העולם על פי הטולטקים: "סודו של הנחש..."

התמונה בתחתית הפוסט היא תוספת שלי, להמחשה. היא איננה בספר.

נתקלנו כבר בספר במשחק הכדור Ulama, בתוך חידת השושלת. החידה מתחילה באמירה שהאולמה מנקבת את המעגל האלוהי (או החוג האלוהי)

=======================

שחקן הכדור [The Ball Player]

הכל התחיל כשאחד המטופלים הגיע אלינו עם השמועה שאחד הכפריים נכלא שלא בצדק על ידי המשטרה המקסיקנית. כולנו עקבנו אחרי החדשות במעומעם, בגלל השחיתות האדירה הרווחת בקרב הקצינים. במקום להיות שומרי החוק, הם היו כמו מַפְיָה שמשתמשת בנשק כדי לשמור על כולם כבני ערובה ולכפות את עצמם עליהם. האירוע עורר את זעמם של האנשים, שהגיע לשיאו במרד שבו האנשים התעמתו עם כוחות הממשלה.

מאוחר יותר באותו לילה, כשדיברנו על האירועים, דונה סילביה סיפרה לנו סיפור שהפך לאחד האהובים עלי. זה היה על נגואל מהשושלת שלנו ששמו היה שולוטל [Xolotl].

"בתקופות קדומות", החלה דונה סילביה כשהיא מאמצת את טון הדיבור הרגיל שלה כשהיא מספרת סיפורים, "הרבה לפני הגעתם של השדים [devils] הזרים, התרחש עימות עם הצבא האצטקי בכפר הזה ממש. נראה שההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה לנצח, לא?" היא הוסיפה עם אירוניה בקולה.

"עימותים כאלה נקראו xochiyaoyotl או 'מלחמות פרחים' [flower wars]. באותה תקופה כולם הסכימו שצריך להקריב קורבנות אדם כדי להרגיע את זעמם של האלים, ולכן מלחמות נערכו באופן קבוע בהסכמה קולקטיבית של האנשים".

המושג 'מלחמות פרחים' אינו מובן על ידי חוקרים עד עצם היום הזה והוא לעולם לא יובן, אלא אם כן הם ישתחררו מההרגל של החשיבות העצמית שלהם [let go of their self-important habit] לפרש את תרבותו של עם על בסיס מה שהם יודעים על תרבויות אחרות.”

סיפרתי שקראתי משהו על אותן תחרויות צבאיות שמטרתן הייתה ללכוד אויבים כדי להקריב אותם. אבל דונה סילביה סימנה לי לשתוק בתנועת פקודה של ידה, כי לא ידעתי דבר על הנושא.

"כדי להבין את הדרך המיוחדת שלהם לראות את העולם, תחילה עליכם לדמיין את היחסים האינטימיים שהיו לאנשים האלה עם האלים שלהם. הם חיו בקשר מתמיד וקרוב עם ישויות חזקות שבהחלט התערבו בחייהם.

"זה היה עידן שבו השליטים היו מכשפים שפעלו כגשר בין עולם העניינים היומיומיים לעולם האחר. כדי לשמור על עצמתם, הם עשו הסכמים עם כוחות בלתי נראים שהפכו לאלים שלהם. הישויות האלה דרשו קורבנות דם, ודברים מוזרים אחרים שעכשיו הם חסרי משמעות.

"סימן ההיכר [hallmark] של אותם לוחמים קדומים הייתה האמונה הקיצונית [extreme faith] שלהם באמונותיהם [beliefs]. עבורם, מלחמה הייתה פעילות קדושה. הם השתמשו בה לא רק כדי להשיג שליטה, אלא גם כדרך לעבודה רוחנית, שלדעתם היא הכנה למפגש עם הצד האחר. זה היה כבוד עבור אותם לוחמים להקריב את חייהם לתועלתם של אחרים. הם האמינו שהמתים בקרב הוזמנו מיד לשבת ליד שולחן האלים.

לכל הדעות [By all accounts], נהוג היה לבחור את המובסים ואת אלה שנשבו בקרב להיות מוצעים [לאלים] כקורבן [to be offered in sacrifice], משום שהאמונה הרווחת הייתה שהאלים תמיד חושקים בדמם של לוחמים אמיצים, יותר מכל דבר אחר.

כך קרה ששולוטל, שהיה שייך לאחוות הלוחמים Ocelot, נלכד במהלך אחת מההתכתשויות הללו, אך לא לפני שנלחם באומץ רב כל כך, שהוא אפילו זכה להערצה מצד אויביו.

לאחר מכן הוא נלקח עם אסירים אחרים ל-Tenochtitlan הגדול, כדי להיות מוקרב כקורבן לאל Tlaloc כדי לעזור בתפילות לגשם. באותם ימים הבצורת הייתה חמורה מאוד, ועל פי הנוהג נדרשו מתנות דם כדי להסב את אוזנם של הכוחות ששלטו בגשם.

השבויים הלכו במשך שעות רבות תחת שמש הקיץ הקופחת, שהטילה את קרניה לעברם כמו חיצי אש. לבסוף הם הגיעו לצל הקריר של הפירמידה הגדולה, הפוגה טעימה [a delicious break] לעור החשוף והחרוך של האסירים".

דונה סילביה הסבירה שבמקרה של שולוטל, חל שינוי קל בפרוצדורה הרגילה. במקום להקריב אותו מיד כנהוג, הכוהנים טענו כי לאחר שנלחם בגבורה כה רבה, מגיע לו פרס. אדוני הפירמידה נתנו לו את ההזדמנות לשחק משחק כדור אחרון, תוך הבטחה שהוא ישוחרר אם ינצח.

אולאמה [Ulama] היה משחק כדור בתקופה שלפני הכיבוש הספרדי, שכעת כמעט נכחד, אשר כלל שני חישוקי אבן עם חורים עגולים באמצעיתם, כל אחד מהם מחובר אנכית בגובה של כארבעה מטרים לקירות מקבילים שהיו במרחק של עשרים מטרים זה מזה. מגרש המשחק היה באורך כחמישים מטרים, והוא היה דומה לסמטה בין הקירות הגבוהים שמשני הצדדים, כשבכל אחד מהם משובצת טבעת אבן באמצע הדרך. הכדור היה בעל צורה כדורית [sphere], עשוי מגומי מוצק במשקל של יותר משלושה קילוגרמים. על פי כללי המשחק, השחקנים לא יכלו להשתמש ב[כפות]ידיהם או בכפות רגליהם כדי להכות בכדור, והורשו להשתמש רק בחלקי גוף כמו ברכיים, מרפקים ובמיוחד מותניים [hips]. המטרה הייתה לשמור שהכדור יהיה בתנועה ולהכניס אותו דרך הטבעת של היריב.

כשהיא ממשיכה את הסיפור בסגנונה התאטרלי, דונה סילביה אמרה: "ביום המשחק האצטדיון היה מלא עד כדי פיצוץ, והצופים צעקו ומחאו כפיים לשחקנים האהודים עליהם. המהומה [pandemonium] השתתקה רק כשקול התופים הטקסיים הודיע שהמשחק החל.

שולוטל שיחק את המשחק על חייו וניצח, אבל השופטים - אותם כמרים שתכננו להוציא אותו להורג - לא השלימו עם ניצחונו, וציטטו באופן שקרי כללים מסוימים.

טקס המוות, שתוכנן לירח המלא הבא, התקרב, ובשלב זה החליט שולוטל לברוח, ולשבור בכך את כל קודי הכבוד של לוחם Ocelot. אבל הייתה לו עילה טובה לעשות זאת, או לפחות כך הוא חשב.

כאשר הוא הגיע לכפר שלו, לאחר אלף הרפתקאות, אחיו לאחווה דחו אותו. הם הכו אותו וסקלו אותו, כי לא רצו פחדן ביניהם. כשהוא כמעט מת, שולוטל ברח שוב. הפעם הוא תכנן להתחבא במערות שהוא ידע שהן מקום משכנם של הנגואלים מטילי האימה. הוא חשב שהוא ירגיש בטוח שם, כי אף אחד שפוי לא ילך למקומות הארורים האלה [לחפש אחריו].

כמו בחלום, הוא ידע שהוא קרוב למערות בגלל ראשים כרותים שהיו משופדים על מוטות, וחפצי סגידה [fetishes] דוחים אחרים שאפשר היה לראות בכל מקום לאורך הדרך. הכל נראה כמו הזיה בעיני שולוטל, שדימם מאוד מהפצעים שנגרמו על ידי חוטפיו ועל ידי חבריו לשעבר.

כמה צעדים הלאה משם הוא התעלף [lost his senses, מילולית: איבד את חושיו] והתאושש רק כשהרגיש את גופו מטופל [manipulated, מתומרן] על ידי אדם כהה, כמעט שחור, בעל סימנים מרושעים. שולוטל ראה שהאיש לועס עלים ומניח אותם על פצעיו. מה שהכי הדהים אותו היו עיניו של האיש, הזוהרות ביותר שהוא ראה מעודו.

הופעתו של שולוטל נתפסה כאות מבשר [omen] על ידי מכשפי המערות, משום שהם ראו מיד שהלוחם הזה, שבא למות בפתח מערת הנגואלים, הוא ישות כפולה. מיותר לציין שאותם מכשפים ריפאו את פצעיו ואימצו אותו כאחד משלהם. כך הוא הפך לנגואל חולוטל, אחד המרפאים הגדולים של אותה תקופה.

סיפורים רבים ישנם על נגואל זה שהיה אחד הנגואלים הבלתי נשכחים [memorable, הראויים ביותר לזיכרון] בשושלתנו.

*********** סוף **********