עין הכפיל

Lindsey Webster: 'A Love Before'

לפני מה?

אני הולך בפוסט זה לזרוק אמירות ללא גיבוי של מראי מקומות, וזה מגדיל את הסיכוי שתיפול טעות (או אי דיוק) בדברים, אבל השיטה הזו חוסכת המון זמן :)

לא מזמן ציינתי אמירה מהספר (הנפלא) של טאישה אבלאר שבו רומזת קלרה כי ההתעלמות העקבית מהמהות האמיתית שלנו היא זו שלבסוף ממיתה אותנו, ומאידך, אם נדע להקשיב לה ולהשביע את צרכיה היא תהיה לנו ליועץ רב חשיבות.
הצעתי, כמדומני, שהמשמעות היא שהמוות שלנו, כפי שהוא מופיע בספרי קסטנדה, מאחורי כתף שמאל, יועץ בפוטנציה, הצופה בריקוד הלוחם... הוא בעצם הכפיל שלנו. מדובר כאן על מוות כיישות אישית, הקשורה כמובן במובן הכללי של סיום החיים.

בניסיון הראשון של טאישה לבצע את התעופה המופשטת (בין הגוף הפיסי לכפיל) היא רואה נקודת אור ואמיליטו מסביר לה שהייתה זו עינו של הכפיל שלה. לא נאמר מה צבע נקודת האור.
עיני הכפיל מתוארות בספרים כאדומות, ענבריות, וכמדומני לעתים גם ככתומות. במקרה של הדיסקית שבמרכז הפקעת הצבע מתואר כצהוב.
אני חושב שבכל המקרים הקשורים ברוח (שקיעה, דיסקית, כפיל, זהב...) מדובר באותו צבע, אם כי ייתכן שיש לו גוונים שונים.

דרך אגב, נתקלנו בזהב ונצואליאני בצבע כתום, בשרשרת הזהב המאגית של דונה מרסדס בספר "חלום המכשפה" (עמוד 230), שרשרת שעליה היו תלויות מדליות זהב. יש בספר (הנפלא) ההוא סיפור מעניין על השרשרת: השרשרת נזרקה לאוויר אבל לא נחתה, אלא נעלמה. דונה מרסדס אמרה שכאשר פלורינדה תראה שוב את השרשרת, יהיה זה סימן שעליה להמשיך הלאה בחייה.

נתקלנו במקרה של חנארו, שבארובות עיניו היו זוג נקודות אור אדומות, במקום עיניים. נתקלנו בנקודת אור אדומה בחשכה שהתבררה כעינו של סילביו מנואל.

אני רוצה לצרף נקודה אדומה חשובה נוספת לרשימת המלאי המכשפית הזו:
העיגול האדום המופיע באופק של קסטנדה ונע במהירות אליו ובכך הורס את עולמו (את הפקעת). מופיע ב"צדו הפעיל של האינסוף".
מכיוון שעתה בידינו השערה המזהה בין המוות לכפיל, נוכל להסיק ש, כפי הנראה, העיגול האדום ("אדום רימונים") הוא בעצם עין הכפיל. כלומר, הכפיל הוא שהורס את הפקעת, וזה תואם את הרמז של קלרה.

הרס הפקעת הוא מצד אחד מוות, ומצד שני חילוץ נקודת המאסף מכלאה.
אבל, אם הכפיל אינו מחובר לרוח, כלומר אינו בעל עוצמה, נקודת המאסף תיפול כנראה חזרה למלכודת של פקעת חדשה, כלומר תתגלגל שוב לעולם.

הצעתי בעבר שהמוות המופיע בסיפורים הקשורים בלה-קטלינה הוא הטפיל.
מסופר שם על בעלי ברית שמנסים להתאחד עם המוות של קסטנדה, וכך גם עושה לה-קטלינה. הניסיון שלו לדקור אותה עם רגל חזיר בידו היה בעצם אקט שבו הוא חורר את המעטפת שלו. (הוא גם ניסה לחורר אותה באמצעות ירי של רובה).
ייתכן שעלי/נו לזנוח את הרעיון ההוא ולהתמקד בהצעה החדשה שלפנינו, ולטעון שבעלי הברית ניסו בעצם להתאחד עם הכפיל שלו (לא עם הטפיל שלו).
צריך לבדוק שוב את אותם פרטים הנוגעים: למוות, לבעלי הברית ולה-קטלינה, ולראות אם אכן הטענה שהמוות הוא הכפיל מתיישבת אתם. אם כן, לבטח יהיו לכך תובנות חדשות.

דרך אגב, אחת האמירות אודות המוות, שהוא יושב עם הלוחם על המחצלת (ויועץ לו, כמדומני) מסתדרת היטב עם ההצעה לזהות אותו עם הכפיל:
האיחוד בין שתי תשומות הלב (הראשונה והשניה) מקרבת את הכפיל לעולמנו. בפוסט קודם הבאתי קטע מ"הטבעת השניה של העוצמה" שבו מתוארים הדרכים שבהן משלבים החניכים בין שני הקשבים (תשומות הלב), על ידי מציאה בעירות את מה שנראה בחלימה, וליהפך. כאשר מתקדמים בדרך הלוחם גוף האנרגיה (= הכפיל) מתקרב אל עולמנו.... עד כדי ישיבה לצדך על המחצלת. שניכם מביטים באותו עולם.
באיזה צד שלך הוא יושב, אם הוא צריך להקיש על כתפך השמאלית כדי להודיע לך שהגיע זמנך לעזוב את העולם? 😊

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

נ.ב. לאורך החניכה חנארו, בגוף הכפיל שלו, הוא שישב בצדו השמאלי של קסטנדה כשדון חואן, שומר הטונל שלו, ישב לימינו.

הערות ותוספות

30.5.18

ההתפרצות לאחרונה של הר הגעש בהוואי.

האם הדמיון לעין הכפיל הוא מקרי?

מידע עזר לפתרון החידה:

גוף האנרגיה של האדמה נמצא (כנראה) בבטן האדמה הלוהט (מה שהדתות מכנות "גיהינום"). שם (כנראה) יושב גם גוף האנרגיה שלנו, כי אנו חלק מהאדמה גם במובן האנרגטי.

האם החומר הלוהט של בטן האדמה הגיע לארובות עיניו של חנארו?

תשובתי,

חנארו נראה לקסטנדה כיושב/עומד לצדו, אבל עובר אורח שהיה חולף שם לא היה רואה את חנארו. המציאות הרגילה וחנארו שייכים לשתי תפיסות נפרדות.

טענתי לאחרונה שזה בעצם המצב הרגיל שלנו, וגם ברגיל אנו לא יודעים לזהות שמדובר בשתי תפיסות נפרדות. הצעתי שהדיבור הפנימי נתפס על ידי גוף האנרגיה שלנו (הכפיל). למעשה, אם נתבונן לרגע בתפיסתנו יהיה לנו ברור שהדיבור הפנימי (מחשבותינו) אינן שייכות לעולם הנתפש בחושינו. אלא שהתרגלנו לטשטש עובדה זו (זו פרשנות שלי).

================

31.5.18

בפוסט קודם דיברתי על בית-אל.

האם יש מישהו שלא רוצה לראות את האבן שהניח יעקב למראשותיו כאשר חלם את חלום בית האלוהים (סולם ועליו מלאכים עולים ויורדים)?

הנה תמונה של "כרו של יעקב".

האבן נמצאת היום בטירת אדינבורג לצד תכשיטי הכתר בסקוטלנד, והיא שימשה ומשמשת בהכתרת מלכים באנגליה. 

בזכות האינטרנט אנו יכולים להשיג בקלות תמונות מוצלחות יותר.

הנה כס ההכתרה. האבן נמצאת מתחת למושב.

זהו המידע הנוסף המופיע באותו עמוד:

Coronation Chair in Westminster Abbey in London. The stone at the base of the chair is called the "Stone of Scone", or Jacob's Pillow. According to Celtic legend, Jacob slept on this stone when he dreamed about the ladder at Beit El (Gen 28;12,18). The stone was brought to Scotland when the Jews were exiled; in 1269 the stone was brought to England by King Edward I. In 1300 the chair was built around the stone.

הנה האבן במבט מקרוב.

אחד ממלכי אנגליה דרש שיתאימו אותה בגודלה ובצורתה לחלל שמתחת לכס.

בסוף החלום נודר יעקב שאם יהוה ישמור עליו ויחזירו בשלום:

וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים.  וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. כלומר יתן לו מעשר מכל מה שהאל יתן לו. (בראשית כח)

בדף זה מסופר על מסעה של האבן מבית אל ועד להגעתה לכסא ההכתרה באנגליה:

יעקב לקח את האבן אתו כשירד עם בניו למצרים... בני ישראל נשאו אותה במדבר חזרה... משה הכה עליה... בוני בית המקדש מאסו בה, הנביא ירמיהו הציל אותה... היהודים שברחו מהארץ לקחו אותה לסקוטלנד.... 

האם זה מפתיע שהאבן תתגלגל ותגיע לשַמֵש בהכתרת מלכים?
יעקב משח את האבן, וזה מה שעושים כאשר מכתירים אנשים למלכים, מושחים אותם.

ואני תוהה,

האם אין קשר בין סיפור האבן הזו וסיפור ארון הברית?

האם לא צריך לאחד את הסיפורים?

================ 

31.5.18

עדיין לא קראתי את כל הסיפור הארוך של האבן בדף הנ"ל. אם יהיו לי התרשמויות מיוחדות אכתוב עליהן, כנראה.

אפרופו מלכים,

במקרא, ובכלל בהיסטוריה, כאשר מלך כבש ממלכות אחרות, הוא היה מוציא להורג את המלכים הנכבשים, בדרך כלל בטקס.

ואני אומר: זה בסך הכל ראש כנופיה שמוציא להורג ראש כנופיה אחר.

=============== 

31.5.18

יש לי מדי פעם הרושם שיש בספרים שלנו איזושהי אמת המוסתרת היטב, ועם זאת מרומזת בתחכום רב. אמת שנמצאת מול עינינו, אבל איננו יודעים לפרש אותה נכון.

הבאתי הצעות לתובנות כאלה, לדוגמה, לאחרונה: תפיסה כפולה היא לא חוויה השמורה למכשפים, היא יומיומית: התפישה החושית והדיבור הפנימי.

תובנות נוספות מטלטלות, כגון: הרעיון שהלא אורגנים מרכיבים את המציאות "החומרית", הרעיון שיש שתי נשים נגואל בחבורה... ועוד הרבה תובנות שחלקן הובאו בבלוג, תובנות שלעתים קרובות גורמות לך להחסיר פעימה.

אבל אני חושב שהסוד הגדול עדיין מסתתר, ואם יתגלה יפיל אותנו על הארץ, פשוטו כמשמעו.

כמו שורת מחץ של בדיחה קוסמית אדירה.

=============== 

31.5.18

הנה דוגמה למצב שבו האמת כה מפתיעה, שהיא ממוטטת אותך.

מתוך "להתעורר אל החלום".

הרקע: פלורינדה מובאת על ידי קסטנדה אל עולם המכשפים ומגלה שאלה אותם אנשים שהיא כבר הכירה.

עמדתי פעורת פה, קפואה, המומה מרוב הלם. חיוך מהיר ורפה

עיוות את זוויות הפה שלהן כאשר פנו לעבר האיש הזקן בעל השיער

הלבן, שישב על הכורסה האחרת.

"מריאנו אורליאנו!" קולי היה אך לחישה רכה ורועדת. כל

האנרגיה נעלמה ממני. פניתי אל ג'ו קורטז, ובאותו קול רפה האשמתי

אותו על כך שרימה אותי. רציתי לצעוק עליו, להעליב אותו, לעשות לו

נזק גופני, אבל לא נותר בי כוח, אפילו לא כדי להרים את זרועי. בקושי

הבחנתי בכך, שכמוני, אף הוא עמד נטוע אל הרצפה, פניו חיוורות

מהלם ובלבול.

מריאנו אורליאנו קם מכיסאו וניגש אליי, זרועותיו פשוטות לחבק

אותי. "כמה שמח אני לראות אותך שוב." קולו היה רך ועיניו זהרו

בהתרגשות ושמחה. הוא הרים אותי מהקרקע בחיבוק דוב. גופי היה

רפוי. לא היה בי כוח או רצון להשיב על החיבוק החם שלו. לא יכולתי

לומר מילה. הוא הוריד אותי וניגש לברך את ג'ו קורטז באותו חום

שופע.

דליה פלורס וחברותיה ניגשו למקום שבו עמדתי. אחת אחרי

השנייה הן חיבקו אותי ולחשו משהו באוזני. הרגשתי מעודדת ממגעי

החיבה שלהן ומקולותיהן הרכים, אך לא הבנתי דבר ממה שאמרו. המוח

שלי לא היה שם איתי. יכולתי להרגיש ולשמוע, אבל לא הצלחתי להבין

מה הרגשתי ושמעתי.

מריאנו אורליאנו הביט בי ואמר בקול ברור, שניקב את הערפל

סביב מחשבתי: "לא רומית. אמרתי לך, למן ההתחלה, שאנשב אותך

אליו."

"אז אתה ..." הנדתי בראשי, לא מסוגלת להשלים את המשפט,

כאשר לפתע הבנתי כי מריאנו אורליאנו הוא האיש אודותיו סיפר לי ג'ו

קורטז כה רבות: חואן מטוס, המכשף ששינה את מסלול חייו.

פתחתי את פי לומר משהו, אבל סגרתי אותו שוב. הייתה לי

תחושה שנותקתי מגופי. מחשבתי לא יכולה הייתה להכיל תמיהה

נוספת, ואז ראיתי את מר פלורס מגיח מבין הצללים. משקלטתי כי הוא

היה האיש אשר ליווה אותנו פנימה, פשוט התעלפתי.

(עמוד 103)

לדעתי, הפליאה שגרמה לה  להתעלף היא התגלית שהחברה שלה, שעם בעלה והכלב היא הלכה להרים (סנטה סוזנה), ושם  במעטה של ערפל היא פגשה את קסטנדה ונסטור, אותה חברה שהלכה איתה להרצאה של קסטנדה באוניברסיטה, היא קרול טיגס, האישה נגואל.

היא הבינה שהחברה שלה תימרנה אותה, ולכן חשבה שאולי גם קסטנדה היה שותף למניפולציה הזו.

=============== 

31.5.18

חברתה תימרנה אותה במובן זה שהיא כנראה התחברה אליה מלכתחילה רק לצורך התמרון הזה: "הגשתה" לקסטנדה שיזהה אותה כחולמת ויביא אותה לעולם המכשפים, כפי שדורש חוק הנגואל.

כפי שטענתי, מכיוון שזה לא הצליח באירוע הערפל בהרים, היא יזמה את הגעתן להרצאה של קסטנדה.

מעניינת התגובה של החברה לסיפור המוקרץ על נסטור כבנו של אנתרופולוג מפורסם מחוץ לנישואים. סיפור שפלורינדה האמינה בו, והדבר גרם לה להיראות מגוחכת בחוג לאנתרופולוגיה, ופגע קשה, כך היא סיפרה, במערכת היחסים החשובה לה כל כך עם חברתה הטובה :)

השם שהוענק לנסטור בסיפור הכיסוי היה בדיחה בזכות עצמה, גוּמַרְסִינְדוֹ. בדיחה שצריך כנראה להתעמק בשפה הספרדית כדי להבין אותה.

נראה שהסיפור הזה, על כל השלכותיו, תוכנן על ידי קרול טיגס וכנראה גם נסטור, אבל איך קסטנדה הצטרף לזה, והוא הרי אמור להגיע להכרה זו, שהיא חולמת, בכוחות עצמו. כל האחרים לדעתי רק שימשו ככוח עזר להגעתו לתובנה זו.

כל !!! זה בגדר ספקולציה.

ייתכן והעובדה שקסטנדה לא זיהה אותה כחולמת השייכת לעולמו איננה מקרית.

גם בליבה הראשונה של הכישוף, כמדומני, הרוח מופיעה לפני החניך הפוטנציאלי והוא אינו מזהה אותה ככזו במפגש הראשון. זה חלק מחוק הנגואל, כמדומני.

=============== 

1.6.18

המחשבה שאנו חיים לנצח, היא מחשבה שיש להילחם בה, כך טוען דון חואן. רק המחשבה ההפוכה, שאנו צפויים למות ושזה גם עשוי לקרות בכל רגע, ללא שום התרעה מוקדמת, חיונית במאבקו  של הלוחם לחירות.

הצעתי בעבר שהמחשבה שאנו חיים לנצח היא מחשבה השייכת למיינד הטפילי, והיא גם נכונה.... לגביו. אנו, מתוך שאנו מזדהים עם המיינד הטפילי, מאמצים את המחשבה הזו, שהיא לא נכונה לנו. 

דוגמה נוספת למחשבה כזו היא לדעתי המחשבה הפחות נפוצה, אבל נתקלים בה: התשוקה שלנו להגיע אל הכוכבים, לחזור אליהם, כי שם ביתנו.

כזכור, הטפילים הגיעו ממעמקי היקום, כנראה מכוכב אחר. מי שחווה תשוקה כזו נפל בחלקו, כנראה, טפיל חולה געגועים 😊 

אנו שייכים לכדור הארץ. הוא המזין שלנו, הוא המקור, הוא מושא אהבתו הטהורה של הלוחם, הוא יתקיים כל עוד הארץ קיימת...

ועם זאת, לפי "מפגשים עם הנגואל" כיפת הנגואלים, תחנת המעבר לקשב השלישי, נמצאת במערכת הכוכבים אוריון. 

עובדה זו לא בהכרח סותרת את הנאמר במשפט הקודם.

שבת שלום.

=============== 

1.6.18

איך לצעוק כדי להשיג את תשומת הלב של הכפיל?

(הצעקה של טאישה עמוד 200,201)

הנה דוגמה.

היא לקוחה מתוך סרט ילדים מצוין שראיתי לפני שנים: Big Fat Liar.

במאי סרטים מנכס לעצמו סיפור שהמציא ילד, והילד וחברתו יוצאים למסע מלא נקמה כדי להביא את הבמאי להודות בכך.

תוכן הצעקה אינו "כוונה", אבל ממש קרוב.

(דקה 2:47 בערך, אבל כדאי לראות את מה שקודם לה)

עוד קצת מ"מכות מצרים" שקיבל אותו במאי כדי שייתן לַאמת לצאת לחופשי.
לצלילי השיר "I'm blue".

סרט ממש מוצלח.
=============== 

2.6.18

בהמשך להערה הנ"ל לגבי התשוקה לחזור לכוכבים, לחזור הביתה.

נתקלתי עכשיו בסרטון הבא ואני מביא אותו כי הוא נוגע לנושא זה.

תרגמתי למענכם, מהכיתוביות באנגלית, את חלקה הראשון של ההרצאה כי היא נוגעת לנושא. הסוגריים המרובעות הן הערות שלי:
חלק מהאנרגיה המרכיבה אותנו מקורה באנרגיה של הכוכבים. המודעות שבתוך הפקעת שלנו הייתה פעם בתוך כוכב. 
הבסיס של האנרגיה שלנו עדיין נמצא באותו כוכב.
הזרמים המוליכים אל קדקד הראש שלנו עוברים [קודם לכן] דרך כוכב, הכוכב שלנו, אבל מגיעים גם מכוכבים אחרים.
גם לכוכבים יש פקעות [העוטפות אותם]. גוף החלימה שלהם מאוחד כמעט לגמרי עם הפקעת שלהם, כמו שני כדורים המאוחדים ברובם זה עם זה. [לדעתי זה לא שונה ממצבנו]
כוכבים [שהם בעצם ישויות בעלות חיים ומודעות ולכן] עוברים תהליכים דומים לשלנו: צוברים אנרגיה ונעים אל מרכז הגלקסיה (אל החור השחור) ומשאירים מאחוריהם צינור ריק.
או שהם מתים באופן רגיל ומותירים את המודעות שלהם מאחור. אז המדענים קוראים לזה כוכב מתפוצץ, "גמד אדום". 

הערותיי:

על פי התפישה שלי, הפקעת עשויה מהאצלות הלא-אורגניים. האצלות אלה מרכיבות את הכל, כולל כוכבים. המודעויות המגיעות לפקעת שלנו דרך האצלות אלה, בהחלט ייתכן שהיא מגיעה דרך הכוכבים. שבעה כוכבים,  ליתר דיוק. 

הכוכב העיקרי שאליו מחובר כל אחד מאיתנו, כל אחד וכוכבו, קשור לדעתי בנסיבות הלידה של כל אחד מאיתנו. האדמה, כפי שהצעתי, נמצאת בשליטה של רצועה לא אורגנית שונה במקומות שונים. 

כל אלה דברים שכבר העמקתי בהם. כאן יש לנו תוספת של רואה המתיישבת עם הרעיון שהצעתי,  ומוסיפה עליו את הרעיון שהרצועות הלא אורגניות המגיעות לפקעת האישית שלנו מגיעות מהכוכבים. זוהי כמעט מסקנה מתבקשת מהמודל שהצעתי, אבל ערכה רב יותר כאשר היא מגיעה באופן בלתי תלוי וממקור כזה.

ההצעה שלו לתרגם שלבי קיום של כוכבים למושגים אסטרונומיים מוכרים היא מעניינת.

***

דרך אגב, במסגרת רשימות 7 הכוחות המרכיבים את עולמנו, אני לא זוכר אם ציינתי זאת בעבר במפורש: 

ימי השבוע נקראים ברוב האומות על שם כוכבים בשמים:

שמש (sunday), ירח (monday), מאדים, כוכב (מרקיורי), יופיטר, ונוס, שבתאי (שבת). את הפירוט המלא הקושר בין שמות הימים לשמות כוכבים ניתן למצוא בוויקיפדיה.

זה מחזק את הרעיון שהצעתי שלכל כוח כזה יש פרק זמן (יממה) הנמצא תחת הדומיננטיות שלו. כנראה שהדומיננטיות מתחלקת ביניהם גם בפרקי זמן אחרים: שבועות, שנים... 

***

על רקע הדיון עולה בדעתי האמירה מהתלמוד: "אין מזל לישראל". 

"מזל" מציין כוכב, ועד היום כוכבים ומזלות קשורים אלה באלה.

הפירוש הטולטקי שלי לאמירה זו הוא שאנו (העברים, לפחות) איננו תלויים בכוכבים. המקור שלנו איננו בכוכבים. כלומר הישות הזוהרת שאנו, לכודה בפקעת העשויה בהאצלות לא אורגניות שמקורן בכוכבים, אבל אנו במהותנו לא שייכים אליהם.

לאן אנו שייכים?

לדעתי, לארץ.

הנה קטע מהוויקיפדיה בערך "מזל", התואם את הצעתי.

רבי יוחנן [...] טבע את האימרה המפורסמת "אין מזל לישראל". אמנם גם לפי רבי יוחנן, המזלות משפיעים על בני האדם, אך בכוחו של האדם היהודי להשתחרר מגזירות הכוכבים על ידי קיום המצוות, כי בכך הוא דבק באלוקים שהוא נעלה ממערכת הכוכבים השולטת בדרך כלל על גורלו של האדם.

לפי התיאור בתלמוד,תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ל"ב, עמוד א', נראה שרב (כפי שהובאו דבריו על ידי רב יהודה) סבר שאברהם אבינו האמין במזל, וצפה בכוכבים שהוא לא יוליד בן מאשתו שרה, והקב"ה עשה מעשה כדי לשלול ממנו אמונה זו ולהוכיח לו שאיננו תלוי במזל. מנגד, את שינויי השמות המצויים בתנ"ך (אברם–אברהם, שרי–שרה וכו') (שינויים שבאו בעקבות ציווי אלוהי), פירשו חז"ל כשינוי המזל המשפיע על האדם.

=============== 

3.6.18

דרך אגב, התפישה הטולטקית, כפי שאני מפרש אותה כאן, מציעה תשובה לשאלה:
מדוע הכוכבים משפיעים על גורלותינו?

התשובה היא: הכוכבים המסויימים הם התגלמות של רצועות לא-אורגניות מסויימות, אשר מרכיבות כל דבר קיים, כולל אותנו. הרצועה הדומיננטית בי מופיעה גם ככוכב(ים). 

אני לא בטוח שהכוכבים עצמם הם המשפיעים או שגם הם נתונים לסדר השליטה בין הרצועות הלא-אורגניות ופשוט מציגים לנו תמונה על גבי השמים אודות מצבי הכוחות ביניהם, מי הדומיננטי בכל נקודת זמן...

במחזוריות של 18 יום,

היום, יום ראשון (יום השמש, sun-day) ה-3.6.18 הוא יום עוצמה.

=============== 
3.6.18

קצת גיאולוגיה.
כזכור, החיבור האנרגטי שלנו הוא לארץ, ו"גיאו" פירושו, מיוונית, "הארץ".
דרך אגב, טאישה אומרת שבין הספרים שהיו בבית החבורה היו ספרי גיאולוגיה.
ב-1943 אירעה התפרצות ווולקנית בשדה תירס שבתחומי הכפר Parícutin (ז"ל) שבמקסיקו. תוך שנתיים הפך המישור לעקוב בגובה של 400 מטר.
האיזור נמצא בשולי "טבעת האש", איזור בין לוחות טקטונים שגבולותיו די חופפות את גבולות האוקיינוס השקט מכל צדדיו, כמו טבעת.
האם הטבעת הזו קשורה לכך שהמכשפים התיישבו באיזור מקסיקו, אלפי שנים לפני שנולדה המילה "מקסיקו"?
לדעתי, בהחלט ייתכן.

המבנה היחיד שהיה מספיק גבוה כדי שחלק ממנו ישרוד, הכנסייה.

אם היא לא הייתה קודם, אז אולי עכשיו היא מקום של עוצמה 😊
ותמיכה מכיוון אחר:
"רק מה שנוגע בו המוות, יש בו עוצמה".

אני הגעתי לנושא דרך הכתבה הזו.
=============== 
3.6.18
דרך אגב,
בעקבות ההצעה שלי לאחרונה, שמה שקרוי "המוות שלך" הוא הכפיל שלך, והכפיל הוא חלק מהרוח (העוצמה), אז המשפט הנ"ל: "רק מה שהמוות נוגע בו, יש בו עוצמה" נעשה פתאום מובן באופן כמעט טריביאלי.

דרך אגב, הנגיעה של העוצמה בדברים והטענתם בעוצמה מופיעה בפרק על חיפוש קריסטלי קווארץ (=גיאולוגיה) על ידי החניכים ב"מסע לאיכטלאן. שם נאמר "בצחוק" (שלעולם איננו רק צחוק) שאם אין לך חפץ לשים אותו לפני העוצמה כדי שתיגע בו ותטעין אותו בעוצמה, אתה יכול לשים את הפין שלך. :)
=============== 
3.6.18

אותה בדיחה ממשיכה לכאורה במקום אחר לגמרי בספרים, בו נאמר שכאלטרנטיבה לחיפוש ידיך בחלום, אתה יכול לחפש את הפין שלך. 
===============