הערה: הקובץ של הספר שבידינו הוא טיוטה, עם כל מה שזה אומר: טעויות כתיב, ניסוח לא מלוטש, טרמינולוגיה לא מדויקת... דברים המכבידים על התרגום. בנוסף, סדר הפרקים האחרונים השתבש מעט. אבל אתם מקבלים אותם בסדר הנכון.
זה אומר שיש לכם מזל, ומזל הוא, כך אומרים הטולטקים, ביטוי לעוצמה. 
קריאה נעימה ומחכימה.
*****************************************
גוף האנרגיה
.
נלידה הובילה אותי לראש הצוק שממנו ראיתי את ההריסות. היא אמרה שזה המקום שהמכשפים הקדומים כינו 'מקום עוצמה תאום' [a twin power spot, כלומר אחד מזוג מקומות-עוצמה תאומיים].
"מדוע הם קוראים לזה מקום עוצמה?" שאלתי, עוצרת כדי לנשום. הסתכלתי לאחור אל הצד השני של העמק. יכולתי לראות את השביל מתפתל לאורך הקניון בעל השולים האדומים [red rimmed canyon]. הופתעתי מהמרחק הרב שעברנו תוך זמן קצר.
"המכשפים הקדומים הטמיעו [imbued, החדירו] בסלעים ובאדמה את כוונתם," אמרה נלידה. "העמודים והמקום על הצוק שממנו ראית את ההריסות, יוצרים קשת אנרגטית שאיפשרה למשוך את גוף האנרגיה שלך מהמעגנים [moorings, מקומות עגינה] שלו. החזרה [returning] למקום ההוא תאטום [seal, תחתום] את גוף האנרגיה שלך ותמלא אותו בחיוניות [vitality]. עם זאת , לא הייתי ממליצה לבלות שם את הלילה."
"למה?"
"מכיוון שמצב הרוח האפל [somber, קודר] של המכשפים הקדומים יוריד אותך מהנתיב [derail] המוביל אותך אל תכליתך [purpose]," אמרה נלידה. "את קודרת מספיק כפי שאת. את לא צריכה שיידחפו אותך אל מעבר לקצה [over the brink, מעבר לפי התהום]."
צחקתי בעצבנות. עמדתי קרוב באופן מסוכן לקצה. צעד אחד מוטעה יוביל לנפילה חדה של מאות מטרים [מאות רגל]. ראיתי סלעים מאיימים [ominous] שנראו כאילו הוצבו למטה על ידי שיטפון סוחף. עכשיו התפתל [שם] נחל בין הסלעים. היה קשה להאמין שנהר התחפר כל כך עמוק בצלע ההר. עכשיו נראה שהנחל לכוד שם ללא שום תקווה להימלט.
נלידה הצביעה על הר שולחן [mesa] שטוח מעבר לנקיק ואמרה: "זה המקום, שם."
"מפחיד אותי ללכת לשם חזרה," אמרתי לנלידה והתרחקתי מהקצה. "איכשהו, המקום ההוא לא נראה לי ידידותי."
נלידה העיפה בי מבט צדי.
"מה גורם לך לחשוב שמקומות עוצמה צריכים להיות ידידותיים, במיוחד מקומות העוצמה התאומיים של המכשפים הקדומים? כל מה שדרוש למקום כדי שיהיה שימושי [useful, מועיל] הוא שתהיה בו כוונה מסוימת הזורמת מהאדמה.
המשכנו לעשות את דרכנו אל האזור שממנו ראיתי את ההריסות. הירכיים שלי בערו. הייתי צריכה לעצור כל חמש עשרה צעדים, בערך, כי הטיפוס היה בעליל בעלייה. נלידה נתנה לי בקבוק מים Pienafiel [חברת מים מינרלים מקסיקנית], שאותו היא אמרה לי ללגום לאט. הגעתי לטיפה האחרונה ועמדתי לזרוק את הבקבוק, כשהיא עצרה אותי עם אחיזה חזקה של זרועי.
"את חייבת לפעול ללא רבב," היא אמרה. "זה אומר, לא להשאיר דבר מאחור".
קשרתי את הבקבוק הריק ללולאה בחגורת הג'ינס והמשכנו ללכת. כשהגענו לאזור השטוח, נלידה נשמה סדרה של נשימות עמוקות ושאלה אותי אם אני שמה לב למשהו מסוים במקום. שאפתי כמה פעמים ואז אמרתי לה שהאוויר נראה דליל יותר, צלול ושקוף יותר; כבר לא הייתי עייפה.
"את צודקת," אמרה נלידה. "האוויר כאן קל, לא כבד כמו האוויר שאת רגילה לנשום. האוויר הזה טוהר באמצעות כוונת המכשפים, כך שרק מהות החיוניות [vitality, כח החיים] תישאר."
לא הייתי מוכנה להרחיק לכת עד כדי לייחס את הרווחה המחודשת [renewed wellbeing] שלי למהות החיוניות, אבל נראה שנשימה של האוויר ממריצה [energize] אותי. נלידה האיצה בי למלא את ריאותיי במטען [charge] המעניק-חיים. תוך כדי נשימה, היא גילתה לי שהמכשפים הקדומים נהגו לתרגל כאן את החלימה שלהם ושהם שכנו במערות המפוזרות [dotted, כמו נקודות] על צלע ההר.
"מדוע הם בחרו במקום זה כמקום העוצמה [power spot] שלהם?" שאלתי.
התיישבנו על סלע שטוח ובו שקערורית, כאילו הסלע גולף לישיבה. עם זאת, לא יכולתי שלא לשים לב לכך שמי שישב שם קודם היה בעל ישבן גדול יותר.
"ישנם סדקים טבעיים מסוימים בקרום [כדור] הארץ שדרכם ניתן לחמוק [slip, להחליק]," אמרה נלידה. "הרואים הקדומים היו מומחים במציאת סדקים אלה ובצעידה [stepping] דרכם. הם העבירו את הידע הזה מדור לדור. אנחנו יושבות על סדק כזה עכשיו."
קפצתי. נלידה צחקה ואמרה שזה לא סדק גיאולוגי או fault line, אלא פתח בקרום האנרגיה של [כדור] הארץ.
"האם המכשפים שחיו כאן היו נזירים?" שאלתי והתישבתי שוב.
"רבים מהם היו," היא הודתה. "בדיוק כמו רבים מהמכשפים המודרניים שמשתמשים בימינו במערות אלה. אך הם מתבודדים [recluses] לא בגלל שהם חיים לבד, או שהם אנשים קדושים, אלא מכיוון שהם הצליחו להתנתק מדאגות [concerns] אנושיות."
"למה זה. האם מכשפים הם שונאי אדם [misanthropic]?"
נלידה הנידה בראשה, הביאה את ברכיה אל חזה וכרכה את זרועותיה סביב שוקיה. העתקתי את תנוחתה. מיד הרגשתי זמזום חמים בחזה ובבטן, שחימם אותי, למרות הרוח שנשבה סביבנו.
'מכשפים אינם שונאי אדם," אמרה בנצנוץ [with a glint]. "אנחנו נהנים מאוד בחברת אחרים. המורה שלנו, הנגואל חוליאן, בידר לעתים קרובות את אורחיו בסצנות [?] [tableaus] משוכללות ובהצגות תיאטרון מצחיקות. ואולם בעיצומה של ההילולה הוא הצליח להישאר מנותק [detached] מאנשים. מכשפים, למרות שהם עשויים להיראות כגברים ונשים רגילים, אינם כלל כמו אנשים אחרים".
"מה עושה אותם שונים?"
"החיים על מקום העוצמה שלהם, הלימוד מהארץ [earth], והראייה של אנרגיה באופן ישיר, גורם להם להתייחס לכל דבר כנזיל [fluid] וזמני [temporary]. באמצעות עבודת הסיכום, המכשף שובר את קשריו עם העולם ועם העצמי [the self]. כשהוא מנתק את עצמו אסטרטגית מהפרעות זרות, הוא מפשט [simplifies] את חייו ואת תשוקותיו [desires]. הוא אוטם [seals, חותם] את עצמו מפני דאגות אנושיות, ומתוך בחירה חופשית [very deliberately] הוא מטיל [casts] ומאבטח [secures] קו מסתורי מאוד.
"האם זה קו אנרגיה?" שאלתי.
"כן, אבל לא לאדמה או לאנשים. זהו קו המקשר [linking] אותו ישירות לכוונה. כשהשינוי שלו שלם, הוא יכול לחזור לעולם האנשים ועם זאת להישאר נפרד מהם. לא משנה איפה הוא נמצא, לבדו או בחברת אחרים, הקשר [bond] היחיד שלו הוא אל הכוונה, ורק הרוח יכולה לתבוע עליו בעלות [lay claim on him]."
הרגשתי צמרמורת פתאומית מהסופיות [finality, פסקנות] ומהבדידות הכרוכים בקשר כזה.
"בואי נעשה מדורה," הציעה נלידה כאילו חשה במצב רוחי.
עזרתי לה לאסוף עץ יבש ולסדר אותו בערימה. היא ביקשה ממני כמה גפרורים, הציתה אחד וקירבה אותו לענף. האש השמיעה צליל פצפוץ [crackling] ושילחה ניצוצות שעפו כלפי מעלה. עד מהרה זוהר חמים מילא את הרחבה. סיפרתי לה שדון חואן אמר שהמכשפים הקדומים ידעו לחזות את העתיד על סמך פיזור [distribution] הגחלים אחרי שהאש כבתה.
"המכשפים הקדומים ידעו הרבה על הרבה מאוד דברים," אמרה נלידה והשליכה ענף נוסף אל הלהבות. "הם יכלו לבחון את שרידי הענפים השרופים ולנבא את העתיד."
"איך מישהו יכול לנבא את העתיד מפיסות עץ חרוך?" רציתי לדעת.
נלידה אמרה שהמכשפים שידעו את הטכניקה, יכלו לא רק לחזות אירועים שעתידים לבוא, אלא יכלו לבחון את מצב העניינים הנוכחי על מנת להימנע [avoid, לחמוק מ] אסונות או התרחשויות לא רצויות.
"אדם בעל היכולת [הזו] [facility], מסתכל על סידור [arrangement] הגחלים הגוססים והענפים [הגוססים?], והעוצמות של האש והעץ אומרים לו את מה שהוא רוצה לדעת."
"האם את יודעת לעשות את זה?"
נלידה הנהנה. "זה קשור לאופן שבו הענפים מצויים [lie] אחרי שהאש כבתה, ולתבנית שיוצרים הניצוצות הגוססים. הם שנותנים את הרמז. למשל, אם האש כבתה בפתאומיות וחמישה ענפים נותרים לזהור [remain glowing], אז יתרחש משהו פתאומי או בקנה מידה גרנדיוזי."
"איך את יודעת זאת?" שאלתי, בוהה באש.
"מכיוון שכל חמשת הכיוונים מוארים בבת אחת," היא ענתה. "אם, לעומת זאת, האש הולכת וכבית לאט, וישנם ענפים רבים שעדיין נותרו דולקים, ויוצרים תבנית מעגלית, אז השינוי [turn, תפנית] של האירועים יהיה הדרגתי ולטובה."
נלידה הוסיפה שגם הכיוון שהענפים החרוכים מצביעים [pointing] אליו הוא סימן [אינדיקציה]. ענף גדול המכוון צפונה, מסמל מהפך [upheaval] או פעילות גדולה; המזרח הוא הכיוון של השחר והחוכמה, הדרום של חמימות [warmth] והזנה [nurturence, טיפוח], והמערב של התבוננות פנימית [introspection] ומסתורין.
"עכשיו, אם ענף מצביע ישר למעלה, או אם משב רוח חזק [gust] מכבה לפתע את האש, את בבעיה גדולה."
"למה?'
"הכוונה [intent] מציינת [indicating] [אז] את כיוון הזנית [zenith, הנקודה בשמים שמעל הראש], וזה תמיד אומר תנועה ענקית."
"אני עדיין לא רואה מה הקשר בין אש לאירועים המשפיעים על בני האדם?"
"גופינו, היסודות, אנרגיית האש, ארבע נקודות המצפן, כולם מתמזגים לאחד", הסבירה נלידה. "לכן אנו יכולים לבחון את סידור [arrangement] העץ החרוך ולראות איך זה קשור לחיינו."
היא אמרה שזו טעות להתייחס לעצמנו כנפרדים מהיסודות, כי אותם כוחות המניעים [move] את האש, שולטים בגופי האנרגיה שלנו.
"הסיבה שאנו חושבים את עצמנו לנפרדים מכל השאר", הסבירה נלידה, "היא בדיוק בגלל שאנחנו חושבים. המחשבה היא שמפרידה אותנו מהכוליות [totality] וגורמת לנו לשכוח את המקור המשותף שלנו."
היא התקרבה לאש ואמרה לי להושיט את ידיי ולקרבן ללהבות.
"את יכולה למשוך את אנרגית האש לגופך דרך כפות הידיים שלך," היא הציעה. "תני לחום להתמזג עם גופך כדי לחמם אותך."
הושטתי את כפות ידיי, וחשתי את חום האש זורם לתוך ידיי, עד שהיה לי חם כל כך והתחלתי להזיע. כבר לא הייתי זקוקה לפונצ'ו שלי והורדתי אותו.
"כולנו מורכבים מאור [light]," המשיכה נלידה. "האור מפעיל [activates] את גוף האנרגיה שלנו, ולמרות שיש לנו צורה אנושית, למכשף שרואה, אנחנו במהותנו חוטים [filaments] של אור."
נלידה כינתה את הצד האנושי שלנו 'מורשת הקוף' [ape’s heritage] שלנו, והוסיפה שהמורשת החייתית שלנו גורמת לנו לפעול באופן חסר שליטה [unruly].
"יש לנו צד אחר שהוא לגמרי נסתר."
"איך את יודעת שהצד השני הזה קיים, אם הוא מוסתר לחלוטין?" רציתי לדעת.
"מכשפים רואים אותו, וכולנו יודעים שהוא נמצא שם," היא הבטיחה לי. "אבל למרות שהוא כה קרוב - כי זהו ממש העצמי שלנו - הוא תמיד נשאר מחוץ להישג יד. כל עוד אנו נצמדים לצורה הקופית שלנו, לעולם לא נוכל להתחבר אל [tap, לשאוב מ] אותו חלק אחר, החלק שהמכשפים מכנים גוף האנרגיה, או הכפיל."
נאנחתי והסתכלתי על הגחלים הזוהרות.
"כולנו מתגעגעים [long for] למשהו שנמצא כמעט בהישג יד," אמרה נלידה, חשה את מצב רוחי. "אנו רואים אפשרויות בחלומותינו; אנו מייחלים [wish] להיות אנרגטיים יותר, אך אנו מנסים תמיד למצוא הגשמה [fulfillment, מילוי הצורך] בדברים של העולם. לכן, אנו נידונים להיכשל."
"למה?"
"מכיוון שהחלק שאותו אנו מחפשים כדי להשלים אותנו אינו נמצא בעולם," אמרה. "החלק הזה הוא גוף האנרגיה. הוא שייך לתחום האנרגיה הטהורה. כדי להתחבר אליו [tap, לשאוב ממנו], עלינו להפנות את עינינו למקום אחר."
נלידה אמרה שרק עבודת הסיכום מאפשרת לנו לראות שהנכסים [holdings] הפיזיים והאינטלקטואליים שצברנו [amassed] בחריצות רבה כל כך הם תעתוע [mirage] הניצב מול העיניים. עם זאת, אנו נצמדים [cling] אליהם כאילו עצם הישרדותנו תלויה בהם, למרות שמדובר רק במוסכמה אשלייתית [illusory agreement] המבוססת על היותנו חולקים מסגרת תפיסתית משותפת.
"מדוע עבודת הסיכום כה חשובה?" שאלתי.
"עבודת הסיכום מאפשרת לך לבנות פלטפורמה אנרגטית שממנה תוכלי להעריך [asses] את המוטרדויות [concerns, דאגות] והחוויות שאת מכנה 'חייך'. במילים אחרות, עבודת הסיכום מאפשרת לך הזדמנות לבוא במגע עם האחר".
"מהו תיאור האחר?"
נלידה הביטה בי דרך זוהר הגחלים הגוססות.
"זהו האור [light] שמניע [moves] אותנו, לפני שהוא מתעצב לתבניות [molded] על ידי
פרשנויות. אין דבר גרוע יותר לאנרגיה שלנו מלהיות מוגבלת על ידי נסיבות חיינו. מגיל ינקות אנו מעוצבים ונעשים מעוותים על ידי תוויות [labels], עד שאנו חושבים שהעצמי האישי שלנו הוא כל מה שיש, ואנחנו מאבדים לחלוטין קשר עין עם ההוויה האנרגטית שלנו, או הכפיל."
"האם את יכולה לתת לי דוגמא קונקרטית?" שאלתי, מותחת את רגלי שהתחילו להתכווץ מישיבה על הגרניט הקשה.
"לדוגמה, קחי [את המצב?] שאין לך רכוש," היא אמרה.
"האם הדברים אינם חשובים?" שאלתי. "רואים כל כך הרבה עוני בעולם. מי יכול להאשים אנשים שרוצים אורח חיים טוב יותר?"
"רבים מהמכשפים בשושלת שלנו חוו עוני [poverty], ובכל זאת הם עצמם לא היו נצרכים [destitute, דלים, מסכנים]."
טענתי שלילד היודע רק עוני אין שום הגנות. כל עולמו הופך דל [meager] ועלוב [poor]. נלידה הנהנה.
"גרוע מכך, רוחה [her spirit] נעשית קטנונית [petty], חמדנית ומעוותת [twisted]," אמרה והביטה ישר בי. "הרס [blight, שידפון, קלקול] חומרי שנגרם על ידי נסיבות החיים הוא כלום לעומת עניות הרוח. בעוד שאפשר לרפא את הגוף הדל או הרעב עם הזנה מתאימה, אין שום תרופה לרוח דלה. רק חוסר מימוש ואומללות ממתינים לה."
רציתי לדעת אם ניתן להימנע מדלות [poorness] הרוח, אם נולדים למצב של הרס [blight] חומרי.
"אם יש לך מספיק אנרגיה, שום דבר אינו יכול לגעת בך", הבטיחה לי נלידה, "גם אם את מוקפת באנשים דלים וקטנוניים."
נלידה אמרה שלמכשף אשר רואה, כל הדברים שווים [equal] מכיוון שהם אנרגיה. לכן מכשף המתגורר בבקתה רואה עצמו עשיר, בזמן שאדם רגיל המתגורר בעיר עשוי לראות עצמו עני, למרות שיש לו בית מלא רהיטים וארון מלא בבגדים.
"מי לדעתך עני יותר?" שאלה נלידה, "המכשף בהרים או האדם בעיר?"
אמרתי לה שלמרות שיש לאדם בעיר יותר, הוא עני יותר, מתוך מחשבה שזה מה שהיא רצתה לשמוע.
נלידה הנידה בראשה. "כל עוד אדם לא ניתק את גוף האנרגיה שלו מהמושג [idea, רעיון] עוני או עושר; כל עוד הוא לא סיכם [בעבודת הסיכום] את חייו, הוא דל רוח", היא אמרה.
משהו שהיא אמרה על היות מנותק [detached, לא נצמד] מעושר, הזכיר לי אירוע ילדות. לפעמים, ללא סיבה נראית לעין, אבי היה מביא הביתה קופסת מאפים צרפתיים. אחיי ואני היינו עומדים סביב השולחן ומתווכחים מי יקבל איזו חתיכה, כי היה רק אחד לאדם, רציתי לאכול את כולן, או לפחות יותר מאחת, אבל הייתי צריכה לחכות עד שיגיע תורי לבחור, כי באופן קבוע, לגיל הייתה עדיפות. אני הייתי אחרונה וכל המאפים הטובים עם הקצפת כבר נבחרו על ידי אחיי, אבי ואמי. הייתי נשארת עם טארט הפירות, או רפרפת [custard] ביצים, כשהייתי מוכנה להרוג בשביל ה-puff עם הקצפת, או פחזניות השוקולד שאחיי אכלו.
"למה התרגשת [fret] כל כך," שאלה נלידה כשסיפרתי לה את הסיפור. "האם לא ידעת שכל המאפים זהים? לא משנה איזה בחרת, או מה נשאר בקופסה."
טענתי שהם בכלל לא היו אותו דבר. לחלקם היה ציפוי שוקולד, לאחרים קרם וניל, והנפוליאון שאבי תמיד בחר היה בעל קרום פתיתי [flaky]. אבל נלידה התעקשה שאני שרירותית [arbitrary] כשאני אומרת שהאחד הוא באופן מהותי [intrinsically] יותר נחשק מהשני.
"כולם עשויים מקמח, סוכר, ביצים וחלב," היא אמרה. "רק המראה שלהם שונה. מדוע לסחוט את קרבייך [wring your insides] בגלל הבדל קל במראה החיצוני?"
מעולם לא חשבתי על זה כך. מנקודת המבט של אי היצמדות [detached], כולם היו די זהים. מה שהפך את האחד או האחר לטוב יותר, היה התעקשות האחים שלי שהמאפה שלהם טוב יותר משלי. לחמוד אחד ולסובב את האף כלפי האחר היה שרירותי וקטנוני.
"היית צריך לתת לאחים שלך להתפאר [rave] ככל שירצו, ועדיין ליהנות מזו שהיתה לך,” היא אמרה. "יכולת להתאמן בלהיות אדישה [indifferent] לפקודות המהפנטות שלהם."
"ידעתי רק שאני שונאת אותם על שלקחו את החתיכות הטובות ביותר," אמרתי "אבל עכשיו אני רואה שאת צודקת; קמח, חלב וסוכר הם זהים, לא משנה לאיזו צורה [shape] תכניסי אותם".
"רק כאשר אדם מוצא את התשתית המשותפת [common ground] שבה כל הדברים שווים [equal], הוא חופשי באמת," אמרה נלידה. "כי אז הוא שחרר [liberated] את עצמו מנסיבות החיים שמציבות מגבלות על האפשרויות שלו."
נלידה קמה והלכה לקצה הרחבה. היא הביטה מטה לתחתית הנקיק. הייתה לי התחושה שהנחל כלוא על ידי קירות הקניון המסיביים.
"גוף האנרגיה שלנו הוא כמו הזרם הזה," היא אמרה והצביעה כלפי מטה. "צדי הקניון הם נסיבות חיינו הכולאות אותנו. גם כשאנו מסתכלים כלפי מעלה, כל מה שאנחנו רואים הם קירות הכלא שלנו. התקווה היחידה שלנו לחירות היא לזרום בהתמדה [steadily, בשליטה וללא היסוס] הלאה עם כוונה בלתי כפיפה [unbending intent, כוונה נחושה].
"עלינו להיות בעלי אומץ ואופטימיות, במיוחד כאשר אנו מתחילים לסכם [בעבודת הסיכום] את חיינו," המשיכה נלידה. "עלינו לדעת שהקירות סביבנו הם אשלייה [illusory]; הם לא יכולים לשים עלינו תבנית [mold, לעצב אותנו] לנצח; הם לא יכולים לשים אותנו במעצר [detain, לעכב אותנו] במסע שלנו. כמו הנחל, כך האנרגיה שלנו חייבת לזרום הלאה ולא להימנע מכל פינה [nook] או סדק [cranny], אבל גם לא להשתהות [linger], אחרת לעולם לא נגיע ליעד הסופי שלנו."
"מהו?" שאלתי.
"הים," אמרה נלידה. "הים הנצחי העצום."
נלידה השאירה אותי לבד על ראש הגבעה כדי שאקבץ [regroup] מחדש את האנרגיה שלי. היא אמרה שהיא הולכת לעשות כמה אי-עשיות כישופיות באחת המערות הסמוכות. רציתי נואשות ללכת איתה, אבל היא התעקשה שאשב בשקט ואתן לעוצמה שבמקום לטעון אותי באנרגיה [energize]. להעביר את הזמן, התבוננתי על שלולית מים עומדים [stagnant pool], שנותרה מגשם אחרון. בה יכולתי לראות את השתקפות הסלעים הסמוכים ושל עץ Toya רזה [כנראה קרוי גם Thuja, עץ ממשפחת המחטנאים (עצי המחט?), אצטרובלניים]. זמן מה התבוננתי בסלעים מנצנצים בנוזל הירוק-שחור. להב אור שמש שחדר את הענפים גרם לאדוות במים, התבוננתי [gazed] בשלולית זמן רב; נראה שהתנועה בה מהפנטת [mesmerizing] אותי ונושאת מסר שקט.
הסתכלתי מעלה אל העצים והסלעים שמהם זרחה השמש. הם היו אותם עצים וסלעים שראיתי משתקפים בשלולית המים, ובכל זאת הם לא היו אותם. היה [שם] עולם אחר, והשתקפויות הדברים היו הכניסה אליו. מה שאנחנו מכנים העולם האמיתי היה מורכב מחומרים [substances], דברים כמו עצים וסלעים ומים שנוכל לכנות בשמות, ובכל זאת הם היו אשלייתיים [Illusory] כמו הבבואות [images] בשלולית המים.
קמתי והתחלתי לתרגל כמה מעברי כישוף, עשיתי עם כף ידי צורות שמונה אנכיות באוויר. פשטתי את זרועותי וסחטתי את השכמות כדי לחזק את גלימת הביטחון [confidence, מתן אמון, לסמוך] שלי. הרמתי את ניצוץ[ות] האנרגיה מהאדמה עם קצות אצבעותיי והבאתי אותם למצחי. כשסיימתי לנוע, התחלתי לחפש בסבך אחר צמח שנלידה ביקשה ממני ללקט. כשהיה לי צרור מלא מצאתי את נלידה יושבת על סלע, כאילו חיכתה שאעבור בדרך זו.
"האם מצאת את העשב שביקשתי שתחפשי?" היא שאלה.
אמרתי לה שיש לי כמה בתרמיל. הוא [הצמח] היה בעל ריח רע מאוד וללא ספק יסריח את התיק למשך השבועות הבאים.
"מה את הולכת לעשות עם הצמחים?" שאלתי.
"אני הולכת להכין מישחה למריחה על החלקים הנגועים ברגליים שלך," היא אמרה. "יתרון נוסף הוא שהיא תמנע משיער הגוף לצמוח שוב, כך שלא תצטרכי לגלח את רגלייך."
תהיתי איך היא ידעה שיש לי צלקות [?] [scabs] וחתכים מגילוחן באופן קבוע עם סכיני גילוח לא חדים, שהתעצלתי או התקמצנתי להחליף.
כשנלידה לקחה את העשבים, סיפרתי לה על התובנה שהייתה לי עם השתקפות השמש בתוך שלולית המים. היא לא התרשמה ומשכה בכתפיה.
"כאשר השכל [מיינד] והגוף רגועים, נוצר סדק זעיר ותובנה יכולה לחמוק דרכו," היא אמרה. "בגלל זה אני כל הזמן מדרבנת אותך להיות שקטה ולתת לקול הרוח [voice of the spirit] לומר לך מהו מה. אחרת, לעולם לא תתפסי [grasp] כלום."
היא נתנה לי רצועת בשר מיובש, דומה לבשר שנתן לי דון חואן. תהיתי אם זה מגיע מאותו מצבור [batch] של בשר עוצמה. אכלתי בהנאה רבה [gusto]. ההליכה עשתה אותי רעבה. נלידה נשענה לאחור על גזע עץ ואמרה שהיא רוצה לספר לי עוד על קול הראייה [the voice of seeing], שזו דרך נוספת לדבר על קול הרוח [the voice of the spirit]. היא הסכימה שהתובנה שהייתה לי בשלולית המים הייתה התחלה, אבל יש עוד הרבה.
"מה לדעתך גורם למישהי להרים את ראשה ולהביט בשמש?" שאלה נלידה והביטה בי באופן ממוקד [intently], "כשכל חייה היא הסתכלה רק על השתקפותה בבריכת מים עומדים? מה גורם לאדם לפתע לפנות לכיוון של האחר [the direction of the other, 'האחר' הוא אחד הכינויים לכפיל]?"
הסתכנתי בניחוש. "אולי האדם [person] השתעמם מלהסתכל על ההשתקפות שלו," אמרתי, משתמשת במין [הדקדוקי] הזכרי כנגד השימוש שלה בנקבי.
"אבל האדם לא יודעת שמה שהיא רואה הן רק השתקפויות?" נלידה טענה - "היא חושבת שזה כל מה שיש בעולם."
"האם ייתכן שהוא הפנה את עיניו במקרה, או במזל?" שאלתי.
"יכול להיות," היא הסכימה. "אבל יש עוד אפשרות."
היא חיכתה שאציע הצעה נוספת.
"אולי השמש הייתה כה בוהקת [bright], שהיא משכה [pulled] את עיני האיש אליה," הצעתי.
נלידה הנהנה; עיניה החלו לנצוץ. "את צודקת," היא אמרה. "השמש משכה את עיניה עם הזוהר [brilliance] שלה."
נלידה הסבירה כי השמש, במקרה זה, היא מה שהמכשפים מכנים כוונה [intent]. כאשר מלטשים [polish] את חולית החיבור [link] אל הכוונה, עוצמת הכוונה חזקה מספיק כדי להרחיק [pull away] את העינים מההשתקפות העצמית. לפני שזה יכול להתרחש, יש לטהר את הגוף והשכל [מיינד] באמצעות עבודת הסיכום ומעברי הכישוף [sorcery passes, המעברים הקסומים].
"על ידי תרגול מעברי הכישוף ועל ידי ניקוי קווי [lines] העבר [past] באמצעות הנשימה הגורפת [sweeping, מטאטאת. ייתכן שהכוונה לעבודת הסיכום], [ו]על ידי הפיכתך לאחת עם הפעילויות שלך, בין אם זה לימוד, תפירה, ציור או כל דבר אחר שאת עשויה לעשות, את משנה [transform] את עצמך. בתנאי, כמובן , שאת עושה את הדברים האלה עם תכלית [purpose] המכשפים."
"מהי תכלית המכשפים?"
"להתפתח," אמרה נלידה, "לעורר את הכוונה כדי שאפשר יהיה לראות את העולם דרך עיניים צלולות [lucid eyes]. עיניו של האדם הפשוט מעוננות ממחשבות; הרגשותיו [feelings] מעוותות מדאגות [concerns]. תחילה עלייך לפנות [clear, לנקות] דרך אל הכוונה, כדי שהיא תוכל להתחיל למשוך [pull] אותך. אז את יכולה בהדרגה להתחבר אל [tap, לשאוב מ] גוף האנרגיה, וכשהוא בהיר [bright] כמו השמש, את משחררת [let go] את העצמי [the self] ומאפשרת לכוונה להניע [move] אותך."
איך היא מניעה אותך? "שאלתי.
"עם אנרגיה, יקירתי. עם אנרגיה. ברגע שאת זונחת [abandon] את השכל [מיינד] ההגיוני [reasoning, פעולות חשיבה של נימוק, הסבר וכו.] שהופך הכל לעובדתי [factual], הכוונה מושכת [pulls] אותך לצד האנרגיה הצרופה."
נלידה אמרה כי נדרשת עבודת סיכום רבה כדי לשחרר [let go] מאיתנו את השיפוטיות שלנו, את הדעות [opinions] שלנו, ואת והצורך הבלתי פוסק שלנו בשליטה. אבל ברגע שמבצעים את החצייה [the crossing], זה כאילו תמיד הבנו [understood], אלא שקודם לכן לא הייתה לנו את העוצמה לראות ששום דבר מעולם לא התקיים בדרך אחרת.
"התרכזי בלהתכוון [concentrate on intending] גשר אל גוף האנרגיה," נלידה יעצה. "בצעי את מעברי הכישוף, ואחר כך השתמשי באנרגיה שלהם ובכוונה [שלהם?] לעבור לצד השני במודעות מלאה. רק אז תוכלי להימלט מהגורל שמחכה לך כבת-אדם [as a human being]."
"איזה גורל מחכה לי?" שאלתי בצמרמורת, חששתי שמא היא ראתה משהו בגחלים החרוכות של האש, והיא יודעת משהו שאני לא יודעת.
"גורלם של הוריך, כמובן [naturally]."
חשבתי על ההורים שלי. אמי נפטרה מסרטן לאחר תקופת מחלה ארוכה. אבי נפטר משחמת הכבד [cirrhosis of the liver] אחרי חודשים של כאבי תופת. קפאתי מהמחשבה על מה שהגורל הכין לי, למקרה שלא אצליח לבצע את החצייה [the crossing].
"מחלה ממושכת ומוות הם כל מה שאת יכולה לצפות לו," אמרה נלידה וקראה את מחשבותיי. "וזה לא משנה אם מתים עשירים או עניים, צעירים או זקנים, בשלווה או באיטיות ממחלה איומה כלשהי. מה שחשוב הוא שאנשים מתים ללא מודעות, וכתוצאה מכך כולם הולכים לאותו מקום."
שאלתי את נלידה אם יש איזה סוג של Hades, [השאול, ביוונית] שאליו הולכים כל אלה שאינם מודעים כשהם מתים. נלידה צחקה ואמרה שאם לא נתמזג עם גופי האנרגיה שלנו, הגיהינום נמצא ממש כאן, על [כדור] הארץ הזה.
"אבל האם לא צריך מורה שיעזור לך להשתנות ולהגיע לגוף האנרגיה שלך?" שאלתי. "אני יודעת שכשאחזור ללוס אנג'לס, את לא תהיי שם, ואני אהיה שם אובדת עצות [at a loss] לגבי מה לעשות."
"אנחנו לא צריכים מורים," הבטיחה לי נלידה. "כל אחד יכול לבצע את החצייה [the crossing, המעבר]. כל שעלינו לעשות הוא להרפות מהחזקותינו [holdings]. התכווני לכך; הגשימי [fulfill] את הצעת [bidding] המכשפים. אבל מי רוצה לסכם [בעבודת הסיכום] את חייה ולהרפות מעצמה [ let go of herself]?"
נלידה שוב דיברה עליי. רציתי להגן על עצמי ולטעון שסיכמתי את חיי [כל כך] שהזנב כבר נשר לי [I had recapitulated my tail off], אבל ידעתי שזה יהיה חסר טעם. נותרו מאגרים עצומים שאפילו לא נגעתי בהם.
"באמת שאין עוד הרבה מה לומר בנושא," אמרה נלידה. "למעשה, אני מדברת איתך רק כדי לשכנע את השכל [reason] שלך שקביעותיו הריקות וההיצמדות שלו לא יביאו לחופש. להיאחז בעצמי הוא בזבוז אנרגיה. עדיף לך להשתמש באנרגיה זו כדי לעצב [forge, לחשל] את הכפיל, כך שהכוונה תוכל למשוך אותו לחרות."
נלידה חזרה והדגישה שכל מה שצריך לעשות הוא להכיר ב [acquiesce, לקבל על עצמך] ולנטוש את הצורך העיקש לשלוט [the willful need to control] המאפיין את חיי היומיום שלנו.
"בכל פעם שאת מתרגלת את מעברי הכישוף, התמקדי בבטן ותני לאנרגיה לזרום ללא הפרעה. בנוסף, אף פעם אל תרגישי חשובה או שהשגת הישג כלשהו [accomplished]."
"למה?" שאלתי.
"רק כאשר מבצעים אי-עשייה [not doing] ואי-הוויה [not-being], הכוונה יכולה לקחת שליטה [take hold, לאחוז]," אמרה נלידה.
"איך אפשר לעשות משהו ולא לעשות זאת [do something and not do it] בו זמנית? זה תמיד היה קשה לי להבנה."
"את מרפה [let go] ומאפשרת לאנרגיה לפעול דרכך, לא משנה מה את עושה. [ת]שקעי [sink down] ו[ת]היי שקטה. התייחסי לזה כמשימת הכישוף החדשה שלך - להיות שקטה [quiet] ועמוקה [deep]".
נלידה לקחה תרמוס מהתרמיל ומזגה לי כוס מים לשתות. במיומנות היא הבריגה וסגרה את המכסה שוב והחזירה את התרמוס לתיק שלה.
"פיתוח גוף האנרגיה הוא עוד משימת כישוף שעלייך למלא," אמרה ולגמה מים. "יש כאלה שהם יותר מיומנים [adept, כשרוניים?] בזה מאחרים. אבל כולם מתחילים באותו מקום; בהיצמדות [attachment] חזקה לעצמי."
"איך שוברים את ההיצמדות הזו?"
"פשוט מחליטים שמספיק לפנק ולספק את ההתמכרויות של הילד שבנו, ומתחילים לחיות חיים של משמעת. כל מה שהראנו לך הם אמצעים להקל עלייך לוותר על ההתעסקות האובססיבית שלך בעצמך [obsessive self concern]."
הנהנתי. משהו בי הסכים עם מה שנלידה אמרה, אבל חלק אחר בי עדיין לא רצה להרפות מהיות בשליטה. המחשבה שכוח חיצוני כלשהו ישלוט בי הייתה מנוגדת לרעיון העצמאות [independence, אי תלות] שלי. הרגשתי שאם לא אעמוד על שלי [assert myself], תמיד אהיה האחרונה לבחור במאפה ואצטרך לקחת את מה שנשאר.
. "אל תפחדי להתאמץ [exert yourself, להפעיל את עצמך, להשתמש בעצמך]. את החירות חייבים להרוויח [must be earned]". נלידה אמרה: "תפסי [seize] את רבע הסנטימטר של המזל שלך [quarter centimeter of chance, בספרות מופיע הנוסח: the cubic centimeter of chance] ותני לו את מיטב המאמצים שלך, אך לא כדי להעצים [enhance] את האגו שלך."
נלידה חשה את חוסר הרצון שלי להשתנות, והמשיכה. "חלק ממך רוצה לוותר [give up], בעוד החלק השני נצמד [clings]. כתוצאה מכך ישנו קונפליקט. אבל ברגע שההחלטה מתקבלת, אין עוד מאבק, אלא רק תכלית, עונג וקבלה [acquiescing, הסכמה]."
נלידה קמה ואמרה שהיא רוצה לתרגל כמה מעברי כישוף כדי לעזור לאחד את הגוף והשכל [מיינד], ולשחרר את האנרגיה הלכודה במרכזי גוף שונים. היא אמרה שבאמצעות ההרגל שלנו להחזיק הכל בתוכנו [hold in, להתאפק], האנרגיה עומדת [stagnates, מתעפשת]. המכשף מרפה מכל דבר ואינו נושא בתוכו שום דבר שעלול לחסום את זרימת האנרגיה.
"האזור הראשון שצריך לשחרר [to be released] הוא המרכז המיני", אמרה נלידה.
"למה, כי הוא הכי נמוך?"
"לא, בגלל הדגש שהתרבות הפוריטנית [פוריטניות: תנועה נוצרית הדוגלת באיסורים מחמירים, בעיקר בתחום המיני] שלנו שמה עליו", היא תיקנה אותי. "נוקשות זו מתבטאת בצרכים רגשיים ל[השגת]אהבה, ומתבטאת בתשומת לב מוגזמת בחיזור והזדווגות. החיזור וההזדווגות הם כה דומיננטיים, שהם לא משאירים שום אנרגיה לשום דבר אחר. שחרור וטיהור האנרגיה הלכודה במרכזים המיניים מפיחה חיים [vitalizes] בכל הגוף, כולל המרכזים הממוקמים מחוץ לפקעת הזוהרת עצמה."
כששאלתי אותה על מה היא מדברת, היא חזרה על כך שמעברי הכישוף [המעברים הקסומים] מגדילים [increase] את האנרגיה של האדם, או שניתן לבצעם כאמצעי לזימון הכוונה [invoking intent]. הם דלתות לאי-הוויה [not being], כמו גם אמצעי לשיבוש [disrupting] ההרגלים שהגוף בנה במשך חיים שלמים של עשייה.
"מעברי הכישוף מעוררים את גוף האנרגיה," אמרה נלידה. "הם נועדו לשחרר אנרגיה כלואה, אך לעולם אין לחשוב עליהם כעל תרגילים [exercises] בלבד, או אפילו כעל אומנויות לחימה, יוגה, או טאי צ'י."
"למה?"
"הכוונה שלהם שונה. היא נקבעה על ידי מכשפים בימי קדם."
"האם הם המציאו אותם?"
"לא, הם לא סתם לא-הומצאו. המעברים האלה ירדו [come down] לשושלת שלנו דרך חלימה או מהרוח עצמה. כשתהיה לך מספיק אנרגיה, גם את תוכלי למשוך [pull] מעברי כישוף ישירות מהרוח. קול הראייה יגיד לך את כל מה שאת צריכה לדעת על מעברי כישוף."
נלידה הבהירה שכל מה שהגיע למכשפים בכל זמן שהוא נועד לתכלית נתונה [given, מסוימת].
"מכשפים, במיוחד יוקשים, הם גמישים [flexible] ביותר. הם עוקבים אחר תוכניתה [design] של הרוח. כל שאנחנו עושים זה לרוקן [empty] את עצמנו ולאפשר לכוונה להניע [move] אותנו. זו הסיבה שאין שני מעברי כישוף שהם דומים זה לזה [alike]. ולעולם אין לדעת איזה מעבר אמור להתבצע. עד לרגע של ביצועו. זהו הלך-הרוח [sense] שבו אנו מבצעים אותם כיום. אנו מבצעים אותם כדי להוביל אותנו למודעות ולחירות. אם משתמשים בהם כראוי, הכוונה שלהם [שבהם] עשויה לעזור להימלט [escape] במערבולת של אור [a flurry of light] [flurry- משב רוח חזק פתאומי ספירלי]."
.
****************** סוף *************************
הערות ותוספות
12.4.21
היום, יום שני, 12.4.21, הוא (כנראה) יום עוצמה.
במחזוריות של 18 יום.
במחזוריות של 18 יום.
12.4.21
=============================
מוסיקה
=======================
12.4.21
היכן נמצא הגהינום?
התשובה הטולטקית נמצאת בפרק זה.
.
שאלתי את נלידה אם יש איזה סוג של Hades, [השאול, ביוונית] שאליו הולכים כל אלה שאינם מודעים כשהם מתים. נלידה צחקה ואמרה שאם לא נתמזג עם גופי האנרגיה שלנו, הגהינום נמצא ממש כאן, על [כדור] הארץ הזה.
.
כלומר, להבנתי, אנו כבר נמצאים בגהינום, כל עוד לא התמזגנו עם הכפיל.
=======================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה