הפנקסנות הרגשית מקרבת את המוות

 

ישנה אמירה אודות הבדווים: בדווי אינו שוכח (את נקמתו).

דון חואן מתייחס לנושא הזה כשהוא טוען שהחשיבות העצמית שלנו מרוקנת אותנו מאנרגיה. היא שגורמת לנו, בדימוי שלי - להזין ולשמר את אש הנקמה. אנו משמרים זיכרון של פגיעה שמישהו פגע בנו, למשך שנים אחרי אותו אירוע. (על סמך הזיכרון)

לדעתי, זיכרונות עיקשים כאלה מגבילים את יכולתנו להחזיק בזיכרונות חדשים, להיצמד רגשית לחדשים, כי כל "הידיים האוחזות" שלנו כבר תפוסות, ובכך, לדעתי, מקרבים מאד את הטפיחה של המוות על כתפנו, כי אנו כבר לא שימושיים מבחינת הנשר.

הנשר הרי העניק לנו חיים כדי שנעצים את המודעות, על ידי שנתנסה בעולמות שהוא יצר עבורנו; תרנגולות הפיטום שלו. ברגע שאינך פנוי לקליטת מציאות חדשה, כי כולך שרוי בזיכרונותיך, אני משער שמבחינת הנשר אין טעם להשאיר אותך בעולם, כי כבר אינך יכול להיות מוזן.

זכור לי שיש (או הייתה) לבדווים תוחלת חיים קצרה. אם השיקולים הנ"ל שלי קולעים לאמת, אז

1. אולי יש לנו הסבר טולטקי לתופעה זו, שאיננה מוגבלת לבדווים, אלא היא רווחת מאד, אבל אולי אצל הבדווים היא קיצונית יותר.

2. יש בידינו גם נוסחה כללית לדחיית הופעתו של המוות: היא העיקרון היסודי של הדרך הטולטקית: אי-היצמדות (ריחוק רגשי).
לה-גורדה אומרת שלוחם אינו מת. הנימוק שלה הוא ששכבותיו הדוקות. אבל האם אי ההיצמדות הרגשית של הלוחם איננה פן גלוי של הידוק השכבות?

אלה היו הרהורים בלבד.

======================= 

מוסיקה

====================== 

26.8.22

אני לא רוצה לטעון שהעיקרון הנ"ל ממצה את מנגנון הטפיחה על הכתף של המוות, אלא שהוא מסקנה מתבקשת מ"הלול" שהנשר מנהל כאן. יכולים להיות סיבות נוספות למוות, לדוגמה: כשהנשר, או משרתיו, חפצים בחגיגה קולינרית, הוא מארגן כנראה איזו מלחמה גדולה או שואה קטנה, ואז העיקרון הנ"ל אינו תופס. מרוקנים חלק מהלול או מהעדר ואין ממצים את יכולת הפיטום של כל פרט. לא מחכים להבשלה של כל יחיד.

כלומר, העיקרון הנ"ל שבפוסט לא הופך את המוות לצפוי, אלא רק לקצת פחות בלתי צפוי.

.

אנו כנראה יכולים ללמוד הרבה על הנשר מהאופן שבו אנשים מנהלים לולים, עדרים, בריכות דגים וכו.

====================== 

27.8.22

קריאה לכוונה = קריאה למשמעות
=========================

הגיג לשבת. הפוסט הזה אינו פוגע בשמירת השבת, כי הוא לא עוסק בחולין, בדומה לכל הפוסטים כאן    הטולטקים הרי עוסקים באי-עשייה, לא בעשייה (מלאכה).

ב"מעברים קסומים" וב"קוראי האינסוף" יש דוגמה של הענקת משמעות לבניין הקרוי "הבית הלבן". שום דבר ממה שאנו רואים במבנה עצמו אינו יכול להביא אותנו לחשוב על המשמעויות האבסטרקטיות (הלא-חושיות) של הבית הלבן: היותו מקום שליטה עולמי, חשיבותו, ההיסטוריה שלו וכד.

איך זה קשור לכישוף?
לדעתי, הכישוף הוא היכולת להעניק משמעות לדברים, שונה מזו שהמיינד הזר מכתיב לנו. כלומר, לבטל את הבלעדיות שיש למיינד הזר בקריאה לכוונה (למשמעות). או, כפי שנאמר בספרות: להכין את רשימת המלאי ( הענקת משמעויות לדברים סביבך באמצעות המיינד הזר) כי זו פקודת הנשר, אבל אחר כך להשליך אותה. פקודת הנשר לא אומרת שנדרש להחזיק ברשימה זו.

הדברים הם בגדר פרשנות.
ערכם נע על הטווח שבין היותם ראויים לפרס נובל, ועד לתואר "שטויות מקושקשות" 

*************** 

מוסיקה

מה גובהו של הירח

שיר מ-1940

גירסה ווקאלית של אלה פיצג'ראלד

גירסה מודרנית

===================== 

27.8.22

אני חייב להוסיף שאין להקיש מהדברים שמתן משמעות (להטמיע כוונה) זה דבר קל. לדוגמה: קלרה אומרת לטאישה בספרה הראשון ששתיהן יחדיו אין להן מספיק אנרגיה כדי להטמיע כוונה חדשה ולהמציא מעבר קסום חדש, כלומר להעניק משמעות חדשה לאוסף תנועות גוף. כל שהן יכולות זה להתכוון את הכוונה שהמכשפים לאורך הדורות הטמיעו באותן תנועות. להתחבר לכוונה קיימת.

בחיפוש זריז בספרה לא מצאתי את האמירה. מי שימצאנה, יבוא על הברכה (אני משער  )

===================== 

28.8.22

איזו החלטה לקבל וממי לקבל אותה
===========================

"סודו של הנחש עטור הנוצות" מציע הגדרה להיות ללא-רבב:

דונה סילביה, שהיא אישה-נגואל:

"כאשר אנו מקבלים החלטה, קטנה ככל שתהיה, כוחות שלא ניתן לאמוד אותם משתחררים, כוחות שעלולים בהחלט להוביל למותנו. כל החלטה, תהיה אשר תהיה, היא חשובה, כי בעולם שבו המוות יוקש, אין דבר החשוב יותר מכל דבר אחר. התחושה [‫‪sense‬‬] שלך של היות ללא-רבב תגיע מהידיעה איזו החלטה לקבל ומתי לקבל אותה".

(עמוד 110)

בתרגום האנגלי, "לקבל החלטה" מופיע כ: make a decision, מילולית: לעשות החלטה. אני לא יודע איך זה בספרדית, שהוא נוסח המקור של הספר.

אני חושב שגם כאן העברית מתבררת כשפה התואמת לתפישה הטולטקית, שהיא כמובן האמת 

להבנתי את הטולטקים, אנו לא יוצרים שום החלטה, אנו מופגזים בהצעות, ומאמצים/מקבלים בד"כ את אלה שמספק המיינז הזר הקולני. המיינד האמיתי, כמתואר ב"צדו הפעיל של האינסוף", בניסוח שלי (כי אני לא זוכר את הנוסח המקורי: חומק את תשומת הלב שלנו.

"איזו החלטה לקבל ומתי לקבל אותה" - פירושם, לדעתי, ציות למיינד האמיתי, ואם כן, במציאות לא מדובר בשניים. המיינד האמיתי, השייך לגוף האנרגיה, אינו פוקד משהו לביצוע באיזושהי נקודת זמן עתידית (כמו איזו טרנסאקציה בנקאית   ), אלא זה תמיד לביצוע מיידי.

אם כך, השאלה החשובה היא ממי לקבל את ההחלטה (ההוראה, הפקודה), למי לציית.

ברגיל אנו כנראה לחלוטין בשליטת המיינד הזר, כך שהמיינד הזר הוא גם זה שמציע וגם זה שמקבל את הצעתו, כפי שנאמר בקטע הבא הלקוח מ"צדו הפעיל של האינסוף":

"אתה מבין, למיינד [שכל, נפש, דעת] של המעופפים אין מתחרים," המשיך דון חואן. "כשהוא מציע משהו, הוא מסכים עם ההצעה שלו עצמו, וזה גורם לך להאמין שעשית משהו בעל ערך. המיינד של המעופפים יגיד לך שכל מה שחואן מאטוס אומר לך הוא שטות גמורה, ואז אותו מיינד יסכים עם ההצעה [proposition, אמירה] של עצמו, 'כן, כמובן, זה שטויות, אתה תגיד. כך הם גוברים [overcome, משעבדים, מכניעים] עלינו.

(בפרק "צללי הבוץ")

הצגת הדברים הזו של דון חואן מעוררת את המחשבה שהמכשף, כל עוד הוא מחזיק במיינד הזר (טרם השלת הצורה האנושית מעליו) קוטע את הרצף, את המיידיות, שבין ההצעה של המיינד לבין קבלתה על ידי המיינד עצמו.

לזה מתכוון לדעתי דון חוא כשהוא טוען שהלוחם מגיע למצב שבו הוא מרוויח רגע אחד של שהות, שבו הוא יכול להחליט אם לשנות את מהלכם של הדברים (או לאשרם).

**************************** 

שיר יפה מעורר מחשבה

עַל נְשָׁמוֹת שֶׁלִּי אַתָּה שׁוֹלֵט,

עַל דַּקּוּיוֹת שֶׁבִּי פֹּרֵט

עֵת בְּמַבָּט אוֹתָן תִּמְצָא

אוֹ בִּלְחִישָׁה אַחַת רָפָה.

אִם בִּתְנוּעָה שֶׁהִיא מֻצְנַעַת,

מִלָּה שֶׁנֶּאֶמְרָה בְּלִי דַּעַת,

חִיּוּךְ חָטוּף אוֹ מְסֻיָּם

אַתָּה בְּאֵלֶּה, בְּכֻלָּם.

אֲנִי שְׁקָעִים לְכָל קְמָרֶיךָ

אֲנִי יָמִים זוֹרְמִים אֵלֶיךָ

אֲנִי צִפּוֹר אוֹמֶרֶת שִׁירָה

וּבִלְעָדֶיךָ אֵין בִּי מָה.

אֲנִי גְּשָׁרִים לְכָל מִלֶּיךָ

כּוֹכָב נוֹפֵל בְּלֵילוֹתֵךָ

בִּי יֵשׁ נְתִיב כֹּל יֵשׁוּתְךָ

אֲנִי טוֹבַעַת בִּדְמוּתְךָ.

עַל אַכְזָבוֹת מֵהֶן כֹּחִי נִטַּל

וַחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי קָשִׁים, אֲבָל

כְּשֶׁתְּדָרִים עָצְמוּ מְאֹד

אוֹתְךָ פִּלַּלְתִּי לִי בְּסוֹד.

הָיוּ שְׂרֵפוֹת בִּי וְיוֹתֵר

הָפַכְתִּי מִישֶׁהוּ אַחֵר

אֲנִי חוֹמֶקֶת בִּשְׁתִיקָה

אַתָּה הֱיֵה לִי מַצֵּבָה.

["בתוך". מילים: יעל טבת-קלגסבלד, לחן: יאיר רוזנבלום]

========================== 

29.8.22

היום, יום שני, ה-29.8.22, הוא (כנראה) יום עוצמה.

יום המגיע במחזוריות של 18 יום.

קרינה קוסמית שוטפת את [כדור] הארץ ומזינה אותו דרך מקומות עוצמה. זוהי אנרגיית חיים המאפשרת את המודעות. האם זה מקרי שהיא מגיעה במחזוריות של ח"י ימים?

=========================== 

29.8.22

מהי חירות פנימית?
================

המושג מופיע בגירסה העברית של "מתנת הנשר" בפרק "אבדן הצורה האנושית".

כך מתאר, לכאורה, קסטנדה את מצבו אחרי שהשתחרר מהצורה האנושית שלו.(עמוד 96)

אבל בדיקה בטקסט המקורי באנגלית מראה שאין זכר לחירות הפנימית. מדובר ב-detachment, שאני עושה כל הזמן שמיניות כדי לתרגם אותה, בד"כ אני מאמץ את המובן של ריחוק-רגשי, אי היצמדות (רגשית), אי אחיזה (רגשית).

כלומר, אבדן הצורה האנושית הביא את קסטנדה למצב של ריחוק-רגשי.

דון חואן אומר שם (באותו עמוד) שזהו - הריחוק הרגשי - אחד המושגים בחייו של הלוחם. לפי לה-גורדה קסטנדה לא רק אימץ את המושג אלא היה להתגלמותו.

.

ידידנו Amit Marzel הביא בתגובה לפוסט שלי מאתמול את הקטע הנ"ל על אבדן הצורה האנושית, וגרם לי לדייק את הצעתי הפרשנית: טענתי שהלוחם מצליח לנתק את האוטומטיות שבין דבריו של המיינד הזר לבין קבלתם על עצמך, הסכמה איתם, וזוהי השהות של רגע שיש ללוחם להעריך מחדש את מצבו (נסיבותיו). אבדן הצורה האנושית איננו אירוע חד פעמי, זבנג וגמרנו. הצורה האנושית (לפרשנותי, המיינד הזר) חוזרת, אבל מוחלשת. ושוב נהדפת ושוב חוזרת מוחלשת עוד יותר, עד שהיא עוזבת לתמיד [כנאמר ב"צדו הפעיל של האינסוף"]. השהות הזו, על פי פרשנותי, היא השהות שבין דברי המיינד הזר ואימוצם, והיא קורית כשהצורה האנושית במצב מוחלש, לא כשהיא כבר עזבה.

החירות התרגומית הזו - לכנות את המצב כחירות פנימית - מפתה מאד. כי לדעתי המצב הוא אכן חירות האדם מהמיינד הזר. אתה שומע את דבריו אבל אינך כפוי לקבלם.

=========================