האם אנחנו מודעים לגודל השעה?
שעה שבה הרוח החליטה להעניק לנו את הספר האבוד הזה, שצץ אחרי למעלה מ-20 שנה מאז שהחבורה עזבה את העולם.
קריאה נעימה ומחכיימה.
*************************
כיכר השוק [The marketplace]
.
נסענו הרבה לתוך הלילה בלי לעצור. פחדתי לעצום עיניים אפילו לרגע, מחשש לראות את פניה של המכשפה קטלינה. אפילו בעיניים פקוחות לא הצלחתי להוציא את מראה פניה [visage] מדעתי [מהמיינד שלי]. היא הכניסה את עצמה לתוך מחשבותי והשיגה שם דריסת רגל, כאילו השאירה את האנרגיה שלה בתוכי, או הסירה משהו שלי שהיה חיוני לרווחתי. הייתי בטוחה שהיא עשתה כישוף במישור של הבלתי נראה [the level of the invisible], וכל מאמציי הושקעו בלהילחם בקרב מתיש של הרצון [fighting an exhausting battle of the will]. קרלוס צדק, היא רדפה אחרינו, וחרדה כירסמה בי שאם ארדם, משהו נורא יקרה.
לרגע עיניי נעצמו ובמצבי המנומנם הכתמים של לכלוך ואור שהשתקפו על השמשה הפכו לפנים המדהימות [awesome] של קטלינה, עם שיניים גדולות ועיניים זוהרות. העצים שבחוץ היו שערה השחור שזרם כמו באנשי [banshee, פיה או רוח-רפאים של אישה המופיעה במיתולוגיה האירית כמבשרת המוות של אנשים]. נענעתי בראשי כדי לסלק [dispel] את המראה שלה, ובכל זאת לא יכולתי שלא להיות אובססיבית לגבי מה שקרה.
עכשיו פניה נצרבו בזיכרוני לנצח, כמו להבה, אחרי שמביטים בה יותר מדי זמן. הרגשתי כמו עש המעופף בצורה לא סדירה סביב נורת אור; לא מסוגלת לשבור את הקיבעון שלי באותה אישה ובעוצמתה. כמו כן, לא יכולתי שלא לדאוג בגלל התולעים הזוהרות שלדבריה מרוקנות את האנרגיה שלי. חשבתי שנפטרתי מכולן במהלך עבודת הסיכום שעשיתי בהנחיית קלרה. אך שבע שנים לא חלפו, ולפי המכשפים זה היה משך הזמן שבו התולעים הזוהרות מתקיימות ברחם האישה.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שקטלינה 'עוררה' את התולעים הזוהרות בבטני על ידי העיסוי שלה. חשבתי על הנערה בחנות שרצתה לנסוע לארצות הברית עם קרלוס. הרגשתי ייסורי קנאה ושנאתי את עצמי על שהרגשתי ככה. המכשפה, קטלינה קלעה בי בול [pegged]. למרות הכחשותי, הייתי עדיין קשורה רגשית [attached] לגברים, ולהיות אהובה ומקובלת חברתית היה בולט [prominent], למרות כל דבר הפוך שאמרתי או עשיתי.
ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, אבל החושך סביבנו אפף את הכל. נראה שהיה חשוך יותר מלילה רגיל. זה הדאיג אותי. הצצתי לעבר קרלוס, אבל הוא היה מודאג ועסוק כמוני. לצורך הסחת הדעת ביקשתי ממנו לתאר את מערכת הקירבה [kinship] של האינדיאנים היאקים, והאם יש להם את הדפוס של "יחס הומוריסטי" [joking relationship] לגבי החמות [mother in law], השולט בכל כך הרבה תרבויות אחרות.
"האם יש הימנעות מחמות אצל היאקים?" שאלתי.
קרלוס הביט בי כאילו הייתי ג'וק.
"אני מתכוונת שעל פי מלינובסקי [Malinowsky], בהתבסס על עבודתו באיי טרובריאנד [Trobriand], בדרך כלל קיים מבנה [דפוס חברתי] של הימנעות בין הבעל לאם האישה. או בין אח האם לבת האחות [אחותו?]? זה יהיה טאבו של גילוי עריות, כי זה יהפוך אותו לדוד שלה."
"עדיף פשוט לשתוק, ולא לדבר שטויות," אמר קרלוס והסב את עיניו חזרה לכביש.
הרגשתי טלטלה. ידעתי שהוא כועס עלי בגלל התולעים הזוהרות. הרגשתי כמו בוגדת, אשמה בכך שאני עדיין קשורה [attached] אנרגטית לגברים שעכשיו לא הייתי סופרת ממטר [give a fig about]. הייתה לי רגל אחת בעולם הכישוף. השנייה נגועה בנמק [gangrenous], שקועה בעולם העניינים האנושיים. לאחר חיפוש נפשי נוסף, הבנתי שאני עדיין מוטרדת במציאת אהבה, בלחשוב מי יטפל בי בעת צרה, ומה יקרה לי אם לא אצליח בעולם המכשפים. השקעתי [investing], ציפיתי לתגמולים עבור המאמצים שלי. וכשלא היו שום תגמולים צפויים, נטיתי להרים ידיים ולחזור לדפוס ההתנהגות המוכר שלי.
כשנסענו בחושך, זיכרונות חזרו לרדוף אותי. לא האמנתי שיש להם עדיין ערכיות [valence, בכימיה, מידת היכולת של אטום להתחבר עם אטומים אחרים] רגשית כה חזקה. הייתי בטוחה שקטלינה בחשה [ובכך עוררה] קופת שרצים [can of worms , קופסת תולעים] במהלך הטיפול שלה, וזוהי הסיבה שבגללה יכולתי לזכור כל פרט מדברים שהתרחשו לפני שנים.
הייתי בת ארבע-עשרה. דפקתי על דלתות הכנסייה בשעה שתיים לפנות בוקר, ורציתי נואשות שכומר ישמע וידוי שלי. לא יכולתי לשאת את זה יותר. פחדתי ש-X ימות בלילה ויהיה נידון לגיהינום נצחי על שעשה את הדברים שהזוג הטרגי בדרשת יום ראשון של האב אובראיין [O'Brien] עשה. באותו יום ראשון במיסה הוא סיפר לנו מה קרה לשני בני נוער בקהילה הקודמת שלו, שנסעו אל ההרים לעשות דברים 'מבישים'. בזמן שהם היו שקועים בליטופים ובנשיקות, ובדברים אחרים שאותם הוא השאיר מעורפלים במכוון, בלם היד השתחרר והמכונית התדרדרה לצד ההר והרגה את הצעירים מיד. כשנמצאו גופותיהם, להלם הוריהם, הם היו במצבי עירום [disrobement] שונים. האב אובראיין אמר שמותם הגיע בכזו פתאומיות שהם אפילו לא הספיקו להביע חרטה. ועכשיו נשמתם בייסורים נצחיים.
דלתות הכנסייה היו נעולות ואף אחד לא בא לשמוע את הווידוי שלי. התעייפתי מלחבוט [על הדלתות] וזעמתי כל כך שנשבעתי שלעולם לא אצפה עוד לשום דבר מהכנסייה. אלוהים סגר את ליבו כלפיי בשעת מצוקתי ואני אעשה לו את אותו הדבר לנצח. נתתי לדלת העץ העבה בעיטה בריאה [sound kick, או קולנית], ירקתי על הקרקע ובגלל שהייתי כל כך נסערת והייתי צריכה להקל על עצמי [to relieve myself, להתפנות], התיישבתי בשפיפה והשתנתי, ממש שם, על מדרגות הכנסייה. מעולם לא הלכתי לווידוי שוב, ולעוגמתה העמוקה של אמי, החלטתי לישון מאוחר בכל יום ראשון ולדלג על המיסה [התפילה] לגמרי.
כשסיפרתי על האירוע הזה לקלרה, היא אמרה שהיה לי מזל שאף כומר לא היה שם כדי לפתוח את דלת הכנסייה. כי להתוודות ולהשליך את עצמך לרחמיו של כומר, או אלוהים עצמו, ברגע של חולשה היה הדבר הגרוע ביותר שמישהו יכול לעשות. היא אמרה שבניגוד למה שאולי חשבתי אז, אחרי הכל העוצמה לא עזבה אותי, מכיוון שעל ידי כך שהשתנתי על מדרגות הכנסייה ניתקתי את הקשרים שלי [ties] עם הכנסייה לנצח. היא הבטיחה לי שהשתנה היא אחת הדרכים הטובות ביותר של מכשפים לנתק [severing] את קשריהם עם דברים.
"גם לי היתה תקופה נוראה בהתנתקות [disassociating myself] מהכנסייה", היא גילתה, "הייתי נוהגת לצפות בקוצר רוח למיסה של יום ראשון כדי שאוכל להיפגש עם חברים, ואז הייתי הולכת לבתיהם לאכול ולרכל כל אחר הצהריים. זו היתה ההנאה היחידה שהייתה לי בחיי, אז נצמדתי לזה כאילו אין מחר".
"איך שברת את ההרגל הזה?" שאלתי.
"המורה שלי, הנגואל חוליאן, הורה לי לאסוף את כל השתן [piss] שלי במשך ימים בצנצנות. ואז בלילה אחד, בשעה מאוחרת, היה עליי ללכת לכנסייה של המקום שבו גדלתי, וכשאף אחד לא היה בסביבה היה עליי למלא את כל אגני המים הקדושים עם שתן, וגם את אגן הטבילה [the baptismal fount]. ואחר כך היה עליי לעלות למזבח ולמלא את הגביע [calices], ולהוסיף שתן למתקן הקטורת. דמייני למחרת בבוקר -- כי הוא הורה לי ללכת [ולבצע את המשימה] בשבת -- את הפתעת הכומר ואנשי הקהילה כאשר הם בירכו את עצמם בשתן שלי. לא ראיתי את ההומור באותה עת, כי הייתי מבוהלת עד מוות, והרגשתי אשמה במשך שנים אחר כך על ביצוע חילול הקודש. אבל הנגואל חוליאן אמר שזה בדיוק מה שאנחנו עושים: אנחנו מנסים לברך את עצמנו ולהפוך לקדושים באמצעות השתן של מישהו אחר, כאילו זה היה קדוש. שנים אחר כך ראיתי את האירוניה שבזה, ואת מגע הגאונות שבתוכנית הייקוש של הנגואל. את, לעומת זאת, לא פעלת על פי תוכנית; פשוט הלכת לשם כדי להקל על עצמך [relieve yourself, גם לשחרר עצמך מחובה] והרוח טיפלה בכל השאר, מבלי שאת אפילו ידעת על כך."
בזמן שנסענו בשקט לא רגוע, נשמתי פנימה את הזיכרונות ונשפתי אותם באופן חרישי [softly, ברכות]. כעבור מספר שעות הגענו לעיר Los Moches. עצרנו לאכול במזנון מודרני הפתוח כל הלילה. הייתי רעבה ביותר. רגליי גירדו נורא בגלל אשמה, מתח וחוסר שינה. כמעט והתחרטתי על שהשארתי את השיקוי של קטלינה בביתה. עם זאת, נאמר לי לעולם לא להסכים לקבל אוכל או שתייה מאף אחד, ובוודאי שלא תרופה. מי יכול להגיד מה מכיל קרם זה [אולי טעות כתיב וצריך להיות שיקוי, potion, במקום קרם, lotion], או מה הוא עלול היה לעשות לי אחרי התפרצות הזעם של לה קטלינה.
הזמנו בייקון וביצים בבית הקפה המואר היטב. קרלוס נראה עייף, אבל הוקל לי לראות שגם הוא היה רעב ביותר. איכשהו, עדיין היה לנו תיאבון, כך שהדברים לא היו יכולים להיות לגמרי מחוץ לשליטה. במהלך הארוחה, כל הזמן הורדתי את היד כדי לגרד את רגליי, מכיוון שג'ינס הליוויס שלי התחכך בעקיצות וגרם להן לעקצץ עוד יותר.
"אני מכיר בית מרקחת בעיירה הזאת," אמר קרלוס כשהבחין באי הנוחות שלי. "כשהם יפתחו בבוקר נלך לשם. יש גם מרפא שעובד בשוק העשבים ..."
לא האמנתי למשמע אוזניי. "לא עוד מרפא," אמרתי בתוקף. "אני פשוט מסרבת ללכת."
"לא, זה שונה," הבטיח לי קרלוס. "הוא מומחה לצמחי מרפא [herbalist]. הוא למד פרמקולוגיה וצמחי מרפא. הוא בעל ידע רב [knowledgable]. חוץ מזה, זה רעיון טוב על מנת לבטל את ההשפעה החזקה שהיתה לקטלינה עלייך."
זו הייתה הפעם הראשונה מאז שעזבנו את סונורה שקרלוס הזכיר את שמה של המכשפה. חשבתי שאולי יצרנו מספיק מרחק בינינו [לבינה] כדי לנטרל את המשיכה [pull] של כוחה.
"בסדר, אם אתה חושב שזה רעיון טוב," אמרתי, משפשפת את אחורי השוק שלי על רגל השולחן. "איך נעשתה לה קטלינה כה עוצמתית?" שאלתי.
"בכל בוקר לפני עלות השחר היא הולכת חמישה מייל [כ-8 קילומטרים] לראש גבעה ועומדת שם עירומה כדי לספוג את האנרגיה של הארץ [earth] והרוח [wind]," הוא השיב.
"איך אתה יודע את זה?" שאלתי. "האם ראית אותה עירומה?"
קרלוס צחק באי נחת. "לא. דון חואן אמר לי. היא כמו בת דודה לשושלת [line, חבורה?] שלו. אם כי, כפי שאמרתי, היא למעשה שייכת לחבורתו של הנגואל חוליאן."
"מדוע היא לא הלכה איתם כשהם עזבו את העולם?"
"היא לא הייתה מוכנה. היא עדיין רצתה לעשות דברים בעולם, אני מניח."
עשינו צ'ק אין במוטל, וביליתי את שאר הלילה בשינה מלאת התקפים [fitful]. הרגשתי שיש קבוצה [hoard] של אנשים בחדר. אם פקחתי את עיניי במהירות, יכולתי לראות כמה מהם עומדים ליד מיטתי, כי הם לא יכלו להיעלם מהר מספיק. ויכולתי בוודאות לשמוע אותם מתלחשים. דון חואן היה שם ושני גברים נוספים; שלושתם לבשו חליפות, חשתי את נוכחותם ואת גודלם [bulk], אך לא הצלחתי להבחין בפניהם, למרות שחשבתי שאחד מהם הוא האיש שקטלינה קראה לו 'המגן [protector] שלה'.
בשלב מסוים של השינה הייתי מכורבלת על צדי השמאלי, רועדת כמו כלב מהקור. אחד הגברים היה נועץ בי מקל הליכה כדי לראות אם אתעורר. הרגשתי ויכולתי לראות ולשמוע מה הם עושים, אבל לא יכולתי לזוז. החלטתי להעמיד פני ישנה כדי שאוכל לצותת למה שהם אומרים, כי ידעתי שהם מתלחשים אודותיי.
"היא עדיין תקועה במה שקרה בתיכון," אמר דון חואן ברוגז.
"היא לא יכולה להפסיק להתמכר," אמר אחד אחר.
"אידיוטית," אמר האיש שהיה נועץ בי את מקלו, "זה מה שמייצר החינוך הקתולי. אין סוף לרחמים העצמיים שלה. זה [לא?] כאילו היא התמסרה לאב אובראיין."
"במחשבתה [במיינד שלה] היא עשתה זאת," אמר מישהו בנימה מעוררת רחמים שגרמה לכולם לצחוק,
בטח עשיתי איזושהי תנועה, כי מישהו שאל, "האם אתם סבורים שהיא יכולה לשמוע אותנו?"
"לא הייתי פוסל את האפשרות לגבי טאישה," ענה דון חואן, "היא די ערמומית [sneaky, חשאית, חמקנית]. בואו נדבר איתה; אולי נוכל להכניס [pour, למזוג] בה קצת היגיון [sense]."
ואז הם התחילו לדבר איתי ולספר לי דברים; מה לעשות כדי לישב את ההדורים [straighten out] של חיי; כמה חשוב להרפות [let go, לשחרר] מהעבר ולא להיצמד [cling] לזיכרונות; ודברים על עבודת הסיכום, שלדבריהם היתה תהליך בלתי נגמר. הרגשתי את כוחם ויושרם [fairness], והרגשתי בטוחה בנוכחותם, דון חואן היה כל כך אדיש ולא שיפוטי, שהוקל לי. ידעתי שאם למישהו כל כך אצילי [noble] זה לא מזיז [does'nt give a hoot] מה שהייתי או עשיתי, אז זה לא יכול להיות כל כך רע. הם בטח צודקים, רק התמכרתי [indulging].
הם סיפרו לי דברים רבים, על עצמי ועל קרלוס, ועל דברים עתידיים, אבל ידעתי שלא אוכל לזכור ולו חלק קטן מדבריהם. ואז מישהו עשה משהו שאותו אזכור לעד. הוא התחיל לשיר שיר. זה היה שיר על פרידה [saying goodby] והשארת הזיכרונות מאחור, אפילו את השמחים שגורמים ללב שלנו לצחוק [laugh]. השיר היה כל כך מוזר, כי הוא סיפר על רגעים ספציפיים בחיי. זה היה כאילו השיר הזה היה תפור במדויק לחיי, והמילים תיארו את מה שהרגשתי בחלק העמוק ביותר שלי.
כמובן שהתחלתי לבכות, לא בגלל שזה היה שיר עצוב, אלא בגלל שהוא היה עליי. זה היה שיר של עשיית שלום [השלמה] עם לבך ועם נעורים אבודים. זה היה שיר של שחרור [liberation], יפה וחזק כי הוא תפס את מהות הרגע [essence of the moment]. הוא סיכם [summed up] את זמניות החיים. כשהקשבתי לו, הרגשתי שאני מיטהרת, ותחושת הכרת תודה ואהבה עמוקה גאתה בי לאלה שהיו עוזרים לי ללא שום סיבה [for no reason at all]. המנגינה הפשוטה הזו הגיעה למקומות ששום מילים לא יכלו לגעת בהם.
למחרת בבוקר זכרתי את מה שקרה בחדר בלילה הקודם. רציתי לרשום הכל כדי שאוכל מאוחר יותר להבין את זה, ולפעול בהתאם לעצות שהם נתנו לי, אבל כל שיכולתי לשחזר [recapture, ללכוד מחדש] היה המהות של כמה מהדברים שהם סיפרו לי, וכמובן, השיר שעדיין היה במחשבתי [במיינד שלי], טווה את הלחש הכישופי [spell] המלודי שלו.
לאחר ארוחת הבוקר נסענו למרכז העיירה, החנינו את הרכב ליד הכיכר וצעדנו לכיכר השוק.
"לאדם הזה יש דוכן בשוק, בו הוא מוכר עשבי מרפא," אמר קרלוס. "אני חושב שזה באי [isle] הזה, אם אני לא טועה".
חלפנו על פני שורות מוכרי הפירות ודוכן שמכר עופות. תרנגולות היו תלויות הפוך כשראשן ערוף, ודם זלף לאגן שמתחת. חשתי בחילה. זה לא היה מחזה נעים לראות זמן קצר כל כך אחרי ארוחת הבוקר.
קרלוס עשה בירורים לגבי האם האיש שחיפשנו היה שם באותו יום. אישה גוצה עם סרט אדום הקלוע בשתי הצמות הארוכות שלה הצביעה על דוכן בקצה השורה. זה היה יותר מדוכן; זה היה כמעט חדר ייעוץ קטן, מחולק באמצעות דיקט ווילונות. היה שלט על הוילון שאמר "הדוקטור בחוץ".
"המרפא יחזור בקרוב," אמר נער צעיר ורזה שהיה עוזרו של המרפא.
הוא הוביל אותנו אל מאחורי הווילון וביקש שאשב על ארגז. רוח חמה חדרה דרך פתח הבד, והפכה את החדרונים חסרי החלונות למחניקים עוד יותר. רצפת הבטון הייתה מטואטאת, והיה שם מזבח עם פרחים נבולים, פסל של הבתולה, וכמה נרות שמוטים. תיבה [trunk, מזוודה] היתה הדבר הגדול היחיד במקום, מלבד הארגזים והכיסא, עליה הניח המרפא את האביזרים שלו. בצמוד לקיר אחד הייתה ערימה של עשבי מרפא יבשים המאוגדים יחדיו עם חתיכות חוט אדום. לא זיהיתי אף אחד מהעשבים, מלבד האנג'ליקה שהלכתי לחפש באפיק הנחל עם דון חואן. ליד העשבים המיובשים היה מכתש ועלי עשויים גרניט לטחינת התרופות לאבקה. שורה של צנצנות בעלות תוויות מוקפדות עם אבקות עשבים שונים, אחרות עם שורשים, ואחרות עם עלים, היו ממוקמות לאורך הקיר.
שיניתי את תנוחתי על ארגז הפפסי קולה, או ליתר דיוק, רכנתי כדי להביט בלהבה המהבהבת של הנרות שהעוזר הדליק על המקדש [shrine, כנראה מזבח]. רגלי גירדו בטירוף וזה כל מה שיכולתי לעשות כדי להימנע מלגרד אותן. קרלוס קנה לי זוג כסיות כותנה לבנות כדי שאם אגרד, לא יזלוג דם ורגליי לא יצולקו. הוצאתי את הכסיות מהכיס ולבשתי אותן רק למקרה שיהיה לי התקף גירוד שלא אוכל לשלוט בו. נראיתי כאילו יש לי כפות של חתול לבן.
"אני אלך לראות אם אוכל למצוא את המרפא," אמר קרלוס.
התעקשתי שהוא יישאר איתי ולא יסתובב בשטח כמו שהוא עשה בבית של דונה קטלינה. כשדיברנו על כך, הווילון נפתח ואישה כפופה שתמכה את עצמה במקל הליכה נכנסה לחדר הפנימי. זה היה כל מה שהיא יכלה לעשות כדי ללכת [להשתמש במקל?]. העוזר בירך אותה בחום וליווה אותה לכיסא היחיד שקרלוס פינה.
"האם היא המרפאה?" שאלתי את קרלוס בדאגה.
קרלוס הניד בראשו. "אני לא חושב כך. היא בטח אחת המטופלות שלו".
אבל העוזר הציג אותה לנו כאשת המרפא. היא כל הזמן דיברה בהתלהבות על הכוחות של בעלה, ואמרה שהוא ריפא את כתפו של בנה, שאותה הוא פרק כשהוא חפר תעלת השקיה.
"למה הוא לא מרפא אותה?" לחשתי לקרלוס "נראה שהיא משתמשת ברגל האחרונה שלה."
הזקנה מצמצה [smacked] בשפתיה והביטה בי מעלה ומטה באי שביעות רצון. הרגשתי שהיא בבירור לא אוהבת אמריקאים ואת דרכיהם הרכות [soft, חרישיות] והמרופדות [cushioned] [אולי הכוונה לכסיות וללחישות של טאישה]. לא עמדתי לעורר עוינות מצד אף אחד, אחרי החוויה עם דונה קטלינה, אז אמרתי "בואנוס דיאס" וחייכתי באדיבות ככל שיכולתי.
היא הנהנה ואמרה "בואנוס דיאס" [בוקר טוב], אך לא חייכה.
הרופא חייב להיות עתיק [ancient] אם זו אשתו, חשבתי. בדיוק אז איש רפאים [sprite man, שדון], אולי בסוף שנות הארבעים לחייו, נכנס דרך הווילון. הוא היה גבוה בשביל להיות מקסיקני, רזה, והפיץ סביבו [exuded] מעין חיוניות [vitality] חוטית [wiry]. היה לו זקן מחודד ומסודר, והוא עורר אצלי את הרושם של ג'נטלמן ספרדי בחופשה מהאסיינדה שלו. וכמו הספרדים, עורו היה בהיר. עיניו היו ידידותיות והיו לו קווי צחוק מסומנים היטב סביב עיניו ופיו, שהעניקו לו מראה שובב. הוא היה לבוש במכנסי פחם וחולצה לבנה דמוית טוניקה עם רקמה מלפנים, שעם מעט דמיון יכלה להתאים לחלוק רופא.
קרלוס, המרפא, דון ויסנטה, ועוזרו שוחחו בחברותיות בספרדית במשך זמן מה, כשאשתו, שנראתה יותר כמו אמו, או אפילו סבתו, הביטה בשתיקה. אחר כך המרפא קד קידה טקסית וביקש מאיתנו רשמית להתחיל לבצע את אמנות הריפוי שלו. הוא היה כזה ג'נטלמן שאינסטינקטיבית סמכתי עליו. העוזר שלו אמר לנו קודם לכן, בזמן שאשתו יידעה אותנו על מומחיותו, שהוא יכול לאבחן מחלה על ידי הערכת [evaluating] הצבע והצורה של האנרגיה של האדם המקיפה את גופו.
המרפא התחיל על ידי שנעץ בי מבט, כאילו היה מעריך את מצבה של האנרגיה שלי. הייתי מודאגת ממה שהוא עשוי לראות, במיוחד אחרי העימות עם לה קטלינה. הייתי מסתירה את כל הדברים הרעים, אילו יכולתי, כולל התולעים הזוהרות הזרות, אבל איך אפשר להסתיר משהו שהוא כבר בלתי נראה [invisible]? עיני המרפא נעשו מעורפלות וקצת לא יציבות [groggy], ונראה היה שהוא מביט ישר דרכי, כך שאין מקום להסתתר. לא אהבתי את האופן שבו הוא ניענע את ראשו בדאגה [dismayed]. לאחר פרק זמן של אי נוחות, הוא הרחיב את עיניו ובקימוט מצח לחש משהו לקרלוס בספרדית.
"הוא מאמין שזה מקרה של כישוף [bewitchment]," אמר קרלוס.
"כישוף! ידעתי. אבל הוא אפילו לא הסתכל עדיין על עקיצות הפרעושים." התחלתי להפשיל מעלה את רגלי המכנסיים.
המרפא העיף מבט קצר על החלקים האדומים הנפוחים והנהן כשחזר על מה שאמר קודם, “ Embrujamiento”.
"עכשיו הוא בטוח שזה כישוף [witchcraft]," אמר קרלוס.
הזקנה בפינה הנהנה בהסכמה.
"אבל האם כישוף לא חייב להיעשות על ידי אויב?” שאלתי. "אין לי שום אויבים במקסיקו, מלבד אולי קטלינה, אבל היו לי את העקיצות עוד לפני שהיה לי את העימות איתה. לכן אני יודעת שהיא לא גרמה להן".
"הוא חושב שאישה קנאית שמה עלייך את הכישוף," אמר קרלוס.
"אני לא מכירה נשים קנאיות," אמרתי, פרט לעצמי, לא יכולתי שלא לחשוב.
דון ויסנטה בחן את העקיצות בזהירות, ואז לקח שני נרות לבנים והעביר אותם בצדדים, ומעלה ומטה לאורך שוקיי. הוא ניענע מעת לעת את הנרות באוויר, כאילו כדי להשליך את הרעל שהנרות משכו אליהם. אחר כך הוא לקח מיכל [flask] ובו נוזל צהבהב מהמקדש, שלדבריו היה מים קדושים, והתיז אותם על רגליי. התכווצתי כאילו הייתי השטן עצמו, כי זכרתי את סיפורה של קלרה על השתנה באגן המים הקדושים [the holy water founts] בכנסייה. הייתי בטוחה שהנוזל הוא השתן של המרפא.
אז הוציא העוזר מהחלק העליון של התיבה רעשן עם ידית ארוכה, ומסר אותו למרפא שנענע אותו בעוצמה מסביב לכל גופי. דון ויסנטה, בעיניים עצומות, זמזם מזמור מונוטוני כשהוא ממשיך לנענע את הרעשן, כאילו כדי להדוף רוחות רעות. צליל הרעשן גרם לי לזכור את הנערה שראיתי בחנות היאקית, ביום שקנינו את הכובעים שלנו ואת מסכות הפסקולה. ראיתי שוב את מבט הבוז שהנערה נתנה בי בזמן שישבתי במושב הקדמי של המכונית. אבל כבר הייתי עקוצה. איך היא יכלה לגרום לזה? הרהרתי באפשרויות של מחלות הנגרמות על ידי עין הרע, כאשר דון ויסנטה קטע את מחשבותיי.
"מישהו רוצה שתהיי אומללה ככל שניתן," הוא אמר. "הם אולי לא גרמו לעקיצות, אבל הם בהחלט מונעים מהן להירפא."
תהיתי אם האבחנה הרעה [sinister] של דון ויסנטה נכונה. שמעתי על הכישוף בקורסי אנתרופולוגיה שלי, אבל תמיד חשבתי שקללות ועין הרע הם מושגים שאנשים פרימיטיביים השתמשו בהם כדי להסביר את עולם הסיבות והתוצאות, משום שהיתה חסרה להם איכשהו רציונליות או מחשבה הגיונית. האם רגשותיו הרעים [ill feelings] של מישהו באמת יכולות להשפיע על אדם אחר באופן פיזי? אחרי שפגשתי את קטלינה הייתי בטוחה בכך.
תפסתי את עצמי. היה קל מדי להאשים אחרים ברשלנות או במזל הרע [ill-fortune] של עצמך. האם אי-הנוחות שלי באמת הייתה משהו שאישה קנאית ייחלה לי [wished upon me], או שזה משהו שאני הבאתי על עצמי. לחפש סיבה ותוצאה במישור על-טבעי, שלא ניתן להפריכן, נראה לי כדרך קלה להסביר כל דבר. החלטתי שהפרעושים עקצו אותי פשוט בגלל שרגליי היו שם והן היו חשופות. אולם ככל שחשבתי יותר על האנשים האחרים שישבו באותו החדר, חלקן לבשו חצאיות, וגם רגליהן היו חשופות, הבנתי שאף אחת מהן לא נעקצה. הן נחשפו לאותה רצפת עפר, לאותם פרעושים; וזה נכון, הפרעושים נחתו [descend] עליי בנקמה מיוחדת.
"מה אני יכולה לעשות בקשר לזה?" שאלתי בדאגה. קיוויתי שלא אצטרך להרוג עוף או לשתות דם של עז, או משהו כזה.
דון ויסנטה הניח את הרעשן ופישפש בתיבה שלו. הוא הוציא קמיע על חוט, העשוי מזרע קטן שנראה מוזר, כמו עין. הוא אמר שעליי לענוד אותו על צווארי במשך תשעה ימים, ואז הנפיחות והגירוד ייעלמו. הקמיע, המכונה 'עין הצבי', ינטרל [counteract] את כוח הארס [the force of the venom] שנשלח על ידי המייחל-רע [the evil wisher], שלדבריו היה לי מגע [contact, או מפגש, או קשר תקשורתי] איתו [או איתה]. המרפא נתן לי גם קלף קדוש [holy card] של סיינט ג'ורג' הורג דרקון, אותו נדרשתי להניח מתחת לכרית בזמן השינה.
הכנסתי את הקלף הקדוש לכיס וגלגלתי מטה את רגלי מכנסיי. החלטתי למלא אחר הוראותיו של דון ויסנטה במדויק, למרות שידעתי שהורג הדרקונים כלל לא היה קדוש אמיתי [real saint]; מכיוון שעל פי הכנסייה הקתולית, סיינט ג'ורג' מעולם לא היה קיים באופן רשמי, וגם דרקונים לא. הבנתי שמה שהיה אמונה טפלה בתרבות אחת הוא מציאות בתרבות אחרת. חוץ מזה, מה כבר ידעתי על העולם העל טבעי והשלכותיו [ramifications]. הייתי לכודה במחשבת החיים הרגילים של עצמי, בלי שום תקווה לברוח, אלא אם כן יקרה משהו דרסטי.
יצאנו מהאזור, שהופקע על ידי וילונות [curtained off], שהיווה מקום קדוש [sanctuary] הנפרד מהעולם, ונכנסנו להמולה והמהומה [the hustle and bustle] של השוק. דון ויסנטה דיבר אל קרלוס ביחידות בטונים ידידותיים. מדי פעם הוא העיף בי מבט וצחקק. תהיתי אם הוא אמר לו דברים נוספים על עין הרע ומה לעשות כדי לנטרל אותה.
אשתו הלכה אחרינו דרך הווילון ולאט לאט התרחקה, עוצרת לדפדף בכמה מהדוכנים. שמתי לב אז למשהו מוזר. היא כבר לא הייתה כפופה, והיא איבדה את צליעתה, ונטשה את מקל ההליכה שלה. מהמקום שבו עמדתי היא נראתה כמו אישה צעירה עם גב ישר להפליא. רציתי ללכת אחריה בשוק כדי לראות מה היא זוממת ואיך היא השיגה [accomplished] את המטמורפוזה המדהימה שלה. אבל קרלוס ניגש אלי ואמר שהגיע הזמן ללכת. הודיתי לדון ויסנטה ועזבנו.
"מה אמר לך המרפא?" שאלתי כשעצרנו לקנות בננות קצרות ועבות בדוכן שמחוץ לשוק הראשי.
קרלוס היסס לרגע ואז אמר, "דון ויסנטה חושב שאת קצת משוגעת, ובגלל זה את כל כך נוחה להיפגע [susceptible] מכישוף."
"מה גורם לו לחשוב זאת?" שאלתי.
"הוא יכול היה לדעת באמצעות הראייה שלו ששדה האנרגיה שלך אינו יציב [erratic]. משהו בך מנתר לכל עבר [hopping all over the place]."
"איך הוא יכול היה לדעת?"
"הוא יכול היה לראות את זה בעינייך."
קרלוס הביט בעיניי כאילו כדי לראות אם מה שדון ויסנטה אמר נכון. "הוא גם אמר שאם לא תעשי משהו בנוגע להתמכרות [indulging, פינוק] שלך בקרוב, הבריאות שלך תיפגע. אז יהיה קשה לרפא אותך."
"טוב, אם זו שאלה של איזון פנימי," אמרתי, "אז אני מקרה אבוד [hopeless, חסר תקווה]. הרגע ראיתי את אשתו הולכת משם בלי זכר לצליעה; וגבה היה ישר לחלוטין. היא אפילו לא השתמשה במקל ההליכה שלה."
"מה?"
"אמרתי שאשתו, כשהיא הלכה והתרחקה לאורך האי, היא לא צלעה. והיא בכלל לא הייתה כפופה."
"אני חושב שאת מתחילה לראות דברים," אמר קרלוס בצחוק עצבני. "או זה, או שדון ויסנטה צודק. מישהו כישף [bewitched] אותך."
.
******************** סוף **********************
מוסיקה
חיקוי של חוסה פיליסיאנו.
הערות ותוספות
21.4.21
משום מה, הפרק הזה הזכיר לי את השיר (הלא יפה) "אז ארקוד על מדרגות הרבנות" 
קסטנדה מספר על מורה הודי שהתיז על קהל מאמיניו את השתן שלו, וקרלוס עמד שם ביניהם.
חשבתי שהסיפור מופיע ב"מפגשים עם הנגואל" אבל בבדיקה זריזה לא מצאתי. אולי היה זה בריאיון.
======================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה