סודו של הנחש עטור הנוצות - אחרית דבר

 

לאחר untold תלאות ויגע 

   הגענו לפרק האחרון ב"סיפור בהמשכים" הזה.

בהמשך הבוקר אשתדל להעלות את הקובץ עם כל הפרקים. אשתדל להוסיף לו תוכן עניינים ועוד כמה ליטושים שאי אפשר לעבור לידם אדיש.

======================

אחרית דבר: הפרידה האחרונה

כשהגיע זמנם לעזוב את העולם הזה, דון מלכור וחבריו התכוננו להתייצב יחדיו מול גורלם. הם עמדו לנסות לבצע את הבלתי ניתן למחשבה [unthinkable, שאין להעלותו על הדעת]: לבצע תמרון אחרון כקבוצה, התמרון שהם כינו מעוף הנחש. הם היו אמורים לקפוץ יחדיו לתהום [abyss].

הדרך היחידה שבה אפשר לקבל אירוע כה בלתי יאומן כממשי היא להיות עֵד לו. זה בדיוק מה שקרה לי ולשאר האסיסטנטים: היינו עדים לעזיבתם.

למעשה, הדרך היחידה לאמת את עקרונות הכישוף היא לנסות אותן; אני יודע שכל השאר זה רק מילים. אני יודע את זה כי זה קרה לי עם הספרים של הנגואל.

לפיכך, מתוך כבוד לאותות שהובילו אותי לנקודה זו, אני מספר כאן את האירועים שהתרחשו, כדי שניתן יהיה לבסס [establish] את האמת: הטענות שמעלה קרלוס בספריו על עזיבת מוריו אינן מטפוריות בשום מובן.

הקפיצה האחרונה לתהום היא מנהג אצל שושלות של נגואלים שמתרגלות סוג מעבר כזה. מסורת זו נותרה בתוקף עד היום, כפי שהייתה תמיד.

במהלך שהותי ביניהם, המרפאים נתנו לנו הסברים במצבי מודעות שונים על מה שהם מציעים לעשות, וסיפקו לנו הדרכה מפורטת על כל מה שקשור למסע האולטימטיבי. בהתחלה, בזמן שהיינו במצב שכלתני [רציונלי] של מודעות, הנימוק [reason] שהם נתנו לנו לדבר שהם תכננו לעשות היה ש"הם הולכים לגן עדן", ש"אבאל'ה אלוהים" [Daddy God] קורא להם. ככל שהתקדמנו, כיוון ההסברים שלהם השתנה. הם אמרו, בין היתר, "אנחנו הולכים להשליך את עצמנו לתוך ההרפתקה; נגרום לעצמנו לעבור דרך קוף המחט [the eye of the needle, דרך עין המחט]." "אנחנו נֵרַחֵף כמו חלקיק אבק אל תוך הדבר העצום [immensity] שנמצא שם בחוץ." "אנו נהפוך לנחש מעופף ונתמוסס לתוך הקוֹסמוֹס." "אנחנו הולכים לטייל על [with, עם?] האצלותיו של העכביש הקוסמי."

כל אחד מאותם הסברים לווה בשיעורים ותרגילים מתאימים. בהזדמנות שאלתי את דון מלכור באופן נרגז למה צריך להאכיל אותנו בטפטוף מידע. הוא אמר:

"זה חסר תועלת לתת מידע שיהיה לא-הגיוני עבורך. בכך לא נִתֵּן לך כלום. הסברים ניתנים בהתאם ליכולתו של החניך לקבל אותם.

לחיות בגן החיות נותנים פירות בתוך גושי קרח, כדי שהם לא יוכלו לזלול אותם בבת אחת, אלא יצטרכו לצרוך אותם לאט לאט. מדריך חייב להתנהל באותה צורה: ללמד את החניך שלו במנות [morsels, נגיסות] קטנות כדי שיוכל להטמיע את הידע ללא קלקול קיבה [indigestion]." הוא צחק מהבדיחה של עצמו.

כחלק מהתרגילים המעשיים שלנו, המרפאים לקחו אותנו מדי פעם בחלומותינו למקום שאותו הם כינו 'קצה העולם' [‘the edge of the world’]. בהתחלה ראיתי [perceived, תפסתי] אותו כמערה עצומה, אבל אחרי כמה ביקורים התחלתי לראות אותו כמנהרה של אנרגיה צהבהבה. זה היה כאילו צפנו [floating] בים של אורות נוצצים; לא היה שם שום דבר אחר, רק הבוהק הצהוב.

המרפאים התייחסו באופן אירוני לאותו מאחז [outpost, מוצב מרוחק] אחרון כ"שערי גן עדן". אולם בשיחות רשמיות יותר, הם התייחסו לגבול התפיסתי הזה כ"שערי החירות", או "שערי הנצח".

