במילה אחת WOW !!!!!!!!!!
אין לי מילים אחרות לתיאור הפרק הזה.
הפרק ארוך יותר מהפרקים הקודמים, ועמוס !!!! בידע שאינו מופיע באף מקום אחר בספרות.
הפרק ארוך יותר מהפרקים הקודמים, ועמוס !!!! בידע שאינו מופיע באף מקום אחר בספרות.
תזכורת: כל ההערות בסוגריים הן שלי, המתרגם; הערות שוליים שאיבדו את השוליים 
********************************
חלום העורב
.
זה היה אחרי חצות הלילה כשחזרנו לביתו של דון חואן. המכונית של קרלוס עדיין חנתה במקום שבו הוא השאיר אותה, אז ידעתי שהוא עדיין לא חזר. רציתי לישון במכונית כשהחלונות סגורים והדלתות נעולות, אבל דון חואן לא היה מוכן לשמוע על כך.
"הבית שלי עומד לרשותך," הוא אמר ברוח [air] אבירית. "בבקשה, הרגישי בבית."
הוא הבטיח לי שאהיה בטוחה לחלוטין, ושהוא באופן אישי ערב לכך שבביתו אין פרעושים, מכיוון שהוא לא מחזיק חיות. הוא הדליק עששית נפט והניח אותה על השולחן שהיה ליד ערסל (?) [cot, מיטה מתקפלת? אצמד מכאן ואילך לערסל]. הוא הגיש לי שמיכת צמר מקופלת ואמר שהוא צריך ללכת ל-Torim [עיירה קטנה בסונורה, מקסיקו] כדי לפגוש כמה אנשים. הוא הדגיש שהוא לא יחזור לפני יום המחרת.
"מה אם מישהו יסתובב [snooping, "ירחרח"] כאן?" אמרתי בחוסר נוחות.
"אף אחד לא יפריע לך", הוא הבטיח לי.
"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?"
"הבית הזה מוגן היטב."
"באמצעות מה? מערכת אזעקה בלתי נראית?" אמרתי בצחוק.
"את יכולה לקרוא לזה כך. יש לי שומר שירחיק מפחד כל מבקר לא רצוי".
בהתחלה חשבתי שהוא מתכוון לכלב שמירה, אבל לפני שיכולתי לשאול אותו מיהו השומר הזה, הוא אמר, "שאראה לך אותו?"
"לא, לא, לא. אני אסמוך על המילה שלך," אמרתי, מפחדת פתאום. אם אני עומדת לישון שם, לא רציתי שפרטים מפחידים ישחקו [play, ינגנו] על דמיוני.
"אם את רואה או שומעת משהו חריג, עדיף פשוט להתעלם ממנו," הוא אמר.
הנהנתי ולקחתי את השמיכה. כשהוא יצא מהחדר נשכבתי על הערסל שהיה לו מזרן מלא גושים של שיער סוס. ניסיתי להירדם, אבל השינה לא באה. חלק ממני היה ער לגמרי, בכוננות; החלק האחר ניסה נואשות להירדם. במקום להרגיש את קשיות המזרן שמתחתי, הרגשתי כאילו אני תלויה באוויר בתוך מעטפת (?) [batting] כותנה רכה שהייתה חמימה ומרדימה [numbing]. ייחסתי את התחושה המוזרה הזו לרטטים [vibrations] המוזרים בחדר, שגרמו לכל קשיות [hardness] להתמוסס. זה היה חדר נוזלי, נע, מחליף צורות בחושך. או אולי היה זה הדם שלי או האדרנלין הגועש הנע בגופי, או שהייתי במאורת [lair] הנגואל, אבל הזמזום נעשה חזק יותר ויותר עד שנראה היה שגופי נעלם, וכל שנותר ממני היה רק רטט [tingling] עמום.
התחושה הזכירה את הלילה הראשון שביליתי בבית על העץ אצל קלרה. במקרה ההוא, היותי מעל הקרקע גרם לגופי להתרחב [expand], כמו בלון מתנפח, ונעטפתי באותה תחושה של ריחוף, ללא נקודת התייחסות עצמית במונחים של הגודל הפיזי שלי או הצורה שלי. מאוחר יותר אמיליטו הסביר את התחושה הזו בכך שהכפיל שלי יוצא ותופש שליטה, כי היותי בבית על העץ בלם (?) [inhibited, ריסן? מנע?] את משיכת כוח הכובד על גופי הפיזי.
נזכרתי באמיליטו ובבית המסתורי שעל העץ, כששמעתי צליל פצפוץ שנשמע כמו ענף שנשבר, מגיע מערימת הסלים בפינת החדר. כל חושיי נכנסו לכוננות. החלק הקדמי של גופי נראה פתוח לגמרי, כאילו חור ענק פעור היה במקום שבו היו צריכים להיות בטני וחזי. התאמצתי לראות בחושך, אבל יכולתי לראות רק את קווי המתאר של האביזרים [paraphernalia] בחדר; כמה דלעות התלויות על חבלים, שתי מסיכות יאקיות, אחת של צבי, אחרת של עורב, המוצמדות בוו לעמוד; הצללית של עששית הנפט שעל השולחן.
שמעתי את הרעש שוב. הפצפוץ עשוי להיות צרצר ענק, אלא שהצליל היה קצוץ מדי [too clipped], שביר [brittle] מדי. זה היה יותר כמו צליל קליק של צעצוע מתכת בחנות כלבו, בצורת צפרדע או עכבר שיוצר צליל פצפוץ כאשר ידית המתכת נלחצת ומשתחררת. כעת הקליק היה בצד השני של החדר; נראה שהוא התקרב לערסל. התרוממתי מעט, נשענת על שק היוטה המקופל ששימש ככרית. קפצתי כששמעתי את הצליל ליד ראשי.
הקליק הגיע שוב, הפעם מאיזור הדלת. הוא גרם לאזור שבאמצע גופי לזנק בכל פעם שהוא פיצפץ. יהיה הצליל אשר יהיה, הוא ללא ספק קיפץ סביב החדר, כאילו ניסה למשוך את תשומת ליבי. כששכבתי ערה לחלוטין, מנסה לחזות מהיכן תגיע הנקישה [קליק] הבאה, הבנתי שעולם המכשפים מלא בבלתי צפוי. החלטתי לאמץ את עצתו של דון חואן ולהתעלם ממה שהיה בחדר. לבטח נרדמתי, כי נסחפתי לתוך חלום שנראה ממשי לחלוטין.
[בחלומי] הורדתי את מסכת העורב מהקיר וחבשתי אותה על ראשי. דון חואן עמד להראות לי כמה תנועות. תחילה הוא הדגים איך אני צריכה להציב את הרגליים: לכופף את ברכיי, להרים את כדורי כפות הרגליים ואחר כך להורידם בחבטה על העקבים, שוב ושוב. חיקיתי את פעולתו, הרמתי את העקבים מהקרקע ואז הורדתי אותם שוב בחדות. לאחר זמן מה, זה הפך לפעולה חלקה אחת הכוללת את מפרקי הקרסול והברך. הרגשתי שרגליי הופכות להיות כמו עשויות גומי, צמיגיות; הידיים שלי היו תלויות ברפיון לצדי. דמיינתי שאני יצרנית יין הרומסת ענבים ברגליים יחפות באגן קיבול גדול [vat].
ואז, בעקבות ההובלה של דון חואן [מתוך חיקוי של דון חואן, כנראה], קימרתי את החלק העליון של גבי כאילו הונפתי על ידי כוח חיצוני כלשהו, והבאתי את זרועותי לצדי גופי. פתחתי אותן כמו כנפיים של ציפור ענקית. ראשי נטה קדימה והייתי מביטה מטה, תוך שאני מרימה את זרועותי מעלה ומטה יחדיו בשילוב עם נשימתי. חבטתי בזרועותיי שוב ושוב בפעולה חוזרת ונשנית.
אחרי מה שנראה כמו נצח, האדמה שלפניי נפתחה וכבר לא חלמתי שאני עומדת ומנופפת בזרועותיי בטיסה מדומה. הייתי למעשה באוויר, נוסקת מעל נוף עוצר נשימה של המדבר. יכולתי לראות צמחיה, תעלות השקיה, דרכים, ואת גדרות הפיטאיה [pitaya, סוג של קקטוס] שסביב בתי לבני הטיט בעלי הגגות השטוחים. כשעפתי באוויר, הזזתי את זרועותי בכזה מאמץ שהתעייפתי. שמעתי את דון חואן אומר שאני לא צריכה לנפנף כל כך חזק; אלא שאוכל, אם ארצה בכך, פשוט לדאות.
על פי הצעתו, שחררתי וחוויתי את התחושה הנהדרת ביותר של דאייה באוויר. יכולתי להרגיש את הרוח פורעת את נוצותיי השחורות המצוחצחות. ובמרחק יכולתי לראות את ההרים היפים ביותר, בעלי הפסגות המושלגות. חשדתי שאלה הם ההרים הקדושים של העולם המיתולוגי היאקי, אבל הם היו ממשיים כמו כל תצורה בעולם הערות [waking world]. הם היו עוצרי נשימה בתפארתם; יפים יותר מכל נוף שראיתי אי פעם על [כדור] הארץ [earth] הזה. עפתי מעל העמק, דואה, ואחר כך מנפנפת בכנפיי, רק כדי לדאות שוב. ואז שמעתי מוזיקה הנסחפת לעברי מרחוק. כשהמוסיקה מילאה את עצם ישותי, חוויתי מצב של אושר נהדר. שמעתי את דון חואן אומר שאני יכולה לנחות אם אני עייפה. הסתכלתי מטה וראיתי חורשה של עצים גבוהים ופניתי לעבר הענפים העליונים.
"את יכולה להפסיק להזיז את הידיים עכשיו," אמר דון חואן, "העורב נחת בבטחה."
התיישבתי כמו ציפור על הענף ונחתי. הרגשתי את גוף העורב שלי, את המקור שלי, את ראשי, ואת כנפי הנוצות שלי. התיפיתי כדרך הציפורים, שמחה להיות בעץ יחד עם הבריזה המרשרשת בעלים. אחרי מנוחה צללתי בטיסה לשדה והתחלתי לנתר על האדמה. כעבור זמן מה הגיע עורב נוסף שקפץ לצדי. ואז קרה הדבר המוזר ביותר. העורב עלה עליי ואנו הזדווגנו כמו שעושים עורבים. לא שהיה לי מושג קלוש ביותר כיצד מזדווגים עורבים, ובכל זאת הייתי בטוחה שאני חווה את האקט כפי שעורבים עושים זאת. לאמיתו של דבר, העורב השני, במהירות רבה הביא אותי למצב שבו הוא רצה אותי, ובעקבות זאת באו חילופי הנאה. ההבנה שהעורב האחר הוא דון חואן הפכה זאת למלהיב יותר.
בחלום ההוא ראיתי והרגשתי דברים שעבור השכל הרציונלי הם בלתי ניתנים להבנה. ולמרות ששכלי הרציונלי נעקף [circumvented], החושים שלי היו חדים, וחוויתי חיבה עמוקה ביותר הקולחת ממני. זה היה גל זה של רגש שיצר כזו התרגשות במעמקיי, שתמיד אזכור את התחושה של גוף העורב שלי, ואיך זה לעוף באוויר, קלה יותר מרוח [wind].
כעבור זמן מה השדה נעלם ומצאתי את עצמי שוב עומדת בביתו של דון חואן, מנפנפת בזרועותיי במעוף המסוגנן של העורב. הרגשתי שמשהו מחוספס מבריש את פניי ושמעתי נשימה שאיננה שלי. הבנתי אז שהשמיכה משפשפת לי את הלחי ושזו הייתה אני שנשמה בכבדות בשנתי. כשהרגע של מודעות כפולה התמזג, התעוררתי ומצאתי את עצמי שוכבת על הערסל. זכרתי כל פרט בחלום, ועצמתי את עיניי כדי לשחזר [recapture] את תחושת הרוח הנעה במהירות מולי, ולהחזיר את רכס ההרים המפואר [glorious] המקיף את אותו עמק מלהיב [rapturous].
במשך זמן רב שכבתי ערה בחושך, ממתינה בחצי האזנה לצלילי הקליקים שיבואו שוב, אבל הם פסקו. כך גם הזמזום החזק שקודם לכן התפשט [permeated] בחדר. האור זרח דרך החלון עם עלות השחר. התכופפתי ולקחתי את פנקס הרשימות והעט, ורשמתי את כל מה שיכולתי לזכור על חלום העורב. תמונת פני השטח הייתה צלולה, ועדיין יכולתי לשמוע את מוסיקת ההרים ולחוש את ה-stains המלודיים שלה רוטטים ברכות בתוך גופי. כשסיימתי לרשום את זכרונותי, הנחתי את המחברת בצד ונמנמתי שוב. התעוררתי כעבור שעות אחדות כשהשמש זורחת על עיניי. יכולתי לדעת לפי האור שזה יהיה יום חם במיוחד. התיישבתי כששמעתי את דון חואן נכנס בדלת.
"איך היו תנאי המגורים שלך?" הוא שאל ופתח שק של מצרכים שהניח על השולחן. "לא יותר מדי לא נוח, אני מאמין [trust]".
"היה לי את החלום החי ביותר של תעופה מעל המדבר," אמרתי.
הוא ביקש ממני לתאר את החלום בפירוט, וכך עשיתי, מכיוון שהוא היה עדיין טרי במוחי [במיינד שלי]. הוא הביט בי וחייך כאילו ידע שהשמטתי בכוונה את החלק על שני העורבים המפזזים [cavorting] בשטח.
"להפוך לעורב בחלומותייך זה לא כל כך מופרך [far fetched]," הוא אמר. "לעשות את זה בזמן שאת ערה זה דבר אחר."
"איך אתה יכול להפוך לעורב כשאתה ער?"
"עם כוונה בלתי כפיפה [unbending intent]. הגוף יילך בעקבות השכל, לאן שהשכל יוביל", הוא הבטיח לי.
ביקשתי ממנו שיסביר למה הוא מתכוון בכך.
"את עושה את זה כל הזמן," הוא אמר. "לדוגמה, כשאת מפעילה [activate] זיכרון הקרוי עצבות, כל ההוויה שלך משקיעה [immerses, מטבילה] את עצמה בהרגשה זו ואת נעשית עצובה. זו הסיבה שלא מומלץ להתמכר [indulging] לשום דבר. השכל [מיינד] איננו נפרד מהגוף, אם כי אנו מעדיפים לחשוב שכן."
פתחתי בקבוק מים מינרליים ולקחתי לגימה.
"בכל פעם שאנחנו מביטים במראה," אמר דון חואן, "או רואים את השתקפותנו בבריכת מים, אנו חושבים שאנו רואים את אותו אדם שראינו בפעם האחרונה בה הסתכלנו. אנו עשויים לראות כמה שינויים, כמו קמטים או זקן ארוך יותר, או הבעה אחרת. אבל אנחנו יודעים שההבדלים האלה הם שטחיים. הם לא הופכים אותנו למישהו אחר. למדנו להכיר בעצמנו כישויות שמשתנות, ועם זאת, לעין הפנימית שלנו, אנחנו למרות זאת אותו הדבר."
הוא רכן לעברי וקירב את פניו לשלי במידה לא נוחה, "אבל זה רק תעתוע [mirage]," הוא לחש, "לכן לעולם אינך אמורה להביט מקרוב מדי במראה; [כי] את תקבעי [fix] את עצמך לצמיתות כמשהו שאת לא רוצה להיות."
חשדתי שקלרה סיפרה לו על בקשתי החוזרת להתקין מראות בבית המרחץ שלה. היה לי קשה להסתגל - לא לראות את ההשתקפות שלי - וכל הזמן ניסיתי לתפוס מבטים חטופים של עצמי על כל משטח מבריק ומשקף [reflective].
הוא חזר ואמר שאנחנו משתנים כל הזמן ולעולם איננו אותו דבר מרגע לרגע. כל מחשבה, פעולה או חוויה חדשות משנות אותנו. זה רק הזיכרון של עצמנו שמעורר בנו תחושת ביטחון [assures] שאנחנו רציפים, יציבים ומוכרים.
"אם אנחנו תמיד משתנים," אמרתי. "איך אנו מזהים את עצמנו?"
הוא אמר שאין דרך אי פעם להכיר את עצמנו, מכיוון שאנחנו מסתורין; לחלוטין לא ידועים לעצמנו, ולא לאחרים.
"זו אחת מהוראות [precepts, פקודות?] הייקוש", הוא הדגיש. "למדתי את זה מהמיטיב שלי, הנגואל חוליאן, ואני מעביר את זה אלייך. אנחנו מסתורין שאי אפשר לתארו."
"אבל אני יודעת מי אני," התעקשתי.
"זה בגלל שאת טיפשה [fool]," אמר דון חואן מצחקק. "זה אידיוטי להאמין שרק בגלל שיש לך שם, כתובת, עבודה, או שאת הולכת לבית הספר, [ולכן] שאת מוכרת [known, ידועה] לעצמך או לאחרים. תכונות אלה אינן העצמי האמיתי שלך; הן רק דרכים לתאר את מי שאת, כדי שתוכלי לדבר על עצמך כאישיות חברתית."
"האם אתה אומר שאני לא קיימת?"
"את אכן קיימת, אבל לא כפי שאת חושבת," הוא אמר.
דון חואן הדגיש שהמחשבה שהגוף הוא ישות רציפה [continuous] קבועה [constant], היא אחת ההנחות הקשות ביותר לשבירה [to break, לקטיעה].
"מדוע?" שאלתי, נוגסת בלחם שהוא הביא.
"מכיוון שאנשים מזהים את עצמם עם גופם, אותו הם רואים באופן שמקובל על העולם סביבם."
טענתי שהגוף הפיזי הוא ממשי ולא רק מראית עין [appearance]. אך הוא התעקש שלהחזיק בעמדה זו נובע מתפיסה [perception] מוגבלת ומחשיבה לקויה.
"גופך הוא רעיון [idea, מחשבה], הפשטה," הוא חזר והדגיש. "האופן שבו את מתייחסת אליו תלוי בתרבות שלך ובמודליות [modality] של הזמן שבו את חיה. לדוגמא, לאנשים של פעם לא הייתה אותה השקפה על הגוף כמו שיש לנו היום. ולאדם המערבי אין את אותה השקפה עליו [על הגוף] כמו למכשף."
"האם אין לכולנו בעצם את אותו המבנה הפיזי?" שאלתי. "שתי ידיים ורגליים, וטורסו [הגוף ללא גפיים וראש]?"
"אם לכולנו היה את אותו הרכב פיזי, היינו יכולים כולנו לעשות את אותם הדברים", הוא ענה. "אבל רוב האנשים לא יכולים לעוף באוויר, או לעבור דרך קירות, או להאריך את סיבי האור שלהם כדי לצאת למסעות על פני מרחקים עצומים. או להיעלם ממש מול עינייך."
לבטח נתתי בו מבט תוהה, כי הוא הוסיף : "יש אנשים שלא יכולים לתפוס [perceive] את גופם האתרי או האנרגטי אשר יאפשר להם לבצע את ההישגים יוצאי הדופן האלה. לכן, בניגוד למכשף שמכוון [tunes] וממריץ [invigorates, מעניק חוזק ואנרגיה] את גופו האנרגטי מדי יום, [אשר הוא] הכפיל שלו, האדם הממוצע לא עושה דבר כדי להעצים [enhance] אותו, אלא עושה הכל כדי להעצים [enhance] את חשיבותו העצמית, [כלומר] את האישיות החברתית שלו."
"למה אתה מתכוון בחשיבות עצמית?" שאלתי.
דון חואן חשב לרגע, כאילו כדי לבחור את מילותיו. “זה לשים דגש חסר הצדקה [undue emphasis] במחשבה [idea] שיש לאדם אודות עצמו. על מנת שמחשבה זו תהפוך לממשית, היא חיייבת לקבל אנרגיה באופן מתמיד. חייבים תמיד לספק לה מזון [cater], לקיים אותה, לחזק אותה, לפנק [pamper] אותה, כדי לשמור עליה בחיים."
כששאלתי אותו מדוע זה כך, ענה דון חואן שאנשים איבדו מגע עם מוצאם המסתורי, ההופך אותם ללא ידועים, והם נותרו רק עם חיקוי קלוש, מחשבת רפאים [phantom] שאליה הם מתיחסים כממשית.
"אם אנשים היו מבינים שהם לא ידועים לעצמם ולאחרים, הם לא היו מתיחסים לעצמם כחשובים, ולא היו מספקים תמיכה [prop] לעצמם [לעצמי שלהם, כנראה] בעזרת התחושה שהם מיוחדים. הם היו יודעים שהם כבר מיוחדים. אבל לאחר שאיבדו קשר עין עם המסתורין הממשי שלהם, הם מנסים להפוך את עצמם למסתוריים, ומנסים להתנהג כחשובים. אבל זו טעות קטלנית."
"מדוע זו טעות?"
"כי לעולם איננו אמורים לנסות להיות משהו," הוא השיב. "הטבע המסתורי שלנו כבר עושה אותנו לכל מה שאנחנו יכולים להיות."
דון חואן אמר שהוא רוצה לצאת להליכה נוספת ואמר לי לסיים לאכול, כדי שאוכל ללוות אותו.
"מה עם קרלוס?" שאלתי "האם אני לא אמורה לחכות לו כאן? האם הוא לא חוזר היום?"
דון חואן הושיט לי רצועת בשר בקר מיובשת ואמר לי ללעוס אותה לאט. "יש לי תחושה שקרלוס יהיה עסוק למשך רוב שעות היום," אמר.
מתתי לדעת במה בדיוק יהיה קרלוס עסוק. אין ספק שזוהי הבחורה היפה שראיתי ביום ההוא בחנות. דמיינתי שהוא יבלה את היום בללמד אותה אנגלית, ומי יודע מה עוד. כשהוא שם לב לשקיעתי במחשבות, נתן לי דון חואן הקשה נחושה על פסגת ראשי עם פרקי אצבעותיו.
"אני יודע על מה את חושבת. 'למה שגבר ירצה אישה אחרת כשהוא יכול לקבל אותך'. הרכושנות הקטנונית שלך היא חסרת תועלת כאן," הוא אמר בחומרה [gruffly]. "יש לך מחשבה [udea, רעיון, מושג] אודות עצמך שאת קנאית ורכושנית. ככל שתפטרי מהר יותר מהמחשבה הזו, כך ייטב לך."
"זה מה שרוב הנשים מרגישות," אמרתי.
"אז זה בדיוק מה שיהיה עלייך להישמר מפניו," הוא אמר בחומרה. "זכרי, חשיבות עצמית הורגת. אל תבזבזי את האנרגיה המוגבלת שלך כדי להחזיק [uphold] בעמדות שלא ניתן לקיימן [untenable, להגן עליהן]. החזיקי [hold] חזק בבסיס [underpinnings] שלך.
הוא צחק ממשחק המילים שלו [נראה שהכוונה היא למשחק המילים שבין hold ו-uphold]. ואז הוא המשיך בישירות ארצית. "ברגע שגבר שם לב לאישה כלשהי, היא מפילה [drops] את 'הבסיס' [underpinnings] שלה."
"זה פשוט לא נכון," טענתי. "נשים יכולות לאהוב גבר באופן טהור, ללא כל מעורבות פיזית."
"אבל האם היא יכולה לאהוב אותו אם הוא אוהב נשים אחרות, ולא להתרגז [be ruffled, לאבד את שלוותה] על כך?" הוא איתגר אותי.
חשבתי לרגע. היה משהו בדבריו. מניסיוני שלי, ומהאנשים שהכרתי, אהבה חסרת אנוכיות כזו לא באמת תוכל להיות אפשרית [feasible] בתרבות שלנו.
משכתי בכתפיי. "אם אתה מדבר על פוליגמיה," אמרתי. "אני לא חושבת שאנחנו הנשים צריכות להשלים עם זה."
הייתי כל כך נגד גברים מתפרפרים, שלא הייתי מוכנה להתפשר על פחות מנאמנות מוחלטת. זכרתי כמה אומללים היו חיי אמי בגלל הבגידות של אבא שלי. ממנה למדתי את הגישה שגברים הם אדונים חסרי לב, שדבר לא יעצור אותם משימוש באישה ואחר כך להשליך אותה הצידה אפילו בלי להעיף מבט לאחור.
"אני לא מדבר על פוליגמיה," אמר דון חואן. "אני מדבר על חירות מחשיבות עצמית. אף אחד איננו ייחודי או מיוחס [privileged, בעל זכות יתר], ולא משנה כמה נמתח את הדמיון."
"אך אם איננו רואים את עצמנו ייחודיים או מיוחדים, כיצד נוכל להבדיל את עצמנו מאנשים ומדברים אחרים?" שאלתי.
"מדוע את רוצה להבדיל את עצמך מאנשים או מדברים?" הוא השיב בתגובה. "האינדיבידואליות נדרשת כדי לקיים יחסי גומלין [אינטראקציה] בעולם האנשים, אבל את כבר יודעת איך לעשות את זה. מה שאני מציע הוא אופן אלטרנטיבי של הוויה [being, קיום] בו גופך האנרגטי נמצא באינטראקציה עם הרוח [the spirit]."
"ומהי הרוח?" שאלתי.
דון חואן הביט בי לרגע במבט יציב; עיניו הקרות נעשו עזות [פראיות] כמו של נשר. המבט שלו אילץ אותי להסיט את מבטי. הוא ציחקק, הרים את אחת הדלעות שהוא קשר לחגורתו, פתח את הפקק ולגם. הרגשתי חובה לחזור על שאלתי.
"אני באמת לא יודע," הוא אמר. "אנחנו יכולים לחזור למוצא [origin] שלנו, אפילו לפעול מתוכו, אבל לעולם לא נוכל לדעת או לומר מהו."
"אז מה טוב בזה, אם אנחנו לא יכולים לדבר על זה?" מחיתי בנימה שגבלה ביללה.
דון חואן תפס את כתפיי וטלטל אותן כאילו הייתי בובת סמרטוטים. "הפסיקי להתמכר לרחמים עצמיים והתנהגי [act] כמו לוחמת *"
הוא רקע [stomped] בכף רגלו על האדמה שוב ושוב כמו שור המוכן להסתערות, ונתן בי מבט אכזרי [ferocious] שגרם לנחיריו להתרחב. הפנטומימה שלו הייתה כל כך ריאליסטית [lifelike] שהייתי חייבת לזוז הצידה, מפחד שהוא ינגח בי. אבל במקום להסתער, לפתע הוא הסתובב בקלות על עקביו ויצא מהדלת. הוא סימן לי ללכת אחריו. הלכנו בדרך העפר למשך זמן מה, ואז, באופן בלתי צפוי הוא סטה מהבתה [מאיזור הצמחייה הנמוכה]. זה כל מה שיכולתי לעשות כדי לעמוד בקצב שלו. לאחר מסע מתיש, שבמהלכו השתמשתי בטכניקות של אי-עשייה, כמו שמירה על מבטי מעל האופק, וידיי במצב הנכון, ושמרתי על שקט מתמשך, עדיין נשמתי בכבדות כשהגענו לתצורת סלע מפחידה.
דון חואן אמר לי לשבת על סלע גדול ולהאט את הנשימה. הוא אמר שבמסורת הכישוף יש מאות, אם לא אלפי, טכניקות של אי עשייה, וכל אחת מהן נועדה ליצור אפקט ספציפי שאליו התכוונו [intended] המכשפים משושלתו. תנוחת היד הייתה אחת מהן, כמו גם ההבטה בנקודה שמעל האופק תוך כדי הליכה. הוא שב והדגיש שהוא באופן אישי חושב שאי-עשייה היא אחת הדרכים הטובות ביותר שיש ליוקש על מנת לשבש את התגובות השגרתיות, או הרגילות, של חיינו היומיומיים.
"בצעי את טכניקת הגפרור," הוא הציע, "על מנת להירגע."
"עכשיו?"
הוא הנהן ושפך כמה טיפות מים מהדלעת שלו לתוך שקע בסלע. שלפתי את קופסת הגפרורים [המתקפלת כמו ספר] והחזקתי אחד בין האגודל לאצבע המורה, הצתתי אותו והבאתי את הלהבה שבעה או שמונה אינטש מול עיניי [בין 17.5-20 ס"מ]. כשהתבוננתי בה, שאפתי את הלהבה אל האיזור שבין העיניים, עד שהלהבה כבתה כמעט לגמרי. אחר כך, בלי לכבות את הלהבה, טבלתי את קצה הגפרור במים כדי לקרר את הקצה, והעברתי אותו לאגודל ולאצבע המורה של ידי השמאלית. החזקתי את הגפרור הפוך, כך שהלהבה בערה כעת כלפי מעלה, במרחק אינטשים אחדים [few] מעיניי.
"תמשכי את הלהבה הכחולה לתוך עינייך," אמר דון חואן. "השתמשי בכוונה [intent] כדי למשוך אותה לתוכך."
עשיתי סדרה של תשעה גפרורים, שורפת קצה אחד, ואחר כך הופכת אותו כלפי מטה כשאני מעבירה אותו לידי השמאלית ומתבוננת בלהבה הבוערת בקצה השני. אחרי תשעה גפרורים הוא אמר לי להפסיק. הוא הורה לי לנשום עמוק מהבטן ואז להתחיל לתרגל עוד טכניקת אי-עשייה, שכללה את הרחבת המודעות שלי אל החלק האחורי שלי, [אל האיזור ש] מעליי, ואל כל המרחק שמסביבי.
"מה עלי לנסות לחפש או להרגיש?" שאלתי.
"זה לא משנה," הוא אמר - "אולי עץ מאחור[יך], או ציפור בענף שמעליך, או ענן בשמיים מעל ראשך. מטרת הטכניקה הזו של אי-עשייה היא למתוח את עצמך החוצה, כאילו את משליכה [casting] רשת ענקית."
הוא הסביר כי התוצאה של הארכת [elongating] המודעות של האדם ביודעין [deliberately], [מודעות] שבדרך כלל מכוונת [directed] קדימה, היא עירור [waking up] של הגוף האנרגטי, או הכפיל, על ידי פריצת הגבולות התוחמים, אשר למדנו להתייחס אליהם כגוף הפיזי שלנו.
"כאשר השכל [מיינד] שלך והנשימה שלך מסוגלים להגיע אל מעבר לגבולות המוכרים [recognized, מוסכמים] של הגוף הפיזי", הסביר דון חואן, "אז תדעי שהדברים הם ריקים [vacuous], ושההמשכיות [continuity, רציפות] הפיזית והנפשית היא רק ביטוי [expression] של השכל [מיינד], או האני החברתי."
הוא הבטיח לי שתפיסת העולם שלנו קשורה ביסודה לאופן בו אנו חשים את גופנו, ועד כמה הנשימה שלנו אלסטית [נמתחת, גמישה]. כדי לשנות את תפיסת העולם שלנו, עלינו להתחיל בשינוי המודעות לגופנו. עלינו לדעת שהגופים שלנו נמצאים בזרימה מתמדת; ועם זאת, על מנת לא לאבד שליטה במהלך השיטוטים האתריים [של הגוף האתרי] שלנו, המודעות שלנו חייבת להיות מקובעת היטב [firmly fixed].
"אל מה מקובעת המודעות שלנו?" שאלתי.
"לא לעצמי או לאובייקטים של העולם," הוא הבטיח לי. "כי אלה יחזיקו אותך כלואה. במקום זאת, היא מעוגנת לנשימה שלנו. הנשימה היא הקו [line] שיכול למשוך אותך אל מחוץ לגבולות שלך, ולגרום לגופך הפיזי להופיע ולהיעלם."
הוא אמר לי לעצום את עיניי, ולנסות לעגן את המודעות שלי בנשימה שלי.
התחלתי לחשוש. לפעמים, כשתרגלתי כמה ממעברי הכישוף [המעברים הקסומים] שלימדה אותי קלרה, הרגשתי שגופי הולך ונמס. אבל מעולם לא העזתי ללכת רחוק מדי במסלול ההוא, מחשש לאבד את עצמי או להיעשות לבלתי ידועה [או מוכרת] לעצמי. גם כשחלמתי שאני עורב, עדיין הייתי מודעת לכך שאני חולמת שאני עורב.
אז התחלתי בזהירות. על פי הוראותיו של דון חואן, הייתי אמורה לאפשר למודעות שלי לזרום החוצה לכל הכיוונים, תוך כדי שאני מאריכה [elongate, מותחת] את נשימתי. אחר כך היה עליי לקשר [to link, לחבר, להצמיד] בין מתיחת שכלי [המיינד שלי] לזרימה הקצבית של הנשימה. לבסוף היה עליי למזג [merge, ללכד יחדיו] את הנשימה שלי, שהייתה מוגבלת, לנשימה הבלתי מוגבלת של הארץ [earth] והשמיים. הוא אמר לי לנשום הרחק מאחוריי, גבוה מעליי והחוצה כלפי כל אחד משני הצדדים [either side, אולי זו טעות והכוונה לכל שאר הצדדים, מסביב, בהתאם לנאמר כמה שורות לעיל, בתחילת תיאור הטכניקה], עד שהמדבר העצום סביבי ינוע בהתאם לקצב התרחבות והתכווצות הנשימה.
אחרי זמן של ריכוז מוחלט הייתה לי התחושה של תנועה כמו מפוח עצום; כל הנוף סביבי [הפנורמה] פעם [pulsating, כמו פעימות לב] לאותו הקצב. בשלב מסוים הייתי כל כך רחוקה, שבקושי הצלחתי לשמוע את קולו של דון חואן המדרבן אותי לפקוח את עיניי ולתאר לו את מה שחוויתי.
"לא הייתי עוד מודעת לגופי," אמרתי, "הוא הפך להיות כל כך עצום שנראה היה שנעלמתי לחלוטין."
"הגוף שלך אינו יכול להיעלם," הוא אמר, "מהסיבה הפשוטה שהוא מעולם לא היה שם מלכתחילה".
שפשפתי את החלק האחורי של שוקיי כדי להחזיר אליהם דם.
"הדרך בה את ממקמת את תשומת לבך [הקשב שלך], היא שגורמת לך לחשוב שיש לך גוף פיזי," אמר דון חואן. "מקמי את תשומת לבך אחרת, ויהיה לך גוף אחר. אולי [גוף] של סוס, או פרה, או נץ [falcon]"
אמרתי לו שאני לא רוצה גוף של סוס או פרה. אבל לא אכפת לי להיות נץ, באופן זמני.
"את לא צריכה לדאוג לגבי שינוי צורתך לצמיתות," הוא הבטיח לי. "הגורל נתן לך צורה של אדם, ולא משנה היכן את נמצאת, הזיכרון הזה תמיד ימשוך אותך חזרה לתצורה המסוימת הזו, לפחות בינתיים".
הוא הציע שמכיוון שחלמתי שאני עורב שעף מעל נופים, אוכל לנסות, אם יש לי מספיק אנרגיה, לקיים תצורה זו למשך זמן קצר, וליצור [bring about] את השינוי הזה באמצעות הנשימה ותשומת לבי [הקשב שלי].
"יקוש עם הכפיל הוא מה שמאפשר לך לשמור על קיבועה של נקודת המאסף בעמדות חלום חדשות," הוא אמר. "זה אומר החצנה [הקרנה] של כל ההשלכות הגופניות של היות עורב [fleshing out all the ramifications of being a crow]: מה זה אומר לעוף, איך עורבים מרגישים ונעים, מה זה אומר להיות באינטראקציה עם ציפורים אחרות, ואפילו להזדווג כציפור. עשית זאת בחלומך קודם לכן. בואי נראה אם את יכולה להניע את נקודת המאסף שלך למיקום הזה עכשיו, מתוך מצב הערות שלך".
הוא טאטא שטח אדמה ופרש עליו את הפונצ'ו שלי. אחר כך הוא אמר לי לשכב על הבטן ולחזור על הנשימה שזה עתה עשיתי. שוב הייתי צריכה למקם את כל המודעות שלי מחוץ לעצמי, ואחר כך להשתמש בשכלי [מיינד] כדי לדמיין שיצרתי כנפיים, [ולהשתמש] בנשימה שלי כדי ליצור תחושה של תעופה. לאחר פרק זמן של ריכוז אינטנסיבי ונשימה מבוקרת, הרגשתי כבדות משני צדדיי. זה היה כאילו היו לי כנפיים ענקיות, הנעות בצורה קצבית [בהתאם] לדפוס הנשימה שלי. האזור סביב פניי התארך והתחדד, בזמן שרגליי וזרועותיי נעשו קהות [חסרות תחושה] וכבדות, עד שהן נעלמו לחלוטין. הסתכלתי כלפי מטה, הארץ הפכה שקופה ויכולתי לראות שדות מתחתיי; כל אותה העת, ההתרחבות הקצבית של נשימתי שמרה על כנפי הענק בתנועה.
בשלב מסוים שמעתי את דון חואן לוחש שעליי להאט את הנשימה ולנסות להמריא לזמן מה. בהתאם להצעה זו, נשימתי נעשתה איטית יותר. יכולתי לחוש את הרוח כשסצינות מתחתיי התחלפו, וצמרות עצים, עשרות [scores] שיחים, וגבעות רחוקות נכנסו לשדה הראייה. ואז לקחתי נשימה נוספת ושוב נסקתי.
לאחר זמן מה דון חואן אמר לי להפסיק. הוא אמר שעליי לפקוח את עיניי ולהתרכז בלזכור שוב את גופי הפיזי. תוך כדי שעשיתי זאת, שמתי לב שהאזור שהיה הסנטר שלי היה חסר תחושה לחלוטין; הוא היה לחוץ על האדמה הקשה. הזרועות והרגליים שלי היו גם כן רדומות, ולקח זמן עד שיכולתי להזיז אותן. דון חואן שפשף בזריזות את שוקיי וזרועותיי עד שהרגשתי תחושת עקצוץ כואבת חריפה. כשהתחושה הזו שככה, הרגשתי שוב מוצקה.
"האם חלמתי?" שאלתי לאחר שתיארתי לדון חואן את ההתנסות שלי.
"לא ישנת," הבטיח לי דון חואן. "השתמשת בכוונה שלך והתרכזת בנשימה שלך כדי לשנות את צורתך [shape]. בכל פעם שהנשימה נותנת חיים למחשבה [to an idea], התצורה החדשה הזו הופכת לממשית."
הוא אמר שהמפתח לכל שינוי צורה [transformation], או לשינוי צורה באמצעות כישוף, היה שילוב הנשימה עם מחשבה [idea, רעיון], להעניק לה [למחשבה] חיים.
"בדרך כלל, לאנשים יש מחשבה [רעיון], [אבל] אין להם את עוצמת הנשימה [כדי] לממש [actualize] אותה," הוא אמר. "או שייתכן שיש לו [למישהו] את אנרגיית הנשימה הנדרשת, [אבל] אין לו את הכוונה [the intent] לתת לה צורה [form] וכיוון [direction]. אך כאשר נשימה וכוונה מתאחדים כתנועה וכיוון, [כ]אנרגיה וצורה, אז מציאות חדשה נוצרת ו[היא]מתמשכת כל עוד השניים מחוברים. זה מה שמכשפים מכנים יקוש עם הכפיל. פירוש הדבר, להשתמש בגוף האנרגיה כדי לתפוס מציאות בעלת צורה [form], ו[בעלת]substance [חומר?], ו[בעלת]תוקף [validity] אנרגטי."
"זה בהחלט הרגיש כאילו היו לי כנפיים ועפתי. ואני לא זוכרת שנרדמתי," אמרתי. "זה היה ממשי בדיוק כמו העולם שמולי עכשיו."
"עם זאת, לא יכולת לקיים [sustain] את הכוונה הזו למשך זמן רב," המשיך דון חואן. "כי על מנת לרכז את הנשימה ו[בכך?]לתת בשר [flesh out] לרעיון [מחשבה], מצריך [כמות?] אנרגיה יוצאת מגדר הרגיל. השאלתי לך חלק משלי, כך שלא הייתה לך שום בעיה לרכז את הנשימה ולתת חיים למציאות אחרת, מציאות שמצאת בעצמך קודם לכן, בזמן שעשית חלימה. עכשיו הפעלת מחדש [reactivated] את אותו מקום תפיסתי. אז יש לך עכשיו עמדה נוספת ללכת אליה, שהיא ממשית באותה מידה כמו זו של היות אדם."
הוא חזר והדגיש שעל ידי שילוב של כוונה ונשימה, ניתן לשנות לזמן מה את תפיסת המציאות ולרצות את עצמך [will oneself, לרצות על ידי הפעלת הרצון] לעבור [move, לנוע] אל מעבר לגבולות התוחמים את התצורה הגופנית של עצמך.
"זה מה שמכשפים מכנים יקוש עם הכפיל," הוא חזר ואמר. "וזה מה שמכשפים עושים: הם מרחיבים את אפשרויות התפיסה אל מעבר לגבול המותר [permitted, מורשה] לנו כאישיות חברתית. במילים אחרות, זה ממקסם את ההתנסות שלהם כישויות חשות [sentient beings, בעלות מודעות]."
דון חואן המשיך ואמר כי להשתנות לציפור או לחיה, היה אחת מעמדות העוצמה שהורישו המכשפים הקדומים משושלתו. זו אחת מטכניקות אי העשייה הנמצאות בשימוש עד היום.
"להיות אדם, זה כרוך ביותר מאשר רק להיוולד, לחיות, ואחר כך למות," הוא אמר. "פירושו הוא להרחיב את הפוטנציאל של עצמך על ידי הגעה אל מעבר לגבולות ידועים של קיומך וקפיצה אל הלא ידוע. כי להיות בעל גוף אין פירושו מסתכם רק בהיות בשר ועצם שיש להזינו [את הגוף] ולהשאירו בחיים בכל מחיר.
"להיות בחיים," הוא הדגיש, "זה להיות מודע, להיות נקודת-מבט שלעולם אינה יודעת את גבולותיה. למרות זאת, עלייך לנסות להבין [comprehend] את טבעך, לתפוס באינטואיציה [היוצאת] מנקודת מבט סופית את האפשרויות האינסופיות שלך."
דון חואן אמר כי כלל [precept] נוסף של היוקש הוא לעולם לא לדעת מה הוא, אלא תמיד להתנהג כאילו הוא יודע. להעניק בשר [flesh out] למציאות ואחר כך להשליך [discard, להיפטר מ] אותה."
"זה פירושו של להיות בחיים," הוא אמר. "לתפוס [grasp] באופן אינטואיטיבי את הפלא [wonder] של העולם, ולקפוץ באומץ אל האינסוף, למרות המגבלות הרציונליות שלנו. לקשר [To link, לחבר, להצמיד] את נשימתנו לכל מה שאנחנו יכולים לדמיין, עד שאנו נעשים כל כך נזילים [fluid] ובלתי ידועים לעצמנו, שאנחנו הופכים להיות בלתי ניתנים להעלאה בדימיון [unimaginable]. ליקש עם הכפיל פירושו לנסות לגעת במעיינות חסרי הקרקעית של המקורות [origins] המסתוריים שלנו."
דון חואן הציע שאשב בשקט לרגע ואהרהר [contemplate] בדבריו, שכן שינוי צורות [shapes] במסורת המכשפים היה פעולה ביודעין [deliberate] של אי-עשייה של הגוף, תמרון מורכב [complex] של יקוש.
"רק על ידי יציאה [departing] מהשקט הפנימי ניתן להגיע לרמה העמוקה של המודעות שתאפשר לנו לתפוס ולנוע באופן אינטואיטיבי," הוא אמר. "רק על ידי מנוחה [rest, אולי הכוונה להרפיה?, שחרור?] והתנכרות [renunciation, אולי הכוונה היא ל-detachment?, אי אחיזה, ריחוק רגשי] אפשר לעקוף [circumvent] את השליטה הבלתי פוסקת של השכל [reason]."
הוא הוציא את הפקק מהדלעת שלו ונתן לי לשתות. מיד הרגשתי טוב יותר, ושמתי לב שהרעידה העצבנית שהשתלטה על החלק האמצעי של גופי שלי כמעט נעלמה.
"זה לא הגוף שלנו אשר גורם לנו להיות אותו הדבר יום אחרי יום", הוא גילה לי [חשף] לאחר שתיקה ארוכה. "גופו של האדם משתנה כל הזמן, מתנוון [degenerate, נובל], ותוך זמן קצר הוא מת. אם תתייחסי לגופך כעצמך, גם את תנבלי ותמותי."
"אם כן, אל מה עלי להתייחס כעצמי?" שאלתי.
דון חואן חייך. עיניו הפכו לשני חריצים כשהוא הביט בי.
"ראי את עצמך כרוח [spirit] המשוטטת בממלכת [realm] הבלתי משתנה", הוא השיב. "חשבי על עצמך כמאוחדת עם האפלה [החשיכה] המסתורית שלעולם איננה גדלה או פוחתת. התייחסי לעצמך כך, והפוטנציאל שלך יהיה בלתי מוגבל."
דון חואן הסביר כי בעוד שגופינו ומעשינו נמצאים בזרימה מתמדת, רק הממלכה של המסתורין האפל [הערה לא חשובה: שלוש שורות מעל הוא מדבר על אפלה מסתורית. היפוך שבין עצם ותכונה] נותרת קבועה, מכיוון ששום דבר לא ניתן להוסיף לה או לקחת ממנה. לכן, על מנת שתהיה המשכיות [רציפות] אמיתית[genuine] - שבעצם איננה המשכיות כלל - עלינו לקשר [link] את עצמנו לשכבות [strata, רבדים] שמעבר לעולם של מראית העין [appearance]. גופנו חייב להיות כה מופשט [abstract], שאנו נעשים מודעים לאי-הוויה [not-being].
"אנחנו מה שאנחנו לא [We are what we are not]," אמר דון חואן בחידתיות. "וכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו, הוא זמני, אשלייתי, ו[הוא]רק הרסיס הקטן ביותר של הטבע האמיתי שלנו."
"אם כן, אם לעולם לא נוכל לדעת [להכיר] את עצמנו," אמרתי, "זה נראה לי בודד [lonely] מדי, נתיב בודד [solitary] מדי מכדי שיהיה מועיל."
תמיד חשבתי שגם אם אנשים אדישים זה לזה, הם עדיין שם ואפשר להיעזר בהם. להיות ללא עצמי יהיה להיות בלי אחרים וזה נראה לי אופן הקיום השומם ביותר, הקר ביותר.
"אין שום אפשרות שתוכלי להיות אי פעם עם עצמך או עם אחרים," חזר ואמר דון חואן. "מלבד כהבלות מבוקרת [controlled folly, להתנהג בטפשות ביודעין]. אנחנו ההתגשמויות [manifestations, התגלויות] הריקות [empty] של כוח שלא ניתן לתופסו [ungraspable], שהמכשפים מכנים הנשר."
הוא אמר שהאור שמגיע לעינינו הוא ההאצלות [emanations] של הנשר. הוא הדגיש כי זוהי טעות מצדינו להתייחס למעשינו [acts, פעולותינו] כאילו הם שלנו, או לחשוב על עצמנו כאחראים [in charge, על פינו יישק דבר] או כאילו השליטה בידינו [in command]. שכן לעשות זאת רק מנציח את הדיכוטומיה הכוזבת הבאה: עצמי שהוא הכוח המניע [motivating] של פעולה, ועצמי אחר שהוא העושה, או המבצע, שמאחורי אותה פעולה. זו אותה קונצפציה מוטעית [misconception] של גוף-נפש [mind-body] שנמצאת בשורש הבלבול שלנו. זה מוביל להשקפה מוטעית על העולם.
"תני את נשימתך ואת האנרגיה שלך להנצחת האישיות [person] החברתית [שלך], והטבע הממשי שלך יישאר מוסתר [obscured] לנצח," הזהיר דון חואן. "משום שהעצמי, או הדימוי החברתי-תרבותי שאותו אנו מגבירים [enhance] באמצעות כוח החיים שלנו, הוא טעות. הוא רק דרך חשיבה ודיבור, ולגמרי לא מה שאנחנו [באמת]”.
הוא הודה שהטבע האמיתי [true nature] שלנו הוא אחד עם הכוח [force] הבסיסי שמכשפים מכנים הנשר. רואים יכולים לראות את האנרגיה שלו זורמת דרכנו ומרכיבה [making up] את עצם הווייתנו; ועלינו להכיר בקיומו [חשיבותו, להיות מודעים אליו, acknowledge] של כוח החיים בענווה, אחרת נישאר עיוורים לכל הסובב אותנו. רציתי שדון חואן יספר לי עוד על העוצמה המסתורית הזו שפועלת דרכנו. הוא משך בכתפיו והשיב שאין עוד מה לומר עליה; שאנחנו פשוט היבטים [אספקטים] שונים של האצלות הנשר, בדיוק כמו כל דבר אחר שקיים.
לחצתי עליו לפרט על תכונותיה [של אותה עוצמה].
"מכשפים לא הצליחו לפענח את המסתורין שלה למרות שבמהלך העת העתיקה, רואים השקיעו את כל מאמציהם בניסיון להבין אותה. ובגלל חוסר היכולת הזה הם קראו לה: הבלתי-ניתן-להבנה-הגדול [the Great Unfathomable, שאין לרדת לחקרו, תהומי]. המכשפים הקדומים כינו אותו הנשר, כי הוא עומד עם המקור שלו פתוח, מוכן לטרוף מודעות ברגע המוות. ההאצלות שלו הן פקודות [commands] מכיוון שעלינו לציית [follow] להן, בדיוק כמו שכוכבי הלכת חייבים לעקוב [follow] אחר מסלוליהם [orbits] בשמיים. אלה שמקבלים-בהכנעה [acquiesce] בענווה את פקודות הנשר, שומרים על בריאותם וחוזקם. אלה הנאבקים בהן, נשחקים ומוצאים מוות מוקדם."
הוא הדגיש שרק על ידי קבלה-בהכנעה את הכוח שמניע אותנו, אנו יכולים למצוא רווחה ותכלית; אושר; המאבק כנגדו מביא מחלות ואומללות.
"כדי ליצור משהו", הוא הסביר, "עלינו לשאוב [draw] מהאצלות הנשר, מהצד האפל שלו, ולהביא אותו לכדי קיום, כלומר אל שדה המודעות של האדם. כך מכשפים גורמים לדברים לקרות. זו המהות האמיתית של הקסם [magic, כישוף].
מכיוון שלכל הדברים יש צד אפל [dark] ו[גם]צד מואר [light], היסודות הכפולים של תנועה ומנוחה, של פעילות ואי-פעילות [חוסר מעש], [על כן] ניתן להטיל ולהפוך את הדברים [על פיהם, להפוך צדדים, can be flipped around , כמו הטלת מטבע. אני מביא להלן את הההגדרה המילונית של flip כי היא מקשרת אותנו לאופן ולקלות שבהן ניתן להוציא כל דבר מחיינו: to toss or put in motion with a sudden impulse, as with a snap of a finger and thumb]. ובאופן זה מכשפים חוצים את גבולות העולם הנראה אל תוך הממלכה של הבלתי נראה."
"האם אתה מדבר על הממלכה [realm] המיתית של האינדיאנים היאקים?" שאלתי.
"אני לא מדבר רק על הממלכה של האינדיאנים היאקים," הוא הדגיש. "אני מדבר על כל הקיום. אם המודעות שלך קשורה [linked] למקור של כל הדברים, את יכולה להשיג הישגים שהם לכאורה בלתי אפשריים."
"איך עושים את זה?"
"עקבי אחרי [follow, צייתי ל] הקצב הטבעי [natural rhythm] של הדברים ונועי עם האנרגיה סביבך," הוא אמר. "אם את רוצה לפעול, את חייבת להיות רגועה [tranquil]. באותה מידה, אם את רוצה לא-לפעול [rest, לנוח], עלייך למלא את עצמך בפעילות."
הוא אמר שכששני היסודות, ההוויה [being] ואי-ההוויה [not-being], נמצאים באיזון, כך שבפנים אנו בלתי משתנים ובלתי ניתנים להוצאה משלוותנו [imperturbable], אך מבחוץ אנו נזילים וברי שינוי [changeable], אז אנו משקפים את העוצמה שמאחורי כל הדברים. הוא הוסיף שכדי לשקף את הממלכה של הבלתי משתנה עלינו להשעות [suspend, לבטל] את השקפתנו [view] היומיומית על העולם. הוא הדגיש כי השעיית שיפוטינו האנושיים היא הצעד הראשון לתוך הממלכה של הבלתי ניתן לידיעה [unknowable], וכדי שזה יקרה, השקטת הדיאלוג הפנימי היא תנאי בסיסי.
"לכן, חשיבות עליונה יש להשגת שקט פנימי באמצעות תרגול עבודת הסיכום, המעברים הקסומים, וכל טכניקות הכישוף של אי-עשייה שלימדו אותך," הוא אמר. "רק בדרך זו את יכולה לאבד את עצמך [lose yourself] ולהיות אחת עם האינסוף [vastness]."
.
************************* סוף ************************
.
אנחנו חייבים להתאושש מהפרק הזה עם מוסיקה טובה.
להיט ענק משנת 1975.
שורת הפתיחה: The time is right
חשיבות הטיימינג בעולם המכשפים. ולא טיימינג כחלק מהמחזוריות הטבעית [גם זה: לדוגמה בזריחות, שקיעות, מחזוריות ה-18 יום של מי עוצמה...] אלא בעיקר טיימינג של נסיבות.
הזמר הוא היוצר של השיר הזה.
ביצוע אחר, של זמרת, עם ברי וויט ברקע.
הערות ותוספות
4.4.21
התמונה הבאה מזכירה משהו שנאמר בפרק:
"לכל הדברים יש צד אפל [dark] ו[גם]צד מואר [light],"
נאמר לקראת סוף הפרק.
=====================
5.4.21
הדיכוטומיה (חלוקה לשניים) של צד אפל- צד מואר, היא טרמינולוגיה אחרת, לדעתי, לדיכוטומיה ימין - שמאל המוכרת לנו מהספרים הקודמים.
שימו לב שבשני המקרים היעד העליון הוא: איזון בין הצדדים.
כאן, אם אני לא טועה, אנו זוכים להצצה ראשונה למהותו של האיזון:
"אם את רוצה לפעול, את חייבת להיות רגועה [tranquil]. באותה מידה, אם את רוצה לא-לפעול [rest, לנוח], עלייך למלא את עצמך בפעילות."
הוא אמר שכששני היסודות, ההוויה [being] ואי-ההוויה [not-being], נמצאים באיזון, כך שבפנים אנו בלתי משתנים ובלתי ניתנים להוצאה משלוותנו [imperturbable], אך מבחוץ אנו נזילים וברי שינוי [changeable], אז אנו משקפים את העוצמה שמאחורי כל הדברים.
מוסיקה.
גירסת סקסופון ל: Love Won't Let Me Wait
אחרי הקדמה של כמעט דקה מתחיל השיר עצמו.
=====================
5.4.21
להערכתי, שאלת האותנטיות של הספר הזה, השני של טאישה, כבר מזמן מאחורינו, אם כי היא עולה במחשבה מדי פעם מתוך אינרציה.
בעיניי, אחד הסימנים הטובים לאותנטיות של הספר הוא קטעים של פנטומימה, הצגה, כדוגמת החיקוי לשור שעשה דון חואן בפרק זה:
"הוא רקע [stomped] בכף רגלו על האדמה שוב ושוב כמו שור המוכן להסתערות, ונתן בי מבט אכזרי [ferocious] שגרם לנחיריו להתרחב. הפנטומימה שלו הייתה כל כך ריאליסטית [lifelike] שהייתי חייבת לזוז הצידה, מפחד שהוא ינגח בי. אבל במקום להסתער, לפתע הוא הסתובב בקלות על עקביו ויצא מהדלת. הוא סימן לי ללכת אחריו."
.
קטעים כאלה אומרים משהו ללא מילים.
במקרה זה, נראה שההקשר מציע (בשליפה) כמה מועמדים לפשר ההצגה הזו:
1. הוא עונה לשאלה מהי הרוח. הרוח מתוארת בספרים כחיה טורפת המוכנה להתנפל על מי שמראה סימנים מסויימים.
2. הוא עונה על השאלה: איך פותרים את בעייית אי היכולת לדבר על הרוח.
3. הוא מדגים איך להיות לוחם, ולא להיכנע לרחמים עצמיים.
=====================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה