היקוש [stalking] של דון מלכור
להיות עם המרפאים היה דומה להימצאות על רכבת נוסעת. איתם לא היה לי זמן להשתעמם. תמיד היינו עסוקים במשהו חשוב, או "דחוף ביותר" כפי שהיו אומרים המרפאים. או שריפאנו מישהו חולה, או שיצאנו לטיול מפרך אל פסגתו של הר מרוחק, דבר שעשינו מדי פעם למען ההליכה עצמה.
"אם אין לך מה לעשות, אל תבוא לעשות את זה כאן" היה הפזמון שחזר על עצמו. הם נתנו עבודות לכל מי שהגיע אליהם, דרך יעילה להיפטר מבטלנים שרק רצו לרכל או להימצא בסביבה [hang around, לבזבז את הזמן].
האירועים שהתרחשו בשלב הראשון של הלמידה שלי הותירו בי חותם עמוק. התרחשויות מוזרות ושיעורים בלתי צפויים יחדיו יצרו בי מצב של ערנות [alertness], כאילו בכל רגע משהו רב חשיבות [momentous] עומד להתרחש.
בדיוק כשחשבתי שהאבק שקע, אם לנסח זאת כך, והתחלתי לקבל מושג אודות מה קורה בין האנשים האלה, קיבלתי עוד שיעור מדהים, הפעם באמנות היקוש [stalking, התגנבות, מעקב, מארב, ציד, הפלה למלכודת].
שאלתי את דון מלכור במספר הזדמנויות אודות חפצי עוצמה [power objects], אבל הוא מעולם לא סיפר לי שום דבר משמעותי עליהם. יום אחד הוא קרא לי ואמר שהוא הולך להראות לי מקום בהרים שבו בעזרת המזל נוכל למצוא חפץ עוצמה. בזמן שהוא דיבר, הוא הנהן שוב ושוב כאילו דרבן אותי להרפתקה. אבל הוא הזהיר אותי: "זה יהיה מסע ארוך ומסוכן, אז אתה צריך להתכונן."
הוא הטיל עלי להכין תרמיל גדול עם אוכל ודברים הכרחיים אחרים, ככל הנראה מתוך תכנון לבלות כמה [several] ימים מחוץ לבית.
ההליכה הייתה ממש מתישה. אחרי שהלכנו יומיים, עדיין לא הגענו אפילו להר שעליו היינו אמורים לטפס. החום והחרקים הקשו עוד יותר על המסע. לקראת הצהריים, כשהלכנו לקראת קיר סלע, דון מלכור החליט שזה רגע טוב לעשות הפסקה, והסכמתי. לאחר מכן הוא הציע לי ללכת לשיחים לרוקן את המעיים שלי.
חידשנו את ההליכה על השביל, וכשטיפסנו על מדף סלע תלול כדי לחצות נקיק, דון מלכור הושיט את ידו כדי לעזור לי לעבור את המרווח [gap]. לאחר שחציתי, הרמתי את מבטי וכמעט עשיתי במכנסיי מרוב פחד. הייתה זו ידו של דון גביניטו שהחזקתי בה, לא ידו של דון מלכור.
הייתי בהלם גמור, ורדום [numb, חסר תחושה, אדיש], במשך זמן רב. דון גביניטו הבין מאוד ללבי, ואמר שדברים כאלה צפויים לקרות במוקדם או במאוחר ואין לקחת אותם ברצינות רבה מדי. התיישבנו על כמה סלעים לבקשתי, כי לא הרגשתי טוב. הייתי מבולבל, חצי ישן, ולרגע לא הייתי בטוח היכן אני, או עם מי הלכתי.
נשארתי לשבת שם, מנסה להתאושש. דון גביניטו התחיל להשתולל מזעם כי לא עניתי לשאלות שלו. המופע התיאטרלי [histrionics, הפגנת הרגשות המוגזמת] שלו הוציא אותי מההשתקפות העצמית שלי. אז הוא אמר שאולי עדיף לקרוא לדון מלכור לחזור. רציתי לומר לא, אבל הוא לא חיכה להערותיי והתחיל לצעוק: "צ'ון [Chon], היי צ'ון, בוא הנה!"
הוא הלך אל מאחורי כמה סלעים, עדיין קורא לצ'ון. מאחורי הצד השני של הסלעים הגיח דון מלכור, מחייך כמו מישהו שזה עתה עשה תעלול [prank, מעשה קונדס].
היה לי רושם ברור ששניהם הוליכו אותי שולל [playing tricks on me]. ניסיתי נואשות להרגיע את דעתי [reason] על ידי שאמרתי לעצמי שדון גביניטו אולי התחבא בין הסלעים ותפס בחטף את ידי בזמן שדון מלכור התחבא, כדי להפחיד אותי. אבל עמוק בתוכי ידעתי שזה לא המקרה, כי דון גביניטו לבש את אותם בגדים כמו דון מלכור.
מאז ואילך נעשיתי חשדן מאד, התבוננתי בשקט [silently] בכל פרט. ואז הגעתי להבנה שמעולם קודם לכן לא ראיתי את דון גביניטו ודון מלכור ביחד באותו מקום.
רק הרבה יותר מאוחר הבנתי את התימרון הכביר [stupendous] של דון מלכור. בתור דון גביניטו, הוא שינה גם את התנהגותו הפיזית וגם את אישיותו באופן כה קיצוני שהוא למעשה [actually] הפך למישהו אחר. הוא שכנע את כולם. גם אחרי שגיליתי את סוד שינויי הצורה [הטרנספורמציות] שלו, עדיין המשכתי אוטומטית לפעול בדרך אחת עם דון גביניטו, ובדרך אחרת עם דון מלכור.
************** סוף **************
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה