יקוש עם הכפיל - פרק 22, אחרון, טיוטה

 

פרק הסיום הוא שיא שאליו הדרך העפילה. הוא גם סיכום, לעתים מנוסח בכבדות. הוא גם סגירת מעגל עם הספר הראשון שלה.

אחריו תשקוט הארץ 40 שנה, מההלם 

בעוד יום יומיים אביא לכאן לינק לקובץ המכיל את כל פרקי הטיוטה של תרגום הספר, כך שאין צורך להתרוצץ ולאסוף את הפרקים.

קריאה נעימה ומחכימה.

*********************************************

הצד האחר

.

אחרי כמה שבועות של תרגול טכניקות התבוננות וחלימה שזולייכה לימדה אותי, הרגשתי ששקט מוזר מתיישב עליי. כבר לא מיהרתי [no longer in a hurry]; לא היו לי פגישות שהיה עליי להגיע אליהן בזמן; אף מקום ללכת אליו, ואף אחד לדבר איתו. לעתים רחוקות ראיתי את קרלוס או את דון חואן, וכשדרכינו נחצו, הם בדרך כלל התחמקו ממני. יכולתי לנוע בחופשיות בקומת הקרקע בביתה של זולייכה, ובפאטיו ובגינה, אך אסור היה לי לעלות לקומות העליונות, או לצאת אל מחוץ למתחם. האוכל שלי הובא אלי על ידי משרת, וישנתי על משטח גבוה, שהייתי זקוקה לסולם מדרגות כדי לטפס אליו.

במהלך היום עבדתי על כמה סקיצות. הבנתי [realized] שציור הוא באמת סוג נוסף של התבוננות; הוא איפשר לי לבלות שעות בשקט מוחלט מבלי להשתעמם. בלילה התאמנתי בלמצוא את ידיי בחלומותיי; לנוע בסביבה מבלי שהסצנה תשתנה [shifting, תוסט]; איתור חפץ מסוים שזולייכה הייתה מציינת מראש, ונתינה לעצמי פקודות בחלומותיי, שאותן אבצע לפרטי פרטים ככל האפשר.

ערב אחד התבוננתי באדוות בבריכה. היתה זו שעת בין הערביים, והפאטיו הקטן היה המון [mass] של צללים צפופים [dense, או דחוסים]. הכל היה כל כך דומם [still], שחשבתי שאני יכולה לשמוע לחישות בצד השני של הבית. שוב חשתי שאדם אורב בחושך. אבל הפעם, האיש יצא בפתאומיות מהצללים ונעמד לפניי. זיהיתי אותו כאדון הכוונה, אך לפני שהספקתי לומר משהו הוא נעלם במערבולת [flurry] של אדוות שהתחילו בכפות רגליו ונעו מעלה בתנועה גלית [undulated], עד שהקיפו את קצה ראשו. לתדהמתי, הוא למעשה הרטיט [vibrated] את עצמו למצב של אי קיום [non-existence] ממש מול עיניי. הוא נמס [melted] לתוך החושך באותו אופן מסתורי שבו שהוא הופיע.

לפני שהספקתי להיבהל מדי, זולייכה באה והתיישבה לצדי על הספסל.

"אדון הכוונה [the master of Intent, או אמן הכוונה] הראה לך הרגע איך להתמזג [merge] עם החושך," היא אמרה. "אל תפחדי מהחושך. חבקי אותו. היי אחת עם הלילה. הפכי לבלתי נראית כמוהו."

הרגשתי שמשהו בתוכי נאבק, מתנגד. לא רציתי להיות בלתי נראית. רציתי שיכירו אותי וישימו אליי לב. נמאס לי שמתעלמים ממני [being overlooked]. ייחלתי שאנשים אחרים יעזרו לי להיפטר מהמלנכוליה [moroseness] שלי ומחוסר האונים [quandaries] שלי, ולא שיתעלמו ממני עוד יותר. הזיכרון של חברי הכיתה שלי בבית הספר לדקדוק [grammar school, בי"ס יסודי?] מקניטים אותי, ושל המורים שלי מבקרים אותי, מכיוון שלא דיברתי אנגלית, ערער אותי. חבריי לכיתה היו אומרים: "מה הבעיה, חתול לקח לך את הלשון?" ומושכים בצמתי. ואז היו משאירים אותי לדגור [brood] על הספסל, בזמן שהם היו רצים משם כדי לשחק בחבל קפיצה או כדורגל [kickball]. נשבעתי אז שאני אשיג את תשומת הלב שהרגשתי שמגיעה לי, ולא אהיה עוד אף-אחת מפוחדת. כל מאמצי חיי היו מאבק להגשמת השאיפה הזו. עכשיו זולייכה אומרת לי להיות בלתי נראית [invisible] ולהיות שוב אף-אחת סמויה [unseen] ושקטה.

"הכשרה של יוקש היא באמנות של להיות בלתי נראה [invisible]," לחשה זולייכה, כאילו עקבה אחרי סחף המחשבות שלי, "יוקש[ת] עושה את עצמה לא בולטת [unobtrusive] בכל המצבים, ולעולם לא מפנה תשומת-לב לעצמה [never calls attention to herself]".

"לעולם לא?" אמרתי. זכרתי את עוגיית המזל שהייתה לי פעם, שאמרה: "יש רק דבר אחד גרוע יותר מזה שמדברים עלייך, והוא שלא מדברים עלייך".

זה היה נכון. היה קל יותר לקבל ביקורת או להיעלב מאשר מתעלמים ממך. לא רציתי להיות באי-קיום. חלק ממני נלחם נואשות כדי לשרוד; זה היה חלק שולי שהעדיף ביקורת על פני התעלמות [oblivion, נשיה, אבדון]. הייתי רוצה שקרלוס ודון חואן יקדישו זמן להערכת ההתקדמות שלי או אפילו את חוסר ההתקדמות, אבל הם תמיד חלפו על פניי במסדרונות בלי לומר מילה.

"שחררי [let go]," אמר זולייכה. "שחררי הכל. פשוט שחררי."

"למה אני חייבת?" אמרתי בעקשנות.

"כדי שגלי האנרגיה מהנצח יוכלו להפיל [tumble, להמעיד, למוטט] אותך לממלכות [realms] אחרות. הם לא יכולים להגיע אלייך אם את סוככת [shield, מציבה מגן] על עצמך עם עצמך. רק אם את בלתי נראית יכולים הגלים להשפיע ישירות על גוף האנרגיה שלך."

משהו בי עדיין נלחם ברעיון של להיות בלתי נראית.

"השתחררי מהעצמי המחורבן [crappy] שלך," "נבחה" [snapped] זולייכה.

שמעתי אותה אומרת את זה שוב ושוב, ובזמן שהיא אמרה את זה משהו בי התחיל לוותר [give up]. התחלתי להשתחרר [let go, להרפות, לשחרר], אם כי לא ידעתי ממה. אבל המשכתי לשחרר עוד ועוד עד שהפכתי נוצתית [fluffy], כמו כרית ענקית. וכשכרית זו התמוססה, נהייתי נקודה [dot] זעירה שאבדה אי שם באינסוף [vastness] השחור. ואז איבדתי את המודעות של היותי נקודה, והייתי שום דבר [nothing].

"[ת]חצי [cross over, עברי לצד השני]," אמר קול. "תני לגלי האנרגיה של היקום לדחוף אותך לצד האחר, לעולם שבו אנו נמצאים."

עקבתי אחרי הקול ושמעתי אותו מדבר על יקום מקביל, כמעט זהה לשלנו, שקיים מאחורי מחסום. המחסום הזה מורכב מהדאגות [concerns] שלנו, מהדיעות שלנו אודות המציאות, מההשתייכות [affiliation] האנרגטית שלנו לחיי היומיום, ובעצם לעצמנו. ואז שמעתי את קולה של נלידה חוזר על מה שהיא אמרה לי לפני זמן רב, שאפילו הגוף שלנו איננו שלנו, ולכן איננו צריכים להחזיק בו [not even the body is ours to keep]; שמהות החיים מושאלת [לנו] [borrowed], ואיננה שלנו על מנת להיאחז בה. מהות החיים נזילה [fluid], והמודעות שלנו חייבת להיות גם כן נזילה, על מנת לנוע איתה, או שהיא לנצח תהיה מפוזרת ברסיסי [fragmentation] העולם אליו נולדנו. אבל יש דרך מוצא, והיא לשחרר ולהיות כלום [nothing, שום דבר].

פקחתי את עיניי, וראיתי שאני עדיין יושבת על הספסל ליד הבריכה, אבל במקום זולייכה, אמיליטו היה שם, נועץ בי את מבטו [staring]. היו שם גם קרלוס ודון חואן, נלידה ואנשים נוספים שהסתובבו בפאטיו. אוכל הוצב על מזנון. הייתי בעיצומה של מסיבה שנמצאת בהילוך גבוה. אנשים ניהלו שיחות ערות. הם השוו תיאורים של מסעותיהם, של הדברים שהם ראו ביקום התאום, כך הם כינו אותו.

"יש אפיפיור, אבל הוא לא פרוש [celibate, רווק המתנזר ממין]," אמר קרלוס - "יש לו אשה שמנה וקולנית".

"אה, אבל האם הוא חי ברומא?" שאל דון חואן באופן סתום [cryptically]. הוא נראה רגוע יותר מהרגיל; כמעט צוהל [jovial].

קרלוס חשב לרגע, כאילו הייתה זו שאלה מכשילה.

"ראיתי את חורשת העצים הכי נהדרת [exquisite]," התערב אמיליטו. "הם ירוקים כהים ועצומים במידותיהם. מצוינים לטיפוס על עצים."

"דיברתי אל הרבה אנשים. הם בריאים וחיוניים, אבל לגמרי צרי אופק [closed minded]", הוסיף דון חואן. "הם לא מסוגלים לדמיין או להעלות השערות. כל התנהגותם היא טקסית, כפייתית, ומנוהלת על פי חוקים."

"השפה שלהם מרתקת [fascinating]," המשיך קרלוס. "היחידה הבסיסית איננה הפונמה המבוססת על צליל, אלא רכיב מבני תחבירי [syntactical structural element]. מוחותיהם [brains] משפיעים [impinge, פוגעים על ידי פלישה, הסגת גבול] ישירות זה על זה בצורה של מסגרת מבנית מוסכמת הנשלטת על ידי כללי תחביר."

"ראיתי מכונת כתיבה שכותבת הברות [syllables], תחיליות [prefixes] וסופיות [suffixes] במקום אותיות. כל מקש [key, קליד] הוא למעשה מילה בפני עצמה", אמר דון חואן. "זה משהו לטאישה לחקור."

התרגשתי מאוד כששמעתי על מכונה כזו. רציתי לדעת יותר עליה, אך אנשים אחרים תרמו את תיאוריהם על תגליות שהם גילו על העולם ההוא. למדתי שלאנשים שם יש טבלה מחזורית של יסודות כימיים, אבל במקום שיהיו בה היסודות הרגילים, היו בעולמם 76 יסודות, וחלקם אינו זהה לאלה שבעולמנו.

"יש כמה בעלי חיים מוזרים מאוד," אמר דון ויסנטה. "וצמחים מאוד בלתי רגילים שמעולם לא פגשתי לפני כן. הרבה מהידע לריפוי [curing] מגיע מעולם זה."

היה לי רגע של השראה פתאומית. "אתם מדברים על ממלכת האנשים הבלתי נראים של מונטה [Monte]," אמרתי. "האם אתם בעצם אומרים שהאינדיאנים היאקים צודקים? שבאמת יש עולם כזה המקביל לשלנו, וצמחים ובעלי חיים פלאיים [magical, קסומים] באמת קיימים?"

דון חואן הנהן. "אבל החלק העצוב הוא שעבור האינדיאנים היאקים, ממלכת הבלתי נראה היא עתה רק מיתוס. הם יכולים לתפוס [catch] הצצות חטופות [glimpses] ממנה, אך הם אינם יכולים להיכנס אליה בשלמותם העצמית. אז מבחינתם היא חייבת להישאר רק חלק מהמיתולוגיה שלהם."

"מדוע?" שאלתי.

"עולמם היומיומי הפך ממשי מדי [too real] וחובק כל [all encompassing, כלומר אין מלבדו דבר] עבורם," הסביר דון חואן. "הדלת נסגרה ונאטמה על ידי מחסום של דאגה אנושית [human concern] שהם אינם יכולים לחדור אותו. עם זאת, זה לא תמיד היה ככה; אך כעת העולם המערבי התנגש [impinge, השפיע תוך פלישה] ביאקים בעוצמה כה רבה, שמבחינתם הדלת ההיא נותרת אטומה לנצח. כל מה שהם יכולים לעשות זה לספר סיפורים על אותו עולם ולספר סיפורי קסם [magic] ופליאה מזמן שחלף ואיננו [bygone, אבוד]."

חיפשתי סביב את זולייכה, אבל היא לא נראתה. ואז שמתי לב שהסביבה שלי נראתה אחרת באיזשהו אופן. למרות שהיינו באותו בית, הוא לא היה אותו הדבר. הוא נראה יותר כפי שהפאטיו והבית נראו אחרי תרגול ארוך של התבוננות באבנים ובקירות. לא יכולתי לשים עליו [על השוני, כנראה] את האצבע, אבל הבחנתי שהאריחים לא היו בדיוק ריבועיים; הם היו מעוינים [rhomboid], והיתה הטיה קלה מאד לרצפה ולקירות. אילו היו איתי הפלס והחוט המאונך [?] [plumb line] שלי, הייתי יכולה לקבוע את [מידת?] האנכיות שלהם בוודאות. על פי מראם, נראה היה שהם סטו [shifting], כפי שעשו לאחר תרגולי ההתבוננות שלי.

האריחים היו בוהקים ורוטטים, גורמים לצורותיהם להשתנות קלות. קורות הגג של המסדרון לא היו מקבילות כפי שהן היו אמורות להיות. ואז הבחנתי שגם העצים שונים. גדולים יותר, מלאים יותר, העלווה שלהם צפופה יותר. ותוך כדי הבחנתי באנשים בפאטיו. הם נראו במצבם המקורי [pristine], טהורים, ריקים, כאילו הייתה להם צורה [form], אך לא חומריות [substance, ממשות, מוצקות].

אמיליטו נעץ בי מבט [stared] כפי שעשתה זולייכה בכל פעם שהייתי עסוקה במשהו, כדי להשיג את תשומת ליבי. ואז ראיתי אותו קורץ לי ומהנהן בראשו. פתאום ידעתי מה הסוד שלו, המסתורין שהוא רצה לגלות לי כשתהיה לי מספיק אנרגיה להבין [comprehend] אותו. עכשיו קלטתי [grasped, להבין, לאחוז] את זה, בלי שהוא יצטרך לספר לי. הוא היה גוף החלימה של זולייכה. זו הייתה הסיבה שזולייכה לא היתה בחדר.

אמיליטו הנהן בראשו בשקט וחיכה שאגמור עם ההבנות [realizations] המבעבעות [bubbling, מפעפעות, נובעות] שלי. ידעתי גם שאם זה כך, אז גם אני נמצאת בגוף החלימה שלי, וכך גם כולם בחדר, ולכן הם נראו כה נוצצים [sparkling, גם מבעבעים, תוססים]. מה גם שהבית, הספסל, השולחנות, האוכל שהוצב בחוץ בפאטיו, היו חלק מעולם אחר. חציתי [crossed over, עברתי לצד האחר] לעולם התאום, בלי שאפילו הבחנתי בכך. ופירוש הדבר היה שהתגליות שכולם חלקו [sharing, שיתפו זה עם זה] לא היו על איזה עולם חלומי רחוק ובלתי נגיש, אלא על המציאות שאותה היינו מאכלסים.

ברגע שהגעתי לתובנה זו [realized] אמר אמיליטו, "נכון, טאישה. אני הצד האחר של זולייכה, ואת [ב]גוף החלום שלך, הצד האחר של עצמך. השתמשת בגל האנרגטי מהיקום כדי לחצות אל העולם המקביל, זה שקיים לצד [next, הסמוך, הבא אחרי] שלנו."

צבטתי את עצמי כדי לראות אם אני ממשית, ונראה היה לי שאני מוצקה ככל שרק אפשר להיות מוצק, בהתחשב במצב ההתרגשות וההתלהבות [ebullience] שהיה תוצאה של התובנה שלי לגבי היכן אני נמצאת.

"אנחנו ברצועה צרה [braid, חוט דקורטיבי הארוג בשולי רצועה, גם צמה] אחרת של היקום," הסביר אמיליטו. "זה החופף [overlapping] את עולם חיי היומיום; מורכב מאותה אנרגיה, אך מעט שונה. עכשיו את יודעת מה זה אומר להיעשות לבלתי נראה, ואיך זה ליקש עם הכפיל. ולמה אנחנו תמיד מדגישים פיכחון ושליטה. ללא שליטה, המודעות מתבזבזת [disbursed]. את יכולה להסתדר בלי העצמי של חיי היומיום, אבל את לא יכולה להסתדר בלי פיכחון וצלילות [clarity, בהירות]. המודעות חייבת להישאר שלמה [intact, ללא פגם], לא משנה היכן את מוצאת את עצמך, כדי שתוכלי להמשיך לתפוס [perceive]."

חיבקתי את אמיליטו והודיתי לו על כל עזרתו. להפתעתי, הוא נראה מוצק, ובכל זאת הוא לא היה, שכן הקפנו [encompassed] נפחים של מרחב, כמו שתי כריות ענקיות מתחבקות. אבל הסיבה שיכולתי לתפוס [grasp, לאחוז] אותו, הייתה מכיוון שגם אני הייתי billowous [אוורירית?] וללא חומר [without substance].

"אבל איך יתכן שאתה גבר, כשזולייכה היא אישה?" שאלתי. "גוף החלום שלי הוא לא של גבר." נגעתי במהירות בעצמי כדי לראות אם מה שאמרתי נכון.

"הנגואל חוליאן לימד אותנו כיצד להעביר את נקודות המאסף שלנו למיקום של גבר," הסביר אמיליטו. "זה היה אתגר יוצא דופן להיות זכר, וקיבלתי על עצמי את האתגר. זה כל כך מייגע [tiresome, גם משעמם, מטריד] להיות עם חור בין הרגליים," הוא הוסיף באנחה מוגזמת. "זה מוביל לכל מיני התנהגויות מוזרות [outlandish, תמוהות]."

כולם צחקו בהסכמה, במיוחד הנשים בקבוצה. ואז ראיתי את קרלוס מסמן לי לבוא אליו. אז הבנתי שהכרתי אותו כל הזמן, ועכשיו ידעתי איפה זה היה שנפגשנו. זה לא היה במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה, כפי שחשבתי בהתחלה, אלא זה היה כאן, בעולם התאום, בו ביקרתי לעתים קרובות. עשינו דברים רבים בצד הזה, דברים שאין להעלותם על הדעת [inconceivable] מנקודת המבט של העולם היומיומי.

אז ראיתי אישה צעירה, בערך בגילי. היא הייתה בלונדינית. היו לה עיניים כחולות, והיא הייתה קטנטנה ויפה מאוד. שמה היה פלורינדה, והיא הייתה החניכה [ward, בת חסותה] של האישה המבוגרת יותר, בעלת אותו השם, שהייתה המקבילה [counterpart, בת זוג] של נלידה.

"את ואני אחיות," אמרתי וחיבקתי אותה בחיבה, מכיוון שזיהיתי אותה ממפגשים אחרים, אם כי לא יכולתי לזכור אותם לפרטים.

"זיכרו אחת את השניה היטב," אמר דון חואן. "מכיוון שאתן תיפגשו שוב בעולם חיי היומיום ותשכחו שהכרתן זו את זו. תצטרכו לשחזר [reconstruct] את תחושת החיבה הבלתי משוחדת [unbiased, בלתי מוטה] הזו מאפס [from scratch]".

האישה-נגואל קרול הייתה שם גם כן, אותה זכרתי שכבר פגשתי קודם. היא הייתה הצעירה שנתנה לקרלוס את הלחם במאפייה בהרמוסילו, אבל כבר הכרתי אותה. היא עזרה להרים אותי [hoist me up, באמצעות חבלים וגלגלות] לבית על העץ והשגיחה עליי כשהייתי מחוסרת הכרה במשך שלושה ימים ושני לילות.

"ואנחנו גם ניפגש שוב בצד האחר," היא אמרה ב-lisping [הגייה לקויה של s ו-z] קל של המילה 'צד' [side]. "אבל לא נשכח. תמיד נזכור שאהבנו אחת את השניה," והיא חיבקה אותי בחיבה כה אמיתית [genuine, טבעית, אותנטית] שרגש מוחץ [overwhelming] עטף אותי, וידעתי שאנחנו קשורות [tied] אחת לשניה לנצח, קשר חוצה יקומים [across universes].

דון חואן העמיד את שלושתנו סביב קרלוס והזיז את ראשינו יחדיו כך שהם נגעו זה בזה. הוא אמר לנו שהמשימה שלו הייתה לוודא שלאורך כל ההכשרה שלנו נקודות המאסף שלנו תהיינה באותו מיקום [position, עמדה, מצב]. ולמרות שנקודות המאסף שלנו הועתקו ממקומן כל הזמן במהלך האימונים שלנו, הן הועתקו [הוזזו] באותו הקצב ובאותו הכיוון, כך שארבעתנו נוכל לתפקד כיחידה אחת,ולהיות מסוגלים לשלב [amalgamate, למזג, לאחד] מציאות עקבית שתהיה משותפת לנו.

"למשך זמן מה קרול תצטרך להישאר בצד הזה איתנו," הוא המשיך. "אבל אתם לא באמת תהיו מופרדים; קשר האנרגיה שנוצר בעולם הזה יחזיק דרך הגבולות שבין היקומים התאומים. יהיה עליכם רק לשקוט [be silent] ולנטוש [abandon] את עצמכם כדי לדעת היכן כל אחד מהאחרים נמצא."

ידעתי למה הוא מתכוון, אבל גם אני נעשיתי מפוחדת. מניסיון, היה ברור שהיקום הוא עצום ואפשר בקלות ללכת בו לאיבוד. הייתי גם מודעת לנטייה שלי להתמכר לאובססיות עצמיות ולמאבקים לעצמאות, שיכלו להציב מחסומים [barriers], ולחסום [block] את האנרגיה המחזיקה אותנו יחדיו. החלק המסוכן ביותר היה שניפגש שוב בעולם העניינים האנושיים, שם העוצמה שלנו תהיה מינימלית, מופחתת בגלל דאגות חיי היומיום, ו[בגלל]היעדרו של דון חואן ו[של]האנרגיה של קבוצת המכשפים שלו. אז נפעל במודעות ברמה נמוכה, שתיצבע על ידי ההתערבות המסיבית של החלק הארי של האנושות, עם האובססיות והדאגות שלהם.

"פלורינדה תהיה בת הלוויה שלך ותשמש לך כאיזון-נגד," אמר דון חואן. "היא תדאג שלא תתמכרי יותר מדי. אם תעשי זאת, היא תהיה על צווארך כמו יגואר אכזרי."

פלורינדה פלטה נהמה ולחצה את שיניה שוב ושוב בתנועת נשיכה. כולם צחקו.

"עדיף להיזהר, אחרת היא תהיה על צווארך," הזהיר דון חואן.

"ואני לעולם לא אהיה על צוארך," אמרה קרול בהרגעה.

"תקשיבי לפלורינדה; היא מפוכחת [sober] יותר ממך. שתיכן תקיפו את הנגואל החדש, במסע משותף, ותשכללו את עצמכם עד שקרול טיגס תחזור."

"מתי היא תחזור?" שאלתי.

"רק העוצמה יכולה להחליט זאת," ענה דון חואן. "וחוסר הרבב שלכם." הוא עצר לרגע. "אם אתם רוצים לראות את אהובתכם שוב, היו ללא רבב [impeccable], עשו את עבודת הסיכום שלכם ואל תחשבו על עצמכם."

קרול חייכה אלינו חיוך עגמומי [wistful] לדירבון.

"אני סומכת עלייך, טאישה," היא לחשה, כדי שאף אחד לא יוכל לשמוע. "את תמשכי [pull] אותי ואני אמשוך אותך. מסכימה?"

הנהנתי, אבל שאלתי ללא מילים, איך? היא הראתה לי את ידה השמאלית. היא ענדה טבעת זהב עם יהלום שנראתה כמו monstrance זעיר [חפץ פולחני מסויים בנצרות]. היא אמרה לי להתבונן [gaze] בה [בטבעת] לרגע ולזכור אותה תמיד, כי יום אחד היא תתן לי אותה כסימן שהיינו יחד בעבר.

"בעולם חיי היומיום כל כך קל לשכוח," היא אמרה. "סמל מוחשי [token] כהוכחה הוא דבר שתמיד רצוי [always welcomed, מתקבל בברכה]".

"אני לעולם לא אשכח," נשבעתי וחיבקתי אותה. "אני אמשוך אותך באמצעות חיבתי [affection]."

"באחר הצהריים הזה יש לך מספיק אנרגיה כדי לתפוס [grasp] את האמת של היקום התאום כממלכת קיום ממשית [bonafide]," אמר דון חואן, "אבל זה לא כל כך קל לחצות ולהגיע הנה עם הגוף שלך. את יכולה לתפוס הצצות על כך בחלומות, אבל לבוא לכאן עם שלמותך העצמית לוקח שנים של אימון ואגירת אנרגיה, ואפילו אז, ישנם אינספור מכשולים, ואין ערבויות [להצלחה]."

"אז לא אחזור," אמרתי. "אני אשאר כאן עם כולכם."

"זה לא אפשרי," הוא אמר בקשיחות, "עלייך לשכלל [perfect] את עצמך בעולם האנשים. עלייך להתחיל מאותה נקודה ולצאת למסע הנה".

"למה?"

"מכיוון שזה המקום שבו עיקר [bulk] האנרגיה שלך מושרש. חוץ מזה שאין שום יתרון בלהיות בצד הזה. יוקש צריך להיות נזיל [fluid] כדי שיוכל לנוע לכל מקום. את חייבת להיות רגועה [at ease] וללא רבב, לא משנה איפה את נמצאת; בעולם הזה, או בעולם שבו את חיה, או בכל מקום אחר בטווח [band, רצועה, פס] האפשרויות האינסופי, שהופך אותנו לישויות המסוגלות לחוש ולתפוס [sentient]."

"השאירי את העצמי מאחור, ותוכלי ללכת לכל מקום," אמרה קרול, "המשימה שלך היא למוסס [dissolve] כל מה שגורם לאדם להיות מקורקע בעולמם של בני האדם."

"אז אני אשאיר הכל כאן", אמרתי.

דון חואן חייך. הוא יעץ לי שבזמן שאנו נמצאים בעולם היומיומי, כל האנרגיה שנלקחת [gleaned, מופקת, נאספת] מעבודת הסיכום ומפעולות חסרות רבב תוכל לחצות [אל העולם האחר] ולהתאחסן כאן איתם. קרול תישאר [כאן, בעולם התאום] כדי לשמש כמגדלור, וכדי לעזור לגבש [consolidate, לחזק] את הכפיל[ים] שלנו. ככל שנהיה ללא רבב, וככל שנמעיט בהדגשת העצמי הפרסונלי שלנו, כך יותר נחזק [strengthen] את הצד האחר שלנו, או גוף האנרגיה שלנו.

"אתם תהיו כמו סנאים האוספים אגוזים לחורף," אמרה קרול. "העצמי-ים האנרגטיים שלכם יתחזקו ויהיו תמציתיים [concise, ייתכן שהכוונה לקומפקטיים, דחוסים] יותר, עד שיום אחד תוכלו להטות את כפות המאזניים ולמצוא את כוליות הווייתכם בצד זה, בלי שנשאר דבר בעולם הקופים האנושיים [human apes]."

ביום ההוא, היא אמרה, אנו נהיה בלתי נראים לעין האנושית ונגבש את כוליות עצמנו בצד האחר.

הכל היה ברור כבדולח [crystal clear]. עכשיו ידעתי את חשיבות הכשרת [training] המכשפים; עבודת הסיכום היתה כדי להיפטר מהעבר הזכור [remembered] ולשחרר את האנרגיה הכלואה שלך; איבוד החשיבות העצמית מונע מהאדם להעניק אנרגיה מופרזת לעצמי החברתי הבדוי [המפוברק], [הענקת אנרגיה] אשר הופכת אותו למאפיין קבוע [permanent feature]. מעברי הכישוף [המעברים הקסומים] מאפשרים להמיס את מוצקות גופך ולטהר אותך מבחינה אנרגטית. מחיקת תולדות החיים [losing personal history] משחררת את האדם מהכפייה של התייחסות עצמית לאופן הוויה יחיד [relating oneself to a single mode of being], ומונעת מאיתנו להיות נעוצים [pinned down, מקורקעים] על ידי אחרים באמצעות מחשבותיהם וציפיותיהם.

כדי לבחון [test] את ההתקדמות והטרנספורמציות [התמרות, שינויי צורה] של החניך, מכשפים משתמשים ברודנים קטנים, אותם הם מוצאים בעולמם היומיומי. בדרך זו הם מוודאים כי שינוי אינו רק אידיאה [ideality, משהו רוחני, נפשי] אלא מטמורפוזה גופנית ממשית, ברמה האנרגטית הבסיסית. ההתייחסות לעולם במסגרת שיגעון מבוקר מבטיחה שהיוקש לא יסתבך בדאגות אנושיות. רק בדרך זו ניתן לשחרר [liberate] מספיק אנרגיה ולהיות נזיל על מנת לעבור עם גופך לתוך העולם התאום.

להשקטת הדיאלוג הפנימי באמצעות טכניקות התבוננות יש מטרה משולשת: ראשית, היא חוסמת את התיגבור [reinforcement] ואת האישורים [affirmations, הצהרות] שאנו נותנים לעצמנו כל הזמן שהעולם הוא כזה וכזה; שנית, היא מאפשרת לנו לאגור אנרגיה הדרושה לצורך החציה [the crossing, המעבר]; ושלישית, היא יוצרת פתח בגופנו האנרגטי, כך שהגלים מהיקום יכולים להפיל [tumble, להמעיד] אותנו לצד האחר.

חשבתי על מה שזולייכה אמרה על לשחרר את האחיזה [letting go] והפיכה לבלתי נראים. עכשיו ידעתי מדוע צריך לנטוש את כל מה שהוא אנושי. מכשפים עושים שימוש באותן שיטות כמו הפנומנולוגים, כגון השעיית השיפוט [suspending judgemen], הטלת ספק בהיבטים הנלקחים כמובנים מאליהם של המרחב והזמן. אך המכשפים אינם רק מתארים תופעות, אלא מתעלים ממש מעל המציאות [transcend reality]. המציאות מכוננת [constituted, מוצבת על כנה] על ידי הקיום והמצב [condition] של מנגנון החישה [sense apparatus] שלנו, שמאפשר לנו לתפוס את העולם. המכשפים, על ידי הגברה מכוונת [deliberately, ביודעין] ועקבית של יכולת התפיסה הזו באמצעות אגירת אנרגיה, משחררים את עצמם מהיות כלואים במצב [mode, אופן] יחיד של הוויה. כישוף הוא באמת היכולת לתפוס יותר מהאדם הממוצע.

"טאישה מתפלספת אפילו בעולם התאום," אמר אמיליטו בקול רם.

"תן לה להמשיג [conceptualize] ולהעלות השערות [speculate] ככל שהיא תרצה," אמר דון חואן. "יום אחד היא תוכל לחיות את התובנות [realizations] שלה. חוץ מזה, זה אומר שהיא וקרלוס יסתדרו נהדר. כולנו יודעים עד כמה הוא הולך שבי [given] אחר חקירה [analysis, ניתוח] ופרשנויות רעיוניות [conceptual, מושגיות]".

"כמו הנגואל אליאס לפנינו," אמר אמיליטו.

דון חואן הנהן.

"אם כן, הבה ניתן לטאישה להרהר [speculate, לפתח השערה] בזה," אמר אמיליטו. "הכאן והשם של הבית על העץ."

פניתי לעברו. עיניו זרחו מהתרגשות של התגלות [revelation, תגלית?]. בהנהון של ראשו הוא שידל אותי לחשוב על כך. לא היה לי מושג למה הוא מתייחס בדבריו.

"החיים בבית על העץ נתנו לך נקודת מבט שונה לגבי הכאן והשם," אמר.

"אני לא יודעת למה אתה מתכוון."

"לא היה אופק בעולמך", הוא אמר, כשהוא מקרב את פניו כל כך קרוב אליי, עד שתווי פניו נעשו מטושטשים.

אז התחוור לי [dawned on me, הבנתי] שמחצית מביתה של קלרה, השטחים בחלק הקדמי של ביתה, כולל עצי הענק והבית על העץ, כולם התקיימו בעולם התאום. כבר ביליתי חודשים רבים מההכשרה שלי בצד זה. לא פלא שאמיליטו התעקש ששוב אבצע סיכום [בעבודת הסיכום], ואמר שעליי לעשות את זה כמה פעמים [several times], כי היו הרבה שכבות קיום לחדור [break through, לפרוץ]. היה עליי לעשות את זה פעם אחת עם הגוף היומיומי שלי ושוב עם הכפיל.

מה גם שאמיליטו צדק; שהותי הממושכת בבית שבעץ ושהותי הממושכת בעצים, שינתה את היחסים בין גופי לקרקע. נקודת המאסף שלי, או המרכז לארגון התפיסה, הועתקה [had been displaced, שינתה את מיקומה] למיקום [point] אחר על גופי האנרגטי, ובכך איפשרה לי לחוות יחסים מרחביים וזמניים אחרים.

כעת, כשמיקדתי את תשומת ליבי על כך, נזכרתי שהעלווה של רבים מהעצים הייתה כה צפופה, עד כי השמים, כמו גם האופק, הוסתרו לחלוטין. בעצים, התפיסה את העולם לא הותוותה [laid out] במונחים של מרחב רחוק ו[מרחב]קרוב, אלא שהכל היה מיידי, מתייחס באופן אינטימי לגופי. זה היה אימון מעולה להרחבת גבולות המודעות-שלי-למרחב. ככל שיותר טיפסתי על העצים, כך נעשתה נקודת המאסף שלי יותר נזילה [fluid], עד שיכולתי להתנדנד [swing] מענף לענף ולא לחוש שום הפרדה ביני לבין סביבתי.

זה נתן לי נקודת מבט חדשה על העולם, שונה לחלוטין מזו שהיתה לי בזמן שהייתי על הקרקע. כדי לטפס על העצים היה עליי להתאים [match] את הפיזיות [physicality] שלי עם זו של הענפים והעלים. כל קיומי נקבע על ידי הכאן ועכשיו, שכן כל הסחת דעת [distraction] עלולה הייתה לגרום לאובדן איזון ולנפילה למותי. בכל רגע נתון הייתי מרוכזת כולי בדאגה [concern] ספציפית; זו של תימרון דרך הענפים. העבר, העתיד, והרחוק [במרחב] [far away] התמזגו כולם לנקודה אחת: העכשיו המיידי שנשלט בידי המשימה המסוימת שלי באותו הרגע [at hand].

מוססתי את אופן-הקיום-בעולם הישן שלי דרך עבודת הסיכום הראשונה שלי במערה, ושילבתי [incorporated] אחד חדש - של שוכנת עצים - בכך שאף פעם לא עזבתי את העצים. חוויתי מוצקות גופנית חדשה שלעתים התבטאה בהרגשה עזה של קלסטרופוביה. יכולתי לסלק [dispel] אותה, או על ידי התמזגות [merging] אנרגטית עם העצים, או על ידי יצירת חוויה חדשה של מרחב או זמן, כשבמקרה זה הגוף שלי היה נאלץ למוסס [dissolve] את הענפים סביבי ולעבור אל מעבר [beyond] להם. עשיתי זאת באמצעות עבודת סיכום שניה, שהרחיבה את אופק הזמן [expanded my temporal horizon] שלי; ובאמצעות תרגול התנועות הגופניות שאמיליטו היה מראה לי מעת לעת מהקרקע, [תנועות] שהרחיבו את האופק המרחבי [spatial horizon] שלי.

"ביצעת עבודת סיכום בעצים, תירגלת חלימה והתכוונות בעצים, ואפילו היית מסוגלת לבצע תנועות מחוץ לעצים, לדלג עם גופך האנרגטי לתוך ממלכה אחרת," הזכיר לי אמיליטו. ''כל אלה הם יקוש עם הכפיל. זה התאפשר על ידי נטישת [abandoning] הזיכרון אודות גבולות [limits, מגבלות] העצמי הפיזי."

"עברת [moved] מהעצים למציאות אחרת," אמר דון חואן. "ממלכה [realm] שהיא בלתי נגישה מעולם חיי היומיום. השתמשת בהתכוונות [intending] כדי לשגר [catapult, כמו אבן מבליסטרה] אותך מרצועה [braid, או צמה] אחת של היקום לאחרת. עכשיו את יודעת למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים שהתכוונות [intending] היא כנפיים הנושאות מכשף בכל מרחב הנצח, מקצה לקצה [carry a sorcerer across the span of eternity]. בקרוב החבורה שלי תעזוב על כנפיים אלה, אבל אנו ניפגש שוב, אי שם בקפלי [folds, קמטי] החלימה, ומשם נשגר [catapult, כמו אבן מבליסטרה] את עצמנו לחופש [freedom]".

רציתי לשאול אותו מתי ולאן הם יילכו, ובאופן ספציפי יותר כיצד נשגר את עצמנו לחופש, אך אנרגיית החלימה שלי דעכה. ידעתי שאתעורר בקרוב בעולם חיי היומיום, ושם אשכח את רוב מה שהתרחש [transpired] כאן. זה יהיה כמו חלום מלא חיים [vivid dream] מקוטע [fragmented] למשך זמן קצר, ואז הוא ידעך [fade, יימוג] ויתמזג עם הערפל הצפוף המפריד בין היקומים התאומים.

"עליי ללכת עכשיו," אמרתי. "אני מניחה שלא תוכל להחזיק אותי כאן איתכם?"

"לא." אמר דון חואן בהחלטיות. "אם תגיעי, זה חייב להיות על כנפי הכוונה, נישאים [blown, עפים] על גבי הנזילות [fluidity] שלך." [on the wings of intent blown by your own fluidity]

חשבתי על העצה של נלידה, להיפרד [saying goodbye] תמיד מכל רגע, כי הוא לעולם לא יחזור. היא קלטה את סחף [drift] מחשבותיי.

"ללא-רבב [Impeccability] זה להגיד היי [hello], תודה וביי [goodbye] יחדיו בכל רגע באמצעות הפעולות הנהדרות [superb, המעולות] שלך," היא אמרה כשהיא מחבקת אותי. "ככה תמיד תהיי רגועה [at ease], בלי חרטות ובלי שום דבר בהמתנה [לטיפולך] [nothing pending]."

הנהנתי. זה סיכם בקיצור נמרץ [in a nutshell, על קצה המזלג] את כל מה שהרגשתי, כך שלא היה צורך לומר עוד דבר. הסתכלתי [looked] על כולם, מנסה לשלב אותם בזיכרון ההתבוננות [gazing memory] שלי, לפני שהם ימוגו לתוך הערפל.

התעוררתי בהדרגה, נעשית שוב מוצקה. שכבתי במיטתי בביתה של זולייכה, חסרת תחושה [numb] וחסרת כיוון [disoriented]. ואז נזכרתי בפיסות של פסיפס ענק [giant mosaic]. ידעתי שקיים עולם אחר, עולם שהיה ממשי כמו זה שלמדתי לקרוא לו שלי [עולמי]. ידעתי שאני כלום [nothing]. שכל מה שחשבתי שאני הוא בדיה [fabrication], גיבוש [consolidation] זמני של רכיבים המוחזקים יחדיו על ידי כוח למען השגת תוצאה כלשהי. אבל לעולם אי אפשר יהיה לקבל אותו כממשי [real, מציאותי, אמיתי]. ישנה מציאות אחרת, מקבילה [parallel] לשלנו, וגם היא לא ממשית [אמיתית]. המיקום של נקודות המאסף שלנו הוא הכל. הוא מצרף [amalgamated, ממזג] עולמות על גבי עולמות [worlds upon worlds] ומאפשר לנו לחוות אותם כעולמנו, כהעולם [as the world].

עולם חיי היומיום הוא רק אפשרות תפיסתית אחת מתוך מספר אינסופי של אפשרויות המרכיבות את הקיום [make up existence]. אימון היוקשים הוא להיות נזילים, בלתי נראים, ללא היצמדות [רגשית][attachment] לעצמי ולדברים, כך שאפשר יהיה לנוע קדימה ואחורה בנחת [at ease, ברוגע], מבלי לאבד אנרגיה או ללכת לאיבוד.

לחיות בעולם חיי היומיום הוא כמו להיות סטודנטית בכיתה. עליי לתת מצגת [presentation] טובה, עליי להיראות [כאילו] שאני יודעת על מה אני מדברת, שאני מתכוונת למה שאני אומרת. אני צריכה לשאוף לסדר [order] ולכידות [coherence]. אבל כשהשיעור נגמר, כל מה שנאמר הוא חסר כל ערך [means nothing, חסר משמעות]. זה היה רק מבנה מסודר שנוצר למען אותו הרגע, ולא נועד להילקח אי פעם ברצינות כמשהו ממשי [real, אמיתי], או שניתן להאמין בו [believable, או שיש להאמין בו?]. זה היה תרגיל שיש להשליכו [discarded, להיפטר ממנו] כשהצורך חלף, כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה במסע שלעולם אינו נגמר.

כך זה היה עם המציאות התאומה. היא היתה מורכבת מאנשים ובעלי חיים, וצמחייה, בדיוק כמו עולמנו, רק שונה. חורשת העצים בבית של קלרה, הבית בעץ, אמיליטו ואני, כולנו היינו חלק מהעולם התאום. הבנתי [realized] שביליתי שם פרקי זמן שלמים [entire stretches of time] מבלי שאפילו ידעתי זאת. הייתי מסוגלת להיכנס אליו באמצעות עוצמתו של דון חואן וקבוצת המכשפים שלו שאימנו אותי.

הוא וקבוצת המכשפים שלו אגרו במהלך חיים שלמים של אימון מספיק אנרגיה בכדי לחצות [cross] הלוך ושוב מבלי לאבד את מודעותם, את שליטתם [their control] ואת פיכחונם [sobriety]. עם אימון גם אני אוכל לבצע את החצייה [crossing, מעבר] הגדולה ולהיות בעלת מספיק אנרגיה, לא רק כדי לתפוס את העולם התאום, אלא להחזיק את המיקום הזה של נקודת המאסף מספיק זמן, כדי לזכור אותו לפרטים. ובתוספת אנרגיה, להיות מסוגלת לתאר את המקום ואת הדרך [path], כך שהמאזין בצד הזה יוכל להבין [comprehend] אותם, ואולי אפילו לעשות את המסע הזה בעצמו.

קרלוס נכנס לחדר שבו התעוררתי. הוא בחן [examined] את עיניי כדי לראות אם אני שוב עצמי, והנהן בשביעות רצון. הוא אמר לי לאסוף את חפציי, כי אנו חוזרים ללוס אנג'לס. שנה אקדמית חדשה עומדת להתחיל בקרוב, וזה לא יהיה טוב [auspicious, מבשר טובות] להחמיץ את יום הלימודים הראשון.

.

*************************** סוף *************************

מוסיקה

בהשראת המשפט הבא:

דון חואן: "אם תגיעי [לעולם התאום], זה חייב להיות על כנפי הכוונה, נישאים [blown, עפים] על גבי הנזילות [fluidity] שלך."

הערות ותוספות

28.4.21

העולם האחר וירושלים של מעלה
=========================

האם רעיון העולם האחר אינו מעניק קצת "בשר" לרעיון "ירושלים של מעלה"?

ומכיוון שבשאלתו של דון חואן נרמז שהאפיפיור בעולם האחר אינו חי ברומא, האם ירושלים (של מעלה) אינה נמצאת אצלכם בחמשת הניחושים למקום מושבו? 

אני הולך לבזבז עוד שלושה מחמשת הניחושים שלי:

העיר האסורה בסין (בבייג'ינג). ארמונות הקיסרים.

העיר האסורה בטיבט (להסה) - שפירושה: "מקום האלים".

וושינגטון?

=======================