הפרק היום, ללקק את האצבעות.
תרגיל מחוכם מאד של המכשפים הקדמונים.
תזכורת, הסוגריים המשובצות בטקסט הן הערות שלי, ובעתיד הן יעברו, אחר כבוד, להיות הערות שוליים.
=========================
על הדרך של האלים
כבר בתחילת שהותי אצל המרפאים שיערתי שהם עשויים להיות חלק מכת דתית ילידית [original]. נראה היה שיש להם אחווה משלהם. היה לי הרושם שהסתבכתי עם [נוצרים] קתולים שהם מאוד רציניים לגבי הפולחן שלהם.
אם הם לא היו שמים כל כך הרבה דגש על ריפוי, אפשר היה לטעות בהם בקלות ולחשוב שהם נזירים מהמסדר הקפוצ'יני [capuchin, מסדר נוצרי שמאמיניו האמינו בפרישות וסיגוף]; כל מה שהיה חסר להם היה הלבוש [habit. הקפוצ'ינים לובשים גלימה בעלת קפוצ'ון]. בביתה של דונה סילביה היה מזבח המכוסה בתמונות של קדושים המגנים עליה. המרפאים נהגו להתפלל שם את ה-Novenas [בנצרות, פרק זמן של תשעה ימים של תפילה] של ה-rosary ["כתר של ורדים", קובץ תפילות בנצרות הקתולית]. הם גם השתתפו באופן קבוע במיסות ובפסטיבלים דתיים. אפילו הלכנו לחגיגות בעיירות אחרות. למרות שלא היה ממש אכפת לי מדברים כאלה, ראיתי את ההתנהגות שלהם כנורמלית, כי בזמנו הייתי מותנה [conditioned] לראות בהם אנשים אדוקים מאוד.
המרפאים היו ידידותיים מאוד עם האב איגנסיו רוחאס [Ignacio Rojas], איש נחמד מאוד, נמוך קומה. הדבר הטוב ביותר בו היה שהוא נראה כמתייחס בסבר פנים יפות למרפאים, ומדי פעם אף שלח אליהם חולים להתייעצות [consultation, כינוי לריפוי. כל מרפא הוא לא יותר מיועץ]. בתמורה, דונה סילביה ונשים אחרות מהקבוצה, שהציגו את עצמן כ"קרובות משפחה", לקחו חלק בקביעות בניקיון ובתחזוקה של הקפלה [חדר התפילה].
פעם אחת אמרו לי המרפאים שהם מצטרפים לחבורה של עולי רגל מהקהילה הדתית, ורצו שאתלווה אליהם לצעדה. עניתי שלמרות שאני מרגיש הרבה יותר טוב, עדיין לא התאוששתי לגמרי.
הם אמרו שאם אני רוצה להיות איתם, עליי להתרגל למנהגים שלהם. יש אמירה בקרב המכשפים ששום דבר אינו בחינם, ושאם אדם רוצה ללמוד, עליו ללכלך את ידיו.
המשכתי ללא התלהבות [half-heartedly, בלב חצוי] ליטול חלק באירועים דתיים, מכיוון שהמרפאים לא הותירו לי ברירה. מדי פעם הרגשתי כמו ילד מרדן הנגרר כל יום ראשון למיסה.
בכל פעם שהתלוויתי אליהם במסע העלייה לרגל, הם הפנו את תשומת לבי בעיקר להיבט הנוצרי של האירוע, עד כדי כך שלקח לי הרבה זמן להבין מה באמת קורה במהלך החגיגות הללו.
באותה תקופה, אפילו שחזיתי בטקסים מסורתיים רבים, תמיד התרשמתי שאלה הן וריאציות המקובלות על הכנסייה הקתולית. אולם באחת הפעמים הלכנו לפסטיבל בעיירה אחרת. לאחר הצעדה המפרכת התרחש הטקס. שמתי לב שמלבד הטקסים הנוצרים, נערכו גם טקסים מסוימים אחרים, שונים מהרפרטואר הרגיל, השייכים לתרבות העתיקה. פקפקתי מאוד בכך שהכנסייה תמכה בשיטות האלה. מאותו רגע והלאה התחלתי לחשוד שמשהו מוזר קורה.
התפילות ולילות השימורים [vigils] הארוכים היו לפעמים מעייפים מאוד. כמשתתף בעליות-לרגל, לא לקח לי הרבה זמן לגלות שמאחורי החזות [facade] הקתולית, המשתתפים מעניקים מחסה [harbouring] לְנֶצֶּר [strain, צאצא] רב עוצמה של התרבות הקדם-ספרדית [קודם לכיבוש הספרדי]. יכולתי לראות איך המנהגים שלהם קיבלו ניחוח [flavoured, תיבול] של אלמנטים של האבות הקדומים, ולא רק באופן שבו הם התפללו [invoked] לארבעת הכיוונים, או טיהרו את העוזרים [החניכים] עם קטורת קופל [Copal, שָׂרָף של עץ ארומתי ששימש בתרבויות הקדומות באמריקה כקטורת. כנראה שזהו "כיפת הירדן", אחד המרכיבים אשר שימשו בהכנת קטורת הסמים, אותה הקטירו הכהנים על מזבח הזהב בכל יום בבית המקדש בירושלים]. גם היה לי ברור שתפילותיהם שׁוּנּוּ: בקסטליאנית [דיאלקט של הספרדית] הם התפללו לקדוש נוצרי, ובשפה העתיקה התפילה הופנתה לאלוהיהם.
כבר בהתחלה, כשהם הציגו לי את פעילותם כ'מסורת עממית', קל היה להבחין בנטייה הילידית [autochthonous] של הקבוצה. לבגדים ולטקסים שלהם היו את הצבעים והסממנים [flavour, טעם, ניחוח] של העבר.
באותן הזדמנויות, ללא כל מעורבות אמתית [מצדי], למדתי מספר רב של שירים ותפילות בשתי השפות, למרות שבאותה עת לא הבנתי עד הסוף את משמעות המילים ששיננתי.
תוך כדי הטמעת שיריהם והאזנה לסיפוריהם, התחלתי להבין את החשיבות שהם נותנים למרכיבים שהיוו את עולמם. תוצאת הלימוד של כל אחד מהם [מהמרכיבים] יצרה עבורי תיאור-עולם חדש, כזה שבו הערך של הדברים לא היה כמו בעולם שממנו באתי.
כששאלתי את דון מלכור על ההבלים [mumbo-jumbo] הדתיים, הוא ענה שהדברים הם בדיוק כפי שהם צריכים להיות. נראה שבתגובה זו הוא אמר את כל מה שהוא רצה לומר, אז לא המשכתי להתעקש. אולם, כמה ימים לאחר מכן הוא עצמו פתח מחדש את הנושא.
הוא פתח ואמר שמלחמתם של הקונצ'רוס [concheros, רקדנים של ריקוד ילידי קדום] כנגד הדת [הנוצרית] עדיין לא הסתיימה, ושכל שנה הם מבצעים את אותם ריקודים מול כנסיות, כתזכורת שלמרות שהפולשים גזלו מהאינדיאני את אדמותיו, הם עדיין לֹא הצליחו לשלוט ברוחו. לכן תוצאות הקרב עדיין לא הוכרעו, והמלחמה נמשכת. הוא אמר:
"בשל קשיי התקופה, בזמן הכיבוש חַבְרוּ הניצולים אל הכנסייה הקתולית, ובאמצעות מעשה זה הצילו ככל הנראה אלפי חיים. הכנסייה היא זו שנתנה לאינדיאנים מקלט מהטבח חסר ההבחנה של הכובשים [conquistadors].
הסיבה שבגללה החליטו אבותינו לנקוט באסטרטגיה זו הייתה כי היה זה מנהגם לזרום עם האנרגיה במשך מאות או אולי אלפי שנים, והם לא היו מוכנים לנטוש את המסורות שלהם בקלות כזו. לכן, הם אימצו את הדת [הנוצרית] כדרך להמשיך במנהגים שלהם ולהעביר אותם אלינו, אבל זה לא מפריע כלל לפרקטיקות [השיטות המעשיות, המנהגים] שלנו. להיפך, זה משלים אותם".
הערתי: "חשבתי שזה להפך; האמנתי שעם ההצטרפות לדת [הנוצרית], האינדיאנים איבדו את השורשים שלהם".
"בכלל לא," אמר דון מלכור. "ההוכחה לכך שהאסטרטגיה שלהם הצליחה היא שגם היום אפשר לראות רקדנים בכל פסטיבל דתי במקסיקו".
"האם זה אומר שכל הרקדנים האלה הם מכשפים?" שאלתי.
הוא הניד בראשו לאט ובאווירת עצב, וענה: "לא, זה לא מה שרציתי להגיד. לצערי, כמעט כל אלה שאני מכיר איבדו את הדרך, והם יודעים מעט מאוד על מה הם מדברים. עם זאת, יש כאלה ששמרו על שלמות הידע [intact, באופן שלא ניזוק].
"האמת היא שרובם אפילו לא יודעים למה הם עושים את מה שהם עושים כשהם נפגשים בחגיגה, אבל זה לא חשוב בכלל, כי מה שהם [למעשה] עושים זה הענקת המשכיות למסורת העתיקה של דרך הצלב הקדוש [the Way of the Holy Cross], שבמציאות היא דרך האנרגיה.
כיום, רוב האנשים שכחו את התכלית המקורית. בכל פעם יש פחות מאיתנו שיודעים למה אנו עולים-לרגל ולמה אנו נפגשים במקומות המסוימים האלה. כרגע יש רק מעטים מאיתנו, וכמה מאחינו משבט ה-Huichol [שבט אינדיאני החי בחלקים מסוימים של מקסיקו וארה"ב]."
הוא המשיך את הסברו ואמר: "בזמן הכיבוש, ה-tlatoanis [מלכים של מדינות שקדמו לכיבוש ספרדי] מצאו דרכים לשכנע את הכוהנים [הנוצרים] לבנות את הכנסיות והאנדרטאות הנוצריות שלהם במקומות המדויקים, שבהם, על פי מנהגם [custom], האנרגיה יורדת בתקופה מסוימת של השנה.
כמרים נוצרים התרשמו מהפגנות האמונה והאדיקות של הילידים, שבנו קַפֶּלּוֹת לכבוד קדושים [saints] מעורפלים [obscure, חסרי חשיבות, הנתונים בספק, לא ידועים] שנשלפו מהרשימה הקנונית של הכנסייה; קדושים שאפילו הם, הכוהנים, לא ידעו על קיומם. זו הייתה האסטרטגיה של אותם יוקשים-מכשפים, שהיו ידועים בזמנם כ"הערמומיים" [the cunning ones] או "הלוכדים" [the trappers, ציידים, המפילים במלכודת]. כך הם הצליחו להמשיך בשיטותיהם המעשיות [פרקטיקות, מנהגים] ללא הפרעה.
עם הפלישה הם נאלצו להסוות את הפרקטיקות שלהם כדי להמשיך לקיימם. לכן, הם אימצו את הנצרות, לא כדת, אלא כדרך להמשיך במסורות שלהם. הדבר היחיד שבאמת היה חשוב לאותם מכשפים שעקבו אחרי זרימת האנרגיה היה שהמקום שנבחר יעלה בקנה אחד עם התאריך הנכון [ההסבר לכך ניתן מיד בהמשך], אז הם שינו את שמו של כל אחד מהאלים שלהם."
"איך הם שינו את שמם?"
"הם החליפו אותם בשמות התואמים של קדושים מהלוח הקתולי [לכל יום בשנה יש קדוש נוצרי]. הם ייצגו את Quetzalcoatl, לדוגמה, על ידי ג'יימס הקדוש השליח [משליחי ישו], ואת הַאֶלַּה Coatlicue על ידי מריה הבתולה. Tezcatlipoca הפך לאדוננו של Chalma [אתר עלייה לרגל, השני בחשיבותו במקסיקו. הקדוש בו נחשב על ידי רבים כישו השחור] וכך הלאה. בדרך זו, מבלי שאף אחד התנגד, הם החליפו את שמות האלוהויות שלהם לאלה של כל קדוש [saint] או אדם קדוש שֶׁחַגוֹ חל באותו היום שבו, בהתאם ללוח השנה העתיק, האנרגיה מתרכזת [concentrate] במקום ההוא. לכאורה, הם עזבו את האלים העתיקים שלהם למען החדשים, אבל אנחנו, מהמסורת, כולנו יודעים שרק השמות השתנו".
**********
מדי פעם, כחלק מהתרגול הדתי של הקבוצה, היינו עולים לרגל למקדשים הסמוכים, לפעמים להתיישבויות כה מבודדות, שלקח ימים להגיע לשם. במהלך חגיגות [fiestas] מסוג זה, נהוג היה שהמשתתפים היו מעורבים בפעילות-גומלין [אינטראקציה] תרבותית ענפה. הם היו מחליפים עשבי מרפא וּמַתְכּוֹנִים, ובשיחותיהם היו דנים בהיסטוריה של מטופלים וכיצד הצליחו לרפא אותם. בדרך כלל היינו מקבלים הזמנה להתארח למשך הפסטיבל בביתו של אחד מתושבי הכפר, והיו מתייחסים אלינו כחלק ממשפחתם.
בהזדמנויות חגיגיות כאלה, מלבד הביקור בכנסיות הנוצריות, דון מלכור היה לוקח אותנו גם לביקור במרכזים טקסיים של הקדמונים. בדרך זו ביקרנו, אני מאמין, בכל האתרים הארכאולוגיים והפירמידות של מקסיקו.
פעם היינו צריכים ללכת יומיים כדי להגיע למזבח צנוע באמצע המדבר. המקדש היה לא יותר מערימת אבנים, רחוק מאוד מכל דרך או יישוב. למרות מיקומו המבודד, כשהגענו לשם, המקום היה שוקק מאנשים, והמקדש היה מכוסה במתנות.
בלחש שאלתי את דון מלכור מדוע הקדמונים בנו מקדש באמצע כלום.
"כי האנרגיה מתרכזת [concentrates] כאן," הוא ענה בקול נמוך מאוד.
"מה הסיפור עם המקומות שבהם מתרכזת האנרגיה?"
הוא נתן לי סימן לשתוק. כשהטקס הסתיים, התיישבנו על כמה אבנים, ואז הוא ענה על השאלה שלי:
"עליך לדעת שמכשפי העת העתיקה גילו שמדי פעם קווי העולם מצטלבים [cross, כנראה חוצים אלה את אלה] ויוצרים מערבולות [vortexes] של אנרגיה. הם ראו שהמערבולות הופיעו במחזוריות שחוזרת על עצמה שנה אחר שנה. בגלל זה הם הכינו מפה המציינת היכן ומתי מתרחשות התרכזויות אלה של האנרגיה.
הידע שלהם טמון מאחורי מערכת העליות-לרגל העתיקה שנמשכת עד היום. עליות לרגל לאורך הדרכים הקדושות היו הליכות למקומות של עוצמה, בעבר כפי שהן היום. רסיסים [Fragments, קטעים] מהמנהג העתיק הזה נמשכים עד היום בקרב המקסיקנים שעושים ללא ידיעתם את אותם מסעות שעשו הקדמונים. אלה שהולכים ל-Teotihuacan או ל-Chichen Itza שנה אחר שנה, לדוגמה, ממשיכים בעצם את המסורת של גששי [trackers] האנרגיה העתיקים".
נאלצתי להודות שגם כשנהגתי לשנוא את העליות לרגל, תמיד הרגשתי אופטימי, מרוצה [content, שבע רצון] וחזק [strong] במקומות הפולחן עצמם. עם ההסבר של דון מלכור הצלחתי להבין מדוע.
.
========== סוף ==========
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה