אורחים של החיים
.
נלידה נעמדה, ועם כמה תנועות טאטוא של כף רגלה, כיבתה את האש.
"האם אנו לא אמורים לחכות כאן לדון חואן?" אמרתי.
היא פלטה צחוק שופע חיים. "הוא יידע איפה למצוא אותנו אם הוא ירצה."
עלינו במעלה קניון תלול. הייתי מותשת ולקחתי לגימות אוויר ענקיות.
"אני לא חושבת שאצליח להגיע לפסגה בלי מנוחה," אמרתי.
"אל תהיי כזו חלשלושית [wimp]. האם את לא סקרנית לגלות לאן אני לוקחת אותך?"
"אני צריכה מנוחה," התעקשתי.
"מה שאת צריכה זה לזכור שאת אורחת של הארץ [earth]", אמרה נלידה בזמן שהיא התיישבה על סלע. "אנחנו יכולים לנוח על סלעים, על ידי הישענות על עצים, או פשוט על ידי לחיצת אצבעותינו על מרכז כף היד. אבל אנחנו לא מבינים [realize] שאנחנו יכולים לקבל אנרגיה מדברים קטנים, כי אנחנו חושבים שאנחנו כאן ככובשים של הארץ [earth]."
ישבתי על סלע. מיד הרגשתי חלק מהאנרגיה של הסלע נכנסת לעמוד השדרה דרך הלחץ המופעל על עצם הזנב שלי.
נלידה המשיכה לדבר, "כשאנחנו מרגישים שאנו הבעלים [owners] של אנשים ודברים, אנו בזבזנים ויהירים, אנו כפייתיים והופכים את ההתעללות [maltreatment, הִתְעַמְּרוּת] לסגנון הקיום שלנו."
להפתעתי, הסלע היה נוח ורציתי לשאול את נלידה שאלות, כדי להאריך את רגע המנוחה הזה.
"אני לא חושבת שנוכל להרחיב את מושג הבעלות כך שיכלול אנשים," אמרתי. "זה לא ימי הביניים שבהם גביר פיאודל [feudal lord] הוא הבעלים של אדמתו ונתיניו."
"אל תשלי את עצמך, טאישה. אם שולטת בילדיה; בעלים עדיין מחזיקים בנשותיהם; כומר שולט בקהילתו, והתקשורת מהפנטת [mesmerizes] את ההמונים. העולם שורץ עריצים, אדונים ועבדים."
נלידה אמרה שעדיף לנטוש [abandon] התנהגויות יהירות או כנועות כאלה ולאמץ את התפקיד של אורח צנוע [או ענו, humble guest].
"למה אורח?" שאלתי תוך שינוי ההתמקמות על ספת הסלע.
"אורח הוא חופשי," אמרה נלידה. "לא מצפים ממנו להרבה, והמקום שבו הוא מבקר והאנשים שם אינם תחת מרותו [under his thumb]. הוא לא מצפה לשום דבר, ועם זאת נותנים לו הכל. מכשפים אומרים שזה הופך את המסע לשמח [joyous, מהנה]."
שתקתי. ניסיתי ליישם [apply] את עצתה של נלידה למצב הקיומי שלי. תמיד חשבתי שלרכוש [to be acquisitive, לאגור], להיות תחרותית, וככל שזה אפשרי: לשלוט באנשים, הם סימני היכר לאופי חזק.
"למה לא פשוט לקבל את זה שאין בבעלותנו דבר," אמרה נלידה. "נכון, אנחנו צריכים להשתמש בדברים כדי להיעזר בהם במסע שלנו. אבל שום דבר אינו שלנו על מנת להחזיק בו או לשלוט בו."
"איך את יכולה להגיד את זה?" אמרתי, מרגישה מאוימת. גדלתי בתחושה שאף פעם אין לי מספיק דברים חומריים או מספיק שליטה על חיי. עכשיו המכשפה [sorceress] הזו אומרת שזה מזיק להיות בעל היצמדויות חומריות [material attachments].
כאילו חשה את הסלידה שלי, נלידה יידעה אותי שבניגוד לאיך שזה נראה, מכשפים אינם חומדים [covet] רכוש ולא מנסים לשלוט באנשים.
"למעשה, המכשפים טוענים שאפילו הבגדים שעל הגב שלנו," אמרה בנצנוץ [glint, אולי הכוונה לקריצה?]. "איך משהו יכול להיות שייך לנו כשאין לנו את העוצמה להחזיק אותו?"
"הנעליים שאני לובשת שייכות לי, קניתי אותן בעצמי," אמרתי, נוטלת את תפקיד פרקליטו של השטן.
"ואני מניחה שאת תשמרי אותן למשך שארית חייך, זמן רב אחרי שהם שירתו את מטרתם," לגלגה נלידה בצחוק.
היא צדקה. זה היה בלתי אפשרי עבורי להשליך דבר כלשהו, אפילו כאשר הוא כבר לא תיפקד, או כבר לא היה לי שימוש כלשהו בו.
"זה חסר טעם לדבוק בדברים [cling]," אמרה נלידה בנימה רכה יותר. "איך הבגדים שלך יכולים להיות שייכים לך, כאשר אפילו הגוף הלובש אותם איננו שלך?"
חשבתי שהיא לוקחת את הרעיון של אי-בעלות על שום דבר לקיצוניות [מוגזמת]. התחלתי להגן על העמדה שלי כאילו חיי תלויים בכך. אבל היא רק צחקה עלי.
"כדאי שתזנחי [abandon] כבר מההתחלה את הרעיון שיש לך דברים או שאת בעלת דברים", היא יעצה. "ותאמצי אופן פעולה [mode] חדש של התיחסות לעצמך ולאחרים, שבו שום דבר אינו שלנו, אפילו לא אנחנו [ourselves, עצמנו, העצמי שלנו]. בדרך זו את חותכת דרך [cut through, משתחררת מ?] הבלוף [sham] כאילו יש לך דברים, ומהמעמסה שבשמירה על הרכוש שלך. היוקשים הם נזילים וחסכנים [frugal]. הם חופשיים משעבוד [encumbrances]".
לא אהבתי את מה שהיא אמרה. דימיתי שאדרש להיפטר מהדברים שלי במכירת מוסך [garage sale] ענקית. החסכנות [frugality, אולי הכוונה להסתפקות במועט?] של עולם המכשפים היתה דוחה בעיניי. גדלתי עם הרעיון שיום אחד יהיו לי בית, רהיטים, מכונית ובגדים יפים ומסוגננים. כמתבגרת הייתי מסתכלת על מגזינים של אופנה ומדמיינת שיום אחד אוכל להרשות לעצמי את הבגדים המופיעים בהם. ואני חייבת להודות שהחלום להיות בעלת בית משלי תמיד היה ממש מעל האופק.
"בואי נמשיך ללכת בזמן שאנחנו מדברות," אמרה נלידה וקמה.
היא ליטפה את הסלע שהיא ישבה עליו כאילו היה כלבלב, ואז רחרחה כמה פעמים.
"ההתאמה [adjustment, תיקון] שהמכשפים צריכים לעשות," היא אמרה תוך כדי הליכה, "היא שהם מפסיקים להתייחס לגופם כשלהם, אז אין שום דבר שהם יכולים לאבד, אפילו לא את החיים עצמם".
נלידה הסבירה שאחת המטרות הבסיסיות של הייקוש היא לטפל [care for] בגוף, לא כאובייקט או רכוש, אלא כאורח [guest] זמני. על ידי התיחסות [treating] אליו באופן חסר-רבב, היא אמרה, אנו הופכים אותו לרכב יעיל ביותר למסע שלנו.
"זה אומר שאת לא מתמכרת למזון או לשתיה, או לכל דבר שעושה אותך עייפה, הגורם לך להרגיש שלא בנוח [ill at ease], או חולה, ואת אף פעם לא נזקקת או משתוקקת, כי אין שום דבר שחסר לך".
טענתי שמה שאדם מרגיש הוא תוצאה של הנסיבות שבהן הוא נמצא. יש אנשים, יידעתי אותה, הנולדים לנסיבות חסרות מזל, כמו עוני, והם צריכים להיאבק כדי להתרומם מעליהן.
"זה עשוי להיות נכון," היא הודתה. "אבל ברגע שאדם מסכם [בעבודת הסיכום] את חייו, העוני כבר לא יכול לגעת בו".
"אני לא רואה איך זה יכול להיות נכון," אמרתי.
"מפני שהם פשוט כבר לא שם בכדי שאפשר יהיה לגעת בהם," היא אמרה.
"איך אדם יכול לחיות כך?" טענתי. "לא קיבלתי שמלה חדשה לפני גיל 13 , ולא הייתי מאושרת."
נלידה צחקה על טון הרחמים העצמיים שלי. "את מתכוונת שלבשת את אותה שמלה ישנה במשך שלוש עשרה שנה? זה מדהים."
"לא, כמובן שלא," אמרתי ברוגז. "אני מתכוונת שכל מה שלבשתי עד אז היו העברות מבנות דודי. השמלה החדשה הייתה מתנה ליום ההולדת השלוש עשרה. אני עדיין זוכרת איך אמי לקחה אותי לחנות שמלות כדי לקחת כל שמלה שארצה. כמעט התעלפתי מהמתח שבבחירת השמלה המושלמת, שחשבתי שתצטרך להחזיק מעמד למשך שארית חיי. ידעתי שלעולם לא אקבל שמלה אחרת. לקח לי שעות של מדידה ושל קבלת-החלטות מיסרת, כי היא הייתה חייבת להיות השמלה המושלמת. בנוסף לכל, חששתי שבכל רגע אמי תאבד את סבלנותה ותלך הביתה בלי לקנות לי כלום.
"כשלבסוף בחרתי שמלת קיץ [sundress, חסרת שרוולים] אוורירית [?] [flouncy] בגוון חום-ערמוני וכחול כהה, אמי הביטה בי בפאתטיות ואמרה, 'אל תגידי לי שאת הולכת לבחור את זאת, ואני ידעתי שבחרתי לא נכון. אבל עמדתי על שלי והתעקשתי שאני רוצה את השמלה ההיא ולא אחרת. כשחזרתי הביתה בכיתי כי נראיתי כמו תחפושת [sham] של כיסוי לכרית."
נלידה צחקה עוד יותר והאיצה בי להפסיק לרחם על עצמי. היא אמרה שהתמזל מזלי כי יכולתי להפוך את השמלה הזאת - גם אם היא נראתה כמו כיסוי מיטה - לאובייקט של עוצמה.
"או שיכולת לקרוע אותה לגזרים, ולזרוק אותה לפח," אמרה.
הייתי המומה לשמוע אותה אומרת את זה.
"לעולם לא הייתי יכולה לעשות את זה," אמרתי. "זה היה הדבר החדש היחיד שהיה בבעלותי. חוץ מזה, הייתי צריכה ללבוש אותה למסיבת יום ההולדת שלי.''
"תסתכלי על זה ככה," היא אמרה. "כשאת לא רוצה דבר, זו הפעם היחידה שאת באמת יכולה להיות חופשיה ליהנות מהחיים. את אף פעם לא יודעת מה הולך לקרות אחר כך, אבל מכיוון שאת כבר לא נצמדת [attached] לשום דבר, זה לא משנה; את פשוט נהנית מהנסיעה. זוהי דרך המכשף".
נראה היה לי בלתי אפשרי להגיע למצב של אי-היצמדות [detachment] מושלמת כל כך, והערצתי מאוד את נלידה על שהשיגה הישג זה.
"איך אפשר להתנתק כל כך [become so detached]?" שאלתי. "האם אין זה טבעי לרצות שיהיו לך דברים?"
נלידה הנידה בראשה. "המכשפים אומרים שההיצמדויות [attachments, אחיזות] והתשוקות שלנו הן פקודות מהפנטות [mesmeric commands] ולכן ניתן להפר [brake, לשבור] אותן על ידי מודעות אליהן ושימוש בפקודות מהפנטות אחרות. קחי את עינייך, לדוגמה."
"סליחה?"
"העיניים שלך. האם את מודעת לכך שאת משפשפת אותן כל הזמן?"
אמרתי לה שעיניי מגרדות, כי אני כנראה אלרגית לחלק מהצומח בסביבה, אבל לא הייתי מודעת לכך שאני משפשפת אותן כל הזמן.
"העיניים שלך מגרדות בגלל שאת מגרה אותן על ידי שאת משפשפת אותן. למה שפשוט לא תעזבי אותן בשקט?"
טענתי שאם מגרד בעיניים, זוהי תגובה אוטומטית לשפשף אותן. נלידה הנידה בראשה; עיניה נצצו באור השמש.
"אני מניחה שאת מתייחסת לעיניים רגישות כנכס [asset]," היא העירה. "אבל אני מבטיחה לך שזה לא נכון. אם תפסיקי להיות מוטרדת בהן, הגירוד יעלם."
"איך אוכל לעשות זאת?"
"בכך שתהיי מודעת ליד שלך ותתני לעצמך את הפקודה לא לשפשף אותן," היא אמרה. "בדרך זו, תהיה לך שהות [pause] של רגע כדי לשנות את ההרגל. זה עלול לקחת שבועות, או חודשים, של מאמץ מכוון [deliberate], אך במוקדם או במאוחר הפקודה המהפנטת תופר [תישבר] ולא תוכלי להושיט יד לעינייך מבלי להיות מודעת לכך."
לא יכולתי להבין מדוע היא עושה כזה הר מתלולית, ועמדתי לשלוח יד לעיניי, אבל תפסתי את עצמי. נלידה אמרה שרוב הדברים שאנו עושים הם הרגלים שאנו כבר לא מודעים אליהם, ולכן הם שולטים בנו.
"לקנא, לחמוד, להגיב בצורה מסוימת - כולם מערבים [engage] מודעות שאת עשית לממשית, וכך הם שולטים בהווייתך," היא אמרה.
"אבל את מדברת על הרגשות [feelings]," אמרתי. "איך את יכולה להחליט מה להרגיש?"
"את יכולה לשנות הרגשה באותה צורה שבה את יכולה להפסיק להגזים באכילה או להגזים בשתיה או בעישון, או כל דבר אחר שתרצי לשנות."
נלידה הסבירה שסוד ההצלחה טמון בהיותנו מודעים להתנהגות שאנו רוצים לשנותה, ואז לשנות בהחלטה מודעת [deliberately] את זרימתה על ידי פעולה של אי-עשייה. כאשר אנו משבשים [disrupt] את הזרימה הטבעית של הרגשה או פעולה, אנו מבצעים את מה שהמכשפים מכנים, אי עשייה [not-doing].
"מכשפים מבצעים אי-עשייה כדי להשתנות," היא אמרה. "אבל ראשית עלייך להיות מודעת לדפוס [ההתנהגות], ולשם כך את זקוקה לעבודת סיכום מעמיקה ויסודית. אם, כמו במקרה שלך, למדת להגיב על ידי רחמים על עצמך או קנאה באחרים, אז בכל פעם שההרגשה הזו מגיעה אלייך, [ת]היי מודעת אליה. יקשי את עצמך; מפי [map out] את נקודות החולשה שלך. אז תהיה לך אפשרות להמשיך [בדפוס] או לשנותו. לבסוף, את יכולה להתכוון [intend] להרחיק כל דבר עוד לפני שהוא לוכד [entraps] אותך."
"זה נשמע קל, אבל האם באמת ניתן לשנות הרגל של חיים [life-long habit]?"
"תהיי בטוחה שכן," אמרה נלידה. "אבל זה לוקח הרבה מאוד אנרגיה. עבודת הסיכום עוזרת לך להשיג את האנרגיה הנוספת הדרושה להשגת הישגים בלתי רגילים, כגון: שבירת [הפרת] פקודות מהפנטות של אנשים."
נזכרתי שקלרה אמרה את אותו הדבר.
"הקושי מתעורר כשאנו נעשים אובססיביים והופכים הכל לעשייה אחרת," אמרה נלידה. "את חייבת להתייחס לאי-עשייה כמשחק. בצעי זאת לעתים קרובות מספיק, ותראי שהרגשות ותשוקות הן רק מקומות שבהם צברנו אנרגיה. סלקי [Remove] את האנרגיה הזו ואת מסלקת את התשוקה עצמה."
נלידה קמה ונמתחה. לפחות זה מה שחשבתי שהיא עושה.
"דבר אחר נוסף," היא אמרה, "אי-עשייה לא תעבוד ללא גלימת הביטחון של המכשפים [sorcerers' cloak of confidence]."
נסיתי ככל יכולתי, אך לא יכולתי לזכור שמישהו דיבר על גלימת הביטחון.
"מעבר הכישוף [המעבר הקסום] שהרגע הראיתי לך, מאפשר לגוף האנרגיה שלך להתעטף בגלימה זו," אמרה נלידה.
היא מתחה את זרועותיה לכל צד ונשמה עמוק. אחר כך היא הרימה את זרועותיה לגובה הכתפים וכופפה את מרפקיה [כנראה קיפלה את ידיה אל כתפיה], תוך שהיא שומרת את כפות הידיים כלפי מטה. היא לחצה [squeezed] את השכמות שלה יחדיו בעוד זרועותיה כמעט ולא זזות בכלל. ואז, בזמן שהיא נשפה באטיות ובאופן אחיד, היא הביאה את זרועותיה לפנים והצמידה [?] את כפות ידיה כשקצות אצבעותיה פונות כלפי מעלה.
"מדוע מכנים המכשפים את התנועה הזו, 'גלימת הביטחון'?" שאלתי.
"תנועה זו מהדקת [tightens] את רצועות האנרגיה על פני החזה [across the chest, או לרוחב החזה, או מול החזה]. על ידי דחיפת החזה כלפי חוץ, והשכמות לאחור, קווי האנרגיה הנפולים מתהדקים שוב. מחיצה [bar] זו של גוף האנרגיה לרוחב [או מול] החזה משמשת כמגן. הדברים ניתזים ממנה [bounce off it] וזה נותן תחושה של ביטחון כשניצבים מול עולם העשייה".
חזרתי על תנועה זו מספר פעמים עד שהרגשתי בנוח איתה. עם נחשול [surge] של אנרגיה [בי], עליתי אל ראש הרכס [ridge], מועדת על סלעים רופפים תוך טיפוס בזחילה [scrambled] במעלה השביל. כשהגעתי לפסגה, פלטתי התנשפות לא רצונית. בין העצים השיחיים הגבוהים היה מוסתר קיר אפור גבוה שהתפורר חלקית, וקשת מנופצת המובילה אל תוך הריסות אסיינדה [hacienda, בספרדית: אחוזה או חווה]. יכולתי לראות פסלים ועמודים שבורים על הקרקע. מדרגות מכוסות בעשבים שוטים הובילו לאזור מישורי שהיה פעם חצר מפוארת. הייתה שם אפילו כנסיה שהייתה חלק מהמתחם, ובנייני חוץ משניים רבים שהתקבצו בין החומות. הרגשתי את ליבי קופץ מהתרגשות.
"מה לכל הרוחות עושה כאן אסיינדה כה ענקית?" התנשמתי.
"היא נבנתה לפני מאות שנים והועברה למקום הזה על ידי המכשפים הקדומים," השיבה נלידה. "הפליאה [awe, יראה] שלך נובעת מהאנרגיה שהמכשפים השאירו במקום הזה."
"חכי רגע, נלידה. האם אמרת שהמכשפים העבירו אותה למקום הזה? איך זה היה אפשרי? זה היה מצריך צוות עבודה של אלפי אנשים לפרק את הבניינים המקוריים ולהעביר אותם אבן אחרי אבן על פני השטח הסלעי [rugged] הזה."
נלידה הנידה בראשה, "הם לא פירקו ובנו אותה מחדש", היא אמרה. "המכשפים הקדומים התכוונו [intended] את זה [את העברתה]. הם יכלו לגרום לערים שלמות לזוז [לשנות מקום] פשוט על ידי שימוש בכוונה [intent] שלהם. אסיינדה אחת לא הייתה מאמץ גדול עבורם."
נלידה הציעה שנלך סביב לשטח החיצוני כדי להודיע על נוכחותנו, כי המקום נוטף [ooze] מהכוונה [הרבה] של המכשפים ואנו צריכות להודיע על עצמנו קודם, לפני שנפלוש לתוכו. בזמן שהלכנו היא הדגישה שהבניינים הונחו ביודעין [deliberately] על נקיק אנרגטי באדמה, ולכן הם הדיפו [exuded] עוצמה. העוצמה הזו היא שהעניקה לגופי דחיפה [boost] נוספת, כשלפני כן הוא היה רדום.
"כאשר יש סירקולציה [תנועה חופשית במעגל סגור] של האנרגיה, העייפות עוזבת את הגוף," היא אמרה כשהגענו לחומות שהתפוררו מזמן.
פתאום נלידה פלטה צרחה ששערות זרועותיי נעמדו.
"האם גם אני צריכה לצעוק?" שאלתי בצמרמורת.
"כמובן. את צריכה להודיע לכוונה שאת כאן. אחרת היא עלולה לירוק אותך החוצה. אז גם לא תוכלי לברוח מספיק מהר, אם עוצמת המכשפים הקדומים תפנה כנגדך."
נשמתי עמוק, עמדתי מול הכניסה וצעקתי "כוונה", שלוש פעמים, בקול רם ככל שיכולתי. הד, כאילו המכשפים הקדומים היו צועקים בחזרה, הפך את המקום למפחיד עוד יותר. כשסיימתי לצעוק, נלידה הביטה לתוך עיניי ושאלה אותי איך אני מרגישה. אמרתי לה שיצאתי ממכנסיי מרוב פחד, אבל למרות זאת הרגשתי רעננה לגמרי.
"זה טוב," היא אמרה. "פירוש הדבר שלאנרגיה של המכשפים הקדומים יש השפעה מיטיבה עלייך ואנחנו יכולות להמשיך".
"מה אם הייתי מרגישה עייפה, במקום זאת?" שאלתי.
"היינו צריכות לחזור בדרך בה הגענו, והיית מפסידה את השיעורים הממתינים לך כאן. עכשיו, שבי ותני לשקט לעטוף אותך, כדי שנוכל לעבור דרך השערים [portals]."
שמעתי את נלידה אומרת את זה בעבר פעמים רבות, אבל עדיין לא ידעתי מה המשמעות ברמה המעשית של "לתת לשקט לעטוף אותי". ביקשתי ממנה להיות יותר ספציפית. היא ענתה שזה עתה עשיתי את זה, במידה מסוימת, בעזרת צעקת המכשפים [the sorcerer's cry]. היא פירטה ואמרה שכדי להיות שקט צריך לשחרר את האחיזה [let go] בעצמי, ולשם כך צריך לאחוז במשהו אחר, לדוגמה, באור השמש או בנשימה, או בכוונה עצמה באמצעות צעקת העוצמה [power cry]. באופן זה אנרגיה משתחררת וניתן לרתום את העוצמה [או להירתם לעוצמה]. נלידה הסבירה שחשיפת [unveiling] עוצמה וצבירת עוצמה היו המטרה העיקרית של המכשפים הקדומים.
"ואיך חושפים עוצמה?" שאלתי.
נלידה התיישבה על מדרגה סמוכה בתנוחה שבה השוק הימנית [אולי זו טעות והכוונה לירך?] לפני החזה, כשידיה כרוכות סביב השוק, בזמן שהיא ישבה על רגלה השמאלית הכפופה. היא אמרה לי להיכנס לאותה תנוחת אי-עשייה של המכשפים הקדומים.
"יש הרבה דרכים לפתות [entice] עוצמה", היא פתחה ואמרה, "אבל כולן מסתכמות בדבר אחד, והוא לבצע כל פעולה במודעות. בין אם את יושבת, הולכת, או אוכלת, או מתרגלת את מעברי הכישוף [המעברים הקסומים], כל נשימה שאת נושמת חייבת להיות נשימה לעוצמה [a breath for power]. ואז, בהדרגה, הרוח מתחילה לחשוף את עצמה, וגוף האנרגיה שלך מתעורר. הצעקה [yell] מאפשרת לך לפנות דרך [clear a path] אל הכוונה, וגם מעניקה לגוף האנרגיה שלך טלטלה."
קפצתי ואמרתי שאני מוכנה לחקור את ההריסות ולבחון כמה מהצלמיות שראיתי בחצר. אוּלי הן יצירות מעשה ידי אדם [artifacts] פרה-קולומביאניים, שאוכל לקחת אתי בדרכי חזרה למוזיאון הארכיאולוגי באוניברסיטה. אבל נלידה הייתה קשה.
"שבי. אנחנו פה לא בציד אוצרות או במחקר לצורך עבודת סימסטר."
היא הבטיחה לי שמחקרים כאלה יהיו חסרי משמעות, כי הם לא יעזרו לי במשימתי לחשיפת ורתימת העוצמה. הדברים היחידים שיהיו בעלי ערך כלשהו למטרתנו הנוכחית יהיו שקט ואי היצמדות [detachment, אי-אחיזה, ריחוק רגשי].
"אל תעלי על הסוס הגבוה שלך ותהפכי את זה לעשייה אחרת," הזהירה. "תני לעוצמה לפעול דרכך. ואז הכל ייפול למקומו באופן טבעי."
אמרתי לה שההמלצה שלה מעורפלת מכדי להיות בעלת ערך מעשי כלשהו. היא התכופפה ולחשה שהיא תחשוף את הדבר היחיד שיש לו ערך מעשי כלשהו, כי זהו המפתח לחופש.
"המכשפים הקדומים היו אנשים מאוד פרקטיים," היא אמרה. "למעשה, כל כך פרקטיים, שהם איבדו את עצמם בהליכים [procedures, נהלים]. המכשפים המודרניים ראו שדרך הקדמונים מובילה לחורבן. אז הם בודדו את חוסר הרבב [impeccability] כמדריך היחיד שלהם. ומדוע חוסר הרבב הוא המפתח לחופש?"
נלידה לא חיכתה שאציע תשובה.
"חוסר-רבב הוא הצד השני של הרוח. כמו שני צדדים של מטבע, או שני צדי גבעה".
רציתי לשאול אותה למה היא מתכוונת ב’חוסר-רבב’, אבל היא עצרה אותי בהינף יד. היא שינתה את התנוחה שלה בצורה חלקה: הביאה את ברך שמאל לחזה, והתיישבה על רגלה הכפופה הימנית. חיקיתי אותה. היא פנתה להתבונן בראש הגבעה, שהרגע טיפסנו ממנה מטה.
המכשפים הקדומים יכלו ללכת ישר דרך צלע הגבעה ולנחות בחלקה העליון או בצדה השני, "אמרה נלידה. "הם לא היו צריכים לטפס קודם לפסגה כמו שאנחנו עשינו. הם היו צריכים רק מודעות וכוונה על מנת לשלוט בכיוון הטיסה שלהם. אבל לחלקנו יש פחות אנרגיה, לכן כל הפעולות שלנו צריכות להיות מכוונות כלפי [geared toward] היות ללא רבב. רק בדרך זו נוכל לאגור מספיק עוצמה כדי להשתחרר מהעצמי האישי ולנחות בצד השני של ההר."
נלידה הרימה מקל וציירה עקומה על הקרקע שדמתה למדרון צלע ההר.
"בצד הזה יש חוסר-רבב," היא אמרה והצביעה במקל שלה. "גופנו ומעשינו וכל הדברים שאנו רואים ומרגישים חייבים להיות מכוונים [tuned] עם מודעות ושליטה. בצד השני נמצאת הבנה טהורה שגורמת לנו לנטוש [abandon] את עצמנו. באמצע נמצא מחסום המורכב מדאגה [concern, מוטרדות, אכפתיות] הממסכת הכל. זהו הערפל שיש לטהר כדי לראות את הצד השני בצורה בהירה."
נלידה הצביעה על הקו האמצעי של הציור שלה - החלק הכבד שיצר את צלע ההר. היא אמרה שבמצבנו המהופנט אנו רק רואים את העצמי האישי [the personal self] ומכוונים [direct] הכל להעצמתו [enhancement]. מכיוון שהעצמי [self] הוא השולט במעשינו, הם שטחיים, קלוקלים [shoddy] ומלאים בעצמי. אנו מאמינים שהעצמי הוא אלמותי, וכתוצאה מכך אנו עצלים, כאילו לרשותנו כל הזמן שבעולם. אך ברגע שאנו מבינים שיש משהו מעבר לעצמי, משהו מוסווה [veiled] ומסתורי, אנו מתחילים להפנות את תשומת לבנו ומאמצינו לחשוף [unveil] אותו ולחקור את המסתורין שלו.
"ככל שאדם פחות מדגיש [emphasizes] את העצמי, כך תמריא [soar] הרוח גבוה יותר", אמרה נלידה, "מצד שני, ככל שאנחנו יותר בעלי חשיבות עצמית, כך יותר ניצמד [cling] לרגשות [emotions], לשיפוטים ולרעיונות. סלקי את הדגש מעל העצמי והרוח תמריא."
"האם יש מזמור [chant] או נשימה מיוחדים שאפשר לעשותם כדי להיפטר מהעצמי אחת ולתמיד?" שאלתי,
"איזו שאלה! האם שכחת את עבודת הסיכום? האם איבדת קשר עין עם מעברי הכישוף?"
"לא, התכוונתי רק האם יש דרך קצרה ומהירה יותר. עבודת הסיכום אורכת כל כך הרבה זמן."
"אין קיצורי דרך אל העוצמה," אמרה נלידה, "ועם זאת, כל דבר הוא מועיל כאשר הוא נעשה עם הגישה הנכונה [proper attitude]".
"מה היא הגישה הנכונה?"
"כשאדם היא כנה ואמיתית [truthful, נאמן?] למטרתה; כשהיא לא פועלת למען רווח אישי; כשהיא משוחררת [abandoned] ולא אכפת לה [doesn't care a hoot] לגבי מה קורה לעצמה [כנראה לעצמי שלה], אז ההר של ההשתקפות העצמית נעשה כל כך שקוף עד שהרוח יכולה להיראות".
[המתרגם: כדאי לשים לב להתפתחות מהשתקפות -reflection - לשיקוף - transparent]
נלידה הדגישה שלשחרר [liberate] את גוף האנרגיה ולשאוב [tap] מהרוח היא מטרת המכשפים המודרניים.
"מדוע זו מטרתם?"
"מכיוון שרק החירות יכולה להכניס שמחה ושלווה [ease] לחיינו", אמרה, "רק פעולות טהורות ומתוך ענווה [humble] יכולות למשוך [attract] עוצמה הנדרשת כדי לחתוך דרך השיפוטים והעשייה של הקופים [ape, קופי אדם]."
נלידה הוסיפה שכמו שאנשים לא יודעים לחיות בלי העצמי [the self], המכשפים הקדומים לא ידעו לחיות בלי עוצמה [power]. "למכשפים המודרניים יש אוריינטציה אחרת," אמרה.
"איך הם קשורים [bound]?"
"הם לא מעוניינים בשליטה באנשים; המכשפים המודרניים קשורים לרוח."
במשך זמן מה היינו שקועות בשקט מוחלט, נתתי למקום למלא אותי במטען האנרגטי [vibrant charge] שלו. ואז נעשיתי מודעת לקול הציפורים. אולי הן היו שם כל הזמן, רק שלא שמתי לב אליהן קודם.
"קשה לשחרר [let go]," המשיכה נלידה. "בגלל שאנחנו חוששים שלא יהיה לנו על מה ליפול [nothing to fall back on]. אבל זה רק בגלל שעדיין לא הבנו שהעצמי האישי הוא אשלייתי."
"אז איך בסופו של דבר משחררים?" שאלתי.
"לשחרר [letting go] זה עניין של נטישה [abandon], כשעושים זאת, זה נעשה בבת אחת. עבור חלק מהאנשים זה עשוי לקחת שנים של התלבטות [deliberation, הרהור]; עבור אחרים, זה לוקח רק הבנה [realization] פתאומית. אבל כאשר לבסוף אדם נוטש [משחרר, abandon] את עצמו למען העוצמה, הדבר מביא איתו נזילות שגורמת לפעולות העצמי להיראות משעממות [dull] ומסורבלות [cumbersome] בהשוואה".
נלידה הדגישה כי להשתחרר מהעצמי [letting go of the self] הוא אמנות הייקוש. אין שום חרטות [qualms] בהשלת [dropping, להיפטר מ] העצמי, כי מתברר [למי שעושה זאת] שהוא נטל כבד מדי לנשיאה.
"מדוע העצמי הוא מעמסה?" שאלתי. "האם הוא לא עוזר לנו בחיים שלנו?"
"הוא אמור היה, אבל ברוב המקרים הוא מקור לפחד ולאי שביעות רצון. אם את באמת מקשיבה למונולוג הפנימי שלך, את מבינה שהוא לא יותר מרשימה ארוכה של תלונות או האדרה עצמית [self assertion, התרכזות בעצמך, אגואיזם]. היוקש מכין רשימת מלאי [inventory] של הדיבור הפנימי שלו, בוחן אותה ואז משליך אותה [discards, נפטר ממנה], אני ממליצה שתעשי זאת, כי המונולוג הפנימי מחבר [links] אותך להרגשות השייכות להוריך ולהוריהם לדורותיהם. ואם לא תתפשטי [divest, תפרשי] מהם, הם יאריכו את עצמם אל העתיד, שילכוד [ensnaring] אותך לשארית חייך.
צליל הציפורים פסק. אפילו הרוח הפסיקה לנשוב. אי שם מרחוק שמעתי רשרוש בסבך השיחים; אולי ארנב או לטאה הבורחים ממשהו [scurrying away]. אחר כך שמעתי את קולות הצרצרים והבנתי שגם הם נמצאים תחת כישוף של פקודה מהפנטת [under the spell of a mesmeric command].
"המכשפים, כדי להיות חופשיים, מתנתקים מממורשת האדם, או ממה שאנו מכנים המצב האנושי," המשיכה נלידה. "באמצעות משמעת הם מסלקים את עצמם משרשרת הקיום הקופית [apelike], ללא עתיד או עבר שיכבלו אותם. הבודהיסטים קוראים לזה, 'להשתחרר [liberating] מגלגל החיים'. המכשפים מכנים זאת: להקיא [puking out] את הקיום הקופי שלנו [ape-like existence]."
תחושת אומללות שטפה אותי. ידעתי שאני אבודה. תהליך עבודת הסיכום אין לו סוף. כל מה שעשיתי או הרגשתי או קיוויתי לו היה דלק לעבודת הסיכום. אם לא אפסיק לחלוטין לפעול, אצור הסתבכויות [entanglements] נוספות. תיאורטית יכולתי להעריך את הצורך ב'אי-עשייה', אבל בפועל, עדיין רציתי להיות בשליטה, להיות אהובה ומכובדת על ידי אחרים, להיות בשליטה על חיי. המחשבה שלא להשיג את הדברים האלה, מילאה אותי תסכול.
"בין אם אנו מסכימים עם תורת הכישוף ובין אם לא," המשיכה נלידה, חשה את מצב רוחי, "יש להפסיק את ההשתקפות העצמית, אחרת נבלה את כל קיומנו בניסיון למלא את הציפיות של הורינו ועמיתנו [peers]. וגרוע מכך, ניעשה לרודנים הקטנים [petty tyrants] שאותם אנחנו נאבקים למגר [overthrow]. רק על ידי עזיבת הבית, המשפחה, העבר והעתיד, אנחנו יכולים באמת להיות חופשיים [free]."
שאלתי את נלידה למה היא מתכוונת בעזיבת הבית. אני עזבתי את הבית, ובכל זאת לא הייתי חופשיה.
"זה בגלל שאת עדיין סוחבת איתך את ההרגשות של הוריך," היא אמרה. "את שאפתנית כמו אביך, את מחפשת אהבה כמו אמא שלך; את רוצה הצלחה מיידית ללא מאמץ. את נמצאת בתחרות קטלנית עם האחים שלך, וזה מציב אותך בקונפליקט [at odds] עם כל מי ועם כל מה שסביבך. לכן, דאגות [concerns] אנושיות קרובות אלייך ככל שהן רק יכולות להיות.
"לעזוב את הבית זה לא רק להיפרד [saying goodbye] ממשפחה וחברים, או לשים מרחק ביניכם. [אלא] זה כרוך בוויתור על מקומך בשרשרת המזון הרגשית - הקו המורכב מאבות קדומים וצאצאים. עלייך לוותר על המורשת האנושית [human heritage] שלך ועל התיגמולים [rewards] והביטחון שהיא מעניקה, ולהוציא את עצמך מהביצה הטובענית של העניינים האנושיים [human affairs]. רק כשאת כה מנותקת [detached, חסרת היצמדות רגשית, לא נאחזת] שאת לא עוד כבולה [bound] על ידי עצמי אישי [personal self], את יכולה לומר באמת שאת כבר לא ילדה של הוריך.
"כל עוד אנו לכודים [hooked, כמו על קרס, גם מכורים] לעצמי, אנו [גם] לכודים אל האחרים", היא הדגישה. "רק כשאין לנו דבר, כשאנו לא מצפים לדבר, ואיננו זקוקים לדבר, אז אנו באמת ללא העצמי [without a self]."
"אבל עשיתי את עבודת הסיכום ואני עדיין לכודה [hooked] אל האחרים," קיטרתי.
נלידה קמה והביטה בי במבט מופתע, כאילו הטילה ספק בדבריי.
"את לכודה [hooked] בכוונת המכשפים. כל מה שאת צריכה לעשות זה להשלים איתה [acquiesce to it, לקבל אותה על עצמך]. את התפתחת באמצעות צבירת עוצמה [ונעשית] למשהו אחר. וזו הסיבה שאנו כאן, במקום הזה של המכשפים הקדומים: להוכיח לשכל שלך שאת כבר לא הילדה של הוריך".
"איך אנחנו נעשה את זה?"
"על ידי בחינת הרקע [background] כמו גם החזית [foreground]."
נתתי בנלידה מבט ריק. בלי מילה נוספת, היא קמה וביקשה שאלך אחריה בתוך החצר. עברנו על פני סדרת חדרים זעירים בעלי דלתות שגובהן לא יותר מארבעה רגל [120 ס"מ].
"המכשפים הקדומים בוודאי היו גמדים," מלמלתי.
"תאים לעבודת הסיכום," אמרה נלידה. "אבל אנחנו לא כאן כדי לבצע עבודת סיכום, אלא לתרגל התבוננות, ובאמצעות התבוננות להעביר את נקודת המאסף שלנו למקום של המכשפים הקדומים."
היא אמרה לי לשבת, להישען על הקיר בנוחות. מולי הייתה סדרת עמודים, שבעה ליתר דיוק, מקובצים [cluster, אשכול]. נראה שהם היו, מתישהו, התומכים של גג נמוך או של מזבח גבוה מאוד. הבטתי בהם במשך זמן רב, לא עם עיניי, אלא עם תחושה [feeling] שבקעה [emanated] מהרחם שלי, כמו שאימיליטו לימד אותי. ברגע מסוים הצלחתי להרחיק את העמודים ממני באמצעות המבט שלי. ואז, לפתע, לא העמודים הם שנדחקו, אלא אני הושלכתי [hurled] מעלה ואחורה למרחק רב.
מצאתי את עצמי על ראש גבעה מביטה מטה על העמודים. הם היו בקצה מנהרה ארוכה, זעירים וממוקדים באופן חד [in sharp focus], כאילו הסתכלתי דרך הקצה הלא נכון של משקפת. ואז כל אחד מהעמודים הלך וגבה, עד לגובה השמים. זה היה כאילו רשת [grid] ענקית בעלת סדקים נוצרה לנגד עיניי. העולם, כפי שהוא כרגיל נתפס, התפצל למקטעים [segments, פלחים] כשכל מקטע מופרד על ידי עמוד שחור. הייתי מביטה בשמים ובאותו זמן אל מאחורי השמים, אל תוך האינסוף. ואז העמודים התכווצו עד ששוב הייתי מביטה עליהם חזיתית [head on]. נלידה דחפה קלות את צדי. הבנתי שנפלתי ואולי התעלפתי.
"מה קרה," קראתי, כשאני מתרוממת לישיבה. "היה לי עיוות מוחלט של התפיסה. העמודים האלה היו עצומים ואני הבטתי עליהם מראש גבעה".
"זה לא היה עיוות תפיסתי," הבהירה נלידה כאשר סיפרתי לה מה שראיתי. "מכיוון [או מאז, since] שנכנסת לעולם המכשפים, הפעולות שלך מבוצעות בהקשר [context] אחר, רק השכל שלך מסרב לקבל זאת. אם את רואה רק את מה שהשכל שלך אומר [מספר, tells] לך, הפעולות שלך נוטות להיות רדודות, אקראיות. כדי לראות את ההקשר העמוק, את חייבת לסלק את עצמך מהסביבה המידית [immediate, הקרובה] שלך, וזה בדיוק מה שעשית."
"ספרי לי שוב מה עשיתי."
"הרחבת את שדה הראייה [vision] שלך. מקום העוצמה של המכשפים איפשר לך לעשות את זה. אחרת, לעולם לא היית יודעת מה את ואיפה את נמצאת בכל רגע נתון. לא לראות מאיפה את באה זה אסון [disastrous]."
ביקשתי ממנה להסביר יותר בפירוט מה קרה, כדי שאוכל להבין טוב יותר לאן היא חותרת.
"היית על הצוק והסתכלת מטה על ההריסות, ופתאום מצאת את עצמך יושבת על הסלע הזה ומסתכלת על העמודים. את עשויה לחשוב שרק חלמת שאת יושבת על ראש הגבעה ושהעמודים היו החלום שלך. זה בגלל שהתייחסת להריסות שראית קודם-לכן מהאדמה כממשיות.
מצד שני, את עשויה לזכור שהלכת במורד ההר, אבל אם את לא זוכרת שהתיישבת על הסלע הזה את עלולה לחשוב שאת חולמת עכשיו. הנוף הנשקף מראש הגבעה והחורבות שאת רואה עכשיו שייכים לשתי קליפות [peels] שונות של המציאות.
"האופן שבו ההריסות נראות; עצם קיומן תלוי במיקום נקודת המאסף שלך. היום הצלחת להזיז אותה מעט, כך שראית משתי נקודת מבט שונה."
מה שנלידה אמרה הוא שמה שאנחנו תופסים תלוי [hinges] בקיבולת [capacity] ובעצימות [intensity] של המודעות שלנו. כאשר נקודת המאסף שלנו משנה מעט את מקומה [shifts], כך [זזה] גם התפיסה שלנו את העולם סביבנו. נלידה המשיכה ואמרה שבגלל שאנחנו יכולים להחזיק את נקודת המאסף שלנו מקובעת במקומה [steady], [לכן] אנחנו יכולים להסכים ולדבר על הדברים שאנחנו רואים.
"אבל העולם הוא לא רק מה שאנחנו יכולים להסכים עליו," היא הדגישה. "המכשפים אומרים שיש רמות [levels] רבות למציאות, ועירור גוף האנרגיה שלנו מאפשר לנו לתפוס עם מודעות חדה יותר [keener], כך ששום דבר לא יהיה זהה. התנסית בזאת בעצמך."
נלידה אמרה לי לעיתים קרובות שהעולם הוא חי [alive] ונמצא בשטף מתמיד, אבל נראה היה שאני תמיד מדרדרת [lapse] לתפיסה הרגילה שלו. היא אמרה שזה בגלל שדפוסים מתקבעים ומאוחסנים במחסן עצום של זיכרון על מנת שאפשר יהיה לזמנם [call upon, לשלוף] שוב ושוב. התוצאה היא התחושה שהעולם שאנו תופסים הוא קונקרטי וצפוי [predictable].
"אנו בני האדם מוגבלים ביותר ברפרטואר ההרגשות והפעולות שלנו. את אמורה לדעת זאת מעבודת הסיכום. אנחנו כמו שיכורים ההולכים ישר לבקבוק מבלי לשאול אי פעם למה אנחנו שותים או אפילו האם רצוי לשתות."
היא קבעה שמערכת של דפוסים מוגשת לנו מגיל ינקות והיא מקבלת חיזוקים [reinforced] על ידי פקודות מהפנטות שגורמות לנו לחזור עליהם שוב ושוב.
"אנחנו הופכים להיות מוגבלים כי אנחנו כבר לא מסתכלים על התמונה הגדולה יותר. אנו פשוט מאפשרים לגופנו לנוע לאורך קווי ההתנגדות הנמוכה ביותר, כלומר כל מה שמוכר וידוע לנו. להיות מודע פירושו לאפשר לגוף האנרגיה שלנו לפעול למעננו, ללא קשר למה שלמדנו להחשיב כקל או כמתקבל על הדעת. לאפשר למודעות להנחות אותנו, ניתן להשוואה למצב שבו אלכוהוליסט מסרב לבקבוק, למרות שכל ישותו למדה להשתוקק למשקאות חריפים."
"האם ההשתוקקות שלו תיפסק אי פעם?"
"כן, על ידי ריקון המחסן שלנו באמצעות עבודת הסיכום אנו שוברים את האחיזה שיש לקונקרטי עלינו," אמרה. "יש דרך מהירה יותר. גוף האנרגיה יכול להתעורר פתאום ולראות שהעצמי אינו חשוב. אדם המשחרר את עצמו מהגבולות התוחמים [confines] של ההשתקפות העצמית יתפוס בצורה שונה לחלוטין."
הייתי חייבת להסכים. על ידי עירור גוף האנרגיה שלי, כל הפרספקטיבה שלי שונתה. אולם האפשרות לשינוי קבוע נראתה מזעזעת [?] [staggering], אך עם זאת כדאית. כדי לנקות את הראש [To clear my head] התבוננתי בסלעים.
"האם אני באמת צריכה להשאיר את העולם המוכר מאחור ולהיכנס למציאות מוזרה כלשהי," שאלתי לבסוף.
"את רק צריכה לוותר [relinquish] על המושג [idea, מחשבה, רעיון] שלך אודות העולם. אבל זה הכל [But that is everything]. כי המושגים [ideas, הרעיונות] שלנו הם אלה שמקבעים אותנו והופכים אותנו לקונקרטיים. ולמה, את עשויה לשאול, עלינו לנטוש [forsake] את המושגים שלנו כדי להיות חופשיים? כי המושגים מגבילים, ואילו האנרגיה היא בלתי מוגבלת. כדי להיות אחד עם האנרגיה הטהורה, עלינו לסלק תחילה את מכשול העצמי, כי הוא הערפל [fog] המכסה על הממשי והמיידי באמצעות השקרי [false] והפירוש [interpreted]."
התחלתי לכווץ את השכמות שלי יחדיו כדי לרכוש ביטחון. כשסרקתי את העמודים חוויתי עיוות [distortion] תפיסתי נוסף: הם נראו מתנדנדים ברוח [wind], כשהערתי על כך, נלידה אמרה שתמיד יש עיוותים. החיים הם אנרגיה הנעה ללא חסימות [unfettered], ועם זאת אנו כולאים [imprison] וסוגרים [contain] אותה על ידי סילוק [eliminating] אפשרויות שאינן תואמות את ציפיותינו ההגיוניות [reasonable, המתקבלות על הדעת].
"מי שרואה שהמציאות היא פשוט נקודת מבט [a point of view], פועל ללא סיבה [for no reason, ללא היגיון. אולי הכוונה היא: ללא שימוש בידע המגיע מהשכל, המיינד, אלא בידע שקט], והוא אינו מצפה לתמורה", אמרה נלידה.
"האם אדם כזה לא יהיה בודד נורא?" שאלתי.
"אדם כזה אינו בודד מכיוון שהוא, או היא, התיישרו [aligned, יצרו הישרה של עצמם, התאמה] עם הכוח המניע אותנו ועושה אותנו לשלמים."
"איך אדע אם אני פועלת מתוך הרוח, או למען עצמי?" שאלתי, נותנת לשכמות שלי כיווץ חד.
נלידה נתנה בי מבט קר. "כשאת ממשיכה לפעול ללא רבב, את צוברת עוצמה אישית, כך שלבסוף הרוח וההוויה שלך נעשות לאחד, ואז כל הפעולות שלך הן השתקפות של כוונת הרוח."
.
********************* סוף ************************
מוסיקה
אם אתם כמוני, אז עדיין לא מיציתם את
The time is right
הערות ותוספות
9.4.21
האמנם "אורחים של הארץ"?
זהו הניסוח של טאישה, ממש כמה שורות מתחילת הפרק.
הרושם שמתקבל משאר הספרות הוא שהארץ היא הרוח, ואנו חלק מאותו הדבר (ארץ-רוח). ככל שאני זוכר, זה לא נאמר במפורש.
אם כך, אם אנו חלק מהארץ, כיצד זה שאנו אורחים שלה?
תשובתי:
בהמשך הפרק נאמר:
"נלידה הסבירה שאחת המטרות הבסיסיות של הייקוש היא לטפל [care for] בגוף, לא כאובייקט או רכוש, אלא כאורח [guest] זמני. על ידי התיחסות [treating] אליו באופן חסר-רבב, היא אמרה, אנו הופכים אותו לרכב יעיל ביותר למסע שלנו."
כלומר, הגוף "הפיסי" הוא האורח. ואני מוסיף: הגוף הפיסי הוא אורח על פני האדמה (פני הארץ). המהות שלנו היא חלק ממהות הארץ, מ"פנימיותה".
כלומר, הניסוח שאני מציע:
הגוף "הפיסי" הוא כלי הרכב שלנו במציאות שבה הוא מסוגל לנוע ולהתקיים, כלומר במציאות "הפיסית", שעל פני הארץ.
ניסוח זה משאיר בידינו את הרעיון שבמהותנו אנו חלק מהארץ.
=======================
9.4.21
להפוך שמלה, שנראית כמו כיסוי מיטה, לאובייקט עוצמה
==============================
==============================
הקטע מילדותה של טאישה משעשע. לא אחזור עליו, רק אביא את סוף הסיפור ואת תגובתה של נלידה לסיפור:
.
כשחזרתי הביתה בכיתי כי נראיתי כמו תחפושת [sham] של כיסוי לכרית."
נלידה צחקה עוד יותר והאיצה בי להפסיק לרחם על עצמי. היא אמרה שהתמזל מזלי כי יכולתי להפוך את השמלה הזאת - גם אם היא נראתה כמו כיסוי מיטה - לאובייקט של עוצמה.
"או שיכולת לקרוע אותה לגזרים, ולזרוק אותה לפח," אמרה.
.
והשאלה היא, למה מתכוונת נלידה, איך אפשר להפוך את השמלה לחפץ עוצמה?
.
תשובתי:
מהו אובייקט עוצמה?
תשובתי: אובייקט שמניע את נקודת המאסף שלך להרגשה אחרת, ובאופן כללי: לתפישה אחרת.
רבים מהחפצים סביבנו עושים זאת, כי הם כמו מזכרות (סובינירים), לוקחים אותך לחוויה בעבר.
חפץ עוצמה עושה אותו הדבר ,רק לוקח אותך להרגשות ולתפישות שהן בעלות ערך בדרך הלוחם, כלומר לכאלה שיש בהם נוכחות של הרוח.
דוגמה נוספת: חפצים שפגשת בחלום ואחר כך במציאות הם בעלי היכולת לקחת אותך לאותו חלום ולכן הם חפצי עוצמה. חלק מהתרגילים של החולמים הוא למצוא אובייקטים שהם נתקלו בהם בחלימה (ראו "הטבעת השניה של העוצמה") כמו חיפוש במצב ערות אחר תבניות בערימת עלים שהופיעו בחלימה.
.
במקרה שלנו, לשמלה היה פוטנציאל להיות חפץ עוצמה בגלל מה שנאמר כמה שורות קודם לכן:
"אמי הביטה בי בפאתטיות ואמרה, 'אל תגידי לי שאת הולכת לבחור את זאת, ואני ידעתי שבחרתי לא נכון. אבל עמדתי על שלי והתעקשתי שאני רוצה את השמלה ההיא ולא אחרת."
.
כלומר, ההתעקשות של טאישה; העמידה שלה כנגד הלחץ מצד אמא שלה, היא מצב של הוצאת עצמה ממה שקרוי בפרק זה: "שרשרת המזון הרגשית", מההשפעות המקרקעות של המשפחה.
הכניסה לחורבות האסיינדה הייתה מותנית בהיותה משוחררת מהוריה, כלומר מאותה שרשרת מזון רגשית.
.
לסיכום: השמלה יכלה להיות חפץ עוצמה אם טאישה הייתה משתמשת בה כדי להיזכר באותה התנגדות לאמה, מצב של לחימה כנגד הלחץ של אמה.
.
נ.ב. גם קריעת השמלה לגזרים היא אקט של עוצמה, כי זוהי פעולה שללא ספק מביעה התנגדות למה שאמה מצפה ממנה.
=======================
11.4.21
גלימת חוף המבטחים
===============
===============
פרק 14 ב"יקוש עם הכפיל" הכניס לתודעתנו מושג חדש:
גלימת הביטחון* של המכשפים,
* confidence - לבטוח ב, לתת אמון, לשים את מבטחך ב.
זוהי גלימה בלתי נראית. מה שגלוי זה רק תנועת ההתעטפות בה, שלעין הרגילה אינה מזוהה ככזו, ובכלל, היא בקושי מובחנת.
מדובר במעבר כישוף (מעבר קסום).
מדובר במעבר כישוף (מעבר קסום).
נלידה: "אי-עשייה לא תעבוד ללא גלימת הביטחון של המכשפים [sorcerers' cloak of confidence]."
ואני שואל: אם זה כה חשוב, מדוע מופיע הדבר רק עתה. היינו מצפים לפגוש בו לפחות ב"מסע לאיכטלאן", הספר השלישי, בו מופיע לראשונה המושג אי-עשייה, ואף זוכה שם לפרק שלם.
במחשבה שניה, זכרוני אומר לי שיש תקדים בספרות למצב שבו נמסרות הנחיות פעולה [מן הסתם, לאי עשייה כלשהי] ואחרי שקסטנדה נכשל שוב ושוב, הוא מקבל את החתיכה החסרה של הפאזל. כאילו שהיה הכרח שהוא יתנגש בקיר כדי להבחין בחוסר של אותו מרכיב.
במה מדובר?
אני לא זוכר כרגע
ואולי הזיכרון העמום הזה הוא תחושת זיכרון של משהו שלא היה ולא נברא?
במה מדובר?
אני לא זוכר כרגע
ואולי הזיכרון העמום הזה הוא תחושת זיכרון של משהו שלא היה ולא נברא?
=======================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה