחוק הרגשי - אחד המושגים בחייו של הלוחם. לפי לה-גורדה קסטנדה לא רק אימץ את המושג אלא היה להתגלמותו.
.
ידידנו Amit Marzel הביא בתגובה לפוסט שלי מאתמול את הקטע הנ"ל על אבדן הצורה האנושית, וגרם לי לדייק את הצעתי הפרשנית: טענתי שהלוחם מצליח לנתק את האוטומטיות שבין דבריו של המיינד הזר לבין קבלתם על עצמך, הסכמה איתם, וזוהי השהות של רגע שיש ללוחם להעריך מחדש את מצבו (נסיבותיו). אבדן הצורה האנושית איננו אירוע חד פעמי, זבנג וגמרנו. הצורה האנושית (לפרשנותי, המיינד הזר) חוזרת, אבל מוחלשת. ושוב נהדפת ושוב חוזרת מוחלשת עוד יותר, עד שהיא עוזבת לתמיד [כנאמר ב"צדו הפעיל של האינסוף"]. השהות הזו, על פי פרשנותי, היא השהות שבין דברי המיינד הזר ואימוצם, והיא קורית כשהצורה האנושית במצב מוחלש, לא כשהיא כבר עזבה.
החירות התרגומית הזו - לכנות את המצב כחירות פנימית - מפתה מאד. כי לדעתי המצב הוא אכן חירות האדם מהמיינד הזר. אתה שומע את דבריו אבל אינך כפוי לקבלם.
=========================