לדעתי, הפרק בהחלט שווה את זמן הקריאה שלו.
==========================
אמנות המשחק [The Art of Acting]
פעם הלכנו לעזור להעלות מחזה שמקורו טרום-ספרדי [מהעולם שלפני הכיבוש הספרדי] שהועלה בעיירה שכנה. לאחר ההופעה, דון מלכור אמר:
"אנחנו יודעים על אמנות היקוש שקרליטוס מדבר עליה; ובכן, אצלנו היא קרויה משחק [acting], או אמנות ההצגה [performance, כמו על במה].
יש שחקנים טובים ויש שחקנים גרועים. הטובים נותנים את עצמם לחלוטין לאמנות שלהם [משקיעים את עצמם] וגורמים לך לחלום יחד איתם. הגרועים, כמו אלה שראינו היום, נותנים לך את הרושם שהם רק פועלים [acting, מבצעים]".
הייתי סקרן ושאלתי איך עובד המשחק הזה.
הוא ענה: "אתה משחק ממש ברגע זה."
הוא נעץ את מבטו ישירות בעיניי. הרגשתי לא בנוח, ואמרתי שלא הבנתי למה הוא מתכוון. הוא הסביר:
"באם זה מוצא חן בעינינו או לא, כולנו לובשים מסכות. השיקול של המכשפים הוא, 'ובכן, אם עליי לחבוש מסכה, אני אבחר אחת שמתאימה לי'. מכל מקום, כמכשפים, יש לנו הרבה מסכות; אחת לכל אירוע."
אחרי שהוא אמר זאת, הוא צחק.
"על איזה מסכות אתה מדבר, דון מלכור?"
"מסכות של אישיות [Personality]. אנו מציגים את עצמנו לאחרים בצורה כזו או אחרת, כפי שמתאים לנו. הלוחמים מודעים לכך והם בוחרים להיות ללא רבב.
מצופה ממתרגל [כל מי ששייך לאסכולה הזו] להיות שחקן [actor]. מכשפים-מרפאים מייחסים את החשיבות הכי גבוהה לנושא הזה, ועם זאת, אני לא יכול לעזור לך עם זה. אתה חייב לגלות את הסוד בעצמך".
המטלה של פתירת שאלת היקוש בעצמי עשתה אותי לחשדן והכניסה אותי להלך רוח רע, למרות שלא הייתי מודע לכך. בלי ששמתי לב לכך, פיתחתי את הכוונה של פיקוח [monitoring, השגחה] על אחרים. זה גרם לי להתבודד [keep to myself, לא להתרועע] ולשפוט את כולם סביבי.
באחת הפעמים אמרתי למרפאים שאני רוצה לנסוע למקסיקו סיטי כדי להביא את הבגדים והחפצים שלי. הם תמכו ברעיון, אבל כשחזרתי נאמר לי לשרוף את כל מה שהבאתי. הם אפילו הורו לי להיפטר מהסטריאו הנייד שלי. לאחר שצייתתי להוראה שלהם ללא עוררין, הם נתנו לי בגדים חדשים. מה שהכי הפתיע אותי היה שהבגדים התאימו לי בצורה מושלמת.
כשצללתי לתוך עבודתי, המרפאים נתנו לי את המשימה למחוק את עצמי. התקשיתי מאוד למלא את בקשתם. הם עזרו לי לרפא לא רק את הפצעים הפיזיים שלי, אלא גם כמה פצעים פסיכולוגיים ישנים מאוד שנשאתי בתוכי. הם לימדו אותי שרק על ידי התעמתות עם המצבים הבלתי פתורים של חיי אפטר לגמרי מההיסטוריה האישית שלי.
היה לי די קל ליצור סביבי ערפל ולהתנתק מכל מי שהכיר אותי, אבל להבין ולסלוח למי שפגע בי בעבר, זה כבר היה עניין אחר. הטינה שלי מנעה ממני להתקדם בעבודתי. היה עליי להיפטר מהטינות [grudges] הישנות לפני השלמת המטלה שלי, לכן ערכתי נסיעות [journeys, מסעות] ארוכות לכל מקום שבו נפגעתי, למקום המדויק. על ידי כך, החזרתי כל פיסת אנרגיה שהשארתי מאחור.
********
יום אחד, ללא הודעה מוקדמת, ביקש ממני דון מלכור להתלוות אליו. חשבתי שנצעד אל הגבעות, אבל במקום זאת תפסנו אוטובוס לעיירה שמעולם לא ביקרתי בה.
שם הוא לקח אותי לבית המוקף בחומות גבוהות. בקושי אפשר היה לראות את הבית, בגלל מספר העצים הרב שצמחו סביבו.
הוא אמר לי ללכת לדלת הכניסה שהייתה במרחק גדול מהשער, והורה לי להקיש על הדלת בקול רם. מחשש שאולי ישנם כלבים פראיים בסביבה, התקדמתי בזהירות לאורך השביל. דפקתי חזק ככל שיכולתי ורצתי בחזרה אל דון מלכור.
לאחר המתנה לא מבוטלת יצא הבעלים מהבית ובירך בנימוס רב את דון מלכור, כמי שיש לו הערכה רבה כלפיו. דון מלכור הציג אותי לפניו ואמר שלחבר שלו קוראים ברנרדו ושהוא מפיק תיאטרון.
"אני ברנה [Berna] לחברים שלי," הוסיף חברו של דון מלכור בחיוך.
לדון ברנה הייתה שפה עליונה מעט נפוחה או מעוותת, שנראתה כאילו זה עתה גילח שפם. הוא נראה בערך באותו הגיל של דון מלכור, אבל שערו לא היה אפור. הוא נראה עליז ואדיב.
לאחר שיחה קצרה, דון מלכור התנצל ואמר שיש לו דברים לעשות. הוא ישאיר אותי עם דון ברנה ויחזור בשבילי מאוחר יותר.
דון ברנה היה מארח למופת שהפגין אדיבות ותשומת לב. שאלתי אותו אם הוא מפיק הצגה כלשהי באותו זמן. הוא ענה:
"לא, אבל אני עומד להתחיל הפקה חדשה. האם תרצה לקחת בה חלק?"
השאלה הבלתי צפויה שלו תפסה אותי בהפתעה. אמרתי שאני עסוק בתפקידיי, ושעדיף שנשאיר זאת לזמן אחר.
הוא נראה כמי שמחזיק באיזשהו סוד כשהוא אמר לי שהוטל עליו ללמד אותי להיות שחקן. בחיוך הוא הוסיף, "הקסטנדיים קוראים לזה אמנות היקוש. מה עשית בתחום הזה?"
דון ברנה היה באמת אדם ייחודי. במהלך החודשים שלאחר מכן הוא לימד אותי את אומנותו. בהתחלה חשבתי בכנות שהוא רק מלמד אותי את אמנות הדרמה, אבל לאחר זמן מה יכולתי לראות שיש הרבה יותר מאחורי זה.
**********
בין המשימות הרבות שקיבלתי מדון ברנה, הייתה רשימה שלמה של פעולות שהיה לבצען מיד. חלקן היו לא יותר מניתוח [analysis] פשוט והכרה [acceptance, הסכמה, קבלה] בעובדות, בעוד פריטים אחרים ברשימה היו פעילויות מעשיות הדורשות אסטרטגיה ופעולה מכוונת [deliberate action, מתוך מודעות, בכוונה תחילה].
דון ברנה אמר לי פעם, "תשלוט בהרגשות [feelings, תחושות] וברגשות [emotions] שלך ותשלוט על חייך. רק אז תהיה חופשי."
"חופשי ממה?" הגבתי בלוחמנות, הרגשתי מאוים מהרעיון הפשוט של להדחיק את הרגשות שלי, ואפילו "נבחתי" [snapped] עליו שאני לא מעוניין להדחיק את מה שאני מרגיש.
דון ברנה רק צחק, ולא אמר דבר. ביליתי הרבה זמן בהרהורים על עניין זה.
בפעם הבאה שראיתי אותו, פתחתי מחדש את הדיון על חירות נפשית [mental freedom]. הוא האשים אותי שיש לי ראש סגור [closed mind], ואמר שאני מאוד לא גמיש עם המושגים היקרים לי.
באופן טבעי התחלתי להגן על עצמי. אמרתי לו שאני רואה את עצמי כאדם רציונלי [reasonable], בעל ראש פתוח [open-minded] המוכן לקבל וללמוד רעיונות חדשים.
"אתה רואה?" הוא אמר בתוכחה. "אתה תמיד מעוות הכל. חירות הדעת [freedom of mind] היא הרבה יותר מנכונות ללמוד דברים חדשים. כדי להשיג את חירות הדעת עליך להיות האדון של הרגשות שלך ושל המחשבות שלך. הבט על השכל [mind] כאילו הוא היה סוס פראי שברח [bolted]. אתה יכול לומר שהשגת את חירות הדעת רק כאשר אתה מניח מושכות על הסוס הזה ושולט בו כרצונך. אם לא, אתה תמיד תהיה עבד לסנטימנטליות שלך."
אמרתי לו, באופן לא משכנע, שאני מאמין שאני אדון להרגשות [feelings] שלי.
הוא צחק מכל הלב ואמר: "זה נפוץ שאנשים מבלבלים בין המושג של הרגשה [feeling] עם הרגשות [sentiments] שלהם."
הבטתי בו מבולבל, ואמרתי שעבורי שתי המילים האלה אומרות אותו הדבר.
דון ברנה הסביר: "חשוב מאוד שלא לבלבל בין שני המושגים, כי אחרת אתה תיפול לתוך כל מלכודת שהדעת [מיינד] שלך תטמון, והאנרגיה שלך תתנקז כמו מצינור מנוקב. הרגשה [feeling] היא מהותית [inherent] להֶיוֹת חי [being alive, להיות בחיים]. כל הדברים החיים מרגישים. אתה יכול לאמת זאת בבעלי חיים ואפילו בחרקים. אם מאיימים עליהם, הם מפחדים. אם מתייחסים אליהם היטב הם מרגישים חיבה, או אפילו אהבה".
"אז מה הם סנטימנטים?" שאלתי, עכשיו ממש מבולבל.
"סנטימנטים, לעומת זאת, הם תוצאה של התהליך הנפשי שבו אנו משתמשים בזיכרון שלנו כדי לעורר הלכי רוח [moods] מסוימים."
הוא הביט בי כמחכה לתגובה. מכיוון שלא הייתה לי, הוא המשיך: "אז אתה יכול לראות שהרגשות [סנטימנטים] שלנו הן לא יותר ולא פחות מאוננות נפשית. אנחנו מתפלשים כמו חזירים בהפרשות שלנו וקוראים לזה רגישות. אני אומר שזה לא רגישות בכלל, אלא דרך מבישה להתמכר לחולשות [vices, מידות רעות, חסרונות, עברות] שלנו".
הייתי חסר מילים בגלל ההשלכות של מה שהוא אמר. הרגשתי שהוא מתייחס ישירות לחולשות שלי. ראיתי את עצמי דחוק לפינה ומאוים על ידי משהו שלא יכולתי להגדירו בבירור.
"אין שום דבר רע בהרגשה [feeling]", המשיך דון ברנה. "ליהפך, אתה צריך להיות מת כדי לא להרגיש כלום. אבל כשאתה משתמש בזיכרון שלך כדי להיזכר במה שאתה אמור להרגיש, אז אתה לא מרגיש כלל. מה שאתה חווה [perceive, תופס] במקרה זה הוא הרגשה מיד שנייה [משומשת] שהוכתמה על ידי מַעַבַר דרך המסננת של הדעת [מיינד].
"אבל איך אני יכול לשלוט ברגשות [emotions] שלי?" שאלתי, בידיעה שכולנו סבלנו מהתקפות רגשיות מדי פעם.
הוא השיב, "על ידי כך שתהיה מודע [deliberate, תעשה דברים ביודעין, בכוונה תחילה], ולא תיכנע לחולשות שלך. זה גם חשוב ביותר שתהיה לך מטרה מוגדרת בכל מה שאתה עושה. רק אידיוטים עוברים את החיים כשהם מגיבים לסביבתם ללא שמץ של שליטה על עצמם. הם כמו מריונטות שמאפשרות לעצמן להיות מתומרנות [be manipulated] על ידי כל 'וו' [hook, קרס] שבו הן נתקלות.
שאלתי למה הוא מתכוון בווים.
"בווים אני מתכוון לפיתויים של החיים המודרניים. בחברה הצרכנית שבה אנו חיים, קשה להגיע לשום מקום בלי שמישהו ינסה למכור לך משהו, או ינסה לנצל אותך, או לחטוף ממך משהו. בעיר קשה להסתכל לאנשהו מבלי לראות פרסומת. כל זה נועד כדי לגרום לאנשים להגיב לסביבה. זו הדרך שבה הרשויות [?] [powers-that-be] מחזיקים אנשים בביצים.
כדי להשיג חירות רגשית [emotional freedom] חייבים להיות צלולים כבדולח [crystal-clear, בהירים]. כאשר אתה מרגיש פרץ של רגשות המשתלט עליך, אתה חייב למשוך במושכות של הסוס הפראי ההוא. על ידי כך תוכל לחסוך כמויות עצומות של אנרגיה".
הבנתי את השיעור של דון ברנה. הוא צדק. רוב הזמן, כשדיברתי לעצמי, הייתי מעורר את ההרגשות [feelings] התואמות למהלך המחשבות [the course of my thoughts] שלי. הגעתי להבנה שכמות האנרגיה שהשקעתי בכך אכן הייתה מוגזמת.
********
פעם הלכתי לראות את דון ברנה, אבל לא מצאתי אותו בבית. הלכתי לשוק שבו היה לו דוכן למכירת כל מיני דברים [sundries], ומצאתי אותו שם עסוק במכירת גור Xoloitzcuintli. גזע הכלבים הזה הוא יליד מקסיקו והמאפיין העיקרי שלהם הוא חוסר שיער. בהתחלה הם נראים מכוערים, אבל אחרי שמכירים אותם, אתה מבין שהם החברים הכי טובים שיכולים להיות לך.
תוך זמן קצר, לאחר שהשלים את המכירה, ניגש אליי דון ברנה והזמין אותי לטיול בכיכר. השיחה שלנו התגלגלה לשאלה איך צריך אדם לעבוד למחייתו.
"השגת חירות כספית [פיננסית] היא בעלת חשיבות עליונה", אמר, "מכשף שאינו יכול להתפרנס בכוחות עצמו אינו ראוי להיקרא מכשף. ישנם אנשים רבים אשר תלויים באחרים, ולכן הם חיים תחת לחץ מתמיד בגלל העובדה שהם חסרי חזון ויוזמה.
אני לא אומר שאתה צריך לעשות הון, לא! מה שאני מתכוון לומר הוא שאתה צריך להרוויח לפחות מספיק כדי שלא תהיה תלוי באף אחד. ואתה חייב לתכנן את האסטרטגיה שלך, כך שיהיה לך מספיק זמן לאימונים [training practices] שלך. כפי שאתה יכול לראות, זה יותר מסובך ממה שזה נראה."
הרגשתי נורא אחרי ששמעתי את המילים האלה. חשבתי שהוא אומר זאת כי גרתי אצל הסבא והסבתא, ולמרות שעזרתי במטלות היומיום, לא היה לי מקור פרנסה אחר. שוחחתי על כך עם דונה סילביה שהבטיחה לי שאין צורך שאדאג, ושהם לא זקוקים שאשלם להם כלום כדי לחיות שם [אצל הסבא והסבתא, או אצל המכשפים?].
ייסוריי לא נרגעו בקלות רבה, ובמפגש אחר עם דון ברנה שאלתי אותו מה אני יכול לעשות כדי לפתור את הבעיה שלי. הוא חייך בהנאה לשאלתי ואמר:
"הייתי רוצה שתכין רשימה של פעילויות רווחיות [lucrative] שאתה יכול להזדהות איתן, ותציג לי אותה בפעם הבאה שתבוא לבקר אותי. לעת עתה, אני אלמד אותך את הפעולות המקדימות [preliminaries] של השיווק.
"בהתחשב בכך שהכל נקנה ונמכר, כולנו, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין שלא, קונים ומוכרים".
"צר לי לא להסכים איתך, אבל אני יכול לתת לך כדוגמה את השכיר [employee, עובד]. שכיר הוא כמובן לא מוֹכֵר", אמרתי בשכנוע.
"ודאי שכן", השיב דון ברנה, "השכיר מוכר למעסיקו את מה שעבורו הוא הדבר היקר ביותר בעולם: הוא מוכר את זמן חייו. השכיר מספק מיומנות בתחום פעילותו, והמעסיק משלם לו משכורת אשר השכיר משתמש בה כדי לקנות את מה שהוא צריך כדי להמשיך לחיות, להמשיך לעבוד, ובכך הוא ממשיך את מעגל הקנייה והמכירה".
עמדתי בשתיקה לרגע, שוקל את מה שהוא אמר, ואז שאלתי: "מה אני יכול לעשות אם אין לי מה למכור?"
הוא אמר תוך כדי צחוק שהאנשים שאין להם מה למכור, בסופו של דבר מוכרים את ישבנם. הוא צחק מהבדיחה שלו, ואז הוסיף בנימה רצינית יותר:
"אם אינך יכול לפתור את הבעיה הארצית של הכסף, כיצד תוכל לצפות לפתור את בעיית החירות?", הוא אמר זאת כשנימת גנאי בקולו.
הייתי בהלם מֵהַכִּוּוּן שהשיחה שלנו קיבלה. ההשלכות של דבריו היו עצומות [מונומנטליות]. הוא המשיך:
"האנשים מותנים [conditioned, עברו התניה] לקנות כל מה שיש. למעשה, אנשים הולכים לקניות אפילו בלי לדעת מה הם רוצים, והם תלויים באנשי המכירות שישכנעו אותם שהמוצר שלהם, מה שזה לא יהיה, הכרחי ביותר. אם המוכֵר משחק [acts, מציג הצגה] באופן משכנע, הוא משיג מכירה; אם לא, הוא משיג 'לא!' אבל 'לא' אף פעם לא מייאש איש מכירות טוב, כי הוא יודע שאחרי ה'לא' האחרון תמיד בא 'כן'. אז הוא מתמיד".
חשבתי הרבה זמן על איך למלא את המשימה הזאת, אבל באמת שלא היה לי מה למכור. ואז נזכרתי שקראתי סיפור מהחיים האמתיים על מישהו שמכר ציפורים, אז התחלתי עם האסטרטגיה של לתפוס ציפורים כדי למכור אותן.
לאחר זמן מה הצלחתי לאסוף מספיק כסף כדי לקנות חלק מהיבול מהחקלאים באזור, שאותו אחר כך מכרתי. הרווחתי מספיק כסף כדי להשקיע בפריטים אחרים, ודבר אחד הוביל למשנהו, עד שתוך זמן קצר, בעקבות קיום הוראותיו של דון ברנה, הצלחתי להשיג הון לא מבוטל. מסרתי את כל הכסף למרפאים כדי שיוכלו לקנות כל מה שהם צריכים.
********
ככל שהתקדמתי באמנות המשחק, נדהמתי ממגוון העניינים הקשורים לנושא הזה, שמעולם לא חשבתי עליהם קודם לכן. למעשה, מעולם לא ידעתי על קיומם. בשלב מסוים חשבתי שהיקום כולו נתון תחת הפרמטרים של אותה אמנות.
מנקודת המבט של הלוחם, אמנות היקוש היא כלי להגדלת רמת האנרגיה של האדם. כאשר אדם יוקש את עצמו, הוא מבחין בחזרות [repetitions, התנהגות החוזרת על עצמה] שלו, בהגנה על האגו, בשחיקה חסרת התועלת של האנרגיה. לאחר שהלוחם נעשה מודע להן, הוא נוקט פעולה כדי לסתום את נקודות הניקוז שלו.
הסיפור על חברי האסיסטנט ומאבקו לסתום את נקודות הניקוז שלו מספק דוגמה קונקרטית. כשהוא התערה בינינו לראשונה הוא היה פרא אמיתי, חזק כמו שור, עם גישה של "תסתלק מדרכי אחרת אמעך אותך". כאשר הוא התעמת עם תרגילי המרפאים, הוא הגיע להבנה אודות כמות האנרגיה הרבה שהוא משתמש בה כדי לתחזק את הדימוי הזה של עצמו, ותכנן לעצמו אסטרטגיה: הוא ימקד את כל זעמו על השלמת משימות הלוחם שלו. בעקבות אסטרטגיה זו, הוא הגדיל באופן אקספוננציאלי את האנרגיה שלו.
בנוסף, דון ברנה לימד אותי גם את אומנות ההישרדות בהרים. באחת הפעמים הוא שרטט הקבלות בין הישרדות בטבע להישרדות בג'ונגל הבטון של החברה. הוא אמר שהאחד אינו כה שונה מהאחר, ושהטכניקות של הסתתרות, ערנות, ושימוש בתחפושות או הסוואה, שלמדתי בכל אחד מהעולמות, היו ישימים לשניהם.
********
דון ברנה הסביר שהחניכה שלי אצלו תנוע במסלול שנקבע מראש. על פי תוכנית האימונים שלו, התחלנו בניתוח גס [roughly] של הפרטים [details] של האופי האנושי. כשדון ברנה קבע שאני מוכן, עברנו להיבטים העדינים יותר של ההתנהגות האנושית. לאחר מכן הוא הביא אותי לתרגל את היותי בכל אחד מסוגי האישיות שחקרנו. הוא המשיך לקחת אותי לשוק ולמקומות הומי אדם כדי ליצור אינטראקציה עם אנשים בעולם היומיומי.
"עד שזה יהיה טבעי לך," הוא תמיד היה אומר.
ביליתי שנים באימונים לפני שהגעתי ללב העניין. מכל מקום, בסופו של דבר, הצלחתי לְגַלֵּם [enact] שינויים של הלך-רוח ללא כל קושי. יכולתי לעבור מעצב לשמחה או מחיוך לדמעות בשניות.
דון ברנה לימד אותי ליצור עצמי-ים [selves] שונים שאצטרך ללובשם כאילו היו דמויות במחזה. הוא הדריך אותי באופן אישי ביצירת מה שהוא כינה ‘יצירת המופת’ שלו, שכותרתה 'דמות [Role, תפקיד בהצגה] הלוחם ללא רבב'. הוא עזר לי לתת גוף וצורה לאותה דמות. סיפקנו לה שם, אישיות ואפילו היסטוריה אישית. בהזדמנות אחת, לשמחת כולם, ערכנו מסיבת הטבלה [christening, הטבלה לנצרות] לדמות שיצרנו.
לקחתי את מה שעשינו בחצי צחוק, כבידור או כמשחק [game], עד שיום אחד הפתעתי את עצמי בכך שהתנהגתי כמו הדמות ההיא שללא ספק הייתה הרבה יותר בעלת תושייה מהעצמי הישן שלי.
במילותיו של דון מלכור, "החלפתי סוסים" ברגע מסוים. הפסקתי לשחק [acting] בתפקיד החלש שהאמנתי שהעצמי האותנטי שלי היה, והתחלתי לשחק כעצמי החדש שלי, שנוצר בכוונת-תחילה [intentionally] כדמות במחזה, ותחת עורה [skin] הרגשתי הרבה יותר נוח.
.
************ סוף *************
מוסיקה
Torres אחר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה