יום שישי, 28 בינואר 2022

הכוונה של עבודת הסיכום ואנחנו

 

הקטע הבא לקוח מספרה הראשון של טאישה אבלאר "מעבר המכשפים":
"כוונת עבודת הסיכום היא מתנה שהעניקו לנו אותם רואים קדומים שתכננו את השיטה הזו והעבירו אותה לממשיכיהם", המשיכה קלרה: "כל אדם שמבצע אותה צריך להוסיף לה את הכוונה שלו; או שלה. אבל הכוונה שלהם [שלנו, הבוחרים לתרגל אותה] היא רק התשוקה או הצורך לבצע את עבודת הסיכום.
"הכוונה של התוצאה הסופית של עבודת הסיכום, שהיא חירות מלאה (טוטלית), יוסדה [established] על ידי אותם רואים של ימי קדם.
"מכיוון שהיא הוקמה [יוסדה, set up] ללא תלות בנו, זוהי מתנה שלא תסולא בפז [invaluable, רבת ערך, שלא ניתן להעריך את שוויה]".
("מעבר המכשפים" פרק 9)
.
לדעתי, דווקא האמירה אודות המתנה איננה חשובה, כי היא מסקנה לשונית טריביאלית: אם הייתי מאותם אלה שהטביעו בעבודת הסיכום את הכוונה שלה, אז היא לא הייתה מתנה בשבילי, כי מתנה מקבלים ממישהו אחר.
מה שיש בו עניין לדעתי היא השאלה:
האם הקטע אומר שמכיוון שהוטבעה באוסף הפעולות המרכיבות את עבודת הסיכום כוונה [=משמעות *מסוימת, אז המתרגל אותה אינו/אינה צריך לדעת מהי הכוונה של המכשפים הקדומים כשהוא מתרגל אותה?
אני נוטה להשיב על כך בחיוב. והנימוק:
מכיוון שהכוונה של עבודת הסיכום היא החירות המלאה,ומכיוון שדון חואן אומר, איפשהו בספרים, שאף אחד אינו יודע מהי החירות, אז ברור שהמתרגל אינו יכול להתכוון במודע אליה. בידו יש רק אמירה אודות איזושהי חירות עלומה, ותו לא 🙂
נימוק נוסף, חלש יותר: משמעות עבודת הסיכום נמסרת במקוטע על פני ספרים לא מעטים. אם הבנתה, ידיעת תכליתה [=כוונתה] הייתה חיונית לצורך ביצועה, אז היא הייתה נמסרת במלואה כבר בפעם הראשונה שדובר בה, לא?
ושאלה שניה למחשבה:
מה פירוש האמירה שבעבודת הסיכום (באוסף הפעולות הזה של הנעת הראש לצדדים ונשימות מתאימות) הוטבעה כוונה מסוימת (ספציפית: הגעה לחירות)?
האם זה אומר שהדבר נרשם אצל איזשהו רשם קוסמי לכוונות, ואנו לא יכולים "לשתול" באוסף הפעולות הזה כוונה אחרת?
=====================
* - פרשנות שלי. אני לא אומר את זה כדי שתתנו לי להדליק משואה (לצד המלאך בורלא), אלא כדי שתקחו זאת עם ספק בריא.
*********************************
מוסיקה



שבת שלום.
========================== 
28/1/22

ייתכן שהאקט הקרוי "קריאה לכוונה", שמתבצע על ידי קריאה בקול ממש את המילה "כוונה", גם בו הוטמעה כוונה. ואם כך, אז אנו לא אמורים לקרוא את המילה העברית "כוונה", אלא את המילה "intent", כפי שמופיע בספרים ובסרטונים. כי אף אחד כנראה לא הטביע בקריאה "כוונה" שום כוונה 🙂
תובנה נוספת, אם הוטבעה בקריאה הזו, כאקט מסויים, כוונה, אז זו עבודה של קסטנדה וחבורתו, כי המכשפים במקסיקו לא קראו את המילה "intent".
==========================
29.1.22

