כלומר, איך להפוך את רצונך לרצונו (של הנשר).
תזכורת מ"סודו של הנחש עטור הנוצות".
התחלתי לעבור על הטקסט כדי לשפצו ולהעביר את כל הערות הסוגריים לשוליים, שלא יכפו את עצמן על הקורא, ותוך כדי כך אני נתקל בעניינים הראויים לתזכורת.
.
"[קסטנדה:] מכשפים רגילים לפעול באי-היצמדות ובנדיבות מלאות: זו אחת הדרכים להפוך את עצמך לזמין [נגיש] לכוונה; [הדרך] האחרת היא להניע את העיניים כדי לתקשר עם הרוח."
"איך הם מניעים את העיניים?"
"דון חואן לימד אותי תרגילים רבים שכבר הזכרתי בכתביי. האם לא הבחנת [בהם]?"
לא ידעתי על מה הוא מדבר, אז ביקשתי ממנו לתת לי דוגמה.
"בספרים שלי, לדוגמה, אני מתאר את השיטות של גלגול העיניים על מנת להתכוון לשינוי, פזילה כדי להתכוון לתפיסה לא רגילה, וחצי סגירתן כדי להתכוון לשקט פנימי, ועוד דברים דומים.
"ברגע שהלוחם משיג שליטה בכל אחד מהתרגילים האלה, עיני הלוחם רוכשות זוהר יחיד במינו, תחושה שקשה לתארה וצריך לחוות אותה באופן אישי. עם התחושה הזו, מזמנים את הכוונה".
(מתוך הפרק הקצרצר "זימון הכוונה")
********
המושג המרכזי בספר "כח השקט", או אחד המרכזיים שבהם הוא "חולית החיבור אל הכוונה (הרוח)". זוהי חוליה שלכל אחד מאיתנו יש, ובעצם, לכל יישות חיה. הבעיה היא שאצל רוב בני האדם היא מכוסה אבק כתוצאה מדאגות החיים היומיומיים.
מהי אותה חוליה?
את זה משאיר הספר כתעלומה.
אני חושב שהציטוט הנ"ל מ"סודו של הנחש עטור הנוצות" מטה את המחשבה לרעיון שהעיניים הן אותה חוליה, רעיון המרומז לאורך כל הספרים.
מהי אותה חוליה?
את זה משאיר הספר כתעלומה.
אני חושב שהציטוט הנ"ל מ"סודו של הנחש עטור הנוצות" מטה את המחשבה לרעיון שהעיניים הן אותה חוליה, רעיון המרומז לאורך כל הספרים.
********************
מוסיקה
משהו מ-1931
=========================
11.8.22
היום, יום חמישי, ה-11.8.22, הוא (כנראה) יום עוצמה.
יום הבא עלינו לטובה במחזוריות של 18 יום. אנרגיה מהקוסמוס שוטפת את [כדור] הארץ ומזינה אותו דרך מקומות העוצמה שעל פניו.
.
זריחה מהמצדה
מוסיקה
איפה האהבה
גירסה ג'אזית מקסימה
הנגואל האחרון ואנחנו
===================
===================
הנגואל חוליאן אומר לדון חואן החניך שהמפלצת [מפלץ] קיבלה אותו [את דון חואן] כשבוי שלה במקומו [במקום הנגואל חוליאן], ובכך הנגואל חוליאן הפך לחופשי. הסיפור נמצא ב"כח השקט" אם אינני טועה.
האם דון חואן עשה תרגיל דומה לקסטנדה והשתמש בו כדי להשתחרר?
כן. זה נרמז באמירה של נשות חבורתו של דון חואן שאמרו לקסטנדה שבזכותו החבורה שלהם משוחררת. (ב"מתנת הנשר" אם אינני טועה)
קסטנדה הוא הנגואל האחרון בשושלתו, אין לו למי להעביר את המשא, לפחות לא בשיטה הרגילה ממורה לחניך. הדרך היחידה הפתוחה לו היא להפיץ את הידע, וזה מה שעושה כל נגואל "תלת ראשי" [המורכב משלושה תאים אנרגטיים ולא ארבעה], הוא מפיץ את הידע. שושלת מורכבת מ-52 חבורות, והיא נפרשת על פני כאלף שנה. כל אלף שנה ישנה הפצה של הידע. קסטנדה אומר זאת ב"מפגשים עם הנגואל".
קסטנדה מביא נימוקים [ב"קוראי האינסוף", לדוגמה] להחלטתם להפיץ הידע: הוא ואנשי חבורתו חשבו שהם אינם יכולים להמשיך לשמור את הידע, שאיננו שלהם, בסוד וכד. אבל ברור שהפצת הידע היא חלק מחוק הנגואל הנוגע לנגואלים אחרונים בשושלותיהם.
אם כך, אנו, בהיותנו הנמענים של הידע: קוראים, חוקרים ומתרגלים של הידע הזה, אנו משחררים את קסטנדה.
לאחרונה קיבלנו רמז התומך ברעיון זה ב"סודו של הנחש עטור הנוצות": שימוש בקוראים כתחליף לכותב:
"כדי למשוך את ההתעניינות שלהם [של המכשפים הקדומים], אתה חייב להציע להם משהו שינפח את החשיבות העצמית שלהם לרמות בלתי נתפסות, משהו כמו כת [cult], שיבטיח [יערוב] להזין אותה. אתה חייב לשכנע אותם שהם ירוויחו יותר על ידי שיתנו לך ללכת מאשר יחזיקו באנרגיה שלך. "תבטיח להם כתבה [reportage] שבה הם וסיפוריהם ישחקו תפקיד מרכזי. אם תצליח, אולי תגיע איתם להסכמה".
(בפרק הראשון "פיתוי הכוונה")
.
קסטנדה מוסר לכולכם תודה :)
=================================
12.8.22
בתי קולנוע, איצטדיונים... כמחלבות המוניות
==================================
==================================
הקטע הבא מ"סודו של הנחש עטור הנוצות" עוסק במה שקרוי ב"צדו הפעיל של האינסוף": "עיקר העיקרים" ומדגיש את ש[לדעתי]לא הודגש מספיק. הדגשתי משפטים אחדים כדי שלא יהיה משעמם בעין 
.
"ואיך הם אוכלים אותנו?" שאלתי כשגוש בגרוני.
כשהוא מחקה את הטון הכפוי של קולי, ענה [קסטנדה] בבדיחות: "הם אוכלים אותנו עם סכין ומזלג".
הוא צחק מכל הלב, ואז הוסיף בנימה רצינית יותר: "הם אוכלים את האנרגיה שלנו בכל פעם שהיא מתפזרת בצורה של רגשות והרגשות [feelings and emotions]."
"כל סוג של רגש?" שאלתי.
"כמובן. רגשות פועלים כמפלטי אנרגיה ותמיד ישנו מעופף בסביבה, מוכן לנצל [זאת].
זה נכון לכל סוג של רגש שאנו מייצרים. בין אם זה אהבה, שנאה, דחייה או רוך, עוצמת האנרגיה נפלטת חזיתית מתוך הסיבים של הביצה הזוהרת בצורה של גלים. האנרגיה הנפלטת היא מה שהמעופפים אוכלים.
השימוש שלנו באגו כחזית ביחסי הגומלין שלנו עם העולם מאלץ אותנו להמשיך ולכלות את האנרגיה שלנו. בכל פעם שלמישהו יש התקף זעם, אתה יכול להיות בטוח שיש מעופף בסביבה כדי לנצל בזבוז כזה. אותו דבר קורה כאשר רגשות חזקים מתעוררים במהלך תחרויות ספורט, או כאשר אנו הולכים לקולנוע או לתיאטרון, בהם עולים בנו רגשות של פחד, חרדה, אהבה, רוך וכדומה. גם רגשות אלה מושכים את האוכלים. לכן, מכשפים ממליצים על השקעה [investment] במקום בידור [entertainment].
"אנחנו באמת תחת אש צולבת. החברה והדרך בה אנו חיים מתוכננים כך שניתן יהיה כל הזמן "לחלוב" אותנו. בתגובתנו לעולם, אנו מרוקנים את המסה הזוהרת שלנו, את האנרגיה היקרה שלנו של המודעות העצמית. באופן כללי, מה שנשאר, בקושי מספיק לנו כדי לתחזק את חיי היום-יום שלנו."
(מתוך הפרק "יחידות אנרגיה אטומות")
.
אם כן, מי שרוצה, משום מה, לאתר ריכוזים של הטפילים הקרויים "מעופפים", יודע עכשיו היכן ומתי למצוא אותם.
.
שבת שלום.
======================
13.8.22
העליתי את הפוסט הקודם בקבוצה בפייסבוק ובעקבות תגובות מסויימות כתבתי את הפוסט הבא לצורך הבהרה:
אני לא עצוב, הדבר הזה משדר עצב
=========================
=========================
הפוסט הקודם שלי ("בתי קולנוע, איצטדיונים וכו. כמחלבות המוניות") עורר התנגדות אצל אחד הקוראים, ולכן יש טעם להבהיר כמה נקודות, למרות שהמסקנה הלא רצויה נאמרת שם באופן מפורש וחד-משמעי.
הנה שוב הקטע מ"סודו של הנחש עטור הנוצות":
"הם [הטפילים] אוכלים את האנרגיה שלנו בכל פעם שהיא מתפזרת בצורה של רגשות והרגשות [feelings and emotions]."
"כל סוג של רגש?" שאלתי.
"כמובן. רגשות פועלים כמפלטי אנרגיה ותמיד ישנו מעופף בסביבה, מוכן לנצל זאת.
זה נכון לכל סוג של רגש שאנו מייצרים. בין אם זה אהבה, שנאה, דחייה או רוך, עוצמת האנרגיה נפלטת חזיתית מתוך הסיבים של הביצה הזוהרת בצורה של גלים. האנרגיה הנפלטת היא מה שהמעופפים אוכלים."
(בפרק "יחידות אנרגיה אטומות")
המסקנה המתבקשת, שאיננה נאמרת במפורש בספרי חבורת קסטנדה, אבל נאמרת במפורש בהמשך לפיסקה הנ"ל, היא שעלינו לשאוף ל-אדישות רגשית כלפי העולם סביבנו.
הלוחם-המכשף שואף לטפח detachment כלפי כל הדברים שבעולמו. זוהי אבן יסוד בדרך הלוחם. הכוונה היא לאי-אחיזה, אי היצמדות, בדברים. אני בד"כ אוהב לתרגם זאת כריחוק רגשי.
זה כה פשוט: אם קיבלת את רעיון ה-detachment כאבן יסוד של הדרך, משמעות הדבר אדישות רגשית.
עם זאת, רגשות והרגשות הן, כמו כל דבר, האצלות הנשר, ולכן הן נמצאות בעולם, והלוחם צפוי לתפוס (להישיר) אותן כחלק מהעולם סביבו, אבל כשהוא אינו משתמש במיינד הזר כגורם מתווך בינו לבין העולם, הוא חווה את הרגשות האלה כנמצאות שם בחוץ, כ"באות ממעמקי היקום". ולכן מבחינתו: אני לא פוחד, עצוב, אוהב... אלא יש פחד, עצב, אהבה... "באוויר".
באותו אופן - כפי שדון חואן אומר - הלוחם אינו רעב. הגוף שלו צריך לאכול, והוא משיג אוכל עבורו, אבל הלוחם עצמו אינו רעב.
אני מרחיב ומוסיף על אמירתו: הוא לא רעב, אלא יש "באוויר" תחושת רעב.
אני מרחיב ומוסיף על אמירתו: הוא לא רעב, אלא יש "באוויר" תחושת רעב.
============
כרגיל, כל מה שאיננו ציטוט הוא פרשנות (כבדהו וחשדהו).
=====================
13.8.22
הערה: ה"קור הרגשי" הזה של המכשפים הוא לא סתם איזושהי צרות אופקים שלהם, אלא הוא מסקנה מתבקשת מהאופן שבו הם רואים את המציאות: במציאות שבה האנשים וכל שאר היצורים הם רק לבושים של ישויות זוהרות, בובות מריונטה, מה יש להתרגש מהדרמה המתרחשת על בימת העולם? יצורים נכנסים למחזה בתפקיד כזה או אחר, ויוצאים ממנו כשמנהלי ההצגה מחליטים על כך. הבעיה היא כאשר הישויות מזדהות עם הדמות שהן מולבשות בה, אז מתחיל הסבל וריקון האנרגיה בדרך אמוציונלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה