אתם תאהבו את הפרק הזה. אני חותם על זה 
נשארו עוד שני פרקים (שלא יסולאו...).
מיד לאחר תרגומם אפרסם כאן את כל פרקי תרגום הטיוטה במרוכז, בקובץ אחד. ומאוחר יותר, אם הרוח תרצה, אפרסם את הקובץ בפורמט של ספר דיגיטלי.
מיד לאחר תרגומם אפרסם כאן את כל פרקי תרגום הטיוטה במרוכז, בקובץ אחד. ומאוחר יותר, אם הרוח תרצה, אפרסם את הקובץ בפורמט של ספר דיגיטלי.
קריאה נעימה ומחכימה.
***********************************
גוואדלחרה
.
קרלוס נהג דרומה על הכביש המהיר הפאן אמריקאי; הוא השאיר את עיניו על הכביש ולא הרגיע את הריכוז שלו במשך כל שעות הנהיגה הארוכות. הצעתי לשחרר אותו מההגה, אך הוא סירב ואמר שזה מסוכן עבור נהג לא מנוסה לתמרן בפניות בכבישי מקסיקו, ועלינו להגיע לעיר גדולה במהירות, ככל שהבטיחות תאפשר.
כשנסענו הייתה לי התחושה שמישהו או משהו עוקב אחרינו, מרחף בחוץ, בצד הנוסע. התחושה הזו גרמה לי להיות כל כך מודאגת שנאלצתי להיאבק על מנת שעיניי לא ייעצמו. שוב ושוב נסחפתי לתוך שינה קלה ומצאתי את עצמי בחזרה במדבר סונורה, מרחפת מעל הצמחיה הנמוכה [chaparral]. יכולתי לראות שורות של קקטוסי אגבה [agave] עצומים ומקבצים של קקטוסי סגוארו גבוהים, ואת הקווים החומים והארוכים של תעלות ההשקיה. ידעתי שמשהו לא בסדר; הרגשתי שאני ערפילית [vaporous, גם דימיונית], כאילו אין לי ממשות [substance, חומר], או שהחלק הארי שלי [the bulk of me] נמצא במקום אחר.
כשהייתי ערה הייתי מבולבלת [disoriented]; לא יכולתי לחשוב, ובקושי יכולתי לנסח תשובה קוהרנטית לשאלותיו של קרלוס. הוא שאל אותי על הלימודים שלי, אילו קורסים אני מתכוונת ללמוד בסתיו. העולם ההוא היה כל כך רחוק שלא יכולתי לזכור את כותרות הקורסים, את שמות הפרופסורים, או את האנשים שהיה לי קשר איתם באוניברסיטה. מעדתי בדבריי, כאילו הייתי שיכורה, או היה לי מכשול דיבור.
"את נשמעת כמו הסבתא הטורקיה שלי," אמר קרלוס, "היא תמיד ערבבה בין ה-P לבין ה- B שלה, ועיוותה את צלילי המילים. פעם הייתי מתבייש בה, כי חשבתי שיש לה מבטא כבד, אבל מאוחר יותר הבנתי שיש לה אפזִיָה [aphasia, אבדן כושר הדיבור]."
"ובכן, אין לי אפזיה," אמרתי ברוגז. "אני פשוט לא מצליחה למקד את מחשבותיי."
קרלוס ירד מהכביש אל כתף כביש, עצר את המכונית ובחן את אישוניי. הוא הגיע למסקנה שלה-קטלינה השיגה בי אחיזה חזקה וכי היא לא עומדת להרפות.
"מה היא רוצה מאיתנו?" שאלתי, שיניי מקשקשות מקור פנימי.
"הביקור הפתאומי שלך והתנהגותך החשודה התפרשו כניסיון לחטוף [snatch] את עוצמתה," אמר קרלוס. "היא פעלה בדרך היחידה שהיא ידעה על מנת להגן על עצמה מפני כוח [force] בלתי ניתן להסבר [inexplicable]."
קרלוס הדגיש כי עלינו לשים מרחק רב עוד יותר בינינו [ובינה], ובמהירות רבה, כי פגענו [offended, העלבנו] בלה קטלינה בכך שלא הבהרנו מי אנחנו ומדוע באנו לראות אותה.
"מדוע שהיא תרצה לפגוע בנו אם היא חלק מקבוצת המכשפים של דון חואן?" שאלתי.
"זו לא שאלה של מה לה קטלינה רוצה", הסביר קרלוס. "אלא, ברגע שכוחות מסוימים נכנסים לפעולה, אין שום דבר שהיא יכולה לעשות בכדי לסגת [retract] מהם. זה כמו עבודת הסיכום, ברגע שהכוונה והנשימה שלך נשלחות החוצה [sent out], מי שנקלע בדרכם הוא גמור [done for, מחוסל]".
"אתה חושב שהיא עשויה לנקום [retaliate] כנגד רצונה?"
קרלוס התניע את המכונית שוב, "אין שום דרך לדעת מה היא עלולה לעשות," הוא אמר. "לכן עלינו להמשיך במסענו ולאסוף את כוחנו, ולהיערך מחדש [rally our power]."
כששאלתי את קרלוס כמה רחוק דרומה אנחנו בורחים, הוא אמר שנמשיך לנהוג עד שתיגמר לנו העוצמה, או עד שמשהו יאמר לנו לעצור. היה לי החשד המכרסם [gnawing] שכבר נגמרה לי העוצמה. מרגע ההתכנסות בבית בסונורה, בה פרעושים תקפו אותי, ועד למפגש עם לה קטלינה, הדברים לא הסתדרו [turned out] טוב. לפי הרציונליזציה שלי, התוצאות הגורליות הרעות [ill fated outcomes] הללו היו תוצאה מכך שלא הייתי מוכנה כראוי לגבי מי האנשים האלה, ולא לגבי מה עליי לצפות. לו הייתי מיודעת טוב יותר, הייתי מטפלת במפגשים במיומנות [finesse] רבה יותר. אולם יחד עם זאת, ידעתי שבעולם המכשפים המבחן [test] של מתכת הלוחם [warrior's metal] תמיד מגיע במסווה, כדי לראות אם אתה יכול לפעול ללא-רבב [impeccably] ללא אזהרה או הכנה, אלא פשוט מתוך שכנוע פנימי [inner conviction].
היתה שעת אחר צהריים מאוחרת כשהגענו לגוואדלחרה. קרלוס החנה את המכונית ליד המלון דה מנדוזה [de Mendoza], ליד הרחבה הארוכה דמוית מגרש חניה הקרויה plaza Tapatia [Tapatia - כינוי לעיר התחתית של גוואדלחרה. השם לקוח משפת הנהווטל, הקדם-קולומביאנית]. יצאנו והלכנו לאזור שבו היה גזיבו [gazebo - מבנה קטן מקורה הניבט אל נוף] שהוצב על פלטפורמה מוגבהת, עם מדרגות המובילות אליה, ששימשה כבמה. תזמורת התאספה; נראה שהמוזיקאים מתכוננים לנגן, כי הם חיממו את הכינורות והחצוצרות שלהם. קהל נכבד בגודלו התאסף כדי לשמוע את הקונצרט ולטייל לאורך שבילי הפארק.
בניינים מסיביים בסגנון קולוניאלי הקיפו את הפארק. ממערב היה תיאטרון Degollado, ביתה של התזמורת הפילהרמונית של חליסקו [Jalisco]. בהמשך יכולנו לראות חלקים מארמון הממשלה. הרחובות שיצאו מהרחבה המרכזית פנו לכיוונים שונים. לשמאלי היה בניין עצום בעל דלתות עץ מגולפות, שנפתחו אל סדרת מדרגות. נראה שזה היה בניין ממשלתי כלשהו, עם פסל של אדם הרוכב על סוס לפני מזרקה. קרלוס רצה שנלך לכיוון הפסל. "האם אנחנו יכולים להישאר כדי להקשיב לקונצרט?" שאלתי.
קרלוס הנהן. חיפשנו ספסל שבו נוכל לשבת ולהאזין למוזיקה, אך כולם היו תפוסים על ידי משפחות וזוגות צעירים. הבנתי שאנחנו לא נמצאים במקום הכי טוב להאזנה לתזמורת. המקום היה גדוש בזקנים עם מקלות הליכה, בסבתות שהשגיחו על ילדים שובבים וקולניים, ונשים צעירות שפסעו [parading] מול מבטי הערכה של גברים צעירים.
השבילים היו עמוסים גם באנשים שמכרו בלונים, פרחים מלאכותיים, וגלגלי רוח [pinwheels, צעצוע שהוא מעין שבשבת בעלת כנפי נייר, או פלסטיק, הנעים ברוח]. דוכנים ועגלות אחרות מכרו צמר גפן מתוק, פירות, גלידה וכל מיני פרטי לבוש, כולל כנריות בכלובים קטנים. עמדנו זמן מה וחיכינו לתזמורת שתתחיל. מרחוק יכולתי לראות את שני מגדלי התאומים של הקתדרלה. הם היו תערובת מרשימה של סגנונות ביזנטיים, גותיים וערביים. קרלוס אמר כי המגדלים, שגובהם 200 רגל [כ-66 מטר], הוקמו ב- 1848, לאחר שרעידת אדמה הרסה את המבנים המקוריים. המגדלים עוטרו להפליא באריחים צהובים וכחולים שהבהיקו בשמש אחר הצהריים.
בכיוון ההפוך, מעבר לפארק, מזרחה לפי המצפן שלי, היו בתים בני שלוש קומות עם סורגים על החלונות. עציצי גרניום פורחים וצמחים אחרים עיטרו את מרפסות הקומה השניה, אליהן הובילו דלתות צרפתיות יפות שנפתחו אליהן. בית אחד במיוחד משך את תשומת ליבי. תריסיו נצבעו לאחרונה בכחול. הוא נראה כמדיף [exude] חיוניות מכל אבן. בהשוואה אליו, הבתים האחרים נראו בלויים [drab, משעממים, חד גוניים] וישנים.
"התזמורת עומדת להתחיל לנגן," אמר קרלוס כשהוא נוטל את זרועי. "שנסתובב ברחבה כדי למצוא מקום טוב יותר?"
התחלנו לטייל, אבל אי הנוחות שלי הלכה וגברה. הייתה לי התחושה המטרידה שעוקבים אחריי, או שמישהו שלא יכולתי לראותו צופה בי. התחלתי להיות מודעת לעצמי ועצבנית, כי ידעתי שמי שבוחן אותי עושה זאת ברמה עמוקה. ההתרגשות בפארק לא גרמה לי לשכוח כלל את לה קטלינה, אבל זה היה משהו אחר שלא קשור לנקמה של לה קטלינה.
הסתכלתי על האנשים שישבו, או על אלה שעמדו על הספסלים כדי לראות את הנגנים, אבל לא זיהיתי אף אחד. ראיתי ילדים עם אמהותיהם, בני נוער בדייטים, אישה מבוגרת עם ג'נטלמן. אחר כך הייתה אישה חזקה ומושכת בגיל העמידה, שנשאה תיק קניות רשת המלא בחבילות. לא ראיתי שום דבר יוצא דופן.
הלהקה החלה לנגן. הם נשמעו מזייפים. הם ניגנו את ואלס וינה מאת שטראוס, שהיה אחד הקטעים החביבים על אמי. היא ניגנה אותו שוב ושוב על הפסנתר, כך שהוא נחקק בזכרוני. הרהרתי [mulling] בשאלה איך ראוי היה לנגן, כשגבר ניגש לקרלוס והחל לדבר איתו. בהתחלה לא שמתי לב, כי הייתי שקועה במציאת ליקויים אצל הנגנים, אבל כשהסתובבתי וראיתי את הפרצוף המוכר, חבוי כמעט לגמרי על ידי סומבררו, פי נפער.
"אמיליטו," קראתי. "מה אתה עושה כאן? האם זה באמת אתה?"
עמדנו שם לרגע ובהינו זה בזה. דמעות עלו בעיניי, כי חשבתי שלעולם לא אראה אותו שוב.
"מתמכרת [Indulging] כרגיל," אמר והוסיף קריצה שטנית [devilishly], "האם התאמנת במה שלימדתי אותך?"
"לא", התוודיתי, "אבל אני הולכת לאוניברסיטה כפי שהמלצת."
אמיליטו הנהן. הוא לחש משהו לקרלוס שפתאום התנצל ואמר שעליו ללכת כי יש לו משימה דחופה [an errand to run], אבל הוא יצטרף אלינו אחר כך. שמחתי כל כך לראות את אמיליטו שבקושי שמעתי מה קרלוס אומר. התחלתי ללכת אחריו כשהוא עזב, אבל אמיליטו אחז בזרועי כדי לעצור אותי.
"תני לו ללכת, יקירתי. האם את לא נהנית מחברתי?" הוא נשמע מרוגז כמעט כמו ילד שעומד להינטש.
הוא הוליך אותי בכיוון ההפוך, לעבר ספסל אחר, מרוחק יותר מהתזמורת. הסתובבתי כדי לראות אם אוכל לתפוס מבט על קרלוס כדי לבקש ממנו שלא ישאיר אותי לבד בעיר לא ידועה, אבל הוא כבר נעלם בקהל.
"את תפגשי אותו אחר כך," הבטיח לי אמיליטו, "עכשיו, מה לגבי התרגיל [פרקטיקה] שלך של יקוש עם הכפיל?"
"למה אתה מתכוון?"
"יקוש עם הכפיל," הוא חזר תוך הבעת קוצר רוח עם קליק של הלשון. "האם התאמנת בזה?"
לא ידעתי מה לומר. ניסיתי להיזכר מה הוא לימד אותי ביחס לנושא הזה, אבל דעתי [מיינד] היתה גוש של בלבול. הסתכלתי על עיניו הרחבות כעיני הלמור [lemur, סוג של קוף קטן החי באי מדגסקר, בעל עיניים גדולות] והבחנתי [noted] באכזבה שבהן. רציתי להגיד שהבנתי למה הוא מתכוון ושאני מתאמנת בחריצות כל יום, אבל זה יהיה חוסר יושר, אז אמרתי, "אני באמת [honestly] לא יודעת אם ביצעתי יקוש עם הכפיל".
הוא המליץ לי להישען לאחור על הספסל, לעצום עיניים ולנסות להיזכר מה הוא לימד אותי בנושא זה.
"האם את זוכרת איך למצוא דברים, איך לבצע דברים, איך להזיז דברים עם כוח הנובע משקט פנימי ומעבר לו [from inner silence and beyond]?" הוא הציע [suggested, גם סוגסטיה הפנוטית].
עצמתי את עיניי וניסיתי להסדיר את נשימתי הלא יציבה. ואז, כשנסחפתי [drifted off] למצב נינוח, נזכרתי במשהו שאמיליטו אמר לפני זמן רב כשגרתי בעצים שבטיפולו. התלוננתי שמכיוון שלא יכולתי לעזוב את הבית שעל העץ, בהתאם להסכם בינינו, לא יכולתי לתרגל את צורות אמנות הלחימה שקלרה לימדה אותי. לשם כך הייתי זקוקה למרחב רב, ורצוי רצפת עץ קשה.
"תרגלי אומנויות לחימה עם הכפיל שלך," המליץ אמיליטו. "בכל מקרה, זהו הסוג [sort] הטוב ביותר לתרגול."
"כיצד אוכל לתרגל אומנויות לחימה עם הכפיל שלי, כשאני אפילו לא יכולה לעזוב את בית העץ?" שאלתי.
אמיליטו צחק ולתדהמתי ביצע סידרה של תנועות גוף הכי רבות-חן [graceful] והכי בלתי אפשריות שאי פעם ראיתי. ממש שם, מתחת לבית העץ, אמיליטו התהפך לאחור ואחר כך לרוחב במעגלים, מסובב את גופו במישור אופקי כמו פריזבי. ידעתי שהוא לא משתמש בגלגלות או בחבלים, או בסרט מהיר במיוחד כדי להאיץ את תנועותיו, כפי שעשו בסרטי אומנויות לחימה כדי ליצור רושם של שחקנים הממרים [defying] את כוח הכבידה. הצפייה בתנועותיו הנהדרות [superb] של אמיליטו מבית העץ הייתה תענוג צרוף. מדוע הוא לא לימד אותי לפני כן? התלוננתי. עכשיו, שלא יכולתי לעזוב את העצים, היה מאוחר מדי ללמוד איך להסתחרר באוויר.
"תרגלי את התנועות האלה עם הכפיל שלך," הוא חזר, ושוב הראה לי את תנועת הסחרור לרוחב [lateral spinning motion].
"אבל איך אני מתרגלת את זה בלי ליפול מהעץ?" שאלתי.
"השתמשי בדימיון [imagination] שלך והתכווני זאת [intend it]," הוא אמר. "כוונה, כוונה, כוונה," הוא צווח כמו צרחת ציפור [called out in a shrill bird like squawk] תוך שהוא צועד לעבר הבית.
באותו לילה, ובכל הלילות שלאחר מכן, במשך מספר שבועות, לפני שהייתי נרדמת, דמיינתי [visualized] את התנועות שאמיליטו הדגים. ראיתי את עצמי עושה אותן שוב ושוב עד שמצאתי את עצמי עושה אותן בחלומותיי. אחרי מידה מסוימת של תרגול, גוף החלום שלי יכול היה לנוע בכל דרך שרציתי [any way I willed it to]. גיליתי שאני יכולה לעשות את ההתהפכויות [flips] וההתכופפויות לאחור [back bends] המורכבות ביותר. יכולתי לזנק מהאדמה לבית העץ ולחזור למטה בניתור בודד, מבלי להשתמש בגלגלות [pulleys] ובחבלים, אלא באנרגיה מאמצע גופי [from my midsection]. ויכולתי לעשות דבר שתמיד רציתי לעשות, אבל אף פעם לא הצלחתי להשיג עם גוף העירות [waking body] שלי, לא משנה כמה נמתחתי, וזה לגעת עם סנטרי באצבעות רגלי. לאחר מכן אמיליטו היה מראה לי על בסיס קבוע תנועות, אותן הייתי מתרגלת תחילה על ידי הדמייתן [visualizing them], ולאחר מכן על ידי חזרה עליהן שוב ושוב עד שיכולתי לבצען בחלימה שלי.
פקחתי את עיניי וסיפרתי לאמיליטו את מה שזכרתי; שבזמן שהייתי בבית על העץ, התאמנתי בסדרות ארוכות של תנועות, משלבת את טכניקות האנטי-כבידה [gravity defying techniques] שהוא הראה לי, בתבניות חדשות, כדי שבכל לילה אחלום על ביצוע שילובי תנועות.
"זהו יקוש עם הכפיל," אמר אמיליטו מרוצה. "זוהי שליחת הכפיל החוצה כסייר [scout], כדי לעשות סדר בדברים [to put things in order]. ואז כאשר את עושה את זה [במציאות?], זה קלי-קלות [cinch], כי האנרגיה כבר נפרשה [deployed] כדי ליצור תוצאה מסוימת. השאר הולך בעקבותיה [follows, בעקבות האנרגיה, כנראה] מעצמו."
הבנתי שלמרות השכל שלי, זו הדרך שבה עשיתי כמעט הכל, החל מתרגול של תנועות באומנויות לחימה, ועד לכתיבת עבודת סיסמטר, או מתן דיווח בכיתה [הרצאה, כנראה], עיצוב שמלה, או כתיבת פואמה, או הכנת תבשיל. בציות לדפוס שלמדתי בהדרכתו של אמיליטו, תמיד יצרתי את הצורה [set up the form] בלילה, במצב רגוע ושקט. הנחתי את היסוד [laid the foundation] ודמיינתי [imagined] את עצמי חווה [going through] את התנועות הכרוכות בעשיית הדבר המסוים הזה.
לדוגמה, אם עמדתי להכין שמלה, הייתי עוברת [go through, חווה] את כל השלבים בסדר המדויק שהייתי צריכה לעשות אותם. הייתי רואה את עצמי בוחרת את החומר המתאים, מקפלת אותו, חותכת אותו, לוקחת את החלקים לפי הסדר הנכון ותופרת אותם יחדיו. הייתי רואה איזו דרך תהיה טובה יותר ועושה שינויים אם צריך, על ידי חזרה על הסידרה בסדר אחר. קול היה אומר לי אם יש דרך טובה יותר לעשות את זה, וכאשר הייתי מסיימת אותה, בצורה החסכונית והיעילה ביותר, בכל פעם שהרגשתי שהיה זה הזמן הנכון, הייתי מאפשרת לפעילות להתפתח לכדי השלמתה [unfold to its completion]. זה היה כאילו הדבר כבר נעשה, ואני הייתי רק הגורם הפעיל [agent, הסוכנת] שעובר [חווה] בשקט את התנועות המוציאות לפועל שלו [silently going through the motions of its execution].
אותו דבר היה קורה אם הייתי צריכה לתת דיווח [כנראה להרצות] באחד השיעורים שלי. הייתי מדמיינת [visualize] את עצמי כותבת את המאמר בזמן שינה קלה. או ליתר דיוק, הייתי מרוקנת [blank] את דעתי [את המיינד שלי] ומשהו היה מבודד נושא ואומר לי כיצד לארגן [organize] אותו בצורה הכי מדויקת ומובנת. כשהוא היה גמור [arranged, מאורגן, מסודר], הייתי כותבת אותו [put down] על נייר בדיוק כמו שכתבתי אותו עם גוף החלום שלי.
הבנתי שהשנים שבהן ביצעתי את עבודת הסיכום איפשרו לי לדמיין [visualize] בפירוט סצנות שלמות ורצפים [sequences, סדרות] ארוכים ללא קושי כלל. משהו היה אומר לי מה לומר או לעשות, והייתי רואה ושומעת את עצמי אומרת ועושה את זה. ואז, כשהגיע הזמן לתת את הדיווח [ההרצאה, כנראה], או לבצע את הפעילות, פעלתי [proceeded, התנהלתי] כאילו היא כבר הושלמה.
"יקוש עם הכפיל הוא שימושי [comes in handy] כשאת הולכת לבית הספר," אמר אמיליטו לאחר שהסברתי לו איך אני מתנהלת. "הוא עוקף את המחשבה והולך ישירות למקור [source] האנרגיה שמאפשר[ת?] לנו לפעול בצורה הכי יעילה."
"אני מניחה שאני אכן עושה שימוש בכוונה [use intent]," אמרתי. "אם אני צריכה למצוא משהו, כמו חולצה ספציפית שתתאים לחצאית, אני אומרת בקול רם "אני צריכה חולצה", או" מצא לי את החולצה המושלמת," והכוח [force] שם בחוץ מציב אותה לפניי, בכך שהוא גורם לי להיתקל [encounter] בה מתישהו במהלך האירועים. אני לא צריכה לעשות כלום. הוא מביא את זה [it, הדבר, או את השמלה] אליי."
אמיליטו אמר שזוהי אמנות הייקוש: להגיע לנקודה בה לא עושים דבר, אלא מאפשרים לעוצמת הכוונה לשנות את המציאות בכזו עדינות, שהפריטים שאותם אנו מתכוונים [the intended items] מופיעים כמרכיבים [יסודיים?] [elements] בחיי היומיום שלנו. זהו תהליך הרמוני של שינוי תפיסה באמצעות כוח הכוונה; דבר כל כך מסתורי ועדין [subtle] שנראה כאילו הוא מגיע משום מקום [או מן האין, comes out of nowhere]. אמיליטו הדגיש שהכוח הזה מגיב [responds, נענה?] רק לאנשים שהם ללא-רבב בחיי היומיום שלהם, ואם אין להם שום היצמדות [attachment, אחיזה רגשית] לדברים. הרגשות של ייאוש, או היצמדות [clinging], או חמדנות [greed], או צורך [need], יסכלו [thwart, יכשילו] את הזרימה החופשית של האנרגיה הנדרשת בכדי שהכוונה תגיב [responds, תיענה?] להכרזה [bidding, הצעת מחיר, הוראה, פקודה] השקטה שלנו.
"את בטח מספיק חסרת רבב," אמר אמיליטו, "אם את יכולה לייקש עם הכפיל באמצעות עוצמת הכוונה. או אולי את בבת עינו של מישהו [the apple ot someone's eye], ומישהו משאיל לך את עוצמתו."
"למה אתה מתכוון?" שאלתי. "מי הם שיעניקו לי את עוצמתם? נלידה?”
"אני לא מדבר על נלידה," אמר אמיליטו. "היא משגיחה עלייך, לראות שאת לא סוטה מהדרך. מה שתיארת נשמע כמו משהו אחר."
הוא רחרח את האוויר כמה פעמים, כאילו ניסה לקבוע משהו. בעצם, הוא רחרח בכל הכיוונים, כאילו הוא מריח משהו לא מוחשי [intangible].
"מה אתה עושה, אמיליטו?" שאלתי. "האם שכחתי לשים הבוקר דיאודורנט?"
"אם כן, לא הייתי יודע על כך," הוא אמר. "אני מעוניין לקבוע מי הם אלה שמשאילים לך את עוצמתם?"
"אולי זהו מר אבלאר, הנגואל חואן מטוס, או הנגואל החדש, קרלוס".
"חואן מאטוס הוא המורה שלך, נכון," אמר אמיליטו. "אבל הוא די קמצן לגבי עוצמתו. הוא לא היה משאיל לך אותה סתם ככה [for the hell of it], וקרלוס אחראי על הובלתך אל החירות. אבל זה מריח כמו משהו אחר. כאילו מישהו עשה לך מתנה. ואת אפילו לא יודעת את זה."
פתאום פחדתי, חשתי במשהו שהוא מעבר למילים. זה היה כל כך אפל [dark], שהוא הגיע מהאפילה [darkness] עצמה.
"מישהו לימד אותך דברים בלילה," הכריז אמיליטו כמו אורקל [oracle]. "ואני יודע מי זה חייב להיות."
"מי, אמיליטו. תגיד לי."
"זה לא מסמכותי להלשין [to spill the beans, לגלות את הסוד]," הוא אמר, "אם המיטיב האמיתי שלך רוצה לחשוף את עצמו, אז שיהיה. אם לא, תני לזה להישאר בסוד."
עם איזכור המילה 'סוד' הרגשתי [registered, רשמתי] צמרמורת. כל גופי רעד, ממח העצמות שלי והחוצה. חוויתי מה שדון חואן כינה 'צמרמורת הלוחם' [warrior's shiver]. הוא אמר שזה קורה כשכוח מניע את הגוף האתרי ישירות ובעוצמה כה רבה, עד שזה נרשם [registered, נחווה] על ידי הגוף הפיזי.
"האם אתה לא יכול להגיד לי למי אתה מתייחס, אמיליטו. עכשיו אני פוחדת אפילו ללכת לישון בלילה."
"ואת אמורה לפחד," הוא אמר ברצינות. "מישהו הראה לך כיצד לתפעל [manipulate] את הכוונה. אבל לא רק מצמרות העצים, אלא מהרמות העמוקות ביותר שמעבר [of the beyond]."
"אז איך זה שאני לא זוכרת או אפילו יודעת על מה אתה מדבר?" שאלתי, "ואיך זה שאני עדיין כזו אפס מאופס [shitbird, אדם חסר ערך שאינו מודע לחוסר הערך שלו]."
"כי המישהו הזה מלמד את הכפיל שלך ישירות. הוא חמקמק [sneaky] מאוד. עליו לבוא בזמן שאת בשינה עמוקה. בגלל זה את לא זוכרת, ובגלל זה את לא יכולה להרשות לעצמך להתמכר כל כך. אם היתה לך קצת יותר אנרגיה, היית מודעת, והיית יודעת על מי אני מדבר, כי הכפיל שלך כבר מכיר אותו מקרוב [intimately]."
"אותו? האם זה הוא?"
עדיין חשבתי שזו אולי נלידה, אבל בכל פעם שהיא מופיעה בחלומות שלי, אני בדרך כלל מודעת לנוכחותה. אין בה שום דבר סודי. להיפך, היא פתוחה ועליזה [light hearted], עד כדי כמעט מטפחת [nurturing, מזינה] בצורה אדישה [indifferent, שוות נפש]. הכוח האחר הזה נשמע מאיים [sinister, מרושע, נמצא בצד שמאל] מדי. לא התענגתי על הרעיון שמישהו או משהו עושה מניפולציות לאנרגיה שלי בזמן שאני ישנה. במיוחד לא דמות גברית.
"מאיים [sinister] זה מדויק", אמר אמיליטו תוך הגזמה כה גדולה של צמרמורת הלוחם, שגופו רטט מכף רגל ועד ראש. זה היה כל כך מצחיק עד שצחקתי מרוב עצבנות. "התעלומה האמיתית היא מדוע שיהיה לו עניין כה רב בלחבב אותך [in the likes of you, או בדברים שאת מחבבת?]?"
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," אמרתי. "אף אחד לא מתעניין בי. זו בדיוק הבעיה. אני באמת חתיכת חרה חסרת חשיבות שכולם מתעלמים ממנה."
אמרתי זאת עם כל הרחמים העצמיים שיכולתי לגייס, כי הרגשתי שננטשתי על ידי אמיליטו, נלידה, קלרה ודון חואן.
"רגע, רגע, שוכנת עצים, בואי נוותר על החרה הזה של רחמים עצמיים," אמר אמיליטו בדחיפה [nudge] שכמעט הפילה אותי מהספסל. "אף אחד לא נטש אותך. יש לך את הדרך שלך, והיא לא כאן איתנו. כל מה שאנחנו מלמדים אותך חייב להיות לגוף החלום, או לכפיל, שלך, ואין הכרח שתהיי במקסיקו בשביל זה."
"למה לא?"
"שאלה טיפשית," אמר אמיליטו. "כי כפי שאת יודעת טוב מאוד, גוף החלום אינו כבול [bound] למרחב ולזמן. אנו יכולים להיפגש בכל מקום ובכל זמן, אפילו בעיר המלאכים."
הדרך בה הוא אמר זאת, גרמה ללוס אנג'לס להישמע לגמרי מקסימה [enchanting].
"אני יודעת את זה, אמיליטו. מה שהתכוונתי לומר היה, למה אתה צריך ללמד את הכפיל, למה אינך יכול פשוט ללמד את הגוף הפיזי שלי ישירות, כמו שנהגת לעשות. למה אני לא יכולה להישאר כאן בגוואדלחרה איתך."
אמיליטו נתן בי מבט מדומה של אימה. "מה את מתכננת?" הוא אמר ועבר לצד שלו של הספסל, ''ומה גורם לך לחשוב שאי פעם לימדתי את גופך הפיזי? האם את יודעת משהו שאני לא יודע?"
"לא, אני לא מתכוונת לזה ככה. אני יודעת שאתה מעבר לכל השטויות האלה של גבר-אישה, וכך גם אני. אני פשוט לא אוהבת להיות לבד בלוס אנג'לס, רחוקה מכולכם."
"את לא לבדך, עכשיו שפגשת את קרלוס, הנגואל הצעיר," אמר אמיליטו. "הוא ישגיח [look out] עלייך. ואנחנו, השאר, תמיד מודעים לנוכחותך."
"אתה מתכוון שאתם רואים אותי?"
"כמובן, אנו רואים את גוף האנרגיה שלך, ואנו יודעים את מחשבותיך הפנימיות ביותר."
הוא הרים גבה ונענע בראשו, "אז עדיף שתמשיכי לבצע את עבודת הסיכום. ככל שכוונתך מתחזקת, כך את צריכה להיות טהורה יותר [purer]."
סיפרתי לאמיליטו על משהו שהטריד אותי. היתה לי עבודה במשרה חלקית בחברת הקלדות בתקופת הלימודים בבית הספר, ובכל פעם שהחניתי את מכוניתי כדי ללכת לעבודה, היה מחכה בפינה צעיר, מעט מפגר ואולי חסר בית, ושואל אם הוא יכול לנקות את השמשות שלי תמורת קצת כסף. במשך זמן מה פשוט נתתי לו לנקות אותן ונתתי לו בתמורה כמה דולרים. אבל מכיוון שנסעתי לשם ארבע או חמש פעמים בשבוע, לא הייתי צריכה ניקוי של השמשות בכל פעם, אז הייתי אומרת, לא תודה. לפעמים ריחמתי עליו ובכל מקרה נתתי לו קצת כסף. במיוחד אחרי שהוא אמר לי שהוא צריך להיזהר במה שהוא אוכל כי הוא סובל מכיבים בקיבה.
המחשבה שיש לו כיבים מדממים, כמו שהיה לאחי הגדול כנער, הפכה את המצב ליותר נוגע ללב. רציתי לתת לו את כל הכסף שהיה לי, אך בתקופה זו חייתי על תקציב סטודנט דחוק והייתי חייבת להשגיח על הוצאותיי, ולא רציתי ניקוי של החלונות שלי, אז לא ידעתי מה לעשות. זה הגיע למצב שחששתי לנסוע עד לחניון של העבודה שלי, כי לא רציתי לראות את האדם הזה.
כדי להימנע מלפגוש בו, הרחקתי לכת עד כדי כך שהחניתי בהמשך הרחוב, אבל הוא היה בכל זאת מוצא אותי בדרך הביתה. הוא היה אומר, "הנה החברה הגברת שלי", בטון כל כך נעים שגרם לי להרגיש כמו חולדה אם לא נתתי לו בכלל כסף, ולכעוס אם כן נתתי. חשתי כזו אשמה וכזו מוטרדות מהשגרה הזו, שיום אחד עצרתי בדרכי, במקום שלא ראו אותי, ואמרתי בקול רם: "די, מספיק, אני לעולם לא רוצה לראות את האדם הזה שוב."
למחרת הוקל לי לראות שהצעיר לא נמצא בפינת הרחוב. אבל לא חשבתי על כך, וציפיתי שאראה אותו שם למחרת. אבל הוא לא הופיע. חשבתי שהוא בחופשה, אם כי איפה או איך, לא הצלחתי להבין. לאחר שבוע שלא ראיתי אותו, חששתי שהוא עלול להיות חולה והרגשתי אשמה כפליים. הזמן עבר והצעיר לא חזר. למעשה, מעולם לא ראיתי אותו שוב.
כשסיימתי את התיאור, אמיליטו הניד בראשו. "עכשיו אני בטוח שמישהו לימד אותך ליקש עם הכפיל. הדברים האלה לא קורים סתם ככה."
"מה לדעתך קרה לאיש ההוא, אמיליטו?" שאלתי בדאגה. "מדוע הוא לא חזר מעולם?"
"זה לא משנה מה קרה לו," אמר אמיליטו. "הוא אולי יצא לחופשה, כמו שהיית רוצה להאמין; או שהוא אולי נפגע ממכונית בזמן שהוא שטף שמשה; או אולי הוא עבר לפינת רחוב שבה העסק היה טוב יותר. או אולי הוא מת מהכיבים שלו או מתת תזונה. מה שקרה לו, זה לא הנושא כאן."
"מה אתה אומר?" שאלתי. "מה הנושא?"
"העובדה שמעולם לא ראית אותו [laid eyes on him , הנחת את עינייך עליו] שוב, פירושה שהיית מסוגלת לשנות את זרימת הכוונה [the flow of intent]. על ידי הבעת תשוקתך בקול את הזזת [moved, הנעת, העברת] משהו. הכוונה שלך הזיזה את אותו צעיר הלאה [moved away, סילקה] מפינת הרחוב ההיא. איך או למה [to what] הוא עבר, זה לא משנה.
"לא רציתי שהוא ייפגע," מחיתי. "פשוט לא רציתי שהוא ימשיך להטריד אותי. אתה בעצמך אמרת שיוקש לעולם אינו אמור להיות כפוף לשגרה. ולתת לו כסף בכל פעם שראיתי אותו זו הייתה שגרה."
"זה בדיוק מה שאני אומר. הצלחת לשבש שגרה על ידי שינוי זרימת הכוונה. זהו יקוש עם הכפיל. ומישהו לימד אותך איך לעשות את זה."
"אני עדיין לא חושבת שהיה לזה קשר כלשהו אליי," אמרתי. "זה יכול היה להיות צירוף מקרים. סביר שהוא היה צריך ללכת למקום אחר."
"קראי לזה צירוף מקרים, מעשה כשפים [witchcraft], כישוף [sorcery] או כל מה שתרצי," אמר אמיליטו. "הנקודה היא שמעולם לא ראית את הצעיר שוב. למי אכפת [who gives a fig] מהי הסיבה, או באיזה הסבר את רוצה להשתמש. ואי הנוחות שלך היא אינדיקציה לכך שהיתה לך מעורבות בכך, בין אם את מודעת לזה או לֹא."
"מי לדעתך מלמד אותי את זה?" שאלתי, עדיין לא משוכנעת.
"כבר אמרתי לך, לא נתון לשיקול דעתי לומר זאת," הוא ענה. "אבל יש סוד אחר שאני יכול לגלות לך, אם תלכי אחריי."
"אני מעדיפה לחכות לקרלוס שיחזור, אם זה לא משנה לך," אמרתי, חוששת ממה שאמיליטו עשוי לגלות לי.
התזמורת הפסיקה לנגן מזמן. אמיליטו זינק מהספסל ואמר שאנחנו לא יכולים לחכות לקרלוס שיחזור. התחיל להחשיך והוא רצה לקחת אותי לפגוש את חברו [או חברתו] שגר בבית סמוך. הוא הצביע מערבה ואמר שאם נמתח את הצוואר, נוכל לראות את הבית מהמקום שבו עמדנו. יכולתי לראות את פינת מרפסת העץ. רק חלק קטן מהמעקה נראה, והשאר היה מוסתר על ידי הבניינים הסמוכים. להפתעתי הוא הצביע על הבית שמאחורי זה שבפינה; הבית שהיתה בו המרפסת עם הפרחים, זה שכל כך מצא חן בעיניי כשהגעתי לרחבה [plaza].
"מי גר שם?" שאלתי. "והאם אתה בטוח שקרלוס יהיה שם, ממתין לנו."
"גברת יפה," אמר אמיליטו. "ואני בטוח לחלוטין שקרלוס יהיה שם. אבל האם הוא יחכה לנו? בספק רב. הוא כנראה נהנה יותר מדי."
הוא אמר זאת עם קריצת זאב, שרימזה על כל מיני דברים שטניים. חוויתי גל של קנאה שהיה ברור מכדי להסתירו. אמיליטו הניד בראשו, מכיוון שידע שהוא פגע בנקודה כואבת. מהצחקוק שלו יכולתי להבין שהוא העמיד במבחן את טענתי שאני לא-נאחזת ב [detached, מנותקת רגשית מ] היותי אישה; נכשלתי כישלון חרוץ.
הלכנו לבית בשקט. היה לו הילוך שדוני כה בטוח, שנאלצתי להתאמץ לעמוד בקצב שלו, כדי שלא אלך לאיבוד בקהל ואגיע למקום לא ידוע. בדרך הוא אמר שיש לו משהו שהוא רוצה להראות לי, משהו שהוא רק לעיני הכפיל, או גוף החלום, ואנחנו צריכים למהר, כי הדמדומים הם הזמן הטוב ביותר לחזות במראות כאלה.
.
********************* סוף *******************************
הערות ותוספות
22.4.21
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה