יום ראשון, 24 בינואר 2021

החשיכה מהי


"סילביו מנואל הוא החשיכה (הדוממת)". הוא אדון הכוונה. הוא יודע את הכוונה של כל דבר. "הוא היה לאחד עם הכוונה".
אלה הם משפטים אחדים הקשורים בסילביו מנואל, שליקטתי ממקומות שונים ב"מתנת הנשר".
מהי המסקנה המתבקשת?
רמז: לגבי הקשר שבין הכוונה (ככוח קוסמי) והחשיכה.
ע"פי הלוגיקה יש להסיק שהחשיכה היא הכוונה. על רקע המטפיסיקה הטולטקית, מדויק יותר, וזהיר יותר, יהיה להסיק שהחשיכה היא האופן שבו הכוונה נוכחת בקשב הראשון.
האם ייתכן שמדובר בחשיכה מיוחדת?
לא. המשפט הבא מסלק אפשרות זו: הרקע: דון חואן מסביר מדוע סילביו מנואל לא הופיע לפני קסטנדה באור בביקורו הראשון בבית המערבי:
"היה הכרח חוקי [ע"פי חוק הנגואל, כנראה] שהוא [סילביו מנואל] יקיים את עצמו בתוך גבולות כוחו, חשכת הלילה".
.
במודעות גבוהה יותר (כנראה), מופיע בחשיכה כתם של כתום-אדום.
.
אתנחתא לעיכול טענת הפוסט: הכוונה, אותו כוח יקומי נשגב, נוכחת בעולמנו הדל, המוכר. "הושט היד וגע בה". :)
.
המשפטים בפוסט לקוחים מ"מתנת הנשר". סילביו מנואל מוזכר שם עשרות. פעמים. גם בספר החדש של טאישה סילביו מנואל מככב, ובעצם עוד אנשים מהבית המערבי: זולייכה וחניכתה חוספינה.

*****************
הערות ותוספות
============
24.1.21

המילים dark, darkness מציינות בעברית גם חשיכה וגם אפלה.
ורלבנטי לעניינינו ש"הים האפל (dark) של המודעות" הוא עוד כינוי לרוח (לנגואל, לכוונה). כלומר גם במושג זה ישנו חיבור בין אפלה וכוונה.
הפוסט מקצין ואומר שהאחד הוא השני, והשני הוא הראשון, כלומר השניים הם אותו אחד.
=======================
26.1.21

האקטואליות של סיפור החתולים
=========================
אזהרה, הפוסט אינו מלטף.
סיפור החתולים נמצא בפרק "ההכרח להאמין" שב"סיפורי עוצמה". בפוסטים האחרונים שלי נגעתי בעניינים שונים מאותו פרק ויש עוד הרבה מה לומר על עניינים חשובים שם. יש כוונה לגעת בהם בפוסטים הקרובים.
הסיפור מספר על חברתו של קסטנדה אשר גידלה שני חתולים ונאלצה לשנות מקום מגורים. הברירה היחידה שהיא ראתה לפניה הייתה להרדימם לנצח. חתול אחד ליקק את הידיים שלקחו אותו אל מותו. (האופן שבו מוציאים זאת לפועל מזכיר משהו מאד אקטואלי). החתול השני גילה תוקפנות וברח אל הלא-נודע.
מדוע זה משנה אם מתים לבד בחדר מכוער בבית חולים, או תוך כדי התמודדות עם סכנות, כמו החתול השני, או כמו הבחור הצעיר שהייתה לו מספיק עוצמה כדי לבחור למות בפארק?
חומר למחשבה.
.
אני נוטה למחשבה שמי שמת בבית חולים הוא חסר עוצמה.
בנוסף:
הפוסט טוען שמי שנותן כתף, אין בו עוצמה.
(אם כי, לכאורה, התוצאה פחות טרגית מזו שבמקרה החתול חסר העוצמה).
=======================
27.1.21

לאן נושאת העוצמה את הרגליים המצייתות לה?
====================================
אני ממשיך בסוגיות מתוך "ההכרח להאמין" שב"סיפורי עוצמה".
לבחור הגוסס בפארק מולם הייתה מספיק עוצמה כדי לבחור למות שם. האירוע הזה הוא מראה ("הצגה") שנועד להם בלבד; עבור דון חואן וקסטנדה, ובעיקר עבור קסטנדה, והוא למעשה אות (omen) שעוצמתו של קסטנדה נתנה, ככל הנראה כדי לציין:
1. את יכולתה לאסוף את עצמה.
2. את יכולתה לעמוד ברשות עצמה.
דון חואן, שריכז עבור קסטנדה את פרטי האות (כלומר פילטר אותם מ"רעש" המידע שבו האות הופיע, כדי להבליט אותו), מונה את הפרטים הבאים: שבעה איש, כולל שלושה מנאייכ, הניצבים מעל גופתו הדוממת, השרועה על הדשא, הבחור ברגעיו האחרונים ממלא את עיניו ואוזניו במראות וצלילי המקום הסואן..... [להבדיל מחסרי העוצמה המתים בחדרים מכוערים בבתי חולים].
אבל דון חואן אינו מציין את הפרט החשוב ביותר:
הבחור הגוסס מביט בקסטנדה ובדון חואן, כלומר בשני נגואלים: מהנציגים הטהורים ביותר של העוצמה על פני האדמה.
את העובדה הזו אנו יכולים להסיק מדברי קסטנדה:
"מהמקום שבו ישבתי יכולתי כמעט לומר שעיניו היו פקוחות".
הטקסט רומז, מבלי לרמוז שהוא רומז 🙂.
.
אם כן, בתשובה לשאלת הפוסט:
אפשר לומר שהעוצמה הניעה את רגליו של הבחור למות במקום שבו עיניו יוכלו להביט בָּעוצמה, כלומר בעצמה.
********************** 
.
כל מה שיש לי, שלך.

=======================
27.1.21

צלילי סקסופון
פשוט כך - בוני ג'יימס


=======================
28.1.21

העולם מתאים את עצמו לעצמו
========================
עוד אמירה מסתורית של דון חואן. היא נמצאת בפרק "ההכרח להאמין".
קסטנדה אינו מאמין שאירוע הבחור הגוסס מולם בפארק הוא מפגן של הרוח, אות המיועד רק לשניהם: לדון חואן ולו, ובעיקר לקסטנדה. האנשים העומדים בחצי גורן מעל הגוסס עומדים בצדו השני, ולכן אינם מסתירים אותו. כאילו שקסטנדה ודון חואן יושבים בהצגה בשורה הראשונה, ועוד בהצגה שנועדה להם בלבד (האנשים הניצבים סביבו ומעליו הם ניצבים בהצגה זו 🙂 ). קסטנדה חושד שדון חואן מגייס אירוע מקרי לצרכי ההוראה שלו.
דון חואן משיב לספקותיו של קסטנדה: "העולם מתאים את עצמו לעצמו [...] זו איננה הצגה (מבוימת). זהו אות (omen), אקט של (ה)עוצמה." ("סיפרי עוצמה",עמוד 97 למטה)
משמעות האות: העוצמה של קסטנדה אספה (round up) את עצמה. פועל זה משמש בעיקר כדי לציין איסוף של פרטים בעדר, ואני הולך לעשות שימוש בכך.
.
אני מציע את הפרשנות הבאה לאמירה הסתומה של דון חואן. זוהי הצעה ספקולטיבית:
היא נשענת על הפרשנות שהצעתי בפוסט הקודם:
העוצמה נשאה את רגליו של הבחור למות באותו מקום כדי שעיניו יביטו בקסטנדה ובדון חואן, שני נגואלים, כלומר העוצמה לקחה אותו לפגישת עיניים עם העוצמה, כלומר להביט בעצמה. מפגש העיניים של הבחור עם קסטנדה (ודון חואן) הוא, לדעתי, האיסוף של עוצמתו של קסטנדה את עצמה. כלומר, רסיס של הרוח (העוצמה) שנמצא באותו בחור שייך, לדעתי, ל"אשכול" רסיסי הרוח הכולל את קסטנדה (ודון חואן). קסטנדה הוא הרכיב הפעיל, הער, באשכול ולכן אפשר לומר שהרסיס הזה הוא חלק מהעוצמה של קסטנדה האוספת את עצמה.
הסבר זה מסביר בו זמנית את איסוף-העוצמה-את-עצמה ואת העולם-מתאים-את-עצמו-לעצמו: רסיסי העוצמה - בבחור ובקסטנדה - נעו זה אל זה אל מפגשם. בניסוח אחר: נאספו במתואם זה אל זה.
.
בונוס:
ההבטה בעיניים בצל המוות הפורם את הפקעת של הבחור היא קטיפת הסמ"ק של המזל (סיכוי), והיא, לדעתי, האופן שבו מצרפים רסיסי עוצמה זה לזה. הסמ"ק שצץ לפעמים מול עיני הלוחם הוא אירוע חטוף (מהיר), ודון חואן אומר שהוא הבחין באמצעות הרצון שלו בצל המוות הנע סביב הבחור
caught a glimpse of his death as it circled around him -
תפש מבט חטוף (מהיר) = קטף את הסמ"ק. קסטנדה חווה אז פיצול תפיסתי, ואפשר להבין שבסופו של דבר גם הוא קטף.
.
מוסיקה.
.

=======================
29.1.21

חשוב לציין שהתימרון הזה של הרוח: איסוף רסיסיה זה אל זה, קורה בשעת העוצמה של קסטנדה: שעת הדמדומים.
=======================
29.1.21

הצעה להגדרה מודרנית לחלימה (טולטקית)
=========================
חלימה (להבדיל מחלום רגיל) היא מצב תודעתי שאיננו קשור דווקא למצב של שינה. אני מציע לתרגמה לטרמינולוגיה מודרנית כמצב של דיסוננס קוגניטיבי: תפישה של (התנסות ב, חוויה של) משהו שאיננו הגיוני, כלומר שאינו תואם את הסדר של הדברים, כגון: שיח שנראה ומתנהג כמו בעל חיים (מתואר אצל קסטנדה), פטה מורגנה (בתנאי שאתה יודע שזו אשליה ושאין שם מים), עננים היוצרים מראה של נוף "ממשי" (מהתנסות אישית)...
דון חואן בחליפה הוא לדעתי דיסוננס קוגניטיבי, ולכן קסטנדה חווה אי שקט כל זמן שדון חואן נראה כך.
אני משער שכפית הנראית שבורה בכוס מים היא לא דיסוננס כזה, משום שהתרבות שחקה עד דק את הפליאה מהאירוע הנפוץ הזה. היא ניטרלה את הדיסוננס.
הסנה הבוער הוא דיסוננס קוגנטיבי.
מצבים של דיסוננס קוגניטיבי שימשו לדעתי את ההוראה של דון חואן כדי לגרום לטונל של קסטנדה להכיר בקיומו של הנגואל: להכיר במוגבלותו של השכל וליצור יותר ויותר מקום לפלאי, לבלתי מוסבר.
כל דיסוננס קוגניטיבי הוא בעצם חוויה של פלא: מצב של פיצול תודעתי: המחשבה וההתנסות לא מתיישבות זו עם זו.
המיינד הזר אומר לך: ce n'est pas possible 🙂   ומנדנד לך "לפתור" את הסתירה הזו.
.
מחר, יום שבת, ה-30.1.21, הוא (כנראה) יום עוצמה.
.
שבת שלום.
=======================
30.1.21

היום, יום שבת, ה-30.1.21, הוא (כנראה) יום עוצמה.

במחזוריות של 18 יום.



















=======================
30.1.21

חומר למחשבה ===========
המושג "נגואל", והקוטב הנגדי לו: "הטונל", מופיעים רבות בספרות שלנו. הטונל מופיע רק ב"סיפורי עוצמה" וב"הטבעת השניה של העוצמה". אבל ב"גלגל הזמן", שהוא אוסף ציטוטים נבחרים משמונה הספרים הראשונים, הם לא מופיעים כלל.
המושג נגואל מופיע שם רק כחלק מתוארם של אנשים מסויימים, כגון: הנגואל חוליאן, הנגואל אליאס וכו. וזאת רק בחלק הפרשני שהצמיד קסטנדה לכל אוסף ציטוטים, לא בציטוטים עצמם.
בהתחשב במרכזיות העצומה של המושגים, היעדרם מוזר, לא?
.
תשובתי:
אי אפשר להתווכח עם העובדות שבשאלה (היעדרות המושגים). עם התשובה, רצוי.
הכיוון שאליו מצביעות הציטטות - וקסטנדה אומר שהן בעלות כיוון: אותו הכיוון שיש להוראה של הנגואל דון חואן בכלל - כיוון זה מצביע על עולם הכרתי (קוגניטיבי) אחר. המושג קוגניציה מציין עולם ידע שלם: שפה, חשיבה, תפיסה, הבנה, למידה, קשב....
תשובתי, שהיא בסה"כ הרהור בפרהסיה :) : הטונל "מסתתר" בתשתית המילולית והמחשבתית של הציטוטים, העשויים מהחומר המרכיב את העולם ההכרתי הרגיל, והנגואל: מערכת ההכרה האחרת, הוא זה שאליו הציטוטים מצביעים.
זו הצעה בלבד. אני לא משוכנע בה עד כדי כך שאעלה בשמחה על המוקד למענה :) למה? כי הלוחם "מתוכנת" להישרדות, לא להשליך את חייו בכדי להגן על רעיונות "נאצלים".
.
מוסיקה:
Remember When · Leslie Drayton
מקסים.

=================
31.1.21

להרגיש בעצמות
=============
אני עדיין אחוז בפרק "ההכרח להאמין" שב"סיפורי עוצמה".
הפרק מביא קטע משיר בספרדית הנקרא "אבן שחורה על אבן לבנה", את שני הבתים הראשונים.
הצצתי בכמה תרגומים של השיר לאנגלית ונראה שקסטנדה (הרוח) התאים לשיר תרגום לאנגלית התואם את השקפת העולם הטולטקית. פרטים בהמשך.
בבית הראשון המשורר מספר שהוא יודע שהוא ימות בפריס, ביום חמישי, ביום גשום....
בית שני:
יהיה זה יום חמישי, כי היום,
שבו אני כותב שורות אלה, הוא יום חמישי,
חשות עצמותיי בתפנית,
והיום, כפי שמעולם לא היה, לאורך כל דרכי,
ראיתי את עצמי בודד.
.
("סיפורי עוצמה", עמוד 99)
.
בשיר המקורי מדובר על עצמות מסוימות: עצמות הזרוע, שבין הכתפיים והמרפקים. ומדובר שם על סיבוב בלתי רצוני של העצמות.
אבל מה שחשוב הוא המילים של קסטנדה, לאורן נלך 🙂.
.
ב"עוצמת השקט" מתוארים משוררים כנמצאים במקום שבין הרואה לבין האיש הממוצע. המשורר קולט את הרוח, את האמת, אבל באינטואיציה ובאופן מוגבל מאד.
בשיר הנ"ל האמצע הזה מתבטא בכך שהמשורר, בניגוד לאיש הממוצע, יודע משהו לגבי זמן מותו.
קודם לכן בפרק זה נאמר שהאדם הרגיל אמור שלא להשתוקק להיות במקום אחר מזה שהוא נמצא בו, כי הוא אינו יודע היכן המוות ימצא אותו. והלוחם, לעומתו, אינו משתוקק, משום שזהו אתגר עבורו (כלומר, הלוחם כנראה יודע את נסיבות מותו). [חידה על הדרך: מהו האתגר?]
קסטנדה יודע על שני תיאורים המתארים את רגע מותו, או בעצם לפחות שלוש שעולים בזכרוני כרגע:
- מוסיקת חצוצרה נפלאה של שיר ישן ואידיוטי ("מתנת הנשר")
- התקפת המוות על מגן הרוח שברכבו בזמן נהיגה ("מציאות נפרדת").
- הטפיחה על כתף שמאל.
.
איך לשלב את הסימנים הללו יחדיו לאירוע אחד?
כפי הנראה, הוא ישמע את מוסיקת החצוצרה בזמן שהוא ינהג במכונית.
.
מדוע המשורר בשיר הנ"ל חש את סופו בעצמותיו?
לדעתי, וכבר הרחבתי על כך בפוסטים בעבר, העוצמה נאגרת בעצמות, אם היא בכלל נאגרת. בעצמותיו של הלוחם יש עוצמה, ובעצמותיו של איש-ידע יש עוד יותר עוצמה, אבל אין סיכוי שמישהו יימצא אותן אי פעם ("מסע לאיכטלאן").
וכדאי להזכיר בהזדמנות זו עוד קצת מאותו פוסט: מספר העצמות שבגוף האדם הוא כמספר הציטוטים שבגלגל הזמן - 214,
ובגימטריה "רוח".
.
הערה: התקפת המוות על מגן הרוח, יש לזה גם משמעות סימבולית.
==================