"סודו של הנחש עטור הנוצות" - שינויי צורה

 

פרק מעניין, במיוחד החלום בהתחלה.

מחר, בלי נדר, הפרק המסיים את הספר, "אחרית דבר",
ונברך על המוגמר, ואת הרוח שהביאה אותנו עד חלום 

====================

חלק חמישי: שינויי צורה [Transmutations]

באחת הפעמים, בזמן שכבר יכולתי לחוש בהשפעות השיעורים, נאלצתי לבלות כמה ימים בעיר. נשארתי בדירה ריקה שהייתה שייכת לחבר של המרפאים, בבניין מגורים.

כשהייתי שם, חלמתי שאני כלב. אני זוכר שיכולתי להרגיש את החוטם והשיניים שלי בצורה מציאותית לחלוטין. מה שהכי הפתיע אותי הייתה הראייה הכלבית שלי. ראיתי הכל מטושטש או מעוות וללא צבע.

בחלומי ככלב ראיתי את עצמי עולה במעלה גרם מדרגות שנראה לפניי כמו הר של מדרגות. עברתי דרך דלת מתכת שהייתה פתוחה; שם למעלה, יכולתי לחוש באוויר הצח ולראות את השמיים.

לפתע, כלב ענק הופיע משום מקום, הוא היה זועם ורץ לעברי מתוך כוונה ברורה לתקוף אותי. ברחתי ממנו, קפצתי מעל גדר נמוכה ונפלתי לתוך חלל ריק [emptiness]. בחלומי ראיתי את הכלב העצום שרדף אחריי קופץ על הגדר בעקבותיי. במבט חטוף אחרון, קלטתי את הפחד שלו ושמעתי אותו גונח בחרטה על כך שקפץ, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

המשכתי לראות תמונות חלום חולפות מולי במלוא המהירות. אחזתי במהירות באחת מהן - זה היה החדר שלי בבית המרפאים, ושק השינה שלי. התעוררתי וידעתי שחלמתי. קמתי, עליתי במדרגות המובילות לגג הבניין וחיפשתי את המעקה. יכולתי לראות שלמטה שוכב הכלב האלזסי של השכן, מת.

כמה ימים לאחר מכן, לאחר שחזרתי לבית המרפאים, דון מלכור לקח אותי לראות מערה מאוד מיוחדת. נראה היה שפתח הכניסה מוביל למנהרה והיה עגול לחלוטין [פתח הכניסה, כנראה]. כשנכנסנו, אחרי כמה צעדים בלבד הכל נעשה חשוך, וקצת בהמשך החושך היה מוחלט.

זה היה אז שראיתי בפעם הראשונה את האנרגיה של האדמה [Earth, כדור הארץ]. לאחר פרק זמן [spell, גם כישוף, לחש] של שקט פנימי, בחשיכה מוחלטת, ראיתי את כל המערה מוצתת [ignite, נדלקת] בצבע ירוק בוהק [brilliantly], כאילו הקירות הפיצו אור ירקרק חי הדומה ל[אור]ניאון. הרגשתי מוצף באור הזה.

החוויה הותירה בי תחושת שפע [plenitude] שנמשכה שעות, כל כך ענקית שלא רציתי אפילו לדבר. לבסוף דון מלכור שבר את השתיקה והסביר שהיינו ברחם אמנו הקדושה אדמה [Earth].

במהלך השיחה סיפרתי לו מה קרה לי בביקורי במקסיקו סיטי.

הוא העיר, באופן מסתורי, שאני דִּיאַבְּלָרוֹ במלוא מובן המילה.

סקרנותי התעוררה מיד, ושאלתי אותו ישירות:

"מה זה דיאבלרו, דון מלכור?"

"זהו מונח המשמש את הסנדקים [godfathers] של הצפון. יש כמה אנשים באזורים שלנו שמשתמשים בו, אבל זה שכיח יותר בצפון. כדי להבין את המונח הזה, אתה צריך לדעת את ההיסטוריה של עמנו, ובמיוחד כל דבר הנוגע לאחווה [brotherhood] של הידע בהנהגת הנגואלים."

