יום שבת, 28 בדצמבר 2019

הנצח (הוא) שם, שם



הטכנולוגיה המתקדמת מציפה אל פני השטח את המערכת הטפילית ושיטותיה:
פיתוי, יצירת תלות ואז שליטה. (נותנים לך מקום אחסון לדואר, למסמכים, לכסף... ואז חוסמים את כניסתך בתנאי שתספק להם מידע, ואולי בעתיד דברים אחרים.
גם שיטות המעקב הן השיטות של המערכת הטפילית.

חשתי זאת על בשרי לאחרונה לפחות פעמיים,  paypal  ו gmail.
מתישהו יעשו זאת גם לחשבון זה: יבואו בדרישות של חדירה לפרטיות, והם כמובן לא יקבלו כלום. הלוחם לא זקוק לדבר ולכן אי אפשר להפעיל עליו לחץ ולאלץ אותו.
אז הבלוג ייסגר (כאן).

מה מותר הלוחם על המערכת הטפילית, תהיה מתוחכמת ככל שתהיה (מחשבי על, אינטליגנציה מלאכותות, לווינים, האינטרנט של הדברים...)?
החיבור לרוח, ידע שהוא מעבר לתחביר.
הדוגמה שעולה בדעתי כרגע היא כשדון חואן אומר לקסטנדה: הנצח שם, שם. ומצביע בכל פעם לכיוון אחר (לאופק (כנראה לדרום), בזניט לשמים, וכנראה למזרח ולמערב). אשתדל להביא את הקטע בהמשך.
אנו לא מבינים את האמירה (גם קסטנדה לא) כי אנו משתמשים במיינד הטפילי, והוא לא מסוגל להבין זאת.
לדעתי חייב שיהיה בייצוג של ידע כזה משהו שהוא מעבר לתחביר, כמו המילה שם, הצבעה, כיוון, שהיא הייצוג בעולם המוכר, לדעתי, לכוונה.


ולדברים משמחים יותר:


אם הבלוג יפסיק להראות סימני חיים 
avicon_galil@yahoo.com
אין לי ספק שגם זה לא יחזיק לנצח. 
(כי הנצח שם, שם :) )
**************

www.toltec.co.il

הערות ותוספות

28.12.19


אל מעבר לתחביר (בעדן, בעדן. אנו חייבים להודות שהמערכת הטפילית שיבצה בחיינו כמה ליצנים, אמנם שטניים, הסוג החביב עליה)
=========

הנה הקטע שעליו דיברתי. הוא מופיע ב"סיפורי עוצמה" עמוד 16 ועוד פיסקה בעמוד 17.
אבל התרגום שם לא מספיק טוב.
הדגשתי באדום ובקו תחתי ארבעה מופעים של אמירות שמחריגות אותנו אל מעבר לתחביר, מילים המלוות בסוגים שונים של הצבעה.



"I'm going to utter perhaps the greatest piece of knowledge anyone can voice," he said. "Let me see what you can do with it.
"Do you know that at this very moment you are surrounded by eternity? And do you know that you can use that eternity, if you so desire?"
After a long pause, during which he urged me with a subtle movement of his eyes to make a statement, I said that I did not understand what he was talking about.
"There! Eternity is there!" he said, pointing to the horizon.
Then he pointed to the zenith. "Or there, or perhaps we can say that eternity is like this." He extended both arms to point to the east and west.
We looked at each other. His eyes held a question.
"What do you say to that?" he asked, coaxing me to ponder upon his words.
I did not know what to say."Do you know that you can extend yourself forever in any of the directions I have pointed
to?" he went on. "Do you know that one moment can be eternity? This is not a riddle; it's a fact, but only if you mount that moment and use it to take the totality of yourself forever in any direction."
He stared at me.
"You didn't have this knowledge before," he said, smiling. "Now you do. I have revealed it to you. But it doesn't make a bit of difference because you don't have enough personal power to utilize my revelation.
"Yet if you did have enough power, my words alone would serve as the means for you to round up the totality of yourself, and get the crucial part of it out of the boundaries in which it is contained."
He came to my side and poked my chest with his fingers. It was a very light tap.
"These are the boundaries I'm talking about
," he said. "One can get out of them. We are a feeling; an awareness encased here."
He slapped my shoulders with both hands
. My pad and pencil fell to the ground. Don Juan put his foot on the pad and stared at me, and then laughed.
I asked him if he minded my taking notes. He said no in a reassuring tone and moved his foot away.
"We are luminous beings," he said, shaking his head rhythmically. "And for a luminous being only personal power matters. But if you ask me what personal power is, I have to tell you that my explanation will not explain it."

לגבי המשפט באדום ללא הרקע הצהוב, משמעותו, לדעתי, שבשני המילים שמעל למשפט, ובהצבעות הנלוות אליהן, נבחנת העוצמה האישית.

=================
30.12.19

אתנחתא קצרה מהנצח הממתין לנו שם, שם.
זהו קטע חשוב מאין כמוהו, ועוד נשוב אליו.


בפינתנו: המקרא בעיניים טולטקיות (עיניים שלא נס ליחן),
.
"וּמשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז).
.
הצעה לפרשנות טולטקית:
.
לא כהתה = נותרה זוהרת, מלאת חיים.
לא נס ליחה = משה לא השאיר מאחור את כח החיים שלו, את האנרגיה שלו, באירועי חייו, אלא הוא כמו לוחם שסיכם את חייו.
120 שנה הוקצבו לאדם, על פי התנ"ך, שנאמר, על ידי דון חואן: אי אפשר להביס את האוייב הרביעי: את הזקנה. אבל אפשר לצאת מתוכם בשלמותך, מבלי שפיזרת את האנרגיה שלך "על ימין ועל שמאל".
ונאמר "אמן". :)


מזמן לא רפרפו צלילי "אירופה"  המקסימים על פני הבלוג :
גירסה ג'אזית.





==================
31.12.19

היום, ה-31.12.19, הוא (כנראה) יום עוצמה.


איחולים מתייחסים לעתיד, ועבור הלוחם יש רק את ההווה,
ו"תיקוות שייכות לקשב הראשון" (ראו בפרק "המסתורי" שנוסף ל"מתנת הנשר" במהדורה הספרדית).
אני מביא את התמונה הבאה רק כי יש בה מרוח הלוחם:
הפסדת אולי בקרב אחד, אבל המלחמה נמשכת.
ובהזדמנות זו, שאלת טריוויה:
היכן מוזכר מבטו הקר של תרנגול קרבות, ולאיזה צורך?
בהצלחה למשיבים (ולמתעמלים היכון).

לרשותך כל הזמן שבעולם...... עד הטפיחה על הכתף.
עוד גירסה ג'אזית של השיר האלמותי הזה:
=========================
2.1.20

מבטו של האינסוף
==========
בהמשך להערה הקודמת על תרנגול הקרבות המרוט, בו סיימתי בשאלת טריוויה אגבית: היכן מוזכר בספרות שלנו תרנגול קרבות ולאיזה צורך, אשיב על כך.
הקטע לקוח מ"מעבר [החציה של] המכשפים" מאת טאישה אבלאר.
האינסוף מופיע כאן במונח "חסר הגבולות". שימו לב היכן הוא נמצא, כלומר להיכן יש להפנות את המבט כדי להתבונן בו.
מי שמתקשה להתבונן פנימה, יכול להתחיל בלמצוא תרנגול קרבות.
.
התרגום וההערות בסוגריים הן שלי.
.
"המבט הניבט מעיניו של תרנגול קרב הוא לא המבט שנמצא בעיניהם של אנשים רגילים או חיות, עיניים המשקפות [mirror] חום, חמלה, כעס, פחד. בעיניים של תרנגול קרב אין דבר מהדברים האלה," דיווחה לי קלרה. "הן משקפות [reflect] שוויון נפש [אדישות, קור] שאינו ניתן לתיאור, משהו שנמצא גם בעיניהן של ישויות שעשו את המעבר הגדול [המעבר המוזכר בשם הספר].
"במקום להביט החוצה על העולם, הם פנו פנימה כדי להתבונן בזה שעדיין אינו נוכח.
"העין המסתכלת פנימה היא בלתי ניתנת להזזה," המשיכה קלרה. "היא לא משקפת [reflect] דאגות [טרדות] אנושיות ופחד, אלא את המרחב העצום [vastness].
"רואים שהתבוננו בחסר הגבולות העידו שחסר הגבולות הביט בהם חזרה באדישות קרה בלתי מתפשרת [unyielding, בלתי כפיפה].
                                                                                (עמודים 81,82)
"יחד ננסה לראות את האמת "
========================= 

יום שישי, 20 בדצמבר 2019

השלת הקליפה


זוהר האהבה, שהחיוך אינו יכול להסתיר :)


מה מזכירה לכם התמונה הבאה של השבלול?


אני מהמר שזה לא מזכיר לאף אחד את הקטע שאליו אני מכוון.
קטע קטן שהולך לאיבוד בים המידע שבספרים.

המבנה הדמוי קליפה של שבלול מחודד בצבע סגול מוזכר כחיזיון הרביעי בפרק "כנפי החושים" שב"סיפורי עוצמה".
החיזיון כולל שני עניינים מתחום הנגואל: עץ וקרקע (ground), ושני העניינים לאחר מכן מתחום הטונל.
בתחום הטונל: הראשון הוא חיזיון שקסטנדה חווה כתינוק, בזמן שהתבנית השתלטה עליו והפכה את החוויה הנשגבה לכסא. הרביעי הוא השבלול (עמוד 168).
מהשיחה לאחר מכן יש מקום לשער שקסטנדה צודק שמדובר באירוע עתידי.

אני מציע: האירוע הראשון הוא השתלטות תבנית האדם. והאירוע השני (של השבלול) הוא ההשתחררות מהתבנית.
יש רמזים לא מעטים, לדעתי, לכך שלתבנית יש מבנה ספירלי, כמו נחש. גם בייצוגים ויזואלים של מיתולוגיות שונות.

אם כן, 4 החזיונות הם ארבע נקודות שאינן נגישות לתפישה הרגילה. גם הסדר שלהן הוא קבוע.
לגבי העץ והקרקע, אני נוטה לחשוב שמדובר בקטגוריות מעל-מתחת שבקטגוריות של המטפיסיקה של המכשפים הקדומים. לא בטוח.
אם ההצעה נכונה, אז 4 הנקודות הן: מעל ומתחת לקרקע ולפני ואחרי השתלטות התבנית.
האם יש קשר בין 4 נקודות אלה, המגדירות את כנפי התפישה, לדיאגרמת 8 הנקודות שגם היא מופיעה באותו ספר?
חומר למחשבה.

מתברר שַם שמהותו של העץ היא ריח (לה-גורדה ניווטה בחלימה באמצעות ריח). והקרקע מוחשת כזרמים חשמליים.
המון מידע יש בפרק זה, רובו רק נרמז, כמו בכלל בספרים.
לדוגמה ההפיכה של הכיסא מרמזת, לדעתי, על כך שהתפישה של הנגואל היא הפוכה מהתפישה הרגילה. זה גם נרמז בפרק זה לדעתי בעניין הכתיבה באצבע, שמעורר שם את השאלה האם קסטנדה יצליח לקרוא את מה שיכתוב באופן זה. מובא שם הסיפור על הפוליטיקאי שלא ידע לקרוא ונתפש כשהוא מחזיק את הדפים הפוך. הוא יצא מזה בטענה שאם אתה יודע לקרוא, זו לא בעיה שהדף (הכתב) הפוך.
ההופכיות הזו נרמזת על ידי חנארו גם במקום אחר בפרק:
"סדרת תמונות אחת הנגואל והשנייה הייתה הטונאל," הוסיף דון חנארו.
קיויתי שהוא יסביר את הכרזתו. הוא הביט בי וטפח על גבי.
דון חואן התערב ואמר [...]"  (עמוד 170)

לדעתי חנארו השיב לשאלתו. המבט בעיניים היה הטונל, הטפיחה על הגב הייתה הצבעה על הנגואל, כלומר, כיוונים הפוכים. שימו לב שלא נאמר "אך הוא לא הסביר". :)

התחלנו עם מבט בעיניים וסיימנו אתו :)


שבת שלום.

**************

www.toltec.co.il

הערות ותוספות

21.12.19

אתמול פרש מישהו ממבקרי הבלוג, וזה אומר שעזבו אותנו אחוזים רבים (מאד) :)
בסוף גם אני אעזוב את הבלוג המעפאן הזה. שיכתוב את עצמו.
האמת היא שהוא כבר כותב את עצמו. צריך להבחין באוטומט שבנו כדי לראות זאת. הבעיה הספציפית עם הבלוג בהקשר זה היא שהוא מכיל, לכאורה, ידע של הרוח, והרוח היא לא חלק מהאוטומט. היא מגיחה פה ושם לתוך המציאות הצפויה מראש, האוטומטית.
אז אולי חלקים מהבלוג הם של האוטומט, ואולי במסגרת הזו של האוטומט היא גם כן מתגלה. אולי דווקא כאן יש לרוח מקום נוח להופיע, כי בכל זאת הדברים מכוונים אליו, כל ספרי קסטנדה, עליהם מדובר כאן, מכוונים אליו.
ימים יגידו, אולי.

בכל מקרה, למי שפורש ועושה זאת בהצהרות, אני רוצה להזכיר ש"כל מה שיש ללוחם הוא עוצמת החלטותיו".
אם הוא/היא מחליטים, לדוגמה, לפרוש מהבלוג ועושים זאת בהחלטה מודעת, אני מקווה למענם שיעמדו בהחלטה זו, אחרת הרוח לא ילווה אותם.
הרוח היא כוונה, והחלטה נחושה נקראת "כוונה בלתי כפיפה".
אז אולי כדאי להצהיר משהו שקל יהיה לעמוד בו, כגון לקחת פסק זמן מוגדר של פרישה. זה נראה כמשימה מעשית יותר.
אני שוב מדגיש: חייבים לעמוד בהחלטות המוּדעוֹת שלנו. לכן הן חייבות להתקבל מתוך שיקול דעת ולא באופן קפריזי אמוציונלי.

אם אנו כבר בנקודה זאת, תזכורת:
האסטרטגיה של הלוחם היא משולשת: ריחוק מהעולם (אי היצמדות לדברים), המוות כיועץ, וכוונות בלתי כפיפות (החלטות נחושות). הראשון מרחיק מהמוכר, השלישי מחבר ליעד (לרוח, לכוונה), והאמצעי כנראה מתמרן בין השניים (המוות לא מרשה ללוחם להיצמד לדברים בעולם המוכר).

ולדברים משמחים יותר:
ראיון עם לי זיו העוסקת בחלומות.
ראיון עם דב אלבוים.
שימו לב שבחלום הילדות המוקדמת שלה ישנה ספירלה, כמו הספירלה שמוזכרת בפוסט זה. השמש והירח המשחקים איתה תופסת מזכירים לי את המוות הרודף אותנו. ולבסוף הם מביטים אל מרחב מואר שמחוץ לספירלה. אני תוהה אם זה לא היה כך שהיא הוליכה את השמש, והירח רדף אחר שניהם (סתם תהייה)

==========================
21.12.19

בחזרה לחיזיון המרובע (בעל ארבעת המרכיבים), נראה שהשניים של הנגואל, הראשונים, הם תחומים של המרחב, החלל: העץ והקרקע, שהם מעל ומתחת, ואילו השניים האחרונים, שבתחום הטונל, הם בתחום הזמן: לפני התלבשות התבנית ולאחר ההשתחררות ממנה.
זהו רק רושם. נקודת הסתכלות.

==========================
25.12.19

היום, ה-25.12, הוא יום הראוי לציון.
זהו (אולי) יום ההולדת של ישוע, אבל גם, כנראה, יום ההולדת של קסטנדה (שנת 1925). (כוס ראשונה )
.
ולעניין אחר (מוזג כוס שנייה):
החולמות והיוקשות קרויות פלנטות (במסגרת חוק הנגואל, "מתנת הנשר").
איך להבין זאת?
הנה ההצעה שלי:
ראשית, ההקשר של האמירה: בכל בית מארבעת בתי החבורה ישנו לוחם גבר, שתי נשים: חולמת ויוקשת, ושליח ממין זכר או נקבה.
.
פלנטה היא כוכב הנע סביב הארץ.
האם שמתם לב שבספר של פלורינדה, החולמת, ישנו דגש על הירח (לדוגמה: ההמלצה לעשות אמבטיות של אור ירח ולהימנע מהשמש), ובספר של טאישה, היוקשת, הדגש הוא על השמש (לדוגמה: צבירת אנרגיה על ידי מבט בשמש)?
בעולם העתיק כלולים (כמדומני) השמש והירח ברשימת הפלנטות.
ואת מי מייצג הגבר?
לדעתי, את הארץ,הארץ היא המודגשת בספרי קסטנדה, שהוא גבר (לדוגמה: האהבה לארץ, שהיא תמיד שם, ועל כן הלוחם לעולם אינו בודד...)
לכן אפשר להסיק שסביבה/סביבו נעות שתי הפלנטות.
.
האם זו סיבה לרוץ ולברך ברוך שעשני גבר ?
לא בטוח, הרי הגברים הלוחמים מוותרים על מה שעושה אותם לגברים, כדי להידמות לנשים בחיבור שלהן אל הרוח ("להתעורר אל החלום").

או קיי. מה עושים עם המידע הזה?
שאלה טובה (כוס שנייה)



שיר שהיה כאן לאחרונה בגירסה אחרת.
שתי גירסאות נוספות:


גם חלק מהמילים ראויות לתשומת לב:

There's a spark of magic in your eyes
Candyland appears each time you smile
Never thought that fairy tales came true


==============
27.12.19

"דרכים עם לב" בתנ"ך
----------------------------
אַשְׁרֵי אָדָם, עוֹז-לוֹ בָךְ;    מְסִלּוֹת, בִּלְבָבָם. (תהילים פרק פד ו)

פעם כתבתי שיר (יפה) המציע הסבר למסילות בלבבם (ולא על פני הארץ). מטעמי ענווה אני לא מביא אותו שוב :)


לבקוע את כל הרקיעים.



שבת שלום.
==============

יום שישי, 13 בדצמבר 2019

מזגו של הנגואל


היום, יום שישי ה-13.12.19, הוא יום עוצמה. (כנראה)


"אופיו של הנגואל [האישי] תלוי במזגו האישי [של הלוחם]. אם הלוחם הוא משעשע, הנגואל [שלו] משעשע. אם הלוחם הוא מוֹרבִּידִי [אפל, משַדֵר מוות], הנגואל [שלו] מוֹרבִּידִי."
("סיפורי עוצמה", הפרק "זמן הנגואל", בערך עמוד וחצי מהסוף)
.
אבל מה אם הלוחם הוא גם מורבידי וגם משעשע? :)


נקודת מבט טולטקית נוספת:
"הנגואל לא נותן לעולם לאף אחד לדעת שהוא השולט בעניינים" ("האש מבפנים", בפרק "תנופת האדמה").
זה בעצם חלק מהעיקרון השביעי של הייקוש:
הנגואל פועל מאחורי הקלעים, הוא לעולם לא מציב את עצמו בחזית ("מתנת הנשר", בפרק "פלורינדה").

המוסיקה הפעם מלווה בתמונות של יאכטות פאר בקריביים. אכלנו אותה :)



שבת שלום




**************

www.toltec.co.il

הערות ותוספות

13.12.19

ניחוחות מהעבר.

מוסיקה מקסימה.
זהו לא שיר הלוחם, אבל שיר יפה.
הריחוק הנדרש מהלוחם הוא בדיוק    to let go



to love you behind closed doors - קסטנדה, ב"להתעורר אל החלום", הזהיר שיש לקרוא רק במקומות כאלה, לא במקומות חשופים.

(זה מזכיר את הבדיחה על "הדיון" של משה דיין מאחורי דלתות סגורות)
=================== 
14.12.19


את הקטע הבא, הלקוח מ"מתנת הנשר" הבאתי לאחרונה בקשר לרמז אודות הקשר שבין האישה-נגואל, המוות והבעל-ברית.
הפעם אני רוצה למחזר את הקטע כדי להצביע על כמה נקודות דמיון בין האישה-נגואל ופסל החירות.

"על מנת להבטיח שהאיש-נגואל הראשון יוליך את חבורתו אל החירות ולא יסטה מהדרך הזו או יהפוך למושחת, לקח הנשר את האישה-נגואל אל העולם האחר כדי שתשמש כאבוקה (מגדלור, פנס מהבהב , beacon  ) להוביל את החבורה אל הפתח."
(עמוד 147(

על הקיר שבתחתית פסל החירות ישנו שיר קצר ששורתו האחרונה:
"את לפידי אני מניפה לצד שער הזהב".
.
אז מה היה לנו?   (המיינד הזר אוהב רשימות מלאי :) )
בשני המקרים, אישה היא המראה את הדרך אל פתח המוליך אל החירות, והיא עושה זאת באמצעות זוהר (אור, להבה).
.
הערה לגבי כיוונים: פני הפסל פונים לדרום מזרח. המוות ב"מסע לאיכטלאן" מצביע לכיוון דרום, שם כנראה נמצא הפתח שאליו מכוונת האישה-נגואל.
 
הצבעתי לאחרונה גם על הדמיון שבין האישה-נגואל והמנורה: גם המנורה מייצגת כנראה כח אלוהי נשי (את האשרה, שכינה). הזוהר הוא כמובן ממהותה (היא מאירה), והיא הוצבה בצד של הקיר הדרומי של בית המקדש. על ראש פסל החירות קורנות 7 קרניים, כמספר האורות של המנורה.
 
חומר למחשבה.




























 






















מנורה מבית כנסת מהמאה ה-5-6

חומר נוסף למחשבה:
האם המנורה/האישה נגואל מייצגות את הידע/החוכמה?

מוסיקה, להבדלה אם תרצו.


=========================== 
15.12.19

לגבי המושג silent lust, תאווה שקטה, שהוא, על פי הצעתי המעבר שבין היצמדות לריחוק, ומשמעה היצמדות לכח החיים המופשט מכל צורת חיים: טענתי  שהוא מופיע פעם אחת בלבד בספרים, וזה כנראה נכון. אבל אם הוא רעיון יסודי, הוא אהרי צפוי להופיע במקומות נוספים בספרות, ואם הנוסח הזה מופיע רק פעם אחת אז הוא אמור להופיע בנוסח אחר.
נוסחים שונים לאותם מושגים הוא נוהג רווח בספרות שלנו.
מקום נוסף שבו מופיע רעיון ההשתחררות מהמושאים הקונקרטים של התשוקה הוא כנראה בסוף "מסע לאיכטלאן". שם הוא מופיע כ"תאווה", passion. (שימו לב שבנוסח הראשון הוא מופיע כ-lust. זה כל כך אופייני לספרות זו)
ההקשר: סוף סיפורו של חנארו: הוא מנסה לחזור לעירו איכטלאן, אבל הוא אינו יכול:

"In order to be a sorcerer a man must be passionate. A passionate man has earthly belongings and things dear to him - if nothing else, just the path where he walks."What Genaro told you in his story is precisely that. Genaro left his passion in Ixtlan: his home, his people, all the things he cared for. And now he wanders around in his feelings; and sometimes, as he says, he almost reaches Ixtlan. All of us have that in common. For Genaro it is Ixtlan; for you it will be Los Angeles;

הערת אגב, כדאי לשים לב ש-path , המונח המשמש במונח "דרך עם לב" path with heart, מציין כאן, לכאורה, דרך גיאוגרפית, כפי שהצעתי בעבר, שדרך עם לב היא גם מסלול בארץ. 
מכשף צריך להשתוקק אבל הוא גם צריך להפשיט את ההשתוקקות ממושאיה הארציים. ראינו את זה גם בדיון על השירה ב"כח השקט".

נסיים בשיר מעניין (כי הוא מעורר רעיונות טולטקיים, איזה עוד נימוק טוב יכול להיות ל"מעניין" :) )
הוא לקוח מכתב-עת לענייני ספרות "המוסך" , גיליון שהתפרסם לפי כמה ימים.


דן אלבו

מובנו הטהור של השקט
בִּהְיוֹתִי בְּדִירַת עֲרַאי זְנוּחָה בָּרֹבַע הַלָּטִינִי שָׁבוּי
בְּנִסְיוֹנוֹת חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים
לְנַסֵּחַ מֵחָדָשׁ שְׁאֵלוֹת נוֹקְבוֹת לִתְשׁוּבוֹת
שֶׁאִבְּדוּ מִזְּמַן אֶת מוּבָנָן
נִגְלָה לִי מוּבָנוֹ הַטָּהוֹר שֶׁל הַשֶּׁקֶט,
בְּאֶמְצַע בְּדִידוּת כְּסוּפַת יָרֵחַ, שָׁמַעְתִּי
צְלִיל אַבּוּב מְיַבֵּב כִּצְעָקַת יוֹלֶדֶת
הַפּוֹנָה הַיְשֵׁר אֶל לֹעַ הַחַיִּים,
בְּפַאֲתֵי הַחֶדֶר בָּרֶקַע
צְלִילֵי הַלָּאוּטוֹת חִלּוּ אֶת נִגּוּן הַכִּנּוֹרוֹת
וּבְתוֹךְ אִי הַדִּבּוּר
בְּאֶמְצַע אוֹתָן שְׁאֵלוֹת שֶׁאֵינָן מַמְתִּינוֹת עוֹד
לְאִישׁ מִלְּבַדְּךָ
וּשְׁאֵלוֹת שֶׁאֵינְךָ מֵעֵז כְּבָר לִשְׁאֹל
שָׁמַעְתִּי אֶת אִי הַוַּדָּאוּת
מִתְעַגֶּלֶת סְבִיב חַיַּי
בֵּין גוּפוֹת מֵתִים שֶׁעוֹדָם חַיִּים
וְחַיִּים שֶׁמֵּתוּ וְכָל הַמֵּתִים שֶׁעוֹד יָמוּתוּ
שָׁמַעְתִּי אֵיךְ חַיַּי מִסְתַּיְּפִים בְּלוּלָאַת צְלִילִים
שֶׁל תְּפִלָּה מֻכֶּרֶת
כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי,
דְּאִנְדַּרְנָא וּדְאִשְׂתַּבַּעְנָה וּדְאַחֲרִימְנָא וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא…
וְאוֹתָן מִלִּים סוֹבְבוֹת הָיוּ סְבִיבִי וּבְתוֹךְ תּוֹכִי
וְלִשְׁנִיָּה
עֵת חָפַנְתִּי בְּכַפּוֹת יָדַי אֶת מַעֲקֵה הַגְּזוּזְטְרָה שֶׁל הַחֶדֶר
הָלֹךְ הָלְכוּ מִמֶּנִּי
הָלְאָה מִשָּׁם
הָלְאָה
וְגָוְעוּ אַט אַט כְּאוֹר יוֹם בְּסֹב הַשֶּׁמֶשׁ.


 ********

ולקינוח. גירסה אינסטרומנטלית של השיר האחרון


===========================
15.12.19

silent lust - תאווה שקטה. בעצם יש לנו ביטוי בעברית המציין את המשמעות שהצעתי למושג זה: תאב חיים. הלוחם הוא תאב חיים מבלי להתעקש על מסלול חיים או צורת חיים כלשהי. הוא תאב את החיים, המופשטים מכל צורה קונקרטית שלהם.
הזיהוי בין הרוח והחיים המופשטים, כח החיים, עשוי להביא אותנו לחשוב שאיברי המין שלנו הם השער אל הרוח.
ואכן, אצל נשים הרחם היא האיבר המחובר אל הרוח. לגבי הגבר לא נאמר במפורש, ואפילו לא ברמז הראוי לשמו :) , אבל הדיון כאן מטה אותי לחשוב שכך זה גם לגבי הגבר.
עם זאת, ישנם בכל זאת רמזים דקים מאד, לדוגמה, בשליפה: "
- מוט לחימום והרגעה,
- העובדה שכוונה בלתי כפיפה לא מוזכרת בספרי הנשים, אולי פעם אחת.

אנו רואים שהתעמקות בנושא שנראה בתחילה תיאורטי, מחשבתי, חסר השלכות מעשיות, יכולה להוביל למידע בעל משמעות מעשית חשובה ביותר, או לפחות לרמוז אליו.

ציינתי את הדמיון שבין האישה-נגואל לפסל החירות.
הנה עוד דמות מיתית שלדעתי מייצגת את האישה-נגואל, אבל כמו שדתות עושות עם הזמן, מדביקים לרעיון המקורי תוספות המסיטות מהמשמעות המקורית.
טונצין, Tonantzin, היא אלה אצטקית, כנראה האלה הגבוהה בפנתיאון שלהם.
הזוהר סביבה, על פי הפירוש שאני מציע, מייצג בו זמנית את זוהרה ואת הפתח שאליו היא מדריכה את חבורת הלוחמים והלוחמות. הפתח הוא, לדעתי, מה שמכונה ב"מתנת הנשר" "ואגינה קוסמית".


 ===========================  
 16.12.19

דוגמה להנחת עצמים על דרכו של הרוח (טעינת עצמים בעוצמה)

===========================================

בקטע הבא, הלקוח מ"מסע לאיכטלאן", מדבר דון חואן על הנחת גבישי קווארץ, או אובייקטים אחרים (כגון נוצות צבעוניות), על דרכו של הרוח כדי, ככל הנראה, להופכם לחפצי עוצמה. במקרה שלא מוצאים חפצים מתאימים, אפשר להניח אפילו את הפין.
(הדוגמה שאביא בהמשך מציעה שאפילו בלי לעמוד בדרישת מינימום זו אפשר להסתדר :) )
הייתי מתנצל שאני מביא את הקטעים באנגלית, אבל דון חואן אסר להתנצל :)
מספרי העמודים הם של המהדורות העבריות.

"Don Juan added that a brilliantly colored feather or some highly polished quartz crystals would attract the attention of an ally, but in the long run any object whatever would be equally effective, because the important part was not to find the objects but to find the force that would imbue them with power.
"What's the use of having beautifully polished crystals if you never find the spirit giver of power?" he said. "On the other hand, if you don't have the crystals but do find the spirit, you may put anything in his way to be touched. You could put your dicks in the way if you can't find anything else." 
 ("בפרק "טבעת העוצמה" עמוד 201)
.
לדעתי, הקטע הבא, הלקוח מ"הטבעת השניה של העוצמה", הוא דוגמה למקרה כזה. 
כלומר, הרוח השתכנה אצלה ברחם.


"[dona Soledad:] I listened to the wind for the first time. It came directly to my womb. I was lying on top of a flat rock and the wind twirled around me. I had already seen it that day whirling around the bushes, but this time it came over me and stopped. It felt like a bird that had landed on my stomach. The Nagual had made me take off all my clothes; I was stark naked [...]
The wind was alive; it licked me from my head to my toes. And then it got inside my whole body. I was like a balloon, and the wind came out of my ears and my mouth and other parts I don't want to mention. I thought I was going to die, and I would've run away had it not been that the Nagual held me to the rock. He spoke to me in my ear and calmed me down. I lay quietly and let the wind do whatever it wanted with me. It was then that it told me what to do."
 (מתוך הפרק הראשון "הטרנספורמציה של דונה סולדד" עמוד 36)


כאן מתבקש השיר  Wild is the wind
אולי צריך להכיר את השיר המקורי כדי להנות מגירסה זו. אולי.


ועוד גירסה יפה, לא חדשה בבלוג


=============
17.12.19

(הוספתי עמודים מדוייקים לציטוטים במהדורות העבריות)

הדוגמה שהבאתי היא של אישה. מה קורה אצל גבר?
ייתכן מאד שיש אפשרות של יצירת מגע של הפין עם הרוח wind. כרגע אינני זוכר מקרה שרומז לכך, אבל בהחלט יתכן.
.
ראשית, ציטוט שאכן יש מקבילה אצל הגבר:
"[דונה סולדד:] מגעו שינה אנשים," אמרה. "אתה יודע זאת. הוא שינה את גופך. במקרה שלך, אף לא ידעת שהוא עושה זאת. אבל הוא חדר אל תוך גופך היַשַן. הוא הניח בו משהו. הוא עשה לי אותו דבר עצמו. הוא החדיר בי משהו, ואותו משהו השתלט עלי." (הטבעת השניה של העוצמה" עמוד 32)
שימו לב שבתרגום מופיע "גופך הישֵן" ועוד מנוקד. במקור זה גופך היַשַן.
מה הוא הכניס לגופה של דונה סולדד?
את הרוח, wind, כפי שמתואר כמה עמודים אחר כך. זהו הציטוט שבהערה הקודמת.
.
אבל לדעתי אצל גבר זה לא באמצעות הרוח, wind, אלא באמצעות אכילת פיאוטה (מסקליטו). כלומר הרוח/העוצמה משתכנת בגבר, בהיעדר רחם, בקיבה. (זו תיזה שלי, קחו אותה בעירבון מוגבל)

=============
17.12.19

אני חוזר להשתעשע קצת ברעיונות אודות האישה-נגואל, פסל החירות, המנורה, השכינה...
הנה עוד סמל תרבותי המזכיר את הרעיון. הלוגו של חברת הסרטים קולומביה:


בעבר הזכרתי אישה מיתית נוספת הקשורה בגנוסיס: האליתיאה, החוכמה. המופיעה בחזיון כאישה ערומה, יפה, וגופה מורכב מאותיות האלף בית היווני. הבאתי זאת בזמנו בהקשר לדמות (כנראה המיינד הטפילי) המורכבת לכאורה מאותיות יווניות (ראו ב"צדו הפעיל").

מה לגבי תבנית האדם (the mold of man), היא האור האלוהי שכולו אהבה קדושה, שכאשר פוגשים בו אי אפשר להימנע מלחשוב שהוא אלוהים?
דון חואן אומר שהתבנית נראית זכר לגבר ונקבה לאישה, כל עוד תנועת נקודת המאסף היא הצידה (כנראה כי אז הפשר מתקבל מהמיינד הזר). כאשר התנועה היא פנימה התבנית נראית כאור (כי המיינד הטפילי נמצא, להבנתי, על פני השטח של פקעת הסיבים).
אבל רק בחיזיון האחרון של תבנית האדם האור הוא ענברי. בשאר המקרים האור הוא לבן והוא אינו מספק אנרגיה אלא רק שלווה.

כפי שהצעתי בעבר, התבנית היא מלכודת. היא קובעת את גבולות התפישה האנושית, וגבולות הקיום כאדם.
לפני ההגעה אליה פזורים בשטח גדרות של אימה ופחד, ומי שעובר אותם מגיע למלכודת מסוג אחר, מלכודת דבש. האור הענברי הוא, להשערתי, האור של האישה נגואל, והוא נמצא בכיוון דרום, שם הפתח. בכל שאר הכיוונים האור הוא לבן.
הבאתי לאחרונה את הציטוט , איך יכולנו לשכוח את האישה נגואל. אהבנו אותה יותר מאשר את עצמנו. אהבה כזו חש קסטנדה גם כלפי תבנית האדם, אור/זוהר שמתפרש כאור אלוהי. אלא שבתבנית האדם זוהי אהבה עצמית (התבנית היא השתקפות במראַה וגם המראַה עצמה - ראו שם), ובמקרה של האישה-נגואל זו אולי, אם בכלל, מראַה מסוג אחר כנראה, אהבת האני האמיתי שלך, הרוח.

אני מהרהר כאן בקול רם, זה הכל.

============  
18.12.19

בפינתנו: רמזים טולטקיים במקרא
======================
הפעם:
"שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון".
(ספר יהושע, פרק י', פסוק י"ב)

ההצעה שלי מתבססת על הקטע הבא, הלקוח מ"מפגשים עם הנגואל":

"[קסטנדה:] עלינו להילחם באומץ כדי להשיג זאת [את השקט], אבל אחרי שזה קורה, המצב החדש של המודעות נמשך באופן טבעי. כף רגלך עוצרת אז את הדלת מלהיסגר, הדלת כבר פתוחה, וזה רק עניין של צבירת מספיק אנרגיה כדי לעבור דרכה אל הצד השני." (הפרק "סף השקט", עמוד 79)

.

השקט הוא הרוח, והרוח הוא [בין היתר] השמש.
הוויקיפדיה מביאה פרשנויות של חז"לניקים שונים. ביניהם יש כאלה הטוענים שהעצירה אירעה בזמן השקיעה. אני מצטרף אליהם, כי השקיעה היא הסדק שבין העולמות, היא הדלת.
.
ודי לחכימא ברמיזא
======================= 
19.12.19

נתקלתי באמירה הבאה, האומרת: 
"הזכות לחופש היא מתנת האל הכל-יכול, ואין בכוחו של האדם להתנכר למתנה זו ולהיעשות לעבד מרצונו."


זו סיסמה יפה, אבל האם אנו יכולים לאמץ אותה?

ראשית, נראה שהאמירה הזו שוללת את זכותו של אדם לקבל על עצמו עול מצוות, או עול של כל דת, כי דת מטבעה אומרת מה מותר ומה אסור ובכך מגבילה את החופש. 
האם האל הזה לא שם לב שהוא סותר את עצמו? 
או שמא הוא מתכוון: אתם יכולים וצריכים להשתעבד רק לי?

שנית, האם הוא אומר: "תעשו מה שבא לכם"?
אבל מי בתוכנו משדר לנו מה בא לנו? האם כשאנו עושים מה שבא לנו, לא בחרנו לשעבד את עצמנו לאותו שדרן עלום?

האמירה הנ"ל מתאימה למיינד הטפילי שהוא זה שמגדיר מה בא לנו. וככל הנראה הוא גם האל של הדת.
כלומר, המיינד הזה אומר לעצמו: אם אני לא תופס אותם בדת, אני תופס אותם ב"מה שבא להם" :)

מה אומרים הטולטקים?
לדעתי, הם מעיפים לכל הרוחות את "מה שבא לי". זה לא חופש.
(הם מעיפים את זה יחד עם רשימות המלאי )
החופש הוא בחירה באדון, באחד מבין שנים: המיינד הזר או המיינד האמיתי.
המיינד הזר מסתתר מאחורי דתות ומערכות אמונה רבות. הוא מדבר מאמצעי התקשורת, בקיצור: מכל עבר. המיינד האמיתי הוא אחד.

קסטנדה מדבר על להיות משרת הרוח. יש פרק שלם ב"סיפורי עוצמה" העוסק בהכרח להאמין.

אם כן, החופש האמיתי הוא הבחירה לציית לרוח, למי שאתה באמת.
ניסוח קצת פרדוקסלי, אבל זה מה שיש.

הבחירה הזו נדרשת ונבחנת כל הזמן, כי שני המיינדים מציעים לפניך כל הזמן אפשרויות מנוגדות ואת/ה נדרש לבחור ביניהם. לרוב איננו שומעים את הצעות המיינד האמיתי. קולו רפה. וכשאנו כבר מצליחים לשמוע, לעתים קרובות אין לנו את העוצמה לפעול על פי הצעותיו.

Welcome to Earth
======================= 
19.12.19

האם התמונות הבאות מזכירות לכם משהו מכתבי קסטנדה?



לא?
גם לי לא. אבל הן מאד מצחיקות.

======================= 

יום שבת, 7 בדצמבר 2019

פניו המוּכַּרוֹת של בעל הברית

"היה רק נושא אחד שעניין אותי באותו רגע: בעל הברית. פניו היו כה מוכרות; אך לא היה זה כאילו הכרתיו לפני-כן. היה זה משהו אחר. בכל פעם שהתחלתי חושב על הפנים שלו, הופגז מוחי במחשבות אחרות, כאילו איזה חלק בי ידע את הסוד, אך לא הרשה לשאר חלקיי להתקרב אליו. תחושת המוכרות הייתה כה מבהילה, עד שכפתה עליי מצב של עצב מדכא (morbid melancholy). דון חואן אמר שייתכן והיו אלה פניו של המוות שלי."

("מציאות נפרדת" עמוד 173,174)


הערה: הדיכאון המורבידי רומז על המוות, ומיד לאחר מכן מופיעה האמירה של דון חואן שלכאורה מסבירה את התחושה הזו: אלה היו כנראה פניו של המוות של קסטנדה.


של מי היו הפנים המוכרות הללו?
"תנו למחשבות לרוץ לכל הכיוונים" (אריק איינשטיין)

תשובתי:
של האישה נגואל   ( ואיננה כי לקח אותה האלוהים )

בהמשך השבוע אביא את נימוקיי.
בינתיים, משהו אחר.


מִפְלַטוֹ של הממרה את המוות.


שבוע טוב.
**************

www.toltec.co.il
*

הערות ותוספות

8.12.19

עוד פיסת נוסטלגיה שמעולם לא נס ליחה. 
שנת 1976



ההבדל שבין לומר לבין להראות, בין רפרזנטציה לבין פרזנטציה.
ובעולם הטולטקי: האם ידע שקט הוא בלתי מילולי במובן של פרזנטציה?
ועצה לסופרים בענין זה:



===================== 
8.12.19

נימוקים אחדים המאששים את הטענה של הפוסט: פני בעל הברית כפני המוות כפני האישה נגואל:

הקטע הבא לקוח מ"מתנת הנשר" והוא גם מסביר את הדמיון שבין האישה הנגואל וחנוך המקראי, אליו רמזתי:

"על מנת להבטיח שהאיש-נגואל הראשון יוליך את חבורתו אל החירות ולא יסטה מהדרך הזו או יהפוך למושחת, לקח הנשר את האישה-נגואל אל העולם האחר כדי שתשמש כאבוקה (מגדלור, פנס מהבהב, beacon) להוביל את החבורה אל הפתח.
ואז נצטוו הנגואל ולוחמיו לשכוח, ומשימות חדשות ניתנו להם: המשימה לזכור את עצמם, והמשימה לזכור את הנשר.
"
(עמוד 147)

הערת אגב, המיתוס הזה אינו מספר על אנשים עלומים במקום אחר ובזמן אחר. לדעתי כולנו נמצאים במצב הזה של אפלה ושיכחה. כולנו חלק מהמיתוס הזה.

לאחרונה הצעתי שעצתו של המוות עניינה במניעת היצמדות, כלומר הוא מוודא שהלוחם שומר על ריחוק מחפצי העולם (חפצים תרתי משמע).
משימה זו של המוות מופיעה בקטע הנ"ל כמשימה של האישה-נגואל בנוסח הבא:
תפקידה לוודא שהנגואל האיש "לא יסטה מהדרך הזו או יהפוך למושחת".

לגבי תפקידה כאבוקה, כמגדלור:
זה מתקשר לדעתי לאחיזה הנדרשת מהלוחם. הוא נדרש שלא לאחוז בדבר מחפצי העולם, אבל מאידך כן לאחוז ברוח. בנוסח מקראי: לקיים את שיויתי את זוהר האישה-נגואל לנגדי תמיד :) (זוהר האבוקה).
ההכוונה של האישה נגואל אל הפתח באה לידי ביטוי בהקשר למוות בסיום הריקוד האחרון של הלוחם, כאשר המוות מצביע אל הדרום. 
הדרום הוא הפתח היחיד אל הרוח/הנגואל, כפי שאומר הקטע הבא:

 I had to begin by approaching them from the south,
because that is the direction that power follows in its ceaseless flux. Life force flows to us
from the south, and leaves us flowing toward the north. He said that the only opening to a
Nagual's world was through the south
, and that the gate was made by two female warriors who would have to greet me, and who would let me go through if they so decided. 
("מתנת הנשר")

הקטע הבא לקוח מ"מסע לאיכטלאן" ויש בו רמז נוסף לכך שהמוות הוא האישה-נגואל:

"Is it possible to see our death?" I asked, trying to remain within the topic.
"Sure, " he said, laughing. "It is here with us."
[...]
 my death is sitting with me right here."
He extended his left arm and moved his fingers as if he were actually petting something. 

כלומר, הוא ליטף ביד שמאל את האישה נגואל, שנמצאת לשמאלו, המקום שבו נמצא המוות.

ישנו תיאור של בעלי ברית המנסים להתמזג עם המוות של קסטנדה (ב"מסע לאיכטלאן" כמדומני). זה מופיע במסגרת מאבקו של קסטנדה במכשפת לה-קטלינה. זוהי חוליה המקשרת בין בעלי הברית והמוות, שהיא צלע במשולש: בעל ברית, מוות, אישה-נגואל.

לסיכום
=====
יש מידעים המוצפנים היטב בספרות הזו. האישה-נגואל היא אחד הנושאים האלה. הרמזים שהבאתי הם לדעתי סוג הרמזים שבהם ניאלץ להסתפק, לפחות בספרות המוכרת עד כה.
אפרופו ספרים לא מוכרים: מיקומה ותפקידיה הנ"ל של האישה נגואל הם רמז למקום שבו נמצא ספרה "האבוד".
הנימוקים הללו אינם היחידים. אני יודע על עוד כמה, פחות ברורים, ואין לי ספק שיש בספרות עוד.


ועם כל זאת, מדובר בהצעה פרשנית בלבד.

=====================
8.12.19

פינתנו: רעיונות טולטקים במקרא וביהדות

נניח למוות בצד ונישאר עם האישה-נגואל, המורַה את הדרך אל הפתח כאבוקה/מגדלור ונהרהר בכמה רעיונות דומים במקרא וביהדות.
תזכורת, הפתח אל החירות נמצא כנראה בכיוון דרום (הבאתי נימוקים).
.
בקיר הדרומי של בית המקדש, שם מוקמה המנורה, וזאת על פי הוראה מפורשת של האל.
מתוך הוויקידיה:
"מיקומה של המנורה נקבע בתורה: "וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן". הגמרא אומרת ש"שולחן בצפון והמנורה בדרום".

נס פך השמן ששימש "להזהיר" (מלשון זוהר) את המנורה, לגביו נתקלתי במשפט הבא באחד האתרים:
"הנס התרחש במנורה המסמלת חוכמה. הרוצה להחכים ידרים, שמנורה בדרום."
.
יש נימוקים טובים לחשוב שהמנורה היא גלגול של האשרה, השכינה, עץ החיים, ועכשיו הטולטקים יכולים להוסיף: האישה-נגואל.
לא לשכוח שהאישה-נגואל גם מתוארת כאבוקה, מגדלור, והאור הוא הרי מהותה של המנורה.
.
חנוך המקראי נלקח אל השמים ושם רכש חוכמה. המקבילה הטולטקית שנלקחת לעולם האחר כנראה גם היא קשורה בחוכמה, בידע ישיר שאינו נזקק למילים, להבדיל מהידע הגברי (ראו ב"להתעורר אל החלום"), גברים בונים גשרים אל הידע בעזרת מילים. לנשים יש גישה ישירה בעזרת הרחם אל הידע. ידע הוא כינוי לרוח, זהו הרושם העולה מהספרים שלנו (אדם יוצא אל הידע כמו אל מלחמה, איש של ידע, ההתקדמות אל הרוח מתוארת כרכישת ידע...)
.
אם כן, הפוסט הציע שהאישה-נגואל קשורה במוות, בבעל הברית, ועכשיו נראה שהיא גם קשורה בידע/חוכמה. 
=====================
9.12.19

תאווה שקטה  או "דיון מתקדם במושג הריחוק"

=========

נראה שכמעט בכל אמירה בספרות שלנו יש דרגות על גבי דרגות של הבנה. זו ספרות פלאית בהרבה מאד מובנים, כולל במובן הכי ישיר ומילולי.

המוות אינו מתיר ללוחם זמן להיצמד לשום דבר. חרטות הן כנראה סוג של היצמדות, כי גם להן המוות לא מתיר זמן:

"His decisions are final, simply because his death does not permit him time to cling to anything."

את הקטע הבא הבאתי כבר בעבר. הוא מתאר אסטרטגיה בעלת 3 מרכיבים.
זהו אחד הקטעים הראויים להיות תלויים אחר כבוד על המקרר, או בכל מקום שיעזור לקיים את "שיויתי". (השורות המודגשות יידונו בהמשך)

"Only the idea of death makes a man sufficiently detached so he is incapable of abandoning himself to any-thing. Only the idea of death makes a man sufficiently detached so he can't deny himself anything. A man of that sort, however, does not crave, for he has acquired a silent lust for life and for all things of life. He knows his death is stalking him and won't give him time to cling to anything, so he tries, without craving, all of everything."A detached man, who knows he has no possibility of fencing off his death, has only one thing to back himself with: the power of his decisions. He has to be, so to speak, the master of his choices. He must fully understand that his choice is his responsibility and once he makes it there is no longer time for regrets or recriminations. His decisions are final, simply because his death does not permit him time to cling to anything.



בעקבות הדיון בפוסט הזה והקשר שבין המוות לאישה-נגואל עולה האפשרות שאמנם הכרה במוות האורב בכל דבר, נוכח בכל, אכן מונעת היצמדות, אבל אם מצרפים לכך את האישה-נגואל, אני תוהה שמא מניעת הזמן להיצמדות או לחרטות מעוררת מחשבה אודות דרך הפעולה (הצעה) :
הלוחם, ובעיקר החניך הנגואל, נצמד אל האישה נגואל ולכן כל היצמדות למשהו מחייבת שחרור ההיצמדות באישה נגואל, באבוקה המוליכה אותו אל פתח החירות, וזה מעורר תגובה מידית מצדה, או בניסוח המפורש: מצד המוות.
זה משתלב עם הצעה קודמת שלי שהזמן אינו מתיר זמן להיצמדות כי אין מרווח זמן בין היצמדות ותגובת המוות. בעקבות החידוש שבפוסט: עבור לוחמים מתקדמים זוהי האישה נגואל.

***


נעזוב את האישה-נגואל ונעסוק במושג "ריחוק", שעליו היא, או המוות, מתעקשים.


הלוחם צריך לטפח ריחוק (detachment). זו אבן יסוד בדרך הטולטקית.
הצעתי לאחרונה את הנוסח "ריחוק וזרוּת" ולעתים השתמשתי ב"ריחוק רגשי". הניסוחים הללו עלולים להיות מובנים באופן לא נכון. לדוגמה, לא התכוונתי לדחייה כלפי העולם וישיו, בטח לא לשנאה. השיקול שלי היה שאם הלוחם אינו מזדהה עם דבר, אז כמסקנה טריוויאלית, לשונית, הוא זר לעולם.
בכל מקרה, כדי להבין מה כלול ב"ריחוק" עלינו לעשות עוד דרך.
הקטע הנ"ל אומר שהריחוק משולב עם תאווה שקטה.  silent lust

וזאת בניגוד להשתוקקות, craving. 

אם אני לא טועה, דון חואן אמר שהלוחם צריך לעבור דרך קוף של מחט, ו/או דרך (פתח שרוחבו כ) חוט שערה. זו לדעתי דוגמה לכך: לעבור בין דחייה (המצויה לכאורה במידה מסוימת ב"ריחוק") לבין היצמדות (הנמצאת לכאורה במידה מסוימת בתאווה). מה שנמצא ביניהם מכונה "תאווה שקטה".

הקטע בעצם מבהיר (במידה מסוימת) את המונח המוזר הזה.
תאווה שקטה משמעה, על פי הקטע, אי שלילה מעצמו דבר, שום התנזרות. השתוקקות היא היצמדות ולכן הוא אינו משתוקק, אבל יחד עם זאת הוא מתנסה בכל (אינו מתנזר מדבר).
התאווה השקטה הזו היא כלפי החיים ולכל מה שיש בו חיים.

לדעתי, מדובר כאן בתאווה למשהו שהוא מופשט (שַקֵט = מופשט. זו הצעתי). דיברתי בפוסט הקודם על 4 הפשטות: איכויות ללא מושא (אהבה טהורה, כוונה טהורה, מודעות טהורה וקיום טהור). כאן מדובר לדעתי בהפשטה מהלבוש הפיסי והישארות עם החיים ש"בתוך" כל ישות בעלת חיים.
כזכור, הלוחם מוותר על המודעות ומעניק אותה לנשר ככרטיס אל החירות. מה שנותר בידיו הוא כוח החיים, מה שמאפשר וייאפשר תפישה ומודעות (אבל מחוץ לעולמותיו של הנשר, מחוץ לפקעת הסיבים). את כוח החיים הזה הוא מזהה גם בישויות אחרות ובזה הוא מתמקד, לזה הוא מתאווה, לחיים בטוהרתם, ללא לבוש קונקרטי, פיסי או לא פיסי.

אז מהן ההשלכות לגבי הריחוק?
הריחוק שהתקבל מדיון זה הוא שהלוחם אינו נצמד לדבר. העולם החושי מאוכלס בצורות שהחיים פושטים ולובשים. החיים "הרוחשים" מעבר לתפישה החושית הם שמעניינים אותו, ובראש וראשונה החיים שבתוכו.
הערת אגב, החיים הם הפשטה כה גדולה שאפילו בראייה הם אינם נראים.

צאו לרחוב ותרגלו זאת :)
===================== 
9.12.19

ניתקלנו בתאוות החיים הזו כשדון חואן אמר בשיחה על הזקן שְבע הימים בבית האבות, המרגיש שהוא מיצה את החיים, ועל כן הוא מוכן למותו, שהוא לא מיצה אלא את המגינים שלו בלבד. נדמה לי שנאמר על אותו זקן שהוא איבד את תאוות החיים.
התאב את החיים אינו תאב לשום דבר קונקרטי.
הצעתי, חזור והצע, שמהות דרך הלוחם היא ריחוק מכל דבר מוכר ואחיזה ברוח. הדיון כאן מספק לדעתי הבהרות: ריחוק מהקונקרטי ואחיזה בכח החיים, הוא המופשט, הוא הרוח.

=====================
10.12.19

אם כן, להדגשת העניין: תאווה שקטה היא המעבר הצר שבין היצמדות לריחוק, המעבר שבו אנו צריכים להלך בחיים, "בין הטיפות", בין לא לרצות דבר לבין לא למנוע מעצמך דבר.

התאווה הזו היא לחיים המופשטים מכל צורת חיים.
לאחרונה הצעתי 4 איכויות מופשטות (חסרות מושא), אהבה טהורה, כוונה טהורה, מודעות טהורה וקיום טהור. החיים הם לדעתי פן של הקיום הטהור.

נאמר שנשים מחוברות לרוח, ונאמר שזה באמצעות הרחם. אינני זוכר אם גם נאמר במפורש שזה בגלל שהן יוצרות חיים (או מביאות לעולם חיים). אם לא נאמר, אני מציע זאת עכשיו כהסבר לחיבור הישיר לרוח שיש להן. כלומר, הרוח היא חיים (במופשט מכל צורת חיים), בנוסף להיותה אהבה, מודעות וכוונה.
===================== 
10.12.19

גירסה ג'אזית לשיר משנת 1971


=====================
10.12.19


המודליות של הזמן בתמונות.
ספרים מושלכים תחת כל עץ רענן........ כשנגמר המקום בפח.
במקום בו זורקים ספרים .....
ישנה קבוצה בפייסבוק שנקראת "ספרים ברחוב" וחבריה מצלמים ספרים מושלכים, כדי שחובבי ספר הנמצאים באיזור יוכלו להגיע ולהציל חלק מהם.


===================== 
11.12.19

הקטע הבא לקוח מ"סיפורי עוצמה" ויש בו התייחסות לחיים. תזכורת, אנו מדברים כאן על החיים הטהורים, ש"מתחת" לכל צורת חיים שלי, שהיא, לטענתי, הרוח. בזה יש להתמקד ולהיאחז. כל השאר הן צורות חיים בנות חלוף.


how could they help me?" 
"I never thought that you needed help. You must cultivate the feeling that a warrior needs nothing. You say you need help. Help for what? You have everything needed for the extravagant journey that is your life. I have tried to teach you that the real experience is to be a man, and that what counts is being alive; life is the little detour that we are taking now. Life in itself is sufficient, self-explanatory and complete. 
"A warrior understands this and lives accordingly; therefore, one may say without being presumptuous that the experience of experiences is being a warrior."
 (עמוד 50)

אחד הלקחים שלי מקריאת הספרות הזו שיש לאמירות כמה רובדים של משמעות. אחת מהן היא חלק מההקשר. זהו רובד בסיסי. על כן אני מרשה לעצמי להוציא את המשפט שהדגשתי מההקשר המידי שלו, ומציע שמובנו הוא הטענה שטענתי בפוסט זה, שהרוח היא החיים שמעבר לכל צורת חיים.






"יש לך את כל מה שצריך למסע החיים שלך" (ולכן אינץ צריך שום עזרה), כלומר יש לך חיים.


הערה,
בקטע נאמר "what counts is being alive" שתורגם: "הקיום הוא הדבר החשוב באמת". זה לא מדויק, כי הכוונה היא שלהיות בחיים הוא הדבר החשוב. בכל מקרה, זה קרוב וגם משתלב עם טענתי שקיום טהור (אחת -4 האיכויות הטהורות) הוא בעצם החיים, שעשויים ללבוש צורות שונות, אבל הם מעבר לכל צורה.
על כן, אפשר לקרוא את המשפט המודגש כשאנו מחליפים את המילה "חיים" ב"רוח":

- הרוח מספיקה. כל השאר הם בני חלוף. (העולם הוא מירז', או פנטום. :) )

- היא לא זקוקה להבנה מבחוץ. היא מובֵנית מעצמה. זהו הידע השקט.
- היא שלמה. צורות החיים אינם מוסיפים לה דבר. 

אפילו עשו מזה שיר :)

Life Is Life



=====================