הגבלת עצמך לקבלת החלטות מתקבלות על הדעת מזיקה לרוח

ב"מסע לאיכטלאן" מספר קסטנדה לדון חואן על ילדותו, על דפוס התנהגות של אביו. הוא מספר שאביו היה מגיע בכל קיץ לחופשה אל הבית שבו קסטנדה גדל, בית הסבא והסבתא, והיה מכריז שהוא וקרלוס יילכו כל בוקר ב-6 בבוקר לשחות בנחל. כשהשעון המעורר היה מצלצל בבוקר הוא היה קם, מציץ דרך החלון ואומר שהוא יחזור לנמנם עוד כמה דקות, אבל הוא היה מתעורר שעות רבות אחר כך.

קסטנדה שנא אותו על כך וראה בכך חולשה.

.

אמרתי לדון חואן שמה שהרגיז אותי היה סירובו לוותר על החלטותיו, שהיה ברור שהן מזויפות [obviously phoney]. הוא היה חוזר על הטקס הזה כל בוקר עד שבסופו של דבר הייתי פוגע ברגשותיו בכך שסירבתי לכוון את השעון המעורר.

"אלה לא היו החלטות מזויפות," אמר דון חואן, כשברור שהוא לוקח צד עם אבי. "הוא פשוט לא ידע איך לצאת מהמיטה, זה הכל"

"בכל מקרה," אמרתי, "אני תמיד חשדן [leery *] כלפי החלטות לא מציאותיות [unreal]."

"אם כך, מהי החלטה מציאותית?" שאל דון חואן בחיוך ביישני-לכאורה [coy].

"אם אבא שלי היה אומר לעצמו שהוא לא יכול ללכת לשחות בשש בבוקר, אבל אולי בשלוש אחר הצהריים".

"ההחלטות שלך מזיקות לרוח [injure the spirit]," אמר דון חואן בארשת רצינית מאד.

חשבתי שאפילו זיהיתי נימה של עצב בטון שלו. היינו שקטים למשך זמן רב. העצבנות שלי נעלמה. חשבתי על אבא שלי.

"הוא לא רצה לשחות בשלוש אחר הצהריים. האם אינך מבין?" אמר דון חואן.
(עמוד 54)

----------------------

* עיין ערך: "רפי הוא לירי" 

הפוסט מציע את הפרשנות שלהגביל את עצמך להחלטות מתקבלות על הדעת, זה מה שפוגע ברוח, וזאת משום שזה אומר שאנו מכתירים עלינו את המיינד, מכירים בזכותו לקבוע מה מציאותי, מה מתקבל על הדעת, ולהגביל את עצמנו לבחירות בתחומים שהוא הגדיר [באמצעות גדר] עבורנו.

זהו לדעתי בדיוק עיקר המאבק של הלוחמים: ברודנות של השכל [mind].

איפשהו בספרים קסטנדה אומר לדון חואן שהוא מתאמץ ומשתדל, ושהוא נותן 100% של עצמו. דון חואן אומר לו שהוא צריך לתת יותר.
לדעתי הכוונה שם זהה: השכל הוא שמגדיר עבורנו מה היא היכולת שלנו, ועל כן גם מה נמצא מעבר לה, ועלינו לא לציית לו בעניין זה.

אם להזכיר את אחד הפוסטים האחרונים שלי, החלטות [resolutions] הן בעצם התכוונויות, כוונות-בלתי-כפיפות (החלטות נחושות), ודוגמה לכך היא ההתכוונות של חלק מהדינוזאורים לעוף באוויר, מה שהוביל אותם לפתח כנפיים. החלטות כאלה הן ללא ספק מעבר למה שהשכל קובע כאפשריות או כמתקבלות על הדעת.
ללא החלטות "לא מציאותיות" לא תהיה שום אבולוציה [התפתחות].

וכפי שטענתי שם (כפרשנות) הכלי של הצבת יעדים והנעה להשגתם [התכוונויות, כוונות-בלתי-כפיפות] כלולה בארגז הכלים שאיתו נולד הגבר. לנשים יש את היכולת לייצב את הכוונה החדשה ולהפוך אותה לעולם תפיסתי שניתן לחיות בו. (כי הרחם הוא איבר של תפיסה ועיבוד התפיסה]

דרך אגב, זו הזדמנות להזכיר את מה שסיפרה פלורינדה לאיימי וואלאס כשהיא ניסתה לפתות את חואן טומה (השליח בבית המזרחי). הוא השיב, תוך שהוא חושף את איבר מינו, שהוא משתמש בזה לניווט בים האפל של המודעות, לא לזיון. כלומר, זה תומך בטענה שאיבר המין הגברי משמש להתכוונות.

========================== 

פלורינדה דונר אומרת באחד הריאיונות שלה שדון חואן אמר שללא הנשים אין לו סמ"ר אחד לעמוד עליו.

יש לדעתי להבין זאת באופן שנאמר בפוסט זה ובקודם לו: הנשים הופכות את אותה כוונה חדשה, אותה השיגו הגברים, למציאות תפיסתית, לעולם שאפשר לחיות בו.

============================ 

8.6.23

התכוונות לתעופה לא מסוימת, ולתעופה מסוימת [ספציפית]
==========================================

הקטע הבא לקוח מ"מעברים קסומים":

[דון חואן:] "המכשפים בטוחים שהדינוזאורים התעופפו כי הם התכוונו לעוף. אבל מה שקשה מאוד להבין, ועוד יותר קשה לקבל [בדעתנו כאפשרות], הוא שכנפיים הן רק פתרון אחד לתעופה [באוויר, flying], במקרה הזה, [זהו] הפתרון של הדינוזאורים. עם זאת, פתרון זה אינו היחיד שהוא אפשרי. הוא היחיד שזמין לנו על ידי חיקוי. המטוסים שלנו עפים באמצעות כנפיים המחקות את הדינוזאורים, אולי משום שמאז תקופת הדינוזאורים מעולם לא נעשתה התכוונות לתעופה. אולי הכנפיים אומצו כי הן היו הפתרון הקל ביותר".
דון חואן היה בדיעה שאם נתכוון לזה [לתעופה] עכשיו, אין שום דרך לדעת אילו אפשרויות נוספות לתעופה יהיו זמינות מלבד כנפיים.
(עמוד 72-73)

בסוף הקטע מדובר על התכוונות לתעופה לא ספציפית, ולכן התוצאה תהיה מפתיעה, לא ידועה מראש.

עם זאת, אני סבור שדון חואן אומר שישנן עוד אפשרויות לתעופה מלבד שימוש בכנפיים, משום שהוא מכיר כאלה.
במתמטיקה יש אפשרות להוכיח קיום או קיום של יישות מתמטית מבלי להיות מסוגלים לומר מהי. אין סיבה לשלול אפשרות כזו גם מהטולטקים [כלומר, אולי גם דון חואן יודע שיש עוד אפשרויות מבלי לדעת מהן], אבל אני מסתמך בעיקר על האמירה של לה-גורדה [ב"הטבעת השנייה של העוצמה", אם אינני טועה] שהנזירים הנוצרים יכולים לעוף, אבל אינם עושים זאת כי אף אחד לא אמר להם שהם יכולים. כלומר, לדעתי, לעוף כמו המכשפים, בלי כנפיים.

מצב דומה של חסימה תפיסתית, כמו במקרה של הנזירים, מתואר בפרק שממנו הבאתי את הציטוט הנ"ל. שם נאמר שעבור גברים ונשים זה כמעט בלתי אפשרי להיות מודע [מתוך החלטה, deliberately, או כוונה], לראות אנרגיה באופן ישיר, משום שאין אף אחד שיצביע לבני האדם על כך שטבעי עבורם לראות אנרגיה באופן ישיר (עמוד 70)

האם מידע זה לבדו [על האפשרויות שיש לבני האדם] אינו מציב את ספרי חבורת קסטנדה בקטגוריית "לא יסולאו בפז" ?!

שתי הדוגמאות האחרונות הן דוגמאות להתכוונויות ספציפיות, שאנו יכולים להתכוון אליהן [בעיקרון] כי למדנו על קיומן מהמכשפים, כלומר מספרי חבורת קסטנדה.

********************************

שתי דוגמאות מוחשיות לתעופה מסוג אחר:

וזו ממקסיקו, פחות ראוותנית

============================ 

9.6.23

מדוע הנשים הן פרקטיות?
=====================

ומדוע הגברים בוקים? 

בפוסטים האחרונים שלי עסקתי בהבדל האנרגטי היסודי בין גברים לנשים: פונקציות אנרגטיות הקשורות לאיברי המין שלהם: רחם האישה הוא איבר של תפיסה ועיבוד התפיסה [יכול להיות כזה], ואיבר המין הגברי מעניק את היכולת להתכוונות-בלתי-כפיפה [החלטיות נחושה].

טענתי שהדבר מתבטא בעולם המכשפים בכך שגברים הם המנהיגים: הם המצביעים על היעד ומובילים אליו. והנשים הופכות את המיקום לעולם שניתן לתפוס אותו ולחיות בו.

כבר מתיאור זה של הדברים עולים ניחוחות של הרעיון שיש קשר בין נשים ומעשיות.
הקטע הבא, הלקוח מ"צדו הפעיל של האינסוף", אומר זאת במפורש, אם כי הוא לא מספק את ההסבר לכך [שזה נובע מההבדל שבין היכולות האנרגטיות של המינים]. בנוסף, הקטע מדבר גם על ניסיונות הנפל בעבר לשבש את התפקידים הטבעיים:

"רק לנגואל," הוא [דון חואן] אמר, "יש את היכולת האנרגטית להיות אחראי לגורל אנשי חבורתו. כל אחד מהם יודע זאת, והם מקבלים [מסכימים ל] זאת. הנגואל יכול להיות גבר או אִשָׁה. בתקופת המכשפים שהיו מייסדי השושלת שלי, נשים היו, על פי חוק [כנראה חוק הנגואל], הנגואלים. הפרגמטיות הטבעית שלהם - [שהיא] תוצר הנקביות [femaleness] שלהן - הובילה את השושלת שלי לתוך בורות של מעשיות [practicalities, תכליתיות, שימושיות] שמהם הם בקושי הצליחו לצאת. ואז, הזכרים השתלטו, והובילו את השושלת שלי לתוך בורות של טיפשות [imbecility] שמהם אנחנו בקושי יוצאים עכשיו.

"מאז תקופתו של הנגואל לוחן, שחי לפני כמאתיים שנה", הוא המשיך, "קיים קשר משותף של מאמץ, המשותף לגבר ואישה. הגבר הנגואל מביא פיכחון [sobriety]; האישה-נגואל מביאה חדשנות [innovation]".
(עמוד 74)

מהי החדשנות שמביאה האישה-נגואל?

מהקטע הנ"ל ברור שהיא קשורה למעשיות.

תשובתי: הנשים הופכות את המיקום שאליו הביאו הגברים לעולם. מן הסתם זהו עולם חדש, והקיום בעולם חדש מצריך התנהלות חדשה, כלומר חדשנות.

הפוסט לא הסביר מדוע אנו הגברים איבציליים [בוקים], הוא רק הביא את האמירה מפי הגבורה [הנגואל].
חומר למחשבה!

********************** 

שבת שלום.

=========================== 

מוסיקה

שיר ההתכוונות-הבלתי-כפיפה

לעולם לא ארים ידיים

============================ 

10.6.23

בהמשך לפוסט על ההתכוונות לעוף:

הערה: ייתכן והמקרה הבא הוא דוגמה לכך שיש אפשרות גם בעולם המכשפים, בדומה למתמטיקה, לדעת ("להוכיח") שיש משהו מסוג מסויים ("פיתרון") מבלי לדעת מיהו או מהו באופן קונקרטי.

אני מתכוון למקרה שבו קסטנדה הגיע להרצאה באולם גדול מלא מפה לפה וראה שיש באולם תצורה אנרגטית של נגואל (חניך) ולכן הוא ביקש שיודיעו שהוא לא יגיע, ואז התחילו האנשים לעזוב, וטוני קאראם, שהוא התברר לבסוף כנגואל הבא, היה בין המעטים שחיכו באולם מעל לשעתיים מתוך וודאות שהוא בכל זאת יגיע.

כלומר, קסטנדה ידע שיש מישהו באולם שאמור להיות הנגואל החניך הבא, אבל לא יכול היה - ככל הנראה - לדעת מיהו, ולכן הוא היה חייב לבודד אותו בצורה "גסה" כזו.

============================

10.6.23

להיכן נעלם הכלב?
=================

הכריכה היפה הבאה היא, כידוע, הכריכה המקורית של "הטבעת השניה של העוצמה".
את העטיפה של המהדורה העברית אין טעם לציין, בטח לא לשבח. כל הכריכות של ספרי קסטנדה בעברית נעשו, לדעתי, כלאחר יד, מבלי לבחול בניכוס של רעיונות ממקורות אחרים מבלי לתת ליוצריהם קרדיט, לדוגמה, הציור היפה שעל כריכת "האש מבפנים", אשר, נאלצתי לגלות בעצמי, נעשה על ידי צייר מודרני (מקסיקני, ככל הזכור לי), שצייר אותו בהשראת הסגנון העתיק של התרבות הקדם-קולומביאנית.

די ברור שבציור שלפנינו מופיעה דונה סולדד והכלב מנפרד, שאינו מופיע בספר זה בשמו (אם אינני טועה).

את הציור האחר אימצתי מהבלוג של תמר קמחי, ואינני יודע את קורותיו, אבל לדעתי הוא גירוי מצוין למחשבה.

בנוסף לשאלה לאן נעלם הכלב ומה זה אמור להביע... , שאלה קלה יותר: מה תוספת הנשים בציור מביעה?
לי ברור שהציור הזה איננו פרודיה, אף אם הוא יוצר רושם כזה.

.

האם הנשים בציור פשוט מחפשות לאן נעלם הכלב? 

============================ 

11.6.23

ש Cherchez la femme
=====================

ובעברית: חפש את האישה. [אם אתה רוצה לדעת את סיבת הסיבות   ]

הבאתי את הדברים שבפוסט זה באחת התגובות שלי לאחרונה, אבל חשבתי שנכון יהיה לתת לרעיון את מלוא הבמה.

הרוח [the wind] היא לעתים התגלמות של הרוח [the spirit], במיוחד במקומות מסויימים בזמני שקיעה או זריחה.

לכל אישה יש רוח [wind] המגיעה מאחת מארבעת רוחות השמים: צפון, דרום, מזרח, מערב. לכל רוח מהארבע ישנם מאפיינים שונים. הרוח עומדת לרשות האישה לריפוי, להדרכה בחייה, ולכל תכלית שהיא תרצה בה.

המקור הגדול ביותר למידע טולטקי אודות הקשר שבין נשים ורוחות נמצא ב"הטבעת השנייה של העוצמה" ובעיקר בפרק "דונה סולדד".

מערכת היחסים שבין נשים ורוחות מוגדרת בין היתר כיחסי חברות [friendship].

לגברים אין יחס כזה עם רוחות. קסטנדה שואל את דונה סולדד מדוע, והיא לא יודעת להשיב. אבל הטענה שזוהי יכולת נשית בלבד מופיעה לאורך כל הספרות, גם ב"להתעורר אל החלום", שם אומר מר פלורס [הוא חנארו] לפלורינדה: 

"הרוח אילצה את הענפים והעלים ההם לדבר איתך," חזר ואמר מר פלורס, "כי הרוח היא שלך בזכות [yours by right, זכות מולדת]" (עמוד 26), והוא גם אומר לה שהיא יכולה לפקוד על הרוח.

הנשים וגם הגברים חייבים לסתום את החורים בזוהר שלהם, חורים שמקורם בהולדת צאצאים, אחרת הם לא יוכלו לאגור עוצמה. היא תיזל דרך החורים, ובמקרה של הנשים, הן תהיינה כמפרשים מחוררים:

הנגואל אמר שכל דבר בעולם הוא כוח [force], משיכה או דחיפה. כדי שנוכל להידחף או להימשך אנחנו צריכים להיות כמו מפרש, כמו עפיפון ברוח. אבל אם יש לנו חור באמצע הזוהר [luminosity] שלנו, הכוח עובר דרכו ולעולם לא פועל עלינו."
(מתוך "הטבעת השניה של העוצמה")

המקבילה לרוח אצל הגברים היא כנראה בעלי הברית. הנשים משכנות את הרוח ברחמן, והגברים משכנים את בעלי הברית בדלעת קטנה ריקה, התלויה על מותניהם. כלומר במקום קרוב למקום הרחם. אני תוהה אם העובדה שלדלעת יש צורת קיבה משחקת תפקיד ביכולת לשכן בה את בעלי הברית.

"הנגואל וחנארו יכלו לגרום לבני הברית שלהם לעשות כל מה שהיה צריך להיעשות. דברים שהם עצמם לא יכלו לעשות. כמו למשל לשלוח את הרוח [wind] לרדוף אחריי או לשלוח את העוף ההוא לנוע בתוך החולצה של לידיה."
("הטבעת השניה של העוצמה")

אם כן, המשפט אומר שלגברים יש יכולת עקיפה לשלוט על הרוח/ות, באמצעות בעלי הברית שלהם.

עם זאת, אני נוטה לחשוב שבכל, או ברוב, המקרים שבהם הרוח [wind] משרתת את הנגואל, יש שם אישה מאחורי הקלעים, אשר מפעילה אותה. לדוגמה: כשטאישה שואלת את דון חואן ב"יקוש עם הכפיל" איך ייתכן להיות בלתי ניתנת לכליאה [על ידי עצמים] וגם לפעול [על עצמים], מופיעה רוח מסתחררת שמעיפה ערימת עלים יבשים לחיקה של טאישה. דון חואן צוחק. כלומר, לדעתי, הרוח נתנה לה את התשובה על ידי המחשה: רוח היא דבר כזה שלא ניתן לכלוא אותו, ועם זאת היא יכולה להשפיע על עצמים.

העיקרון הזה, שבכל פעם שרוח [wind] פעילה בתפקיד הרוח [the spirit] נמצאת אישה שמתמרנת את הרוח, ייתכן שהוא נכון אפילו כאשר הרוח [בשני המובנים] מצביעה לנגואל על חניך: לדוגמה על ארמנדו, או על טאישה שנכנסה למשרד של קסטנדה באוניברסיטה. במקרים כאלה, האישה היא או האישה-נגואל שלו, או אישה מחבורת המורים שלו.

מעניין שבשני המקרים הללו הרוח חדרה לתוך מבנה [סגור] דרך חלון.

============================ 

דרך אגב, לנשים יש את ארבע רוחות השמים, ולנגואל (או לגברים) יש ארבעה בעלי ברית. כלומר, אם הגברים מפעילים את הרוח באמצעות בעלי הברית, אז יש להם מספיק בעלי ברית 

============================ 

12.6.23

נקודות השבירה של גברים לעומת נשים
===============================

הפוסטים האחרונים שלי עסקו בהבדל האנרגטי הבסיסי שבין נשים לגברים, הבדל שקשור לאיברי המין שלהם: הרחם היא איבר של תפיסה ועיבוד התפיסה, והפין קשור בכוונות-בלתי-כפיפות [החלטות נחושות]. טענה זאת רמוזה ב"מעברים קסומים", בהקדמה לסדרת המעברים הנוגעים לרחם.
הבדל זה מתבטא בחלוקת תפקידים: באחריותם של הגברים של חבורת המכשפים לכוון את החבורה, לקבוע יעדים ולהשיגם, והנשים הן שהופכות את היעד המושג לעולם שניתן לתפוס אותו ולתפקד בו.
טענתי שזה גם מסביר את הטענה שהנשים הן פרקטיות.

הפוסט שלהלן ממשיך להפיק מהפרשנות הבסיסית ההיא הבנות נוספות, ומציע להבין את הקטע הבא, הלקוח מ"מתנת הנשר", לאור הפרשנות הנ"ל אודות המבנים האנרגטיים השונים של הגברים והנשים.
ההקשר של הקטע מדבר על תחושת הכישלון של דון חואן וחבורתו למצוא זוג נגואלים שיהיו בסיס לחבורת לוחמים חדשה [לפני שהם מצאו את קסטנדה וקרול], משימה שהיא הכרחית להשגת חירותם, אבל זוהי כנראה רק דוגמה למשימה שהיא באחריותם של הגברים שבחבורה:

דון חואן וחבורתו הוכיחו את האמת הזו בעצמם כאשר הם הגיעו להכרה [realized] וודאית שהסיכויים נגדם היו מדהימים. דון חואן אמר שברגעים כאלה משתלט האימון שאומן הלוחם כל חייו, והלוחם נכנס למצב של ענווה [humility] שאין למעלה ממנה; כאשר הדלות האמיתית של משאביו האנושיים הופכת לבלתי ניתנת להכחשה, ללוחם אין מנוס אלא לצעוד אחורה ולהרכין את ראשו.

דון חואן התפעל מכך שנדמה שאין להכרה זו השפעה על הלוחמות שהן חלק מחבורה; נראה שהפורענות [disarray, כאוס] מותירה אותן בלתי מוטרדות [unfazed]. הוא אמר לנו שהוא הבחין בכך בחבורת מיטיבו: הנקבות מעולם לא היו מודאגות או קודרות לגבי גורלן כמו הזכרים. נראה היה שהן פשוט קיבלו עליהן את שיקול דעתו של מיטיבו של דון חואן והלכו אחריו מבלי להראות סימני שחיקה רגשית. אם הנשים היו מוטרדות ברמה כלשהי, הן היו אדישות לזה. מה שהיה חשוב עבורן היה להיות עסוקות. זה היה כאילו רק הזכרים הציעו מחיר [bid] ל[קניית ה]חירות והרגישו את ההשפעה של הצעת נגד [במכירה פומבית, counter-bidding, מישהו בעל אמצעים רבים יותר עומד לקנות זאת לעצמו במקומם].

בקבוצה שלו, דון חואן הבחין באותו ניגוד [contrast]. הנשים הסכימו איתו בקלות כשהוא אמר שהמשאבים [resources] שלו אינם מספיקים [דלים]. הוא יכול היה רק להסיק את המסקנה שהנשים, למרות שהן מעולם לא הזכירו זאת, מעולם לא האמינו שיש להן משאבים כלשהם מלכתחילה. ולכן לא הייתה שום אפשרות שהן יכלו להרגיש מאוכזבות או מיואשות לגלות שהן חסרות אונים [impotent]: הן ידעו זאת כל הזמן.

דון חואן אמר לנו שהסיבה לכך שהנשר דורש פי שניים לוחמות מלוחמים היא בדיוק בגלל שלנקבות יש איזון מובנה [inherent balance] שחסר אצל זכרים. ברגע המכריע, הגברים הם שנעשים היסטריים ומתאבדים [commit suicide] כאשר הם מגיעים להבנה שהכל אבוד [או אבד].

אישה עלולה להרוג את עצמה בגלל חוסר כיוון ותכלית, אבל לא בגלל כשלונה של מערכת שאליה היא במקרה שייכת.
(עמוד 182-183)

.

לדעתי, מבחינת הנשים, התכלית - קביעת יעדים והשגתם - היא בתחום האחריות של הגברים, ולכן מבחינתן, שהגברים ישברו את הראש לגביהם, ויטרידו את עצמם מכישלונם.
ללא גברים, אין להן דרך לקבוע תכליות ולהשיגן. זו נקודת השבירה שלהן.
הגברים, לעומתן, לא יכולים לבנות עולם תפיסתי, זה תפקיד הנשים. כשהעולם נהרס, אבוד, הגברים נכנסים ללחץ כי הם לא יכולים לבנות עולם אחר. הנשים בונות והורסות עולמות כחלק מתפקידן [בונות עולם חדש במיקום החדש, ולכן נוטשות את הישן].

.

זוהי כמובן הצעה פרשנית בלבד.

============================ 

התגובות הקיצוניות של היסטריה, ייאוש, התאבדות, נראים לי לא מתאימים ללוחמים וללוחמות המתנהלים ללא-רבב, הם לא יכולים ליפול קרבן לתחושות כאלה, ולכן נראה לי שבקטע האחרון, החל מ"דון חואן אמר לנו שהסיבה לכך שהנשר דורש פי שניים לוחמות מלוחמים" הוא מדבר על אנשים רגילים.

============================ 

13.6.23

היום, יום שלישי, ה-13.6.23, הוא (כנראה) יום עוצמה.
יום המגיע אלינו במחזוריות של ח"י ימים, להחיות את הארץ וכל צבאה.

============================

14.6.23

החשיבות העצמית היא מה שמקבע את נקודת המאסף במיקומה הנוכחי.
===============================

הקטע הקצר הבא, הלקוח מ"כח השקט", עם כמה תוספות קטנות שאינן נמצאות בקטע, מספק מבט ממעוף הציפור על התורה הטולטקית, מהסוג של "כל התורה על רגל אחת".

"דון חואן תיאר את החשיבות העצמית [self-importance] ככוח שנוצר מהדימוי העצמי [self-image] של האדם. הוא חזר והדגיש כי כוח זה הוא ששומר על קיבעונה של נקודת המאסף למקום שבו היא נמצאת עתה. מהסיבה הזו,

עיקר [thrust] דרכם של הלוחמים הוא להדיח את החשיבות העצמית מכסא המלכות שלה [dethrone]. וכל מה שמכשפים עושים הוא לשם השגת מטרה זו."
(133)

לזה נוסיף שהכישוף הוא - באחת מהגדרותיו - התימרון של נקודת המאסף למיקומים שונים. מכיוון שהחשיבות העצמית מקבעת את הנקודה למקומה, הרי שהיא מונעת את אפשרות הנעתה, ולכן היא האויב העיקרי.

אם נוסיף לקדירה את טענת המכשפים שהדבר הכי חזק כנגד החשיבות העצמית הוא המוות שלך [החל מהמחשבה על סופך, תחושת נוכחותו, ראיייתו) - כידוע, אינך יכול להמשיך להחזיק ברעיון שאתה חשוב נוכח מותך,

הרי שבידינו תמונה תמציתית ומקיפה של הדרך הטולטקית.
תמונה שהיא לא מלאה ולא יחידה, כמו כל משפטי "כל התורה כולה על רגל אחת" באשר הם.

============================