אל גן העדן דרך הגיהינום - הערה שולית
================================
המילה גהינום hell מוזכרת בספרות לא מעט. בד"כ היא מתפרשת על ידי הקוראים כחלק מביטוי ולעולם לא כמקום, דוגמה:
- עשיית מעשים ללא תכלית (פעולה לשמה): for the hell of it.
- "הכישוף הוא מסע של שיבה. אנו שבים אל הרוח, אחרי שירדנו לגיהינום. ומהגיהינום אנו מביאים איתנו גביעי ניצחון [trophies]."
("כח השקט" בפרק "שבירת המראה של ההשתקפות העצמית")
- העולם השחור מתואר כגיהינום: אפל, כבד ולוהט. אם כי אינני בטוח שמשתמשים שם במפורש במילה גיהינום.
- עבור מי שלא מגיע לגוף האנרגיה, הגיהינום הוא כאן, בעולם הזה (נלידה ב"יקוש עם הכפיל"). כאן דווקא המילה גיהינום מציינת מקום, ואפילו מקום מוכר 🙂
אני רוצה בפוסט זה להסב את תשומת הלב לעניין מסוים, לכאורה שולי:
ב"כח השקט" דון חואן הופך את עצמו לזקן סנילי ומבצע תרגיל רב משתתפים בעיר, שהופך את קסטנדה לאדם נרדף בידי אזרחים ומשטרה, וכל זאת כדי ליצור תנאים שיוליכו את קסטנדה למקום של חוסר רחמים (מיקום של נקודת המאסף) .
דון חואן הופך את עצמו לזקן ממורמר ומפוחד, התלוש מהמציאות והוא תופל על קסטנדה עלילה זדונית כלשהי. קסטנדה מחפש בתחילה מקום שאליו יוכל לקחת אותו. מקום שבו מכירים אותו. דון חואן ממלמל משהו על מקום בצד האחר של העיר, שם מכירים אותו. הם לא מוצאים את המקום.
אחר כך אומר לו קסטנדה:
"אתה חייב לעשות מאמץ ולהגיד לי לאן אני יכול להביא אותך," אמרתי בלחש. "לאן אתה רוצה שאלך."
"אני רוצה שתלך לעזאזל" אמר לי בקול מאומץ וצרוד שצרם באוזני.
(עמוד 124)
במקור אומר דון חואן: "I want you to go to hell!"
אני לא יודע אם עזאזל וגיהינום הם אותו מקום. אני משאיר זאת לאנשי הדת, כשהם לא עסוקים בתקשורת עם חייזרים (פעם הקימו גוף לתקשורת עם חייזרים, למקרה שהם יופיעו בכדור הארץ ואני זוכר שכללו שם אנשי דת מדתות שונות, נדמה לי)
.
נראה שכל המהלך שדון חואן מתמרן כאן מזכיר את התיאור הנ"ל של מסע השיבה של הלוחם מהגיהינום: דון חואן לוקח את קסטנדה לגהינום בו הוא נרדף, ומשם הוא צריך להגיע בכוחות עצמו למקום של אין-רחמים. בסופו של דבר המטרה להגיע לעולם האחר, והוא לדעתי מרומז בניסיון הראשון לחפש את המקום שבו מכירים את דון חואן (הוא הנגואל) בצד האחר של העיר, כלומר אותה עיר במימד של העולם האחר.
.
כמה פרקים קודם לכן בספר, קסטנדה נוהג בעיר התאומה של נוגאלס בצד המקסיקני (אם אני לא טועה). שוב עולם תאום.
דון חואן מנחה את קסטנדה בדרך, עד שקסטנדה, שמכיר את העיר, אומר לו:
"תגיד לי לאן אתה רוצה ללכת (להגיע) ואני אקח אותך לשם כמו נהג מונית."
"בסדר" הוא אמר, "קח אותי לשדרות השמיימה 
[Heavenward, אל השמים] מספר 1573".
(בפרק "ארבעת הלכי הרוח של היקוש")
.
השמים כאן הם במובן של גן עדן.
שימו לב שלשאלה "לאן אתה רוצה שאני אלך" הוא משיב לגיהינום.
"לאן אתה רוצה שאקח אותך", התשובה: למקום המוליך לגן עדן. בשני המקרים הנ"ל דון חואן מבקש להגיע לצד האחר, במקרה הראשון מיוצג על ידי הצד האחר של העיר, ובמקרה השני בעיר התאומה שמעבר לגבול המדיני, נוגאלס האחרת.
==========================
29.1.22

הקטע הבא לקוח מכתב העת "קוראי האינסוף" ונראה שהוא מתנגד לטענת הפוסט הראשון שבדף זה: 
הנימוק שבגללו דון חואן המליץ להימנע מלהתמקד בפרקטיקות ונהלים הוא משום שלצד התירגול של טנסגרטי, או עבודת הסיכום, או ההליכה בדרך הלוחמים, המתרגלים חייבים להתכוון לשינוי של עצמם; הם חייבים להתכוון את עצירת העולם. לכן, מה שחשוב זה לא רק ביצוע השלבים; הדבר בעל החשיבות העליונה הוא ההתכוונות לתוצאה של ביצוע השלבים.

אם כן, נראה שיש להתכוון את התוצאה של פרוצדורה (או טקס) גם אם לא מבינים מה זה אומר בדיוק. וגם במקרה זה המתרגל אינו מבין מה זה בדיוק עצירת העולם.

==========================

30.1.22


שיחתם של האיברים הפנימיים
או
ההבדל שבין הפנימיות שבדיאלוג הפנימי לפנימיות שבשקט הפנימי
==============================================
בספרות שלנו, המונח האנגלי לדיאלוג פנימי הוא internal dialogue, והמונח לשקט פנימי הוא inner silence.
יש מקרים בודדים של internal silence, אבל אין אף מקרה של inner dialogue.
יש לדעתי הבדל דק מאד של משמעות בין internal לבין inner, אני מקווה שלא עד כדי כך דק שבלשנים אנגליים לא יסכימו על קיומו. 🙂
הפוסט טוען [לא אני] שהמונח המציין את הדיאלוג הפנימי רומז לריבוי, לאיברים הפנימיים, כמו בביטוי internal organs, ואילו השקט הפנימי רומז למצב כללי פנימי.
.
הערת אגב, ב"מעברים קסומים" האיברים הפנימיים משולים למדינות.
הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל", הנסיבות: טאישה נמצאת במרפאה של לה-קטלינה:
.
"מה גורם לך לומר שאני דואגת?" שאלתי בביישנות.
היא הביטה בי ישר בעיניים.
"אני יכולה לדעת ממצב הטחוֹל1 שלך," היא ענתה. "לא סתם עיסיתי את הבטן שלך. בחנתי כל אחד מהאיברים הפנימיים שלך; את הכבד, הטחול והכליות שלך. אני יודעת מה את מרגישה בהם. אם הם שמחים או עצובים, רגועים או נסערים."
"את מתכוונת לומר שלאיברים פנימיים יש רגשות?" שאלתי.
היא חייכה אליי את החיוך המוזר ביותר והנהנה בראשה. "אם לא תתייחסי אליהם היטב, הם לא יעניקו לך שלווה לרגע," היא אמרה והגישה לי את התרופה הוורודה.
(עמוד 338)
אם הפוסט צודק [אני לא צודק ולא טועה, כי אני לא אומר כלום 🙂  ], יש לזה השלכות , לא?

=========================

31.1.22


אין הר גבוה מספיק
======================
על איזה הר צריך לטפס כדי להוריד ממנו את הספר האבוד של האישה-נגואל קרול טיגס, "סיפורי אנרגיה"?
אין לי בעיה שיהיה כתוב על לוחות, אם כי עדיף שיהיה כבר בתרגום לעברית 🙂
.
הר גבוה זה לא בעיה, מודעות מוגבהת (גבוהה) זה יותר קשה.
אולי צריך יגואר - כהתגלות של הרוח - שירדוף אחרינו במעלה הר כדי שנגיע, כמו קסטנדה, אל המודעות המוגבהת [heightened awareness].
הפוסט רוצה להדגיש את הרמז החמקמק אודות הקשר המרומז שבין הטיפוס של קסטנדה על ההר, כשיגואר (התגלות של הרוח) "דולק" בעקבותיו, לבין הגעתו למודעות המוגבהת, שהיא, כידוע, השער אל הרוח.
הרמז מפוזר בעמוד 186 של "כח השקט".
.

Ain't No Mountain High Enough

=========================
2.2.22

התגלות הרוח - הערה לשונית
=========================
התגלות הרוח היא ליבה מופשטת של הכישוף. הליבה הראשונה.
באנגלית המונח המציין התגלות הוא manifestation, ואני לא יכול [חולשה שלי 🙂  ] שלא לחשוב על הדימיון ל"יד" בספרדית, mano.
החולשה הזו לוקחת אותי מדי פעם לתחום האטימולוגיה, מחקר של התפתחות השפה. כלומר, מה שבעבר התחיל כביטוי שמשמעותו מילולית, עם הזמן בד"כ קיבל תפנית שהתרחקה מהמובן המילולי הפשוט שלו.
באופן דומה בחנתי בעבר את המושג "ללא רבב" והצבעתי על כך שמשמעותו המילולית המקורית הייתה: אי האפשרות לחטוא.
חיפוש קצר באתר העוסק באטימולוגיה גילה לי שיש בלשנים שחשבו ש-manifestation היה קשור בעבר לאחיזה בידיים:
probably from manus "hand" (from PIE root *man- (2) "hand") + -festus, which apparently is identical to the second element of infest.
[...]
the sense development might be from "caught by hand" to "in hand, palpable."
.
מי הוא אדון הכוונה (הרוח)? סילביו מנואל. האם אתם רואים גם בו רמז ל-mano, יד? אם נרצה: ידו של אל?
סילביו מנואל מוזכר כמה פעמים בהקשר לתפיסת מישהו בידיו, אחיזה שקורעת את הבשר. זכורה לי תפיסתו את קסטנדה בבתי השחי שלו והכנסתו עירום לתוך אמבט מים קרים, בביקור של קסטנדה בבית המערבי. וגם לה-גורדה מספרת על אחיזה דומה של סילביו בה כאשר כינתה אותו בשם החיבה דוד (אם אינני טועה).
.**********
בונוס 🙂
היגואר כהתגלות הרוח
===================
באחד הפוסטים האחרונים שלי כתבתי על היגואר שרדף אחרי קסטנדה (ודון חואן) כהתגלות הרוח.
דון חואן אומר לו בהתייחסו לאותו אירוע:
"הדבר החשוב היה היגואר. היגואר ההוא אכן היה התגלות של הרוח. "החתול הגדול הזה הגיח מבלי שיושם לב לכך [unnoticed, מבלי למשוך תשומת לב] משום מקום [out of nowhere]. והוא יכול היה לחסל אותנו בוודאות כמו [הוודאות] שאני מדבר איתך. היגואר ההוא היה ביטוי של קסם. בלעדיו לא היתה לך לא התרוממות רוח [elation], לא שיעור, לא הבנה [no realizations]."
"אבל האם הוא היה יגואר אמיתי?" שאלתי.
"תהיה בטוח שהוא היה אמיתי!"
("כח השקט")
כמה הערות:
היגואר היה ממשי כמו שדון חואן המדבר אליו הוא ממשי. אבל, לטענתי, דון חואן איננו ממשי כמו כל דבר חושי אחר. כפי שנלידה ואמיליטו אינם נתפשים בחושים הרגילים. טאישה הייתה צריכה לעבור כברת דרך של חניכה לפני שהיא יכלה לפגוש בהם.
ללא היגואר לא היתה התרוממות רוח => בפוסט הנ"ל טענתי שההמרדף של היגואר במעלה ההר היה מסונכרן עם עליית המודעות של קסטנדה למיקום של המודעות המוגבהת. אני מציע שההתעלות המדוברת כאן, התרוממות הרוח, היא גם בעלת מובן כזה, של התרוממות המודעות אל המודעות המוגבהת. ושם, במיקום זה, נמצאת ההבנה [realization].
איך היגואר כהתגלות הרוח הוא אחיזה של יד הרוח?
אם שואלים (דווקא) אותי, ההימור שלי יהיה:
היגואר הוא היד של הרוח שדחפה (או משכה) את המודעות של קסטנדה מעלה, אל המודעות המוגבהת.
כותרת הציור: אלוהים הוא עוצמה.


נוסטלגיה:
שודר ב12.2.1976.

=========================
3.2.22

הנשימה וחוליית החיבור אל הכוונה
============================
כל דבר ביקום מחובר אל הכח הקרוי כוונה.
אחת ההגדרות של הכישוף היא: הסרת האבק מחוליית החיבור אל הכוונה (אל הרוח).
הספרים לא מגלים לנו מהי אותה חולייה, וכך אנו נידונים לשער השערות. הנה הקטע שאומר במפורש שזהותה של החוליה מוסווה במכוון.
דון חואן, כמי שמביא את רוב הידע בספרים, אומר שהדיבור על ניקוי חוליית החיבור אל הכוונה במצב התודעה הרגיל נידון בצורה מוסווית, לא גלויה. disguised
מתנצל על האנגלית. הזמן אינו נדיב היום. 🙂
Don Juan stressed that this "cleaning procedure" was extremely difficult to understand, or to learn to perform. Sorcerers, therefore, divided their instruction into two categories. One was instruction for the everyday-life state of awareness, in which the cleaning process was presented in a disguised fashion. The other was instruction for the states of heightened awareness, such as the one I was presently experiencing, in which sorcerers obtained knowledge directly from intent, without the distracting intervention of spoken language.
("כח השקט")
.
לדעתי, אחד המועמדים הטובים לתפקיד חוליית החיבור הזו היא הנשימה. חוליית החיבור היא שמזינה ומקיימת את הדברים, וכך גם הנשימה. אני מציע שאותו חיבור אנרגטי מזין, הנקרא חוליית החיבור לכוונה, מופיע במודעות היומיומית כנשימה.
הקטע הבא מכתב העת "קוראי האינסוף* תומך בכך:
"מכשפים טוענים כי חוליית החיבור שבין הגוף הפיזי וגוף האנרגיה היא כוח מדביק מסתורי שאנו משתמשים בו ללא הרף מבלי שאי פעם נהיה מודעים לכך."
."ללא הרף" !!!!
תמיכה משמעותית, לדעתי, לרעיון זה ישנו בקטע הבא מ"כח השקט" שבו דון חואן חובט את חבטת הנגואל על גבו של קסטנדה ומכניס אותו למודעות מוגבהת. בין החבטה והמודעות הזו חווה קסטנדה קושי בנשימה, תחושת חנק, שיעול, פתיחת מערות האף...
My ears buzzed. For an instant I lost my breath. It felt as though he had hurt my lungs. Every breath brought me great discomfort. Yet, after I had coughed and choked a few times, my nasal passages opened and I found myself taking deep, soothing breaths. I had such a feeling of well-being that I was not even annoyed at him for his blow, which had been hard as well as unexpected.
בהקשר של הפוסט אפשר לתאר את החבטה הזו כניעור אבק, כמו משטיח.
לטיעוני ההגנה יש לצרף את האמירה ב"יקוש עם הכפיל" שכל נשימה צריכה להיות לרוח (לכפיל).
ולא יזיק לצרף את הנשימה של טאישה [בסוף "ייקוש עם הכפיל"] שהייתה בו זמנית נשימת העולם שלה, כלומר עם כל שאיפה ונשיפה העולם שלה התנפח והתכווץ.
אלה היו טענות חלקיות של ההגנה 🙂
******************
* - בימים הקרובים אסיים לטפל בגירסת הטיוטה של "קוראי האינסוף" ולהופכה לגירסה ראויה יותר מכל הבחינות.
=========================



0