בימי קדם, לאחר הגעתם של הכובשים, נאלצו הנגואלים להסתיר את שיטותיהם המעשיות מהאנשים הרגילים וממתנקשים. אבותינו בחרו להצטרף לדת שהביא האדם הלבן. עם זאת, כמה מכשפים נקטו בכיוון ההפוך, הסתתרו במקומות מרוחקים ואימצו את השם דיאבלרוס.

הם בחרו בשם זה בגלל הפחד והכבוד שהוא החדיר באנשים, במטרה למנוע מהם להתקרב. הדיאבלרוס השתמשו באמונת האנשים כדי להפחיד אותם. זו הייתה אסטרטגיה יעילה שעבדה במשך מאות שנים. היום בקושי מישהו משתמש בו [במונח], אבל זה לא אומר שדיאבלרוס לא קיימים.

כידוע לך, המקסיקנים, אלה מתקופת הכיבוש, וגם אלה של ימינו, הם אנשים דתיים מאוד, וצריך לקחת זאת בחשבון אם רוצים לחיות לצדם. אנו משתמשים בדימויים קתוליים כדי להשיג את מטרתנו: להכניס את המטופל למצב של שקט פנימי. אנו מנצלים, אם לנסח זאת כך, את אמונתו של המטופל, רק שהפעם זה למען הרווח האישי שלו: להירפא.

אופייני לדיאבלרוס שהם לא אוהבים שיש אנשים בסביבה, וזו הסיבה שהם מפחידים אותם. כדי לגרש את הציבור, הם מייצרים פחד, חשדנות וסלידה [disgust, גועל]".

"כן, אני מבין, אבל מה צריך כדי שמכשף ייחשב לדיאבלרו?"

"המכשפים האלה יודעים להפוך פיזית לחיה, בדרך כלל לחיה המתאימה להעדפתם [predilection, נטייתם]," - ענה דון מלכור באופן לקוני. "דיאבלרו הוא בהגדרתו מכשף השולט בנקודת המאסף שלו ומשתמש בה כדי להפוך פיזית לחיה, או לכל דבר. הכרתי דיאבלרו שנהג להפוך את עצמו לאש. הוא היה מתחיל בהצתת עצמו ותוך כמה שניות הוא נעשה ללפיד אנושי שהלך ממקום למקום מבלי לשרוף את עצמו.

מכשפים יכולים להפוך כמעט לכל דבר, אם הם ממקמים את נקודת המאסף במיקום הנכון. הם יכולים להפוך לכל מה שהם רוצים, מחיידק ועד פיל. כמה מכשפים מבלים את חייהם בניסויים [experimenting] בתפיסות חלופיות. לדוגמה, אפשרי לנסות לחוות את העולם מנקודת מבט של חיה. אני נהנה מאוד לראות את העולם כבז [falcon, נץ]".

הוא התבונן בי כאילו היה מודד את השפעת דבריו.

"האם אתה באמת יכול להפוך לציפור, דון מלכור?"

"כן אני יכול, ואם תרצה, אני אלמד אותך איך לעשות את זה," הוא אמר בנחישות.

השכל [מיינד] שלי פתאום התרוקן. הפחד שלי היה גדול כמו התרגשותי. מצד אחד, השכל הרציונלי שלי לא האמין לאף מילה ממה שאמר הזקן, אבל מצד שני, היו סיפורים של קרלוס והמורה שלו ההופכים לעורבים. לאחר קצת היסוס, אמרתי שאשמח לדעת את הסודות האלה.

הוא אמר לי שנצטרך להכין את עצמנו לאירוע, ושזה יהיה רגע גדול עבורי.

********

יום אחד, הרבה אחרי השיחה ההיא, דון מלכור ואני הלכנו במדבר Wirikuta [אתר קדוש לאינדיאים משבט ה-Wixarrica Huichol, בהרים של מרכז מקסיקו] במסע העלייה לרגל השנתי שלנו. הוא קרא לי, והתחלנו להתרחק מהולכים אחרים. למרות שלא ידעתי לאן פנינו מועדות, הלכתי אחריו. לבסוף נפרדנו לחלוטין מהאחרים.

אספנו פיוטה במשך ארבעה ימים. בערב היינו אוספים את הצמחים ובלילה היינו עורכים את טקס ההתייחדות [communion [בנצרות טקס אכילת לחם הקודש].

ביום האחרון שלנו, כשהתקרבנו לכמה גבעות גבוהות, ראינו ינשוף [owl] עף במעגלים מעל ראשנו. היה לי מוזר לראות ינשוף עף במהלך היום, כל כך קרוב אלינו.

מתוך דחף, הוצאתי נתח בשר יבש מהתרמיל שלי והצעתי אותו לציפור. להפתעתי, הוא עף למקום בו הייתי, לקח לי את האוכל מהיד בטפריו [claws, ציפורניו] ועף משם.

דון מלכור עקב אחר מעוף הציפור בתשומת לב עד שהיא נעלמה אי שם באופק המזרחי. הוא אמר לי שהמזל מחייך אליי ושהוא הולך ללמד אותי סוד מכשפים.

לא ידעתי על מה הוא מדבר ושאלתי אותו למה הוא מתכוון.

הוא אמר שהמעוף של הינשוף היה אות, ושהוא הולך ללמד אותי סודות, אבל לא נדון בזה שם ובאותו הזמן.

עם רדת הלילה, דון מלכור קרא לי אל המדורה. הוא אמר שאני "רך מספיק" ושאנחנו הולכים להתקדם עם הכישוף. לאחר מכן הוא לימד אותי את התפילות והלחשים שיהפכו [transform] אותי לינשוף.

בילינו ימים של עבודה על הטרנספורמציה [שינוי צורה], כשדון מלכור מדריך אותי צעד אחר צעד בתהליך. השכל שלי היה המכשול הגדול ביותר שהייתי צריך להתגבר עליו. בלילה השלישי של ההתכוונות לשינוי [intending the transformation], השגנו את המטרה שלנו.

האמת היא שבשלב זה, מעט מאוד נשאר מהרציונליות שלי. הרשיתי לעצמי ללכת עם קולו של דון מלכור בדרך כזו, שכשהבחנתי בכך שאני עף באוויר, לא היה לי שום פחד, כאילו עשיתי את זה כל חיי. הפכתי לינשוף. הייתי מביט על העולם דרך עיני ציפור ויכולתי להבחין בפסגה קטנה מול עיניי. יכולתי לראות את הלילה, עם עננים לבנים לגמרי לאור הירח. מתחתיי יכולתי להבחין בקווי המתאר של הגבעות ושל הקקטוסים במישורים.

כשהתעוררתי, הייתי עירום בין הגבעות. ידעתי שמשהו פנומנלי קרה לי. הרגשתי ישנוני. קוצים וחלוקי נחל קטנים וחדים הכאיבו לכפות רגליי והחזירו אותי למציאות. הלכתי כמעט חצי שעה אל המקום בו חנינו ושם מצאתי את דון מלכור. הוא צחק ונתן לי את בגדיי, ואמר:

"מה אתה חושב שאתה עושה, הולך בלי בגדים באמצע המדבר?"

צחקתי. ידעתי שהוא מתגרה בי בטוב לב כדי לשבור את האובססיה שלי לחוויה שחוויתי זה עתה.

כשדיברנו על כך מאוחר יותר, הוא אמר לי: "בטרנספורמציה מהסוג הזה, החזרה היא תמיד נבזית [bitch]. פעם מצאתי את עצמי עירום לגמרי בכיכר ציבורית צפופה מאוד. אין שום דבר שאפשר לעשות בנידון".

.

************* סוף *************

הערה 

בספר "האיש שחשב שאשתו היא כובע" יש מקרה של אדם שחוש הריח שלו התעצם באופן זמני, והוא מתאר את שפע המידע העצום שיש במימד הריח. מוזר שארמנדו לא מזכיר את הדומיננטיות הזו של חוש הריח בחלום הכלב שלו.