"להגיע למקום ההוא בחלימה זהו הישג גדול", אמר פעם דון מלכור. "אבל כדי להפוך את זה להישג אמתי של לוחם, צריך ללכת לשם עם כל הגוף".

הקרביים שלי התכווצו רק מלשמוע אותו אומר את המילים האלה. עצם המחשבה להיכנס למקום ההוא עם הגוף הפיזי שלי גרמה לי לצמרמורת.

בינינו לבין עצמנו, אנחנו האסיסטנטים כבר דנו רבות בנושא עזיבתם של ההורים הגדולים [grandparents, הסבים והסבתות]. שקלנו היטב את סיכויי ההישרדות שלנו כקבוצה ברגע שנופקר לגורלנו.

ידענו במשך שנים שרגע העזיבה של ההורים הגדולים מתקרב, אבל אף אחד לא ידע את התאריך המדויק, אז היינו כהלומי רעם כשדון מלכור הכריז על יומו האחרון עלי אדמות. כששמעתי את דבריו, רעד עבר בכל גופי. הייתי כמו פושע מורשע, שלמרות שהוא יודע מה צפוי לו, עדיין מרגיש הפתעה אמיתית כשהיום הגורלי מגיע.

ביום האחרון שלו, דון מלכור כינס אותנו ואמר: "חברים יקרים שלי, כבר לימדנו אתכם כל מה שרלוונטי; הגיע הרגע לומר את ה’היו שלום’ [goodbye] האחרון. מחר נצא [embark] למסע האולטימטיבי שלנו. מה שתעשו עם הידע שקיבלתם יהיה תלוי בכל אחד מכם.

נתנו לכם דוגמה של צדקה ועזרה לשכן שלך. הראינו לכם גם את הדרך בה עברו דורות של מרפאים. נותר עכשיו רק לתת לכם את ההדגמה [demonstration, המחשה] האולטימטיבית של אמונתנו. מחר נעוף על כנפי הנחש עטור הנוצות.

זהו צעד הכרחי שכולנו צריכים לעשות יום אחד, בדרך זו או אחרת, באופן ספונטני [willy-nilly]. לאחר הכנה שנמשכה כל חייהם, המכשפים הולכים לפגישה המתוכננת [appointment] שלהם עם המוות כשהם חמושים בעבודת-סיכום ללא-רבב של חייהם. בתמורה, המוות נותן להם לעבור באופן חופשי, כאילו מעולם לא היו קיימים.

עלה בגורלכם, ידידיי היקרים, להיות עדים לעזיבתנו, כפי שהיה עלינו להיות נוכחים כאשר המורים שלנו ביצעו את עזיבתם".

הוא התייחס ליציאה למסעו האולטימטיבי, זה שאין ממנו חזרה. קרלוס דיבר על אירוע זה כמסע המכריע [definitive, ואולי גם במשמעות מילולית: יציאה מהסופיות]. המרפאים קראו לזה מעוף הנחש. הם הסבירו לי שעבור מכשפים זהו שיאם של חיים שלמים של מאבק.

ביום הלפני אחרון, לאחר ההכרזה, האסיסטנטים הפיקו כמות חריגה של אנרגיה. פעילות תזזיתית החלה לפתע בקרבם [among them]: כולם היו נחפזים; לכולם הייתה איזו משימה להשלים.

באשר לי, הידיעה על עזיבתם של המרפאים הותירה אותי המום במקצת. לא יכולתי לדמיין את חיי ללא נוכחותם. חיפשתי אחר דונה סילביה בתקווה שהיא תגיד לי שהכל היה בדיחה, ושההכרזה הייתה רק אסטרטגיה כדי לגרום לנו להתנהג ללא רבב. אולם כשראיתי אותה, הבנתי שזה אכן יהיה יומה האחרון על פני האדמה.

היא הייתה קורנת, ונראתה כמי שחזרה לנעוריה [rejuvenated]. מעולם לא ראיתי אותה מתנהגת כך; היא הייתה כמו ילדה בערב חג המולד, שחיכתה למתנות שלה. היא ראתה אותי וחיבקה אותי.

דמעות זלגו בחופשיות על לחיי. היא אמרה:

"זה לא הזמן להיות עצוב; להפך, עלינו לחגוג. הִתְכּוֹנַנוּ לרגע הזה כל חיינו, והיום הוא סוף סוף הגיע, אז אנחנו צריכים להיות שמחים על שאנו בנקודת הגשמת הייעוד שלנו".

עד לאותו רגע לא ידעתי כמה אני אוהב אותה. אמרתי לה שהרעיון לאבד אותה סוחט את קרביי [wringing my insides, מעוות אותם]; לא יכולתי להאמין שלעולם לא אראה אותה שוב.

"לא הייתי אומרת 'לעולם לא'," היא אמרה והעניקה לי צביטה שובבה. "דרכינו עשויות [might] להצטלב שוב ביום מן הימים."

*********

לאחר מכן הִתְכּוֹנַנוּ לטקס האחרון שלנו ביחד, שאמור היה להתקיים על אותה גבעה שאליה לקח אותי דון מלכור פעם אחת כדי לספר לי על הנחש עטור הנוצות.

המקום היה מתאים ביותר לטקס. בכל פעם שביקרתי בו, תמונות של מקומות כמו מאצ'ו פיצ'ו וסטונהנג' עלו במוחי. הגענו לראש הגבעה בזמן כדי להיפרד מהשמש של אותו היום, כפי שתמיד עשינו, לכבד אותה ולהודות לה על האור והחום שלה.

באותו לילה חַלַקְנוּ שירים, סיפורים ובדיחות שהצחיקו אותנו, אבל היו גם דמעות, במיוחד בכל פעם שאחד מאיתנו הביע את רגשותיו. הרגשות שלי היו גבוהים במהלך אותו טקס אחרון; כולנו איחלנו ליוצאים למסע כל טוב מעומק ליבנו.

בכל פעם שנפגשנו בעבר באותו מקום, לכל אחד היה מקום ישיבה ייעודי משלו, אבל באותו אירוע, כשהשעה מתקרבת, הושיבו אותנו רחוק יותר מקצה המצוק.

הקרניים הראשונות של השמש העולה הופיעו בדיוק בזמן כדי שנהיה עדים לשקיעת כוכב הלכת נוגה [Venus, כלומר באופק המערבי], שנקרא בשפה הילידית Tlahuizcalpantecuhtli. זהו השם הקדום של כוכב הבוקר הבהיר וגם שם נוסף של קצאלקואטל; זה איננו צירוף מקרים. ההורים הגדולים [grandparents] אימצו את צורת הנחש, כשדונה סילביה ודון מלכור בראש הטור.

הם הלכו אל קצה המצוק בצד הדרום-מזרחי של הגבעה, צוק אנכי בגובה של כמעט מאתיים מטרים. מהמקום שבו עמדתי יכולתי לראות את המבנה צועד לעבר התהום, אבל במקום ליפול לתוכה, הם צברו גובה. כשצפיתי במחזה המרהיב, חשבתי שבצדק הם כינו זאת מעוף הנחש. כשראיתי אותם מרחפים ככה, יכולתי להבין את האובססיה של הילידים במקסיקו לדמות [image] של הנחש מעוטר הנוצות.

האור ריחף מעלינו לרגע, ונזכרתי בחיזיון של קצלקואטל שהיה לי במרכז הטקסי [בטולה]. אחר כך הם התארגנו-מחדש, ויצרו מעגל של אנרגיה שרַטַט כאילו היה חוט חשמלי במתח גבוה.

המכשפים החלו לזרוח ו[לכן]מראה דמותם [images] הלך והתפוגג [diffused, התפזר]. ראיתי אותם כמעגל זוהר מרחף באוויר, מה שהזכיר לי את התיאורים של עב"מים [flying saucers, צלחות מעופפות]. לפתע, עוצמת הזוהר [שלהם] הפכה כמו זו של השמש, מסנוורת אם מסתכלים בו ישירות. אחר כך הם הפכו לבועת אור. כדור האור עשה סיבוב אחרון מעל פסגת ההר ונעלם בכיוון כוכב המזרח *.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ההורים הגדולים. עכשיו אנחנו ברשות עצמנו, משחזרים [retracing] כמיטב יכולתנו את דרכם של המורים שלנו. השגנו הישגים טובים במאבק שלנו, עם צמד הנגואלים החדש בראש [at the helm, על ההגה]. בעזרת ה-Atocayo [זה שאין לו שם], התקדמנו בעיצוב [moulding, ביציקת] עצמנו למטריצה שלנו, כך שיום אחד, אולי, נוכל, כמו שעשו המרפאים, לעוף חופשיים לתוך הדבר העצום ההוא שם בחוץ.

------------------------------- 

* - (ש) the Star of the East, באיזה כוכב מדובר? זה איננו נוגה, כי נוגה שוקעת באותו רגע במערב. האם הכוונה היא לסיריוס או למרקורי (כוכב) שזוכים, כמו נוגה, לכינוי כוכב הבוקר. הופעת סיריוס לפני זריחת השמש במזרח מבשרת את יום ההיפוך של הקיץ. ואולי הכוונה היא לשמש? יש רמזים בספרי קסטנדה לכך שהשמש היא הנגואל, במיוחד בשעות הזריחה והשקיעה.

.

********** סוף **********