יקוש עם הכפיל - פרק 13, טיוטה

 

אפרופו 13:
שאלת טריוויה: 13 מי יודע?

תשובה: 13 שנים ארכה החניכה הרשמית של קסטנדה (עד הקפיצה לתהום ועזיבתם, לכאורה, של דון חואן וחבורתו את העולם)

.

ללא עיכובים נוספים, צלילה ישירה לתוך הפרק.

*****************************

מקומות עוצמה

.

אחר הצהריים הביא הקלה קרירה. דון חואן ואני הלכנו למקום בו התרחשו התפרצויות געשיות לפני מיליוני שנים. האזור היה זרוע בגושי לבה ענקיים ופיסות אובסידיאן [זכוכית געשית] מבריקות שהיו מפוזרות על פני המדבר כמו שטיח אפור מלא גושים [lumpy].

"האינדיאנים היאקים מתיחסים לזה כמקום של עוצמה", העיר דון חואן. "הם אומרים שיש אנרגיה הכלואה בכל סלעי הלבה האלה."

"איזה סוג של אנרגיה?" שאלתי, מנסה להחזיר לעצמי את הנשימה.

"סוג האנרגיה שיכול לגרום לאדם לגלות [discover] דברים השייכים לעבר. כל מה שצריך לעשות זה להרים סלע, להיות שקט, ולהקשיב למסר שלו."

"אתה באמת מאמין שסלעים יכולים לדבר?" שאלתי. "האם זה לא קצת מופרך [far fetched]?"

"אל תאמיני לי," ענה דון חואן. "גלי בעצמך אם זה נכון או לא."

הוא הצביע על גבעה לא רחוקה מהמקום בו היינו. "בואי נלך לראש התל [mound] ההוא. זה המקום הכי טוב להקשיב לסלעים."

הלכנו על פני השטח הלא ישר [uneven, עם עליות וירידות]. למרות שנעלתי זוג נעליים בעלות סוליה עבה של קרפ [crepe], הסלעים וזכוכיות האובסידיאן היו חדים, והאבנים הלא יציבות עשו את ההליכה לקשה. נזהרתי מחלקות קקטוס הטונה בעל הקוצים [thorny spines] שפרצו מבין גושי הסלעים. פעם אמרו לי שה-spines של הקקטוס מסוכנים ביותר, כי הם יכולים להיתקע בגוף ולנוע ללב או אפילו למוח, ולגרום למוות פתאומי. לא ידעתי אם זה נכון או לא, אבל לא התכוונתי להעמיד את התיאוריה במבחן.

כשהגענו לראש הצוק [promontory, הבולט מעל ים או מקווה מים] הייתי חסרת נשימה. התיישבתי לנוח, ולגמתי את הנוף המרהיב. יכולתי לראות את כל עמק המדבר עם הכביש המהיר המפותל שלו, השזור בכיוון דרום-מזרח. הגבעות הסגולות במרחק שכבו כגזרה משוננת הפונה לשמים. משום מקום, לכאורה, עורב בודד עף לעברנו, וקרא בקולו כשהוא עבר מעל ראשינו. דון חואן הרים את מבטו כדי להבחין בכיוון המעוף שלו. הוא עף אל שמש אחר הצהריים.

"האם מעוף העורבים אומר משהו מיוחד?" שאלתי.

"בוודאי [You bet it does]," הוא ענה מסיר את האבק מכובעו. "במיוחד אם יש לך זיקה [affinity, קירבה, דימיון] אליהם. עורבים יכולים להיות נושאי מסרים. אבל קל לשגות בפירוש האותות."

"מה קורה אם אתה טועה בהבנת המסר?" שאלתי.

"כל מיני דברים מצערים," אמר בחגיגיות. "את עלולה לנוע במלוא המהירות קדימה, בעוד את אמורה להישאר במקומך בהמתנה [biding your time]. או שאת עלולה להחמיץ פנייה הולמת [appropriate] בדרך, כי את מהססת לפעול".

"אתה מתכוון שעורב יכול להציל את חייך?" אמרתי.

"הוא יכול," הסכים דון חואן. "עורבים ויישויות אחרות משמשים כמדריכים. הם אומרים למכשף מה לעשות ומתי לעשות זאת. בעולמו של הלוחם, העיתוי הוא מכריע [crucial]. אם מחמיצים את ההזדמנות שלך, ייתכן שהיא לעולם לא תשוב."

הפסקנות שבדבריו עשתה לי צמרמורת. ידעתי למה הוא מתכוון. ישנו מצב של הימצאות מחוץ לסינכרון עם החיים. זו תחושה של חוסר איזון פנימי; של אף פעם לא לתפוס את פסגת הגל ולרכב עליו, אלא תמיד הוא נשבר [מתנפץ] עליך. לכן, במקום נסיעה עוצרת נשימה, מרגישים ממוטטים, מוכרעים [overwhelmed, המומים], כאילו משהו התרסק עליך בכוח מלא כשלא היית מוכן, או כשפחות ציפית לכך.

''לזה אני מתכוון בתזמון," הסכים דון חואן כשתיארתי בפניו את המצב הזה.

"מה גורם למצב זה של היות בחוסר התאמה [out of step, שלא בקצב]?" שאלתי.

"אובדן החיבור שלנו אל הכפיל שלנו," הוא אמר.

"אני לא מבינה. האם אתה יכול להסביר למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון שכשאנו נולדים אנחנו מחוברים באופן מהותי לצד האחר שלנו. קווי התקשורת עם התמונה הרחבה יותר, אם לנסח זאת כך, הם פתוחים. אבל ככל שאנחנו גדלים, אנחנו מנתקים בהדרגה את הקשר הזה ואנחנו חיים רק עם חצי ההוויה שלנו. לכן, אנחנו תמיד בחוסר איזון, ויש לנו את התחושה שחסר לנו משהו [missing something, מציין גם געגוע למשהו]."

דון חואן עצר לרגע, כאילו תהה אם להמשיך או לא. "יש משהו אחר," אמר. "זה קשור לאופן שבו אדם הגיע לעולם [conceived, נעשה לעובר ברחם, כתוצאה מיחסי המין של הוריו]."

"אם אתה מתכוון לספר לי על התיאוריה של ההתעברות המשועממת [bored conception], כבר שמעתי עליה מקלרה."

"ובכן, תשמעי אותה שוב ממני, כי ברור שהיא לא שקעה [sunk in, הוטמעה?]. הצאצאים של כל עשיית אהבה [מין] יהיו מלאי אנרגיה ובעלי העוצמה לחיות ברגע [הזה] [to live in the moment] רק אם שני ההורים היו משולהבים מינית. אם רק להורה אחד היה פרץ של שלהוב [excitation, התרגשות], הטבע האנרגטי של הילד לא יהיה מאוזן, וחלק ממנו יהיה תמיד בפיגור [lag behind]. אם אף אחד מההורים לא חש התרגשות רבה, מה שבדרך כלל הוא המקרה לאחר שנים רבות של חיים משותפים עם מישהו, הילד יהיה מה שאנחנו מכנים 'עיבור משעמם' [bored conception], והוא לא יהיה מסוגל לתפוס [, grasp, לאחוז] אנרגטית את זרימת החיים."

"זה תרחיש עגום," אמרתי. "האם אין שום דבר שאפשר לעשות בנידון. אחרי הכל, אנחנו לא אחראים למה שקרה ברגע ההתעברות שלנו."

"כמובן שישנם גורמים נוספים מלבד הדחף [thrust, נעיצה] האנרגטי הראשוני, וזה האתגר שבכינון מחדש [reestablishing, ביסוס מחדש] של הקשר [link, חולית חיבור] עם הכפיל. כל אחד יכול לעשות זאת, לא משנה באיזו מידת כבדות [lethargically, תרדמת] אנו מתעברים [נעשים לעובר]."

"איך אפשר לכונן מחדש קשר [link] אל הכפיל?" שאלתי.

"על ידי צמצום החשיבות העצמית. על ידי כך שלא מתעסקים בקונקרטיות של הדברים. על ידי שאנו נעשים מופשטים [abstract] בחשיבה ובהתנהגות. על ידי התייחסות לכל דבר כאל התגלמות [manifestation] של אנרגיה, ולא כאל מציאות אובייקטיבית. ההתמקדות בעצמי לוקחת אנרגיה שאותה את צריכה כדי לפעול ביעילות. לדוגמה, להתחרט על פעולות עבר, או להיות מעורב מדי, או מודאג מדי מתוצאה של דבר כלשהו, מכביד על האדם, כך שהוא לא יכול לפעול ביעילות, באופן ספונטני, ובתזמון הנכון."

"מה אם אתה פשוט לא יודע מה לעשות, או מתי לעשות את זה?" אמרתי בנימה מתלוננת.

"את חייבת לעצור ולחכות, עד שתתפסי [catch] את תנועת הדברים [motion of things]," ענה דון חואן. "ולהקשיב לאותות [omens]; לצפות באינדיקציות [סימנים, רמזים] הנפלטות [emitted] מהעולם סביבך. הן פועלות ישירות על גופך האנרגטי. כמובן שבשביל זה את צריכה להיות נזילה לחלוטין ולצמצם את התשוקות [desires] שלך לאפס. את חייבת לא להרגיש שום חיפזון, ולהיות חסרת כל צורך לשלוט [control] או לתמרן [manipulate] דברים. אז את יכולה להקשיב ללחישות העולם. לפעמים אותות אומרים לך איך לעשות משהו. כמו לדוגמה, איזה צמח לקטוף לחולי מסוים. או שהם מנבאים את התוצאה של דרך פעולה. באופן טבעי, גם כוחות אחרים יכולים לספר לך את הדברים האלה.”

"איזה כוחות אחרים?"

"קול הראייה, לדוגמה. הוא מגיע ישירות מהגוף האנרגטי שלך. או שהוא יכול להגיע מיישות אחרת המייעצת לך. בכל מקרה, הוא [קול הראייה] מייעץ לך ממקום שאינו נגיש לגוף הפיזי היומיומי שלך. ואת צריכה לפתוח ערוץ [channel] למקום ההוא."

דון חואן היה רציני בצורה בלתי רגילה, הוא הביט שוב ושוב במורד הגבעה, כאילו חיכה למישהו, או למשהו שיקרה. כמתוך דחף [On an impulse] הוא הרים את זרועותיו מעל ראשו ונמתח. חיקיתי את תנועותיו, שאפשר היה לדמותן לקוף המשתרע [?] [bracketing] על ענפי עצים בלתי נראים. לא יכולתי שלא לשים לב שהשמים היו בצבע כחול כהה [cerulean blue, שמים נקיים], לא אפורים ומעורפלים כמו בלוס אנג'לס, שלפעמים לא רואים את ה-high המתרומם במרחק כמה רחובות משם. השמים היו חופה בלתי חדירה, טהורים וגבישיים. תיארתי לעצמי שאני יכולה לשמוע צלילים ממרחק של קילומטרים רבים, כי לא היה שום דבר באוויר שיחסום את הגלים המגיעים לעברנו.

"שבי כאן קצת, השקיטי את מחשבותיך והאזיני לסלעי הלבה," אמר דון חואן. "אני אלך לצד השני של הגבעה כדי שלא אפריע לריכוז שלך."

"אתה לא תפריע לריכוז שלי," אמרתי, אבל הוא כבר היה מעבר לעיקול. עמדתי ללכת אחריו כשעלה על דעתי שאולי הוא הלך להתפנות מאחורי סלע. החלטתי להישאר במקום ולנסות להקשיב לסלעים, כפי שהוא הציע, אם כי לא היה לי מושג מעורפל למה הוא מתכוון בהאזנה לסלעים, * או מה אני אמורה לשמוע.

לקח לי הרבה זמן להשקיט את מחשבותיי. כעסתי על אמי שלא התרגשה מינית כשהיא עשתה אותי. למרות שנלידה סיפרה לי, בהסתמך על הראייה שלה, שאבי היה מחוץ לעצמו מרוב תשוקה, הוא לא מצא חן בעיני אמי והיא בקושי הרגישה משהו. האשמתי אותה בפגמיי [deficiencies, חסרונותיי], בכך שהייתי תלויה באחרים לרווחתי, מצב נוראי שהייתי מודעת לו היטב. בעודי מהרהרת בכך, נתפסה עיני בחפץ מבריק במרחק של כששה מטרים [20 פיט] לפניי. השמש השתקפה על פיסת זכוכית, או אולי היה זה אובסידיאן, או אפילו פיסת מתכת. כשהבטתי על זה, הדיאלוג הפנימי שלי פסק בהדרגה.

במדבר שבו הכל צחיח, נראה שהשכל משתטח [flatten out], כאילו כדי לשקף [mirror] את פני השטח. הפסגות הפנימיות המשוננות של דאגה ואי שביעות רצון מתמוססות, כך שבפנים ובחוץ אין מחסומים, אין ציפיות, ואין דיעות מוקדמות שיפריעו לזרימה הטבעית של האנרגיה. כשהמשכתי בתרגול ההתבוננות [gazing practice] שלי, חוויתי רגע של שחרור מבורך, כאילו דאגות שהכבידו עליי לפתע הוסרו מעליי. עד לאותו הרגע לא הבנתי את הנטל הנורא שדאגות אודות העצמי מעמיסות עליך. נראה היה הרבה יותר קל, פשוט להרפות [let go], במקום לשאת אותן איתך כמטען [baggage] גדול חסר תועלת.

סרקתי את האדמה עד שמצאתי את מה שחיפשתי. אבן שהייתה ליד האובייקט המבריק, נראתה כמהבהבת [beacon. ייתכן שהכוונה ל-beckon, מזמינה, קוראת] אליי. הרמתי את האבן והבטתי בה. זו הייתה חתיכת לבה רגילה, קלה ונקבובית, אבל איכשהו, פיתחתי קשר [rapport] איתה. זה אולי נשמע מוזר ליצור קשר אוהד [של סימפתיה] עם אובייקט דומם [inanimate], אבל לאבן הזו הייתה תנועה בתוכה. התבוננתי בה; היא הייתה חלקה ועגולה והיו לה כתמים צהובים שבקעו [shooting] מפני השטח השחורים שלה. עקבתי בעיניי אחר הקווים. ואז ראיתי את הזוהר סביבה, זוהר בצבע חום-צהבהב [buff], שנראה ידידותי, ועם זאת, בו זמנית, מדהים [awesome] בחוסר הגיל שלו [agelessness].

בציות להנחיה פנימית, החזקתי את האבן בצמוד לבטני. לא ציפיתי לשמוע שום דבר, כי לא הקשבתי עם האוזניים, ודון חואן לא פירט מה עלי לעשות. אך באופן מפתיע, גוש הלבה החסר צורה מוגדרת [אמורפי] החל לספר לי דברים. אמרתי לעצמי [assured myself] שאני רק מדמיינת את זה, אבל זה לא שינה דבר; בכל מקרה הקשבתי. זה היה סוג של משחק כדי לרצות את דון חואן, כך שיהיה לי משהו לדווח לו אחר כך. שאלתי את האבן במחשבתי מאיפה היא באה, ומיד קיבלתי תחושת עקצוץ חזקה ברחם, ומיד ידעתי דברים על האבן שעבור השכל הרציונלי היו בחזקת אבסורד.

לדוגמא, האבן סיפרה לי על מעמקי האדמה שמשם היא הגיעה, ואמרה שזה כמו רחם. היא נולדה, או ליתר דיוק נפלט [spewed] בכוח אדיר לפני עידנים. היא אמרה לי שהיא חושבת על הזמן במונחים של עידנים, ולא שנים כמו שאנחנו עושים. ובמבט של הטווח הזמני המצומצם שאנו מכנים היסטוריה, חיינו אינם משמעותיים ביחס לעידנים שעברו. היא סיפרה לי על העיוורון שלנו, אותה תפיסת עולם מוטעית חמורה שאנחנו פועלים תחתיה, לפיה אנו חושבים שאנו מתמרנים את הטבע ושולטים בו, בעצמנו ובאחרים. בעוד שבעצם זהו רק תעתוע [mirage], איכות [תכונה] של השתקפות עצמית, ויותר מכל, [תכונה של?] מחסור בזמן.

כשהחזקתי את האבן, הייתה לי תחושה מוזרה של ראיית התמונה הרחבה יותר, בה אני נשלטת, מונעת על ידי כוחות בלתי פוסקים אל עבר הרס בלתי נמנע.

הרגשתי את זה בחלק האמצעי [midsection] שלי, כסדרה של אדוות [ripples] רכות. זו הייתה תנועה עמומה [muffled] שהגיעה מתוך ליבת האבן כשהחזקתי אותה צמודה לבטני. ספגתי את מהות [essence] האבן עד שכל גופי הרגיש כאילו הוא מכוסה בשכבות של רטט עדין. ואז מלנכוליה עמוקה אחזה בי, כששאלות קיומיות הופיעו בזו אחר זו. מדוע אני חיה? מי אני? מה הטעם בכל זה?

למשך זמן מה ישבתי על ראש הגבעה, שבאמצע שום מקום, מהרהרת בחוסר המשמעות [futility] של החיים, כאשר רעד עבר דרכי כמו רעם מתגלגל, שהרעיד אותי עד היסוד. הרגשתי שחרור של הרגשות שלא יכולתי לכנותן-בשם או לבודדן. נזכרתי בדבריה של קלרה; שאין סוף למעיינות ההתמכרות [indulgence, פינוק] של האדם. במקום להילחם או להכיל את הרעד, נתתי לו לעבור עד שהכל נרגע שוב.

הרגשתי מותשת, כאילו הר געש התפרץ והתיז הרים של היצמדות [clinging] ודאגה [concern]. חוויות שלא סיכמתי [בעבודת הסיכום] ביסודיות קלחו בכזו פתאומיות שלא יכולתי לעצור כדי לבחון אותן; אפילו לא היה בידי זמן כדי לבצע את נשימת הטאטוא [sweeping] על מנת לנשוף את ההרגשות ממני והלאה [to breath the feelings away]. הבנתי כיצד המטען של הזיכרון והניסיון גרמו לי להיות כבדה, מגושמת [ponderous], אפופה בחששות [מוטרדות] אודות מה שחשבתי, מה שהרגשתי, מה שרציתי להיות או לא רציתי להיות. הפיברוקים [tabrications] הנפשיים האלה שימשו רק כמשקולות, ולכן מעולם לא הייתי מסונכרנת עם הזמן והחיים.

רציתי לשחרר [let go] כל מה שבתוכי, להשאיר את הכל מאחור, להתחיל מאפס, כדי שאוכל להיות חופשיה, אבל משהו בי לא רצה לשחרר. הוא נצמד לחיים ופחד מאבדון [oblivion, שכחה]. עם זאת, המסר של אבן הלבה היה להשאיר את הדברים כמו שהם; לא לדאוג לעניינים פעוטים [trivialities], לא להשתוקק [ולהתאמץ להשיג דברים, strive], ולא להתערב במהלכם של הדברים [interfere]. הדברים ידאגו לעצמם. לחיות למען היום, מכיוון שמשקל כל האתמולים שלנו יגרור אותנו מטה, ומחשבות על המחר יסיחו אותנו מהתכלית העכשווית. האבן אמרה לי שיש דרך לתפוס [perceive] ללא תחושת בעלות [possessing], וזאת על ידי פשוט לאפשר לחיים לפרוש את עצמם [unfold], להיות מה שהם, מחוצה לי ועם זאת משולבים באופן בלתי נפרד מהעצמי בכל רגע.

הבטתי על האבן והודיתי לה על המסרים שלה. עמדתי להכניס אותה לכיס כדי לקחת אותה איתי כתזכורת לעד כמה חשוב לשחרר, ואז הרגשתי טפיחה על כתף ימין.

"האם לא למדת כלום מפרץ התובנות שלך?" שמעתי קול.

מיד שמטתי את האבן, והרמתי את מבטי בבעתה, מתנשמת במקום לנשום. לפניי הייתה נלידה. חטפתי טלטלה כזו בבטן, שחששתי שאני חייבת ללכת לשירותים בו במקום. נלידה אמרה לי להיכנס מיד למצב של חצי ישיבה, חצי כריעה [kneeling], שהמכשפים משתמשים בו ברגעים של טלטלה גדולה [upheaval]. היא עזרה לי לתחוב את הרגל הימנית שלי מתחת למפשעה [crutch] כשרגל ימין שלי לוחצת על חיץ הנקבים [perineum, האיזור שבין הפות ופי הטבעת]; הברך השמאלית שלי הייתה כפופה והירך והחלק האחורי של השוק היו צמודים לגופי.

"השתמשי בתנוחת הגנה זו בכל פעם שאת מקבלת פחד או טלטלה," היא יעצה.

ישבתי שם כמה רגעים כדי לאסוף את עצמי [compose myself]. הייתה לי הוודאות שנלידה התגשמה [manifested] משום מקום, על צלע הגבעה, כמו התגלות של הבתולה [the apparition of the Virgin, כמו רוח רפאים של אמו של ישו]. ואז קלטתי את האבסורד שבכך, ואמרתי לעצמי שכנראה נלידה חיכתה בצד השני של הגבעה ודון חואן אמר לה איפה למצוא אותי.

"אני אוהבת יותר את ההסבר על הבתולה שהופיעה משום מקום," אמרה נלידה בצחוק. "אני יכולה להיות הבתולה של הלבה. בואי נבנה כאן מערה [grotto, מערה קטנה המשמשת כמקדש, ובד"כ יש בה פסל של הבתולה] במקום הזה. אנשים היו מגיעים מכל מקום כדי לחלוק כבוד [venerate, להעריץ]. כמו שאומר הפתגם," איפה שיש הערצה, אפילו סלעים פולטים אור".

צחקתי מההומור העליז שלה והתחלתי להרגיש יותר בנוח. נלידה התיישבה על סלע סמוך. לא יכולתי שלא לשים לב ללבושה המסוגנן. היא לבשה מכנסי חצאית [culottes] בצבע חאקי, וג'קט תואם, ומגפיים שחורים גבוהים, שהיו עשויים עור נפה [nappa, עור של כבשה או עז] רך. היא נראתה כמו פרסומת למגזין טיולים.

"האם את מקנאת בתלבושת שלי?" היא שאלה, כשהבחינה במבטים החטופים שלי.

הרגשתי שאני מסמיקה. הדבר האחרון שרציתי לעשות היה לקנא בבגדיה של נלידה, אבל משהו בי לא יכול היה שלא. הייתי כל כך מרושלת [dishevelled, פרועת שיער], כל כך מקומטת, שהרגשתי כמו אדמת עשב ליד המראה הקריר [cool] והרענן שלה. איך משהי יכולה להיראות כל כך אלגנטית במדבר? לעולם לא יעלה על דעתי להתלבש יפה כדי להשתולל [romping] בין סלעים וקקטוסים.

"הלוואי שלא הייתי מקנאת כל הזמן," ייבבתי. "אבל אני לא יכולה שלא. כל פעם שאני רואה מישהי עם משהו יקר או נראה טוב, אני גם רוצה את זה."

היא צחקה והזכירה לי שהרגע הקדשתי שעה לטיהור עצמי מתשוקות [desires] והיצמדויות [attachments].

"מה קרה לתובנות הקתרטיות [cathartic, קתרזיס - טיהור והקלה נפשית באמצעות ביטוי פתוח של רגשות חזקים] שלך, עלמה קטנה, גם אני [Me-Too]?" אמרה מחייכת. "טוב, לפחות מבטיך אינם כוללים מפשעות גברים."

"סליחה?! למה שאביט במפשעות גברים?"

נלידה חייכה. "תתפלאי לדעת שנשים רבות מקובעות על החלק האחורי של הגברים [ישבן]. בכל פעם שחלק מהנשים חולפות על פני גבר ברחוב, עיניהן נודדות אוטומטית מטה בכיוון הזה."

"ובכן, בעיניי מפשעות גברים הן החלק הכי פחות מעניין באנטומיה שלהם," אמרתי ברוגז.

"אולי," היא אמרה בנצנוץ, "אבל הטענה שלי היא שעינינו מאומנות לחפש דברים. עבור חלקנו זה פנים יפות או אחוריים [derriere], עבור אחרים זה פריטי לבוש. כולנו אולפנו כמו קופים לתפוס [grasp] ולחמוד דברים."

"אני מניחה שאת צודקת," אמרתי. "אבל אני לא יכולה שלא לרצות את הדברים המרגשים שיש לאחרים."

"האם את לא יודעת שלהיות בעלת רכוש זה לא חשוב", היא אמרה, "אין צורך לשאוף [ולהתאמץ להשיג, strive] או להיאבק [struggle]. הכל דואג לעצמו."

סיפרתי לה איך אמי בילתה את כל חייה במאבק להשיג דברים; כלי חרסינה, רהיטים, קישוטים זולים [knickknacks] לבית. ואם לא היה לה כסף לקנות פריטים מסוימים, מה שהיה בדרך כלל המקרה, היא הרגישה מקופחת ואומללה. תמיד היה המבט הזה של אכזבה וקנאה בעיניה בכל פעם שהלכנו לבקר חברים והיא ראתה משהו בביתם, כמו סט תואם של כלי בישול, או מזוודות תואמות, או כשאחת מחברותיה הופיעה עם שמלה חדשה או מעיל.

"סירבתי לקחת שום דבר שהיא שמרה עבורי כשעזבתי," אמרתי בהתרסה.

"אולי לא לקחת את בדי השולחן הרקומים שלה, שהיא שמרה עבורך לנדוניה," אמרה נלידה, "אבל בהחלט לקחת את הקנאה שלה. היה עדיף שתקחי את המפיות וכלי הכסף ותשאירי את החמדנות מאחור. תחושת החמדנות [coveting, השתוקקות] הזו, היא המורשת שהיא הנחילה לך."

"קל להשאיר מאחור משהו קונקרטי, כמו מפיות," אמרתי. "אלה [דברים] ממשיים. אבל הקנאה איננה ממשית. איך אוכל לשחרר משהו שאינו ממשי?"

"את מתחילה באמצעות עבודת הסיכום," אמרה נלידה.

"כבר סיכמתי את זה וזה לא עבד."

"זה עובד. אבל את ממשיכה לחזור לדברים שהיית צריכה לשחרר מזמן."

"אפילו לא הייתי מודעת לכך שזה עדיין חלק מהמטען [baggage] שלי," אמרתי.

"ובכן עכשיו את מודעת לזה," היא אמרה, "האנרגיה עוזבת דרך העיניים וגם נכנסת דרכן. אז תשלטי במבטים שלך. חשוב מאוד לאמן את העיניים."

"איך אפשר לאמן את העיניים?"

"על ידי הצבת [placing] כל הכוונה שלך על חישול [forging, עיצוב] גוף האנרגיה שלך, ולעולם לא לסטות מתכלית זו," אמרה נלידה. "עבודת הסיכום היא רק ההתחלה. היא מרופפת [loosens] את ההשתייכות [affiliation] שלך לחיי היום יום, ומפחיתה את הכוח שבו אובייקים משפיעים על [impinge] האנרגיה [הבוקעת] מהעיניים שלך. עכשיו השתמשי באנרגיה הנוספת הזו, לא כדי לחזק את הקנאה שלך, אלא כדי לחשל [forge, לעצב] את גוף האנרגיה שלך, את הכפיל [double] שלך. [ע"פי המילון: חישול הוא עיצוב של מתכת על ידי חימומה באש והכאה עליה עם פטיש]

במקום לשקף [reflect] קנאה, השתמשי בעיניים שלך כדי להטעין באנרגיה [energize] את הכפיל. רק עם גוף האנרגיה שלך תוכלי לבצע את המעוף המופשט [abstract flight]."

"למה את קוראת לזה המעוף המופשט?" שאלתי.

"המכשפים מאמינים שיש עוד עולמות [universes] מלבד זה שאליו נולדנו," היא ענתה. "אבל רק מי שאגר מספיק אנרגיה מסוגל לחצות [cross over] ולעבור דרך צמתים שונים."

"במה שונים העולמות האחרים?" שאלתי

"העולם שאליו נולדנו הוא קונקרטי והוא נקבע [determined] על ידי חומרים אורגניים הנשלטים על ידי חוקים פיזיקליים," היא אמרה. "הוא מאורגן באופן עובדתי וליניארי במונחים של זמן ומרחב. אבל עם מספיק אנרגיה אנו מסוגלים לחצות גבולות המפרידים עולמות על גבי עולמות. עולמות בהם האנרגיה היא לא-אורגנית, לא לינארית, אלא מעגלית, תמיד נוכחת וחסרת זמן. העולמות ההם אינם מורכבים מחומר, אלא מאנרגיה ומודעות, ואפשר להיכנס לממלכות [realms] האחרות רק על ידי שניעשה חסרי צורה [formless] ולמעשה [כמעט לגמרי] מופשטים [virtually abstract]. בעיקרון [In essence], אנו נעשים לגוף החלום, והחצייה [crossing over, המעבר] הזה הוא המעוף המופשט. אז אל תבזבזי את האנרגיה שלך על קנאה באובייקטים קונקרטיים, שלעולם אינך יכולה לקחת איתך, אך רק מכבידים עלייך ויגרמו לך להיות מקורקעת [stay put, להישאר במקום]. השתמשי באנרגיה שלך כדי לחשל את גוף האנרגיה שלך, כדי שתוכלי לבצע את המעוף המופשט." [הערת המתרגם: העולם הזה הוא קונקרטי והמעוף הוא מופשט [אבסטרקטי], הפכים]

"איך אני מחשלת את גוף האנרגיה שלי?" שאלתי.

נלידה לא ענתה אלא זימנה אותי עם כיפוף האצבע המורה שלה ללכת אחריה. עזבנו את ראש הגבעה ועצרנו ברחבה, שם היא אמרה לי להדליק אש. לאחר שהיו לנו מספיק עצים, הדלקתי אש עם הגפרורים שלי. רק אז החלה נלידה לדבר איתי שוב, אחרי שהתישבה בנוחות על סלע גדול.

"למעבר כישוף אחד [sorcery pass, אחד מהמעברים הקסומים] יש את הכוונה לחשל את גוף האנרגיה," היא אמרה. "ומתישהו מישהו יראה לך אותו. עכשיו עלינו להשתמש בלהבה כדי לשנות את כיוון העיניים שלך, כדי שהן כבר לא ישקפו [reflect] את הדאגות [concerns, עיסוקים, עניינים] האנושיים, אלא [ישקפו] את גוף החלימה, את עיני הכפיל."

היא אמרה לי להסתכל על הלהבה דרך עפעפים [lids] חצי סגורים, ואז להפנות את ראשי שמאלה ולדמיין [visualize, לראות בעיני רוחי] את האש מגיעה מכיוון זה. לאחר מכן היה עליי להניע את ראשי שוב למרכז, ולהביט בלהבה האמיתית שוב, ולסובב את ראשי שוב שמאלה, ולדמיין [visualize] את הלהבה. אחרי שחזרתי על פעולה זו [repeating], היא אמרה שהקיבעון של עיניי הוסט מהכיוון של חיי היומיום, כך שלדברים של העולם כבר לא תהיה משיכה [pull] כה חזקה עליי.

.

*************** סוף ************************

מוסיקה

עוד גירסת סקסופון של: Love Won't Let Me Wait

הערות ותוספות

7.4.21

זו הזדמנות, לפני שנעבור לפרק הבא, לחזור על דברי אבן הלבה:

.

היא [האבן] סיפרה לי על העיוורון שלנו, אותה תפיסת עולם מוטעית חמורה שאנחנו פועלים תחתיה, לפיה אנו חושבים שאנו מתמרנים את הטבע ושולטים בו, בעצמנו ובאחרים. בעוד שבעצם זהו רק תעתוע [mirage], איכות [תכונה] של השתקפות עצמית, ויותר מכל, [תכונה של?] מחסור בזמן.

.

הרעיון שאנו לא באמת עושים כלום מבצבץ פה ושם בספרות [כמו הסנטימטר המעוקב של המזל  ] וקל לפספס את המסר הזה. לדוגמה, האמירה הבאה, שמרכז הכובד שלה נמצא במקום אחר:

"אף אחד לא עושה כלום לאף אחד, בטח שלא ללוחם". במשפט זה הוא מסתתר לדעתי במקום שהשכל "הישר" אומר לנו שזה לא לגיטי לבודד אותו כך: "אף אחד לא עושה כלום".

=====================