האם קסטנדה פגש את כפילו פנים אל פנים?

 

כזכור: "מכשף המוצא את עצמו פנים אל פנים עם עצמו [עם כפילו] הוא מכשף מת. זהו החוק [חוק הנגואל, כנראה]. העוצמה קבעה שיהיה כך. אף אחד אינו יודע מדוע."

("סיפורי עוצמה" עמוד 45)

.

האם יש בספרות שלנו מקרה שבו ישנה הבטה בעיני הזולת ולאחריה מותו, מקרה שנוכל לחשוב שמא הוא מקרה כזה של פגישה עם הכפיל?

.

שני מקרים עולים בדעתי: מותו של בנו של דון חואן במפולת אדמה (אבל הוא לא קשור לעניינינו, לדעתי), ו..... נכון  :

הבחור הצעיר שמת בפארק במקסיקו סיטי, מול דון חואן וקסטנדה (בפרק "ההכרח להאמין" שב"סיפורי עוצמה").

הצבעתי על כך שנוצר קשר של מבט בין עיני קסטנדה והבחור. קסטנדה היה זה שלכבודו אורגנה כל ההופעה, ובעצם עוצמתו של קסטנדה היא שאספה את עצמה (כמו שמכנסים בקר) ויצרה את המופע.

לבחור הייתה מספיק עוצמה אישית כדי לבחור את מקום מותו, ובמבט מהעוצמה, כך הצעתי: היא הוליכה אותו למקום שבו היא תביט בעצמה.

מכיוון ש:

1. עוצמתו האישית של קסטנדה היא הגורם הפעיל העיקרי בכל מה שקשור לאירוע זה,

2. ומכיוון שבסוף האירוע אומר דון חואן כאמירה מסכמת:

"ללא המודעות לנוכחותו של המוות שלנו אין עוצמה, אין מסתורין". ("סיפורי עוצמה" עמוד 99) **
כלומר, קסטנדה מודע באותו אירוע למוות של עצמו,
==========

3. לכן, וזה מה שפוסט זה מציע: הבחור הוא כפילו.

.

הצעתי בעבר שמדובר כאן באיסוף רסיסי הרוח, אבל עכשיו אנו יכולים להיות ממוקדים עוד יותר: פגישה עם הכפיל.

הערת אגב: חשוב להפנות את תשומת הלב לכך שמדובר בעוצמה אישית שאוספת את עצמה, ומודעות למוות האישי.

.

וקסטנדה, האם הוא מת באותו אירוע, או לא?
(שהרי הוא פגש בכפילו ויש איסור קוסמי בעניין זה, וגם: האדם וכפילו/כפילתה נמצאים בו זמנית בעולם)

אשאיר זאת כחומר למחשבה.

.

** התרגום בספר (6 שורות מעל סוף הפרק) אינו מדויק ואני מציע לתקן!! אני אפילו לא רוצה לכתוב מה כתוב שם.

*******************

הערות ותוספות

===========

9.2.21

מוסיקה

Theo Bishop - Del Mar

מוסיקה יפה ונופים יפים.

=====================

10.2.21

דמותו של המוות
=============

הקטע המצולם לקוח מ"מסע לאיכטלאן" עמוד 159.

למה מתכוון דון חואן כשהוא אומר שדמותו של המוות היא לא אחידה לכולם, אלא תלויה ברצונו של הרואה?

סימנתי את הקטעים הנוגעים לעניינינו באדום, וגם תיקנתי על הדרך טעות תרגומית.

המוות בתפישה הטולטקית הוא מצד אחד אותו אירוע ייחודי ואישי שבו יצור חי "נופח את נשמתו", אבל הוא גם יישות חיה, אישית!!!!, המלווה כל יצור חי. ככזו, המוות יועץ ללוחם, מלווה אותנו, מאתגר אותנו, נוגע בדברים ובכך מעניק להם עוצמה, טופח על כתפך כשמגיע הזמן לעזוב את העולם, צופה בריקודו האחרון של הלוחם ולאחריו מצביע על הכיוון אל החירות ועוד.

מכיוון שהמוות הוא יישות אישית: לכל אחד יש יישות כזו משלו, אני מציע להבין את האמירה של דון חואן: "לי נוח בחברת בני אדם ולכן עבורי המוות הוא בדמות אדם", כאומרת: אני חי בדמות אדם, זו בחירתי, ולכן דמות המוות שלי היא דמות אדם.

חיות, או מכשפים החיים בדמות חיות אחרות, צורת המוות האישית שלהם היא בדמות אותה חיה, שאת צורתה הם לובשים. "צורתה" תרתי משמע.

הצעתי לא מזמן שייתכן שהצורה האנושית שיש לכל אחד מאיתנו, קרי הטפיל, היא העור שלנו. אני מעלה באוב את הרעיון הזה רק כי יש בו הצעה להבנת העיניים החלולות של המוות: העור מכסה את כל הגוף, אבל לא את העיניים, ולכן לצורה האנושית עוטפת אותנו, יש חורים במקום השמור לעיני הגוף.

.

מוסיקה

=====================

11.2.21

דון חואן מציג: כהן דת רובוטי
=======================

"כל דבר שאדם עושה תלוי בעוצמתו האישית", המשיך דון חואן.
[...]
"צריך עוצמה אפילו כדי להתחיל להבין מהי עוצמה".
[...]
"מה עליי לעשות, דון חואן?" [כלומר, איך פורצים את מעגל הקסמים הזה]
"שום דבר, רק תמשיך כפי שאתה עכשיו. העוצמה תמצא לה דרך."
הוא נעמד על רגליו וסבב על מקומו סיבוב שלם, כשהוא נועץ מבטו בכל מה שבסביבה. גופו נע יחד עם עיניו. הרושם הכולל היה של צעצוע מיכני בדמות כהן דת המסתובב [סביב עצמו] סיבוב שלם בתנועה מדויקת ובלתי משתנה [אחידה].
הסתכלתי בו בפה פעור. הוא הסתיר חיוך, מודע להפתעתי.

("מסע לאיכטלאן" עמוד 166-167)

.

למה התכוון המשורר דון חואן בהצגתו?

תשובתי: הוא מדגים איך זה נראה כשהעוצמה מוצאת את דרכה אליך, כלומר תופשת בך אחיזה; מנהלת אותך, מוליכה אותך. כלומר, גופך נעשה לרובוט בשירותה. העיניים מנוהלות אז ישירות מהגוף, ולא מהראש (שהוא מושב השכל).
הפעולות שלך מאבדות את התכליתיות. ולכן אינך מבין אותן, כי הן מנוהלות על ידי משהו מחוצה לך שלא עובר דרך השכל.

אבל מדוע הוא ביצע דווקא תנועת סיבוב?

נכון  הוא רומז כאן לסלטה של המחשבה אל הבלתי ניתן למחשבה, הסלטה אל הפלאי, אל הרוח (מושג המופיע ב"עוצמת השקט").
כלומר, בדומה לסיבוב הכובע 360 מעלות על ידי מספר הסיפורים היאקי, המתכוון לאירוע שאינו שייך להסטוריה הרשמית, המוסכמת.

.

למה כהן דת?

כי האמונה הנפוצה היא שפעולותיו של כהן הדת מונחות על ידי האל. באופן דומה צריך לאפשר לרוח לתפוש פיקוד על גופך.

=====================

12.2.21

חידה
=====

החידה הפעם מאד קלה  והיא נמצאת בסוף הקטע הבא, הלקוח מאוסף התייחסויות של המורה הרוחני אושו לספרי קסטנדה. כזכור, דון חואן אמר שהוא עצמו אינו מורה רוחני, אלא לוחם.

אוסף ההתיחסויות הללו של אושו נמצא במאמר הנמצא באתר הוצאת טולטק, מתורגם לעברית. אביא לינק אליו בסוף הפוסט.

***********************

אושו, האם המורה של קסטנדה, דון חואן, הוא מאסטר מואר?

אם היה מישהו כמו דון חואן, הוא היה מואר, הוא היה כמו בודהה או לאו דזה - אבל אין מישהו כמו דון חואן. ספריו של קרלוס קסטנדה הם בדיוניים בתשעים ותשעה אחוז - יפים, מעשה אומנות, אבל בדיה (פיקציה). כפי שיש בדיות מדעיות, יש גם בדיות רוחניות. יש בדיות רוחניות מדרגה שלישית ויש כאלה שהן מדרגה ראשונה: אם אתה רוצה מדרגה שלישית, קרא את לובסנג רמפה [לא תורגם עדיין לעברית - המתרגם]; אם אתה רוצה מהדרגה הראשונה, אז קרא את קרלוס קסטנדה. הוא מאסטר גדול - של בדיות.

.

אבל אני אומר תשעים ותשעה אחוז של בדיה. אחוז אחד של אמת יש שם, חבוי פה ושם, תצטרך/י למצוא אותו. זה טוב לקרוא אותו אפילו כספרות בדיונית. אל תהיו מוטרדים מספריו של רמפה**, כי אלה הם הבלים שנוצרו על ידי מוח בינוני - ונוצרו כמובן עבור מוחות בינוניים. אבל קרלוס קסטנדה שווה קריאה. כשאני אומר בדיוני, אני לא מתכוון שלא תקראו אותו, אני מתכוון שתקראו אותו בזהירות רבה יותר, משום שאחוז אחד מהאמת יש שם. תצטרכו לקרוא אותו בזהירות רבה, אך אל תבלעו אותו לגמרי, כי 99 אחוזים הם בדיה.

אז קיראו, כי יהיה עליכם לקרוא [את קסטנדה]. לכל דור יש את סיפורי הבדיה וסיפורי האהבה שלו, יש לצלוח דרכם. את/ה חייב לקרוא. אתה לא יכול להימלט מקרלוס קסטנדה, אך זכור כי רק אחוז אחד הוא נכון - ואתה צריך למצוא אותו.

****************

החידה:
כמה, באחוזים, מספרי קסטנדה הבין אושו? 

.

** האיש בשם רמפה שהוא מזכיר הוא לובסנג רמפה, שכתב סדרת ספרים מופלאים, שככל שאני יודע עדיין לא תורגמו לעברית, באותה תקופה שקסטנדה פרסם את ספריו, ואפילו הקדים את קסטנדה.

אני לא כאן להגן על לובסנג רמפה, אבל בהחלט להגן על קסטנדה.

כשאושו כתב את הדברים, יצאו לאור ארבעה ספרים של קסטנדה בלבד, ועל סמך אותם ספרים, מקסימום ארבעה, הוא חיווה את דעתו.

באותו מאמר טוען אושו שלקרוא את גורדייף זו הכנה טובה להבנת קסטנדה.

בזמנו, לפני שנים רבות, אהבתי מאד את ספרי אושו, ובמיוחד את הספר "טנטרה - ההבנה העילאית". אבל הרצון שלי היום לקרוא אותו דומה לרצון שלי לקרוא לעצמי את "גן גורים". 

אוסף ההתיחסויות של אושו לקסטנדה.

שבת שלום.

=====================

12.2.21

התימרון העליון, אליו מוליכה הדרך הטולטקית:

מסירת ההעתק של עצמך לנשר.

מהו הנמשל לציור שבציור?

הערה: התימרון איננו הולכת שולל של המוות, הוא מקבל את מה שהוא מצפה לקבל. לכאורה, כמו בציור, כולם שמחים: גם האיש וגם המוות (הנשר).

=====================

13.2.21

"איך אני יכול לדעת מי אני, כשאני כל זה"
===========================

"הוא [דון חואן] אמר, סורק את הסביבה בתנועת ראשו"

("מסע לאיכטלאן" בפרק "מחיקת תולדות החיים")

התורה הטולטקית מגייסת דחפים קיימים ונותנת להם הטיה, כלומר משמרת את הדחף, אבל מפנה אותו למשהו מועיל, לדוגמה:

- הדחף לאספנות מופנה לאיסוף אירועי חיים הראויים להיזכר ("צדו הפעיל של האינסוף").

- קסטנדה נדרש להשגיח ולדאוג ללה-גורדה באופן הכי אנוכי, כאילו היא הייתה הוא עצמו. ("מתנת הנשר" בפרק "לחלום ביחד"). הסטת האנוכיות לזולת.

בהשראת האמירה שבכותרת אני מציע להטות את הדחף לתמונות סלפי מתמונות של גופך לתמונות נוף.

הנה תמונת סלפי של דון חואן 

=====================

14.2.21

המקום שבין לרצות ולהתנזר
======================

"הלוחם יודע שהוא ממתין, ומהו הדבר שלו הוא ממתין, ובזמן שהוא ממתין הוא אינו רוצה דבר [...] הוא יודע שהוא ממתין לרצון שלו."

("מציאות נפרדת")

.

אבל כשהוא אינו-רוצה, הוא איננו מתנזר.

ההתנזרות מופיעה בנוסח: denying myself certain things - מניעה מעצמך. התנזרות היא התמכרות (indulgence) נאמר שם במפורש.

.

איך לקרוא למקום הזה של לא-לרצות ולא-להתנזר? אני חושב שהתשובה ברורה: אי-התמכרות, אי היצמדות רגשית, detachment.

.

לרצות דברים בעולם הזה הוא מכשול להופעת הרצון. זה נרמז באמירה הנ"ל. הרציות הללו הן גם הסיבה לסבל: כשאינך רוצה דבר, אינך חסר דבר ואינך סובל מחוסר. זו אמירה, פחות או יותר, של דון חואן.

בזמן שהלוחם ממתין לרצון שלו, הוא לא רוצה דבר בעולם, ומאידך הוא מזינ/ה את עיניו לשובע מהעולם, בהלך רוח של חגיגה [feasts his eyes on the world]. שתי האמירות נאמרו במקומות שונים בספרות, ורק הפוסט הזה עושה את ה"אחד ועוד אחד" 

.

זה לא חדש שהריחוק הרגשי (אי האחיזה; detachment) הוא מאבני היסוד של הדרך הטולטקית. החידוש בדיון זה היא הטענה שהוא שילוב של לא-רוצה עם לא-מתנזר, ושבשילובו עם המתנה, התוצאה היא הופעת הרצון.

שיעורי בית:
מהם הסימנים להופעת הרצון?

.

מוסיקה מקסימה ממקסיקו

Caricias para la Princesa · Wayne Wesley Johnson

=====================

16.2.21

חידה
=====

מכיוון שאתם חייבים חידה טולטקית על הבוקר, ויש לכם את העוצמה לכפות את כוונתכם על העולם, הנה קיבלתם  .

כולנו זוכרים את סיפור שני החתולים שנלקחו אל זריקת המוות, ואת החתול מקס שנאבק בגורלו ורץ אל חירותו. ("סיפורי עוצמה" בפרק "ההכרח להאמין")

סיפור אקטואלי מאד !

הקטע לקוח מעמוד 95.

.

מדוע כלוחם חייב קסטנדה להאמין שהחתול מקס הצליח במשימתו ואפילו שמר על עוצמתו?
האם לא מספיק להאמין באפשרויות אלה? מה כל כך חשוב בהצלחתו האישית של החתול מקס?
האם גם אנו קוראי הסיפור הרואים עצמנו כלוחמים חייבים להאמין בהצלחתו של מקס?

"בלי אמונה זו, אין לך [כלוחם] דבר" !!!!!!

.

תשובתי

.

שימו לב שקסטנדה הזדהה עם החתול מקס, סיפר את הסיפור שוב ושוב לחבריו, ודון חואן הוסיף שמן למדורה ונהג להזכיר את הסיפור מדי פעם.

אני מציע את הפרשנות שבגלל ההזדהות של קסטנדה עם החתול מקס הוא חייב להאמין בהצלחתו של מקס בשני הדברים הנ"ל. כלומר, קסטנדה חייב להאמין שהוא עצמו יצליח לקיים את רוח האדם בתוכו וגם יצליח להשיג את חירותו (יצליח בהתכוונותו לחירותו).

ואנו, לדעתי, חייבים גם כן להאמין בהצלחתנו בשתי אלה.

האם גם אנו, הקוראים היושבים בצדו השני של הגלובוס ובמרחק דור מהאירוע של החתול מקס, חייבים להאמין שהחתול מקס הצליח?

רק אם אנו מזדהים עם החתול הזה 

.

מוסיקה

=====================

16/2/21

פוסט שהעליתי היום בקבוצה בינלאומית בפייסבוק שענינה התורה הטולטקית. אמנם הבאתי את הדברים כאן בעבר, אבל יש בהם לדעתי כמה ניסוחים מבהירים שלא היו באותם פוסטים, אדגיש בקו תחתון מה אולי לא הובהר אז מספיק.

?Did Castaneda meet his double face to face

=======================================

When DJ and Castaneda set in the park and watched the dying young man in front of them ("Tales of Power"), it was an event that meant that the power of Castaneda rounded itself up and gave an indication.

The answer may be positive.

It was said that the young man had enough power to choose where to die. Since there was an eye contact between him and Castaneda (and DJ too), we may say that the guy's power took control of his legs and led him to a place where he could watch power (DJ and Castaneda are men of power), i.e power has led him to itself i.e power has rounded itself up.

.

Who's power?

Plausibly, Castaneda's.

Adding to the arument the saying: "the sorcerer that finds himself face to face with himself is a dead sorcerer. That is the rule." ("Tales of Power"), we may conclude the other meaning of the event was:

"removing the impracticality of having a double in the ordinary world

.

Hence, plausibly, that guy was the double of Castaneda.

.

All the quotes are from "Tales of Power".

======================

17.2.21

היום, יום רביעי, ה-17.2.21, הוא (כנראה) יום עוצמה.

במחזוריות של 18 יום, אנרגיה מהקוסמוס מציפה את הארץ ומזינה אותה. זוהי אותה אנרגיה שהלוחמים אוגרים.

התמונה להשראה בלבד.

===================