Caetano Veloso - So In Love
הרוח מנסה לחדור את חומת המגן, והיא כנראה מצליחה.
דון חואן אומר שהחסימה של המערכת הטפילית אינה מושלמת ותמיד ישנן פרצות.
לדעתי היא מצליחה לא מעט, אבל הבעיה היא שאנו לא יודעים לפרש זאת כהופעת הרוח.
יש בי כנראה נטייה לדה-מיסטיפיקציה, כלומר לחשוב שהמציאות הרגילה מכילה הרבה מאד מהדברים השייכים לכאורה למציאות אחרת, לדוגמה:
- לאחרונה הצעתי שהתפיסה של גוף האנרגיה, לא רק שהיא לא של עולם עלום שאין לנו כל גישה אליו, אלא שהדיבור הפנימי הרגיל הוא מה שגוף האנרגיה שלנו תופס, או בנוסח מדויק יותר: תַּפוּס על ידו.
- על פי המודל שהצעתי למבנה השושלת, מתברר שמבנה אנרגטי של נגואל אינו נדיר, אלא הרבה יותר נפוץ ממה שהספרים מטים אותנו לחשוב.
הפוסט הזה שייך למגמת הדה-מיסטיפיקציה הזו.
כל אותם רגעים של מודעות עצמית; מודעות להיותך מודע, מצבים שבהם יש הפסקה רגעית של הדיבור הפנימי, רגעים הנקראים גם "נוֹכחוּת", שמשמעותם (לדעתי) היא הימצאות רגעית בגוף האנרגיה שלנו, הם מצבים שבהם הצליחה הרוח לפרוץ לרגע את המחסום.
הם תוצאה של המאבק הנערך מאחורי הקלעים של המציאות, ולנו אין כל יכולת להתערב בו, אלא לחוות את תוצאותיו: הימצאות בדיבור הפנימי הטפילי, או רגעים של שקט (מודעות עצמית). המצבים מהסוג השני נדירים הרבה יותר מאלה של הסוג הראשון.
כל שאנו יכולים לעשות הוא לנסות להאריך את רגעי העירות האלה, הצצים ללא תלות ברצוננו, בין היתר על ידי שיטות להארכת החלימה הערה, כגון: על ידי אי התמקדות בדברים שסביבנו; שוטטות של המבט.
למה זה אמור לעבוד?
כי המציאות היא חלום, לא?
רגעים אלה ראויים להיקרא "רגעי חסד", חסד מצד הרוח.
אני משער שהכרה בהם ככאלה עשויה (במידה מסוימת) גם לעודד את הופעתם, כלומר לעזור לרוח במאבקה לפרוץ לעולמנו.
אני נוטה לחשוב ששוטטות העיניים על פני הדברים שסביבנו (בניגוד להתמקדות) היא דוגמה לרעיון של הכנת רשימות-מלאי והשלכתן לאחר מכן. כזכור, איננו יכולים להתנגד להכנת רשימות המלאי, זהו צו של הנשר, אבל בידינו להחליט אם לשַמֵר אותן או להשליכן.
חג שבועות שמח.
(שבועות = 7 מחזורים בני 7 ימים)
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותוספות
19.5.18
להבהרת מרכיב החסד,
מכיוון שאין לנו שום יכולת לעורר בנו את רגעי המודעות האלה, פירוש הדבר שקיבלנו אותם מגורם אחר. לכן זהו חסד.
אתם קולטים את זה?
אין לנו יכולת לעורר את המודעות העצמית, כי הרי החלטה כזו מצריכה מודעות (עצמית), וזה הרי מה שאין לנו (אותה אנו רוצים).
למען האמת, אני לא בטוח שנכון להכניס לתוך עולם המושגים הטולטקיים את המושג "חסד", אם כי רעיון המתנה, מתנת הנשר, ישנו.
אפשר להגיד שרגעים אלה של מודעות עצמית הם חלק מאותה מתנת נשר.
חוק הנגואל הוא מתנת הנשר, חוק שהוא מפה אל החירות, ורגעים כאלה הם מתנות קטנות והכרחיות לצורך השגת החירות.
==============
20.5.18
הארכת מצב המודעות העצמית באמצעים של שימור החלימה כוללת הנעת תשומת הלב ללא התעכבות ארוכה מדי, וגם חזרה להביט מדי פעם על כפות הידיים. הבטה כזו משמשת עוגן למצב המודעות הזה.
בנוסף, אני חושב שפרקטיקות נוספות, לא רק שהן תומכות בשמירה כזו, אלא ייתכן וזוהי מהותן: כל אי-עשייה וחריגה משיגרה מאלצות אותך להיות מודע, מקשות עליך לגלוש למצב של "טייס אוטומטי".
גם ההליכה הנכונה היא אי-עשייה, אבל יש לה סגולות נוספות.
ועוד.
לפני שנים נהגתי להאזין ולצפות בסרטונים של אקהארט טולה. זכור לי שהוא אמר שהניסיון להאריך את מצב המודעות הזה מכשיל את עצמו, כי הוא בעצם מחדיר את הדיבור הפנימי והאגו ("אני רוצה לשמור על המצב"). לדעתו, עדיף להשיג יותר פריצות מודעות כאלה לאורך היממה מאשר פחות מצבים הנמשכים יותר זמן.
גישה כזו מתנגשת עם מה שהצעתי בפוסט, כי כל שיש בידינו לעשות הוא לנסות להאריך ולשמר את המצב. הפריצות האלה אינן בתחום שליטתנו.
==============
20.5.18
"so in love" יצאה לעולם בשנת 1948.
באותו זמן, בצד השני של העולם, בתל אביב, רקדו הורה אחרי ההכרזה באו"ם.
חיפשתי איזו גירסה ג'אזית לרענון. בינתיים מצאתי את זה:
==============
20.5.18
חומר למחשבה:
נעיצת מבט בדברים שסביבך במציאות, כמו בחלום, עלולה לגרום שתיחטף על ידיהם.
ליתר דיוק, התודעה שלך, המודעות העצמית תיחטף, ינותק החיבור העדין אל הרוח, ואת/ה תחזור לדיבור הפנימי, לדרמות, לחלומות בהקיץ...
איך זה קורה?
איך הם עושים זאת לנו?
העיניים הן איברי החישה הדומיננטיים ביותר והן נשלטות על ידי הטפילים.
אני נוטה לחשוב שהתקשורת בין הטפילים עוברת בחילופי מבטי העינים.
כך הם מנהלים אותנו. חואן טומה נהג לחבוש משקפי שמש כהגנה מפני מבטי האנשים ("מפגשים עם הנגואל", כמדומני).
עכשיו מתברר שלא רק עיני האנשים מנהלות אותנו, אלא כל דבר המצוי סביבנו.
כל דבר יכול לחטוף אותנו מהמודעות העצמית אל הדיבור הפנימי.
==============
20.5.18
אם כן, מה יש בכפות הידיים שמשחרר אותנו מכוח החטיפה המצוי בדברים שסביבנו, או במילים אחרות: מה יש בהן שמחבר אותנו אל הרוח?
==============
21.5.18
אני חורג לנושא אחר, אבל רק לכאורה.
בסופו של דבר גם הוא סוג של רגעי חסד.
רגעים של דֶה זֶ'ה ווּ.
לדעתי ההסבר פשוט:
אנו אוטומטים ולעתים אנו זוכים להבחין בעובדה זו.
מהו הקשר לרגעי חסד?
כדי להבחין באוטומטיות הזו צריך להימצא בגוף האנרגיה, מחוץ לאוטומט, וההגעות האלה לגוף האנרגיה, כמו בדוגמה של הפוסט: מצבים של מודעות עצמית, הן מתנה.
בתנאי שאנו מבינים את משמעותם.
לנושא זה אני מצרף את הקטע שהובא כאן לאחרונה מהספר של טאישה:
הרואה שבנו, היודע מהן תוצאותיו של כל מעשה שלנו (עמוד 112).
קישרתי זאת לפער הזמן הקצר שבין הכוח המתגלגל המזין והכוח המשמיד.
בהקשר הנוכחי אני קושר זאת לכך שאנו אוטומטים, ובעולם של אוטומטים ניתן לראות קדימה "לראות רחוק, לראות שקוף".
לא מזמן הבאתי דוגמאות נוספות מהספרים להבחנה באוטומט:
בהליכה הנכונה (לצד ימין?), בריקוד האוטומטי, ובשיחות אוטומטיות, שלכאורה מצריכות מחשבה.
==============
21.5.18
כמות ההשערות המנסות להסביר את תופעת הדה-ז'ה-וו מצביעה על כך שלא פשוט להבין את משמעות התופעה. או במילים אחרות: אנו fools.
==============
21.5.18
חריגה מהנושא:
משהו לא מסתדר עם ההיגיון שלי, אבל הציפיות של ההיגיון "הבריא" שלנו אינן בהכרח בעלות ערך לגבי עולם המכשפים.
הגבול שבין ארה"ב ומקסיקו נתפס כסמל המייצג את הגבול שבין העולם הרגיל לעולם המכשפים (ראו ב"להתעורר אל החלום" את סיפור הבאתה של פלורינדה אל בית המכשפות במקסיקו על ידי קסטנדה, כשמסלול הנסיעה "תפר" את הגבול פנימה והחוצה בחיפוש אחר אות לגבי התאמתה של פלורינדה, "מסלול הקויוט". בפוסט בעבר שרטטתי את המסלול על המפה).
ההיגיון שלי אומר שהקפיצה לתהום, הנעשית במצב תודעה רגיל, אמורה לקרות בצד האמריקאי, בצד הטונל. בעקבות פוסט לאחרונה: ייתכן מאד שמדובר בתהום שמעל למקום הקבורה של אינדיאנים בהרי סנטה סוזנה שבקליפורניה.
אבל !!!
קסטנדה אומר בפרק האחרון של הספר האחרון "צדו הפעיל של האינסוף" שהקפיצה נעשתה במקסיקו במקום מרוחק מאד, והוא התפלא למצוא שהוא "מתעורר" במיטתו בלוס אנג'לס (שהיא די קרובה להרי סנטה סוזנה).
האם קסטנדה שיקר לגבי מקסיקו?
פרט מסוג כזה בהחלט מועד לשקר, כי יש מגמה ברורה ליצירת מסך ערפל ואי ידיעה לגבי כל מקום חשוב בעולמם של המכשפים.
מצד שני, הפליאה שלו נראית אותנטית.
אני תוהה,
אולי הוא קפץ בו זמנית בשני מקומות?
==============
20.5.18
הארכת מצב המודעות העצמית באמצעים של שימור החלימה כוללת הנעת תשומת הלב ללא התעכבות ארוכה מדי, וגם חזרה להביט מדי פעם על כפות הידיים. הבטה כזו משמשת עוגן למצב המודעות הזה.
בנוסף, אני חושב שפרקטיקות נוספות, לא רק שהן תומכות בשמירה כזו, אלא ייתכן וזוהי מהותן: כל אי-עשייה וחריגה משיגרה מאלצות אותך להיות מודע, מקשות עליך לגלוש למצב של "טייס אוטומטי".
גם ההליכה הנכונה היא אי-עשייה, אבל יש לה סגולות נוספות.
ועוד.
לפני שנים נהגתי להאזין ולצפות בסרטונים של אקהארט טולה. זכור לי שהוא אמר שהניסיון להאריך את מצב המודעות הזה מכשיל את עצמו, כי הוא בעצם מחדיר את הדיבור הפנימי והאגו ("אני רוצה לשמור על המצב"). לדעתו, עדיף להשיג יותר פריצות מודעות כאלה לאורך היממה מאשר פחות מצבים הנמשכים יותר זמן.
גישה כזו מתנגשת עם מה שהצעתי בפוסט, כי כל שיש בידינו לעשות הוא לנסות להאריך ולשמר את המצב. הפריצות האלה אינן בתחום שליטתנו.
==============
20.5.18
"so in love" יצאה לעולם בשנת 1948.
באותו זמן, בצד השני של העולם, בתל אביב, רקדו הורה אחרי ההכרזה באו"ם.
חיפשתי איזו גירסה ג'אזית לרענון. בינתיים מצאתי את זה:
==============
20.5.18
חומר למחשבה:
נעיצת מבט בדברים שסביבך במציאות, כמו בחלום, עלולה לגרום שתיחטף על ידיהם.
ליתר דיוק, התודעה שלך, המודעות העצמית תיחטף, ינותק החיבור העדין אל הרוח, ואת/ה תחזור לדיבור הפנימי, לדרמות, לחלומות בהקיץ...
איך זה קורה?
איך הם עושים זאת לנו?
העיניים הן איברי החישה הדומיננטיים ביותר והן נשלטות על ידי הטפילים.
אני נוטה לחשוב שהתקשורת בין הטפילים עוברת בחילופי מבטי העינים.
כך הם מנהלים אותנו. חואן טומה נהג לחבוש משקפי שמש כהגנה מפני מבטי האנשים ("מפגשים עם הנגואל", כמדומני).
עכשיו מתברר שלא רק עיני האנשים מנהלות אותנו, אלא כל דבר המצוי סביבנו.
כל דבר יכול לחטוף אותנו מהמודעות העצמית אל הדיבור הפנימי.
==============
20.5.18
אם כן, מה יש בכפות הידיים שמשחרר אותנו מכוח החטיפה המצוי בדברים שסביבנו, או במילים אחרות: מה יש בהן שמחבר אותנו אל הרוח?
==============
21.5.18
אני חורג לנושא אחר, אבל רק לכאורה.
בסופו של דבר גם הוא סוג של רגעי חסד.
רגעים של דֶה זֶ'ה ווּ.
לדעתי ההסבר פשוט:
אנו אוטומטים ולעתים אנו זוכים להבחין בעובדה זו.
מהו הקשר לרגעי חסד?
כדי להבחין באוטומטיות הזו צריך להימצא בגוף האנרגיה, מחוץ לאוטומט, וההגעות האלה לגוף האנרגיה, כמו בדוגמה של הפוסט: מצבים של מודעות עצמית, הן מתנה.
בתנאי שאנו מבינים את משמעותם.
לנושא זה אני מצרף את הקטע שהובא כאן לאחרונה מהספר של טאישה:
הרואה שבנו, היודע מהן תוצאותיו של כל מעשה שלנו (עמוד 112).
קישרתי זאת לפער הזמן הקצר שבין הכוח המתגלגל המזין והכוח המשמיד.
בהקשר הנוכחי אני קושר זאת לכך שאנו אוטומטים, ובעולם של אוטומטים ניתן לראות קדימה "לראות רחוק, לראות שקוף".
לא מזמן הבאתי דוגמאות נוספות מהספרים להבחנה באוטומט:
בהליכה הנכונה (לצד ימין?), בריקוד האוטומטי, ובשיחות אוטומטיות, שלכאורה מצריכות מחשבה.
==============
21.5.18
כמות ההשערות המנסות להסביר את תופעת הדה-ז'ה-וו מצביעה על כך שלא פשוט להבין את משמעות התופעה. או במילים אחרות: אנו fools.
==============
21.5.18
חריגה מהנושא:
משהו לא מסתדר עם ההיגיון שלי, אבל הציפיות של ההיגיון "הבריא" שלנו אינן בהכרח בעלות ערך לגבי עולם המכשפים.
הגבול שבין ארה"ב ומקסיקו נתפס כסמל המייצג את הגבול שבין העולם הרגיל לעולם המכשפים (ראו ב"להתעורר אל החלום" את סיפור הבאתה של פלורינדה אל בית המכשפות במקסיקו על ידי קסטנדה, כשמסלול הנסיעה "תפר" את הגבול פנימה והחוצה בחיפוש אחר אות לגבי התאמתה של פלורינדה, "מסלול הקויוט". בפוסט בעבר שרטטתי את המסלול על המפה).
ההיגיון שלי אומר שהקפיצה לתהום, הנעשית במצב תודעה רגיל, אמורה לקרות בצד האמריקאי, בצד הטונל. בעקבות פוסט לאחרונה: ייתכן מאד שמדובר בתהום שמעל למקום הקבורה של אינדיאנים בהרי סנטה סוזנה שבקליפורניה.
אבל !!!
קסטנדה אומר בפרק האחרון של הספר האחרון "צדו הפעיל של האינסוף" שהקפיצה נעשתה במקסיקו במקום מרוחק מאד, והוא התפלא למצוא שהוא "מתעורר" במיטתו בלוס אנג'לס (שהיא די קרובה להרי סנטה סוזנה).
האם קסטנדה שיקר לגבי מקסיקו?
פרט מסוג כזה בהחלט מועד לשקר, כי יש מגמה ברורה ליצירת מסך ערפל ואי ידיעה לגבי כל מקום חשוב בעולמם של המכשפים.
מצד שני, הפליאה שלו נראית אותנטית.
אני תוהה,
אולי הוא קפץ בו זמנית בשני מקומות?
==============
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה