סודו של הנחש עטור הנוצות - טקס החניכה [טיוטה]

 

הפרק היום ארוך יותר מהפרקים עד כה.

============

טקס החניכה

בביתה של המרפאה עבר הזמן כמעט באופן בלתי מורגש, כשבמהלך הטיפול בפצעים שלי ובביצוע משימות טיהור קיבלתי כמות עצומה של מידע על צמחי מרפא וטכניקות ריפוי, שבהתחלה התייחסתי אליהם כחלק מטיפול הריפוי שלי, אולם תוך זמן קצר הבנתי שיש בזה יותר ממה שנראה לעין.

עבור דונה סילביה, טיהור [purification] פירושו להשתחרר מהעומס הרגשי הנורא [horrendous] שאנו נושאים. רק באמצעות פעולות מכוונות [deliberate], כמו טכניקות עבודת הסיכום, ניקוי וחיזוק הגוף, יכול טיהור כזה לעזור לשחרר אדם מהעומס הזה.

האווירה הדתית והסיפורים שהקשבנו להם כל ערב עזרו ליצור בתוכי עולם נפרד, עולם שהוא כמעט פרי הדמיון [פנטזיה]. לאט לאט, העולם הזה השתלט על שכלי [mind]. תמיד היה לי דמיון מפותח מדי, לכן תוך זמן קצר ביותר מצאתי את עצמי חולק [sharing, משתף] מושגים זרים שלפני זמן לא רב היו לגמרי לא מקובלים עלי.

הֲבָנַת המנהגים והמנטליות של המרפאים עשויה להתברר כמורכבת [complex] יותר ממה שניתן היה לצפות. בחיי היומיום אנשים מזדהים איתם בזכות הצדקה [charity] והאדיקות [piety] הדתית שלהם, אבל בלילה מתגלות פניהם הנסתרות לעין [comes into view] דרך סיפוריהם המרושעים [nasty, מגעילים, דוחים], סיפורי הכמעט-כפירה, שבהם הם ממלאים תפקידים של דמויות מיתיות מסורתיות ושל אלים עתיקים. המעשיות [tales] שלהם מאוכלסות במלאכים, שדים וחיות תופת [infernal, מן הגהינום], אשר לדבריהם משוטטים [roam] ביערות ובהרים.

האמנתי שאני חסין בפני סיפורי האימה הקטנים והמטופשים האלה, עד שמצאתי את עצמי מגיב בחשש לדברים מסוימים שאין להם שום סיבה להתקיים [had no business existing]. המרפאים הצליחו לזרוע זרעים של ספק בלבי.

בהתחלה, כשהגעתי לשם לראשונה, דרכי להתבודד [retiring] הפרידה ביני לבין האחרים, דבר שנתן למרפאים את ההזדמנות המושלמת להפחיד אותי ולהוליך אותי שולל עם כל מיני תעלולים [practical jokes]. אחד ממעשי הקונדס [pranks] הכי חולניים היה כשמצאתי זוג סנדלים ישנים זרוקים ליד ערימת אשפה. נראה היה שאין להם בעלים, אז לקחתי אותם, וחשבתי לתקן אותם ולהשתמש בהם בעצמי, כי הנעליים שנעלתי לא היו נוחות במיוחד.

לקחתי אותם לחדר הקטן שהוקצה לי בצד אחד של הבית. השארתי אותם בפינה והלכתי למיטה לנוח, כשאני מתכנן לעבוד עליהם בהזדמנות אחרת. הייתי ישן למחצה כששמעתי רעש. בהתחלה האמנתי שאני חולם, אבל הרעש התחזק. מחשש שאולי זו חולדה או חיה אחרת, התעוררתי בדיוק בזמן כדי לחוות את הפחד הכי גדול של חיי.

בחשכה-למחצה ראיתי את הסנדלים זזים מעצמם, ולמעשה יוצאים מהחדר. כל גופי היה מכוסה בעור ברווז; אני מאמין שהתעלפתי מפחד, כי הדבר הבא שאני זוכר היה את דונה סילביה מטפלת בי עם מטלית רטובה ומים בכיור [washbasin].

סיפרתי לה מה קרה. היא צחקה ואמרה בצחוק שכנראה ראיתי רוח רפאים [a ghost], אבל דחיתי את ההסבר הזה, והעדפתי להאמין שחוויתי הזיה [hallucination], שבגלל חולשתי גרמה לי לאבד את הכרתי [conscience, כנראה טעות]. עם זאת יכולתי לראות שהסנדלים באמת נעלמו.

***********

סיפור נוסף הראוי להזכירו קרה בתקופה של בצורת יוצאת דופן. אפילו הבאר שממנה שאבנו מים התייבשה, מה שאילץ אותנו ללכת מרחק של כשלושה קילומטרים [שני מיילים] כדי להביא מים.

אני זוכר שהרהרתי [ruminating] בזמנו בסתירה שבין היכולת לטייל ביקום עם הגוף החולם לבין היות נתון לחסדי החוקים הבסיסיים של חיי היומיום רגע לאחר מכן.

כך קרה שבמקרה אחד, כשסחבתי את הדליים המלאים במים, הנגואל חסם את דרכי. הוא [it] הופיע לי בצורה של חיה מגעילה שנראתה כבעלת שתי אוזניים בכל צד של הראש וזוג קרניים ענקיות. עיניה היו כמו של שור משובח [fine bull], עם חרטום [snout] מלא שיניים מחודדות עקומות. הנהמה [growl] שלה הייתה כל כך חזקה ולא אנושית שהפלתי את הדליים וברחתי משם כמו קליע. רצתי כל כך חזק שבטח התעלפתי, כי עד היום אני לא זוכר איך הגעתי לבית. כשחזרתי להכרתי [conscience, כנראה טעות], שניים מהורי ההורים [grandparents, דור קודם להורים] טיפלו בי.

*********

אסטרטגיית ההכתרה [crowning] של המרפאים הייתה שכאשר הגיע זמני להתקבל כעוזר, הם הכינו עבורי טקס חניכה המכיל מגוון אלמנטים דמוניים [demonic, קשור בשדים]. אמרתי שלא לקחתי את זה ברצינות, אבל גם אז, האמת הייתה שבתוך עצמי רעדתי מפחד.

הטקס התקיים לאחר שהחלמתי מפצעיי והסכמתי לקבל [accepted] את תפקידי ביניהם. זוהי דוגמה טובה לדרך השתלטנית [magisterial, רודנית, סמכותית] שבה המרפאים ניצלו את הפחד שלי.

יום אחד הודיעה דונה סילביה שבירח המלא הבא יתקיים עבורי טקס חניכה. קיבלתי את הזמנתה בהתלהבות, כי ראיתי בזה כבוד אמיתי.

עם זאת, היא הזהירה אותי שאלו שלקחו חלק בטקסים האלה השתנו לנצח, והם לעולם לא ישובו להיות אותו הדבר. אני זוכר שהקדשתי מעט תשומת לב להערותיה, ודאגתי יותר מהטקס עצמו. הייתי מוטרד לגבי ההליכים [procedures], אבל המרפאים לא נתנו לי פרטים או הסברים על מה שהולך לקרות.

בליל הטקס יצאנו יחד מהבית וצעדנו דרך ארוכה בחושך, עד שהגענו למקום בו התאספה קבוצת אנשים מסביב למדורה. כשהתקרבנו אליהם, דונה סילביה ציינה שעלי להתיישב על סלע בצורת כיסא, שהיה בקצה אחד של הקבוצה, ליד המדורה.

שמתי לב אז שעננים עבים הסתירו את הירח המלא, שרק לפני זמן קצר עזר לנו בכך שהאיר את דרכנו למקום המפגש. ללא הירח, הסצנה נראתה עוד יותר קודרת [sombre, מלנכולית]. המפל הסמוך השמיע רעש רועם. יכולתי לזהות את השירה של ציפורי לילה שונות. היא [השירה] נתנה את הנגיעה האחרונה [the finishing touch] ל[עיצוב ה]סצנה שנראתה כמו משהו הלקוח מתוך סיפור מתח [thriller].

לאור האש, המשתתפים נראו כמו מעגל של רוחות רפאים [spectres] שהגיחו מזמן אחר. יכולתי לראות ביניהם כמה מעוזרי המרפאה, והופתעתי להבחין בכמה מהמטופלים, ואפילו שכנים שראיתי בבית של דונה סילביה. הקבוצה כללה גם אנשים צעירים וגם מבוגרים. היינו קצת יותר מתריסר [dozen]. שמתי לב שהאחרים מתייחסים אליי בסקרנות. זה הטריד אותי. הרגשתי קצת בלתי שייך [out of place], ושנאתי להיות במצב שבו אני מושך תשומת לב.

מעולם לא השתתפתי בטקס מסוג זה בעבר, וכתוצאה מכך לא ידעתי כיצד להתנהג, מה שמילא אותי בחרדה וציפייה. המשתתפים החלו לשיר בקול נמוך מאוד. לא הצלחתי להבין מה הם אומרים, אבל למנגינה היה קצב היפנוטי, שגרם לי להרגיש סוג של געגוע למשהו שלא יכולתי להגדיר.

לאחר מה שנראה לי כהמתנה ארוכה מאוד, השקט העמוק נשבר על ידי הצליל המיוחד של קונכיות[conches, כלי נשיפה עשוי קונכיות, כנראה] ותופים. הקצב נעשה עד מהרה מטורף [frenzied] ואז, לכאורה יש מאין, אדם המכוסה בעור של זאב או של קויוט [זאב ערבות] צץ מתוך החשיכה. הוא הסתחרר סביב בריקוד מוזר, ביצע מספר דילוגים ואז התקרב למדורה. מהתנהגותו ומהמופע שלו הבנתי שהוא מכשף.

כעבור רגע ניגש אלי אדם, חבוש במסיכה. בלי אף מילה הוא הושיט את ידו כאילו לברך אותי. התחלתי להרים את יד ימין בתשובה לברכתו, אבל הוא תפס את ידי השמאלית ובמהירות עצומה עשה חתך עמוק בין אצבעותיי. החתך דימם מאוד. התמלאתי פחד וכעס, והייתי בורח מהמקום המטורף הזה אלמלא הייתי משותק מאימה עמוקה.

בשלב זה נעשיתי קצת רדום [numb, חסר תחושה] והרגשתי שהראייה שלי מחשיכה [darkening]. חשבתי שאני הולך לאבד את הכרה, אבל התעשתי מיד. ואז בא לקראתי המכשף, ובקול צרוד [hoarse] עמוק ומוזר, שנראה כאילו הגיע [hail, זומן] מעבר לקבר, הורה לי לקום לעמידה ולהוריד את כל בגדיי, והוסיף שעלי לעצום עיניים. למילים שלו היה כוח עצום וסמכות [authority], שלא יכולתי שלא לציית לו.

חוסר ההיכרות שלי עם המצב מנע ממני לחוש מבוכה כשעמדתי שם עירום מול כל אותם אנשים. ברגע מסוים הרגשתי שהמכשף נושף ברכות על עורי. גם הרגשתי שהוא מנקה אותי עם עשבי מרפא ארומטיים, תוך כדי תפילה או מלמול של משהו לא מובן. הוא טיהר אותי [גם] בעשן ובאש באותו אופן. יכולתי לראות לפיד הנע מעלה ומטה, משפשף את עורי שוב ושוב.

אחר כך, ברגע מסוים, הרגשתי נוזל חם ודביק הנשפך על ראשי, זולג על כל גופי ומייצר תחושה נעימה של היות עטוף בגלימת מגן. כשהמכשף סוף סוף אמר שאני יכול לפקוח את עיניי, עשיתי זאת והרגשתי את ה-gorge שלי עולה. הייתי אדום כולי, מכוסה בדם, ועל גבי סלע שכבה גופה חסרת חיים של חיה. רציתי למחות, אבל החגיגיות [solemnity] של האירוע מנעה זאת ממני.

לאחר מכן נלקחתי למפל המים, שם קיבלתי מרחץ פולחני הדומה לטבילה במים [baptism with water]. המים היו קרים, אבל הרגישו מאוד נעימים לגוף שלי שלהט מחום. לאחר ששטפתי את הדם שצבע אותי באדום, ניגבתי את עצמי והתלבשתי, חזרתי למעגל ותפסתי את מקומי ליד האש. איך שהתיישבתי, המשתתפים התחילו להעביר ביניהם סלסילות מלאות בכפתורי פיוטה [peyote, בספרי קסטנדה קרוי גם מסקליטו].

ידעתי על הפיוטה מהספרות - בעיקר מספריו של קרלוס - אבל למרות שהייתה בי סקרנות גדולה, מעולם לא עלה בדעתי לנסות זאת. הייתי מלא בחששות ודעות קדומות, אבל גם מאוד סקרן. כשהסל שנע במעגל האנשים הגיע אליי, הייתי עדיין אפוף במחשבותיי. לקחתי כפתור והנחתי אותו מולי. שקלתי את האפשרות לסרב, אבל במקביל רציתי את החוויה. בלי להקדיש מחשבה רבה לפחדים ולחוסר האמון שבי, תפסתי את הכפתור והתחלתי ללעוס. טעמו המריר [bitter] והחריף [pungent] היקשה על הבליעה. הקיבה שלי הגיבה הכי חזק. הרגשתי אותה כמו ישות עצמאית המוחה [protesting] באלימות.

כל אחד מאיתנו לקח כפתור ולעס אותו בשתיקה. ישבנו שם ביחד הרבה זמן ואכלנו את הכפתורים. ככל שחלפו השעות, חלק מהמשתתפים קמו להקיא או התפזרו [dispersed] לכיוון הקצוות הרחוקים של האזור, בעוד אחרים נשארו לשבת כשעיניהם עצומות והם מזמזמים בקול נמוך.

חוויתי את ההשפעה העצמתית של הצמח כנהר של אור המציף את ישותי. בתוך האור היה אדם, או צורה דמוית אדם, שסימן לי בידו להתקרב. לא פחדתי, כי ידעתי שהוא חיזיון [vision] שנוצר על ידי כפתור הפיוטה. הסקרנות שלי הייתה כל כך גדולה, שהתקרבתי. מה שראיתי הייתה ישות יוצאת דופן [extraordinary], בעלת צבע ירוק, הדומה למרשמלו. עיניה היו מרשימות [striking, אולי בולטות]. הרגשתי שהישות המוזרה הזו היא ידיד שאוכל לסמוך עליו. היא [הישות] דיברה לתוך אוֹזְנִי, אמרה לי את שמה ודיברה על החיים שלי. היא אמרה לי שאני צריך ללמוד לסלוח כדי להיות חופשי, ואחר כך שרה למעני שיר, שיר שאיתי אפילו היום.

ראיתי את הישות עוזבת, ראיתי [perceiving, תפסתי] אותה כאור ירקרק שהולך ונעלם בין הצמחים, עד שהוא נעלם לחלוטין. לאט לאט השבתי לעצמי את המודעות לסביבתי.

ברגע מסוים, כשהשחר הפציע, ניגש אליי המכשף והסיר את המסכה שלו. מצב המודעות שבו הייתי עזר להפחית את מידת הפחד שלי: המכשף היה אותה רוח רפאים [phantom] עצמה שראיתי בקריפטה לפני שנים! [האירוע מתואר בסוף ספרו הראשון] הייתי מבולבל יותר מתמיד. פחדתי, אבל עם זאת הרגשתי שאני מכיר אותו היטב, וזכרתי אותו מהחלימה שלי.

המכשף הציג את עצמו ואמר ששמו מלכור ראמוס [Melchor Ramos]. הוא אמר שהוא יודע שהתקבלתי על ידי ההיקורי [Hícuri, רוח הפיוטה. מעניין שבעלי הברית בשפת האינדיאנים באמזונס נקראים הקורה, וברבים Hekuras. מופיע בספר “שבונו” של פלורינדה דונר], ושהוא קיבל אותי בברכה לחברה הנוכחת. אחר כך הוא התחיל לתת לי הוראות: הוא אמר שאני צריך להסתכל על האש עד שהשטן [the devil] יתגלה לי. חלק מהמשתתפים יצרו ספירלה עם הגחלים מהמדורה.

עם קצת חשש, עשיתי כפי שהוא הציע. כשהבטתי בגחלים הרגשתי כמו בחלום, או שאולי באמת נרדמתי או איבדתי את ההכרה, כי הדבר הבא שידעתי היה שאני מושלך במורד חור שחור. לפתע מצאתי את עצמי בתוך מערה [cavern, מחילה] אדירת מימדים [מונומנטלית] שנראתה בעלת גובה של קילומטרים, עם נטיפים [stalactites] וזקיפים [stalagmites] ענקיים שנראו כמו אנדרטאות [מונומנטים] המייצגות ישויות מעולם אחר. הקירות פלטו [exuded] ברק רפאים [ghostly] פלואורסנטי ירקרק. התיקרה [roof] הייתה יפה להפליא; הכיפה [dome] שלה נראתה שופעת [teeming] כוכבים, רבים כל כך וכל כך גבוהים, שהייתי בטוח שזה יכול להיות רק חלום או חיזיון.

בעודי מביט באקסטזה על המקום ההוא, אשר בחשכה-למחצה נראה כמו חיזיון של עולם אחר, האמנתי שאני לבדי; עם זאת, לאט לאט הבחנתי באנשים אחרים שהיו שם איתי. לפתע זיהיתי את דונה סילביה ועמיתיה, לכאורה מופיעים מתוך האין. הרגשתי שאם אתמקד בהם, הם יתגשמו [materialise, ייהפכו לגשמיים].

כשהתבוננתי בהם, קול שנשמע כאילו היה של דון מלכור אמר שאנחנו חולקים חלימה [sharing dreaming, שותפים לאותו חלום] ושזהו מבחן החניכה האמיתי שלי. הצלחתי לייצב [to steady] את תשומת לבי [הקשב שלי] וראיתי את דון מלכור מדבר אליי. הוא אמר שהוא הופקד להדריך אותי דרך המסתורין של המרפאים, ושהיום, כמתנת ברוך הבא לחברתם, הוא הולך ללמד אותי טריק לכניסה לחלימה.

הוא אמר שכל מה שצריך כדי להיכנס לחלימה זה תשוקה עמוקה לעשות זאת. בזמן שדון מלכור דיבר, הוא הזיז את עיניו בצורה מוזרה, כאילו כדי לעזור לי לתפוס [grasp, להבין] משהו שאי אפשר לבטא במילים. הוא המשיך ואמר שהטכניקה מורכבת מריכוז [concentration] והשתקת השכל [המיינד], וכדי לעזור לי, הוא יעניק לי מתנת עוצמה. הוא הושיט את ידו לאוויר כמו קוסם-במה והוציא משום מקום נוצה לבנה יפה ששיקפה את האור הירקרק של המקום.

"אתה נמצא בחלימה עכשיו, כי האנרגיה של ההיקורי [רוח הפיוטה] עזרה לך להגיע לכאן בפעם הראשונה, אבל כדי להצטרף אלינו בהזדמנויות אחרות, תצטרך להגיע אלינו בכוחות עצמך. הנוצה הזו תעזור לך," הוא אמר והושיט לי את הנוצה הנוצצת [glittering].

השמחה שלי לא ידעה גבולות באותו לילה בלתי נשכח: מה שהאמנתי שהיא קבוצה משותפת של מרפאים לא מתוחכמים [unsophisticated] הייתה למעשה קבוצה של מורים לחלימה. למדתי הרבה דברים באותו אירוע. כל אחד מהמרפאים דיבר אליי בתורו, נתן לי עצות ולימד אותי תמרונים לכניסה ויציאה מהעולם האחר.

אפילו היום אני לא זוכר את הַמַּעֲבָר [transition]. כשהתעוררתי, השמש כבר הייתה גבוה באופק. בידי החזקתי נוצה לבנה.

**********

לאחר הטקס, היו לי הזדמנויות אחדות לדבר עם דון מלכור, אבל תמיד רק בקצרה. באותו הזמן הייתי עדיין תחת הרושם שהם מסדר דתי שתפקידו לרפא אנשים. אולם, זה היה תפקידם רק כצורת דיבור, כי הם לא קיבלו כסף עבור הייעוץ [consultations] שלהם.

הַמִּחְיָה [subsistence, הקיום] שלהם הייתה צנועה מאוד, ובכל זאת לא היה חסר להם דבר. הם עבדו בשדות; זה והמתנות שהם קיבלו [כנראה בתמורה לריפוי] הספיקו כדי שיהיו להם חיים טובים.

היה לי קשה לדבר אל דון מלכור. הוא עורר בי סוג של פחד - או כבוד - שהרתיע [discouraged, עידוד שלילי] שיחות ארוכות. הדברים היו ישירים איתו. הכל היה פעולה טהורה [pure action], ועניינים נחרצו [resolved] – לָרַע, אם היה נדרש. לא היו איתו חצאי גוונים; גם אם לא יכולת לשחות, הוא היה זורק אותך למים, אם לנסח זאת כך. תמיד התהלכנו בסביבתו של דון מלכור בזהירות רבה.

הוא חזר לעתים קרובות על המילים האלה: "כולנו הולכים למות, ואין דרך אחרת. זו רק שאלה של זמן, אז אתה כבר מת: מה יש לך עוד להפסיד? אם אנחנו מסתכלים כך על הדברים, העולם הוא הַצִּדְפָּה [oyster, שבלול, קונכיה?] שלנו".

בשיעוריו הוא אמר: "החיים הם אירוע החולף במהירות [a fleeting event], [הנמצא] ב[תוך]זרימת האנרגיה הנצחית. המוות הוא מה שנותן להם משמעות. הבלבול של האדם המודרני נובע מהחשיבה שחיים אורגניים ומודעות הם אותו הדבר. אבל זו טעות, הנגרמת מהיעדר ניסיון של חלימה.

תורת המרפאים תלויה [hinges, כמו על ציר] על הנקודה שלכל דבר ועניין [to all intents and purposes, למעשה], אנחנו כבר מתים. עצם הידיעה הזו עוזרת לנו לחיות חיים חזקים, ולקבל החלטות בלתי הפיכות [irreversible]".

יום אחד אמר לי דון מלכור: "המוות הוא ממשי [real, אמיתי]; הוא תהליך של חניכה [initiation]. אתה חייב תמיד לזכור שאתה כבר מת. מַתָּ [you died] ביום שבו הותקפת על הגבעה; עכשיו אתה חייב לחיות חיים חדשים.

"יש רק שני סוגים של אנשים: אלה שחושבים שהם אלמותיים, ואלה שיודעים שהם הולכים למות. אל תסיח את דעתך [Do not get distracted], הָעַז [dare] להסתכל על הסוף [end] שלך המתקרב [imminent]! ההתעוררות היא עכשיו או לעולם לא."

מכיוון שלא רציתי להפריע לדון מלכור ברגע לא מתאים, חיכיתי זמן רב להזדמנות לגשת אליו עם שאלותיי. בוקר אחד מצאתי אותו בָּאָסָם [granary], כשהוא מסדר כמה קופסאות עץ. ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא יהיה כה נחמד להשיב לי על כמה שאלות.

הוא ענה: "כבר אמרתי לך יותר מפעם אחת שאתה יכול לשאול אותי על כל מה שתרצה; אין צורך לעבור דרך כל כך הרבה טקסיות [formalities, פורמליות, רשמיות]".

באותה העת, השאלות שלי היו לגבי הטקס שעברתי, אבל אף אחד לא נראה היה להוט לדון בנושא. בנוסף, אכל אותי הרצון לקבוע האם דון מלכור היה רוח הרפאים בקתדרלה. עוד אחת מהעדיפויות שלי הייתה לברר את הסמליות של הטקס ושל הברית [pact] עם השטן. התכוונתי לשאול על רוח הרפאים, ובמקום זה התחננתי: "דון מלכור, אנא ספר לי משהו על טקס החניכה בו השתתפתי."

הוא חייך. "אנחנו נדבר על כך ממש עכשיו", הוא אמר, והניח בצד את הכלים שאיתם עבד. התיישבנו על כמה ארגזי עגבניות ריקים. "אני מאמין שהמשחק נמשך מספיק זמן. חשוב שלא תהיה אי הבנה בעניין זה. הטקס שהשתתפנו בו הוכן במיוחד עבורך".

אחרי שאמר זאת, הוא נתן בי מבט חוקר [inquisitive, סקרן]. מה שהוא אמר לא היה חדש עבורי, כי כבר יידעו אותי שהטקס אמור לייצג את קַבָּלָתִי [admission, כניסתי] לעולמם של המרפאים.

"הטקס ההוא היה ייחודי", הוא המשיך. "הוא תוכנן בדיוק בשבילך."

"אני לא מבין. לכולם יש חניכה טקסית, לא?"

"לא," הוא ענה. "זו הייתה הפעם היחידה שעשינו משהו כזה".

"אבל לָמָּה בשבילי?" שאלתי נסער [frantically]. "חשבתי שאתם סוגדי שטן המתחפשים לנוצרים."

דון מלכור צחק מאוד ואמר שהם העלו את ההצגה הספציפית הזו כדי לעזור לי להשתחרר מהעוגנים [moorings] שלי, ושהם ביססו אותה על האישיות החולנית [morbid, מורבידית, התעסקות מרובה במוות וחולי] והטקסית שלי.

"אתה תִּרְאֶה," הוא אמר. "לטקס החניכה שלך היה הרבה יותר עומק ממה שאתה יכול לזכור ברגע זה. באותו לילה השתמשנו בפחד שלך כדי לדחוף [propel, להניע] אותך לתוך חלימה, וזה עבד!

בטקס אמרתי לך למצוא את Xolostoc. הייתי בטוח שאפילו לא תדע את המשמעות של המילה הזו, אבל תתפוס אותה באינטואיציה. הדבר החשוב היה הזעזוע [shock] שזה נתן לגוף שלך, וזה הלך טוב מאוד; השגנו את המטרה שלנו".

"לְמָה אתה מתכוון?" שאלתי.

"חיפשנו דרך להכניס אותך למצב של מודעות שלמה [טוטלית], ואין דבר טוב יותר מפחד כדי להשיג זאת. ברגע שהפעולות הטקסיות וצמחי העוצמה פתחו אותך, היית מוכן להיכנס לתוך העולם האחר, אבל היית צריך דחיפה אחת אחרונה. היא קרתה כשאמרתי לך להסתכל על האש, זוכר?"

הייתי מסוגל להיזכר בסצנה במעורפל, כאילו היא הייתה חלק מחלום.

"סוג כזה של טקס מְשַׁמֵּשׁ לפתיחת החניך. השימוש בצמחי עוצמה, יותר מהפחד והציפייה [anticipation], שהטקס הוא הסיבה להם, מפיק [produces, מניב, מייצר] את תנועת נקודת המאסף; הוא [השימוש בצמחי עוצמה, כנראה] לוקח אותך ישירות לעולם הקסם, ללא הצורך בצעדים מקדימים [preliminary steps]".

*********

האירועים שהתרחשו במהלך הטקס נותרו נסתרים מהמודעות היומיומית שלי במשך שנים, ולקח לי הרבה זמן להיזכר בהם. בעולם העניינים היומיומיים המשכתי במטלות הרגילות שלי, מתוך אמונה שבחניכתי ראיתי את השטן וקיבלתי נוצה מרוחות מועילות [helpful spirits] למען הגנתי [protection].

אפילו הרחקתי עד להאמין שהנוצה סייעה לי בקרב על החיים והמוות כנגד השדים [demons] שהיו תלויים לצידי [hung on by my side] וניסו למנוע ממני להפוך לִמְרַפֵּא. עם הזמן הבנתי שהשדים שחשבתי שראיתי הם השדים שלי: חיזיון שנוצר בעקבות מצב ההוויה האומלל [lamentable] שבו נמצאתי.

זמן מה לאחר מכן, תוך כדי הליכה עם דון מלכור לעבר הגבעות, שמתי לב שהוא נועל את אותם סנדלים ישנים שמצאתי בעבר. ידעתי שאלה הם אותם הסנדלים, בגלל מהדק מתכת קטן שהידק חתיכת עור קרועה בסנדל הימני.

***********  סוף  ******************* 

קשה להימנע מהשוואה בין הריפוי [healing] של המכשפים, על ההרמוניה עם הטבע, על היעדר מחשבה על רווחים [התמורה ניתנת כמחווה מצד המטופל, מרצונו וכרצונו], לבין "הרפואה" המערבית השטנית היום.

שמים וארץ.