רשת קורי העכביש של העולם...... 33
============================
הקטע היום אינו קצר, אך מעורר מחשבה.
עם זאת, אם ביחס לספרי חבורת קסטנדה אני נוקט ב"כבדהו ו[קצת]חשדהו", לגבי ארמנדו אני ממליץ על "חשדהו וכבדהו". 
אחרי הקטע של היום, נותרו 12 עמודים עד לסוף הספר, אבל ארמנדו קוטע אותם לקטעים קצרים.
=============================
בזמן שבחנתי את הקלטות שלי, שמתי לב שמשהו חמק מתשומת לבי. במהלך אחת השיחות שלנו, הוא טען, "אנחנו הולכים בעקבות הֶלֶך הרוח שהקדמונים השאירו לנו."
לכן, בפעם הבאה שהלכתי לראות אותו, שאלתי: "למה התכוונת ב'הֶלֶך רוח', דון ברנה?"
הוא ענה, "זה סוג של שפה, קבלה מרומזת [implicit acceptance] של עולם ללא [ה]משמעויות [ה]רגילות. עבור זרים זה נראה כמו משהו לא הרמוני [incongruous], אבל עבורנו, השותפים למסורת [הזו], אנו מבינים זה את זה בצורה מושלמת. אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר!"
הוא צדק. כבר מההתחלה הם לימדו אותי יותר במעשים מאשר במילים, בהתבסס על הסכמה שבשתיקה שהתקבלה ביניהם ושלא דרשה הסברים גדולים יותר; לדוגמה, במקום להתייחס לכך שדברים הם עצמים חומריים, מכשפים רואים אותם כתדרי רטט שונים; האדם איננו גוף מוצק, אלא בועה של אנרגיה רוטטת; חלומות הם לא פנטזיות, אלא מרחב ממשי שבו אתה יכול לפעול בצורה מודעת.
הוא אמר, "תפיסת המציאות שלנו, [מציאות] נפשית או פיזית, היא רק מה שאנו מתמקדים בו [focus on]. מה שבאמת קיים שם בחוץ הוא כאוס תפיסתי אמיתי, שממנו אנו יכולים לבחור מתוך אינסוף רפרופים [skimmings, פעולות של סינון התפיסה, בדומה לסינון השמנת מהחלב. המושג מוזכר בחטףב"האש מבפנים" וזוכה להרחבה בפרק "שישה פסוקי הסבר", שנוסף ל"מתנת הנשר" במהדורה הספרדית שלו]. מתוך עמדה זו, אנו יכולים להפראת חוקי הפעולה והתגובה בקלות, כמו נקישת [snapping] אצבעות... פשוט כך!" [הוא כנראה מדגים זאת באצבעותיו. הביטוי "just like that" מלווה בדרך כלל בהקשת אצבעות, הממשילה כמה קל לבצע זאת]
"האם זה אומר שמכשפים מכחישים את החוקים האוניברסליים של הסיבתיות?"
"לא, זה לא מה שאני אומר. אני אומר שלחוקי הפעולה והתגובה, כן, יש להם תוקף, אבל רק עד נקודה מסוימת", הוא אמר. "אם, לדוגמה, היית מגיע לחלל החיצון או לגרעין של אטום, החוקים שאנחנו מכירים כבר לא תקפים שם."
"מכשפים גילו שסיבה ותוצאה הן לא משהו אוטומטי או בלתי נמנע. הקשר שביניהן הוא התיאור שאנו יוצרים מהעולם [לדעתי צריך להיות: תיאור שיוצר את העולם הנתפס], ומה שנותן לו תוקף הוא הרצון. אז כן, החוקים האלה שאתה מדבר עליהם אכן קיימים, אבל רק במסגרת הפרמטרים שהסכמנו לקרוא להם 'מציאות'."
"זהו עולם של 'עשייה'. כל מה שעליך לעשות זה לשנות חלק מהיסודות שלו, והכל יתפרק".
ביקשתי ממנו לדבר עוד על עשייה ואי-עשייה. הוא אמר, "אי-עשייה היא השקט של הפעולה. אתה כבר יודע שלשקט יש חשיבות חיונית [vital] עבור הלוחם; הוא הנשק [weapon] שלו, הכלי [tool] שלו".
"אי-עשייה היא המפתח להגעה אל השקט. מכשפים משתמשים באי-עשייה כסכר בזרם גורלם המתקרב [כלומר, מותם, כנראה]; הם מתעלים אותו מחדש, הם מסדרים אותו מחדש, והם הופכים את גורלם לאתגר, שלדעתם הוא היחיד ששווה לצאת לקרב עבורו."
"לקבל שהעולם הוא מסתוריןהוא דבר בסיסי ליכולת להמשיך; אחרת, אתה תתייחס להסברים כאילו היו רציונליזציות רגילות של המיינד, ומיד תהפוך אותם לעשייה."
"כרטיס הכניסה לעולם הנגואל הוא שקט פנימי. לכל אחד יש מידה משלו, סף אישי משלו. כשאדם צובר מספיק [שקט] ומגיע לכמות קריטית של שקט, מתרחש שינוי בהשקפה הרגילה שלו על העולם. אז הוא מתחיל לתפוס את זרימת האנרגיה כפי שהיא באמת".
"כמות השקט הנחוצה כדי להגיע למטרה זו משתנה מאדם אחד למשנהו. יש המשיגים זאת לאחר מספר דקות של כַּוונה מתמשכת [sustained intent]. אחרים, לעומת זאת, עשויים שלא להגיע אליה [לכמות השקט הנדרשת] לעולם. זה קשור לנטייה טבעית שמתבטאת בדרגה שונה בכל אדם. סף השקט הוא מידת המכשף".
"כדי להגיע לשקט, יש צורך להגיע לרמת נחישות שבאופן כללי היא מעבר להישג ידו של האדם הפשוט שחי כשהוא לכוד באלפי מחויבויות, ואין לו, לא את הזמן, לא את הנטייה ולא את האנרגיה להתמודד עם משימה כה מופשטת."
"אולי ההשפעה הדרמטית ביותר של ההגעה לשקט היא שפתאום מתנתקים מהמיינד המקביל [בסבירות נמוכה יותר, הוא מתכוון למיינד המקבילי. ככל הנראה הוא מתכוון למיינד הזר, המקביל למיינד האמיתי], וזוהי ממש תגלית [revelation, או התגלות]".
"כשהדימוי של עצמך מפסיק להיות כל כך חשוב, אז הכל נופל למקומו. אתה נוכח לדעת שאתה לא מי שחשבת שאתה. כשאתה משתחרר מעול [yoke] המיינד הטפילי, הרעיון של 'עשייה' הוא כבר לא כל כך אותנטי [genuine]; במקומו, באופן ספונטני, מופיעה אי-עשייה."
"האם תוכל לתת לי כמה דוגמאות לאי-עשייה כדי שאוכל להבין?" שאלתי.
"הדוגמאות לא יגידו לך הרבה," הוא ענה, "כי למיינד יש טריק, להפוך הכל לעשייה. כדי להבין, עליך להגדיר מחדש את המושג שלך: 'אני'. אם לא תכניס סדר בהיבט הזה של חייך, לעולם לא תבין אותו, כי אתה תחזור לפעולה יומיומית".
"למה אתה מתכוון ב'להגדיר את עצמי מחדש’?", שאלתי בזהירות. הרגשתי שאני עומד ליפול בפח. הוא אמר לי, "יש לך משהו שאינו פתור בחיים שלך. הם כבר סיפרו לך על זה בעבר, אבל אתה תמיד מוצא דרך לברוח מזה. מדובר בתיקון המושג שיש לך אודות עצמך.
"זהו הקרב של עשרים וארבע השעות [ביממה, כנראה] שהנגואל כל כך מתעקש עליו: המלחמה כנגד האני האינדיבידואלי. אי-עשייה קוטעת לרגע את תחושת ה'אני' [‘the feeling of 'I am], אבל זה רק תרגיל, הכנה לקריסה המלאה של האגו."
אולי מפני שהוא הבחין בהבעת הייסורים שלי, הוא אמר, "אל תדאג, זה לא אומר שאתה תחדל להתקיים; למעשה, זה בדיוק ההיפך: זו התעוררות, שבה ה'אני' האמיתי לוקח שליטה. המושג 'אני' הוא תוצר לוואי של המיינד המקביל [או מקבילי, אם כי פחות סביר]. זוהי תחושה זדונית [pernicious] לחלוטין, כי היא מחזקת את האגו ומזדהה עם רחמים עצמיים, שהם המגפה הגרועה ביותר שפקדה את האנושות אי פעם, הגורמת לנו להתאים את עצמנו באורח חסר אומץ לשגרת חיים אומללה, להסכים בהכנעה לגורל שכַּפו עלינו, במקום להילחם עבור החירות עד מוות [או עד המוות]".
מחיתי! לחלוטין לא הסכמתי עם זה. במשך שנים, החיפוש שלי היה להגדיר וללטש את תחושת ה'אני' [I am, או "אני הוא..." או "אני קיים"] שלי. במשך זמן מה אפילו השתמשתי בזה כמנטרת המדיטציה שלי. אבל הוא לא היה מוכן לוותר [על עמדתו]. בפארודיה על מילותיה של קלאסיקה ספרותית הוא שאל אותי מי אני. "אני לא יודע," השבתי, מוכן להילחם. "אבל אני [קיים] [I am]".
"הבעיה היא שאתה לא יודע את זה, כי אם היית מכיר את זה, בוודאי לא היית אוהב את זה, כי אתה ערבוביה של רגשות שנלחמים ללא תקווה למצוא מרכז שיווי משקל [equilibrium, איזון]. אבל המרכז המשני הזה שאתה מכנה 'אני', למעשה אינו קיים, הוארק אשליה, אוסף תיאורים שיוצר את האשליה של 'אני'. ההוויה האמיתית שלנו היא בשקט, והיא לא דורשת הסברים גדולים יותר".
"מטרת הלוחמים היא לתפוס באופן ישיר, ללא צורך לעבור דרך המֶכֶס של השכל, שבו העובדה, לאחר שעברה את מסנן הפרשנות, מאבדת את משמעותה האמיתית".
"בני האדם הם היחידים שצריכים לפנות לעזרת מילים כדי לבסס את תחושת ההוויה [the feeling of being , או תחושת הקיום]. לבעלי חיים אין את הבעיה הזו. מה שאמור להיות דבר פשוט וטבעי הפך לתשבץ, לפארודיה. לחזור כל הזמן על [המנטרה] 'אני' [I am] כמו תוכי, אולי נראה כמו דבר תמים, אבל כשאתה נוכח לדעת שאתה אבוד במבוך של האגו, כשאינך יודע מי אתה ואינך יכול למצוא משמעות לקיום שלך, רבים מעדיפים להתאבד."
"אני" [I am, או "אני הוא...", או "אני קיים"] זו פקודה; במילים האלה אתה מתכנת את עצמך להימנע מכל מצב תודעה או תפיסה שבהם הדימוי של עצמך לא משחק תפקיד ברור ודומיננטי. הצירוף הלשוני הזה [באנגלית שתי מילים] מחמיר את החשיבות האישית. האם אתה מבחין במידה הרבה של תשוקה שאיתה הגנת על ה"אני" היקר שלך?" הוא שאל אותי בחיוך מלגלג. שתקתי; הרגשתי מאוים, אם כי לא הבנתי את הסיבה לכך.
"הפקודה הזו עושה אותך כבד; היא מדכאת כל ניסיון להעניק זרימתיות לנקודת המאסף. לכן, מבחינתך, כל התרגילים האלה של 'אי עשייה' שתרגלת הופכים לחסרי תועלת. ההזדהות עם 'אני' [me] היא מה שמשאיר אותך מעוגן אל עולם השכל".
"מכשפים משווים בין בני אדם למעלי גירה בכך שעל ידי קיבוע תשומת הלב רק באזורים ספציפיים, הם תולשים ולועסים במלוא הפה את העולם שמקיף אותם, ומתעלמים מכל השאר. אחר כך הם מעלים גירה את אותן תפיסות מלוא הפה, ומהרהרים [ruminate, חושבים, גם מעלים גירה] בהם באמצעות ה'אני', שבו הכל הופך לפרשנות מנומקת [reasoned interpretation, פרשנות שכלית], כך שהישות [entity] התופסת הופכת לזהות [identity] פרשנית, והעדות [testimony, אולי הכַּוונה היא לתפיסה הראשונית, לפני שהיא הועלתה כגירה, מה שהוא יכנה מיד: "הקריאה הישירה של המציאות"] שלהם הופכת למחשבה [reflection, או בבואה, שיקוף]".
"למעשה, אותו מרכז שני לאיסוף המידע פועל כעוגן השומר על נקודת המאסף במקומה הרגיל. הוא מתקן ומתאים את הקריאה הישירה של המציאות שאנו עושים ללא הרף, והופך אותה למשהו נוח או מתקבל על הדעת [acceptable], על פי הפרמטרים שלמדנו".
"ברגע שהמחשבות מושתקות, אנו משחזרים את האקסטזה של הקיום, והעתקים [copies] מכל סוג שהוא [of any nature] אינם מתקבלים עוד."
"לאחר חיים של כניעה-נרכשת לשכל, נוקשות התפיסה הופכת לשולטת [predominant] עד כדי כך, שהיא מסתירה את כל שאר מוקדי התפיסה. מגיע רגע שבו לא נותנים יותר קרדיט [ערך, אמון] לשום תפיסה שלא עברה קודם לכן את הצנזורה של השכל, וכל דבר שנראה כאיום על אותה עמדה מקובעת הוא רע או פשוט לא קיים, או שני הדברים גם יחד. זו הסיבה שלאנשים רגילים יש רגשות כה סותרים לגבי רעיון המכשף".
"על איזה מרכזים אתה מדבר?" שאלתי, בתקווה לעשות הפסקה מהנושא שעליו דיברנו, שעורר בי כל כך הרבה חרדה.
"כפי שהם כבר הסבירו לך, לאדם יש שמונה מרכזים עיקריים [הוא רומז כנראה לדיאגרמת 8 הנקודות שב"סיפורי עוצמה" של קסטנדה], שלכל אחד מהם יש תפקיד תפיסתי משלו. אצל אנשים רגילים, רק שניים מהמרכזים האלה פעילים, בעוד שעבורם, [ששת] האחרים הם רק תחושות מעורפלות. אצל המכשף, כל המרכזים צריכים להיות משולבים ולפעול במלואם; רק אז הוא יכול לתבוע את הכוליות של עצמו. כשהוא משיג הישג כזה, מילים כבר אינן נחוצות, כי הוא יכול לתפוס עם כל הגוף, בלי צורך להסביר לעצמו בצורה רציונלית את מה שהוא תופס."
"האם תוכל לתת לי דוגמה?" רטנתי מהכיסא שלי.
"כל אחד ממרכזי האנרגיה האלה קשור לאיבר ספציפי; לדוגמה, השכל [reason] קשור למוח, ורגשות תואמות את הלב. הלב הוא איבר רגיש שדורש טיפוח, [ו]הכרחי להתייחס אליו בצורה יפה [kindly]. יחס גרוע כלפי המרכז הזה הוא הגורם העיקרי להתקפי לב. אותו דבר לגבי כל האיברים האחרים. האיבר המיני, לדוגמה, תופס בצורה אינטנסיבית והוא יודע הרבה, אבל ברגע שתפיסות אלו עוברות דרך המסנן הפרשני של המוח [brain], התחושות מקבלות שמות ותוויות".
"כך מתמלאות תפיסות מקוריות בדעות קדומות ומתפוגגות, כשהן משאירות [מאחור] רק עותק באיכות נמוכה, המלא במילים שמנסות להסביר דברים מילולית, למרות שהם לא ניתנים להסבר".
"אולי מילים הן הגורם העיקרי לאי-הבנות בקרב אנשים, מכיוון שבמקרים רבים הן אינן מבטאות נכון את מה שמנסים להסביר, יוצרות [בכך] בלבול שבסופו של דבר הורס מערכות יחסים, ואפילו מתחיל מלחמות בין מדינות".
"איך ניתן להפעיל את המרכזים האחרים?" שאלתי, מלא סקרנות.
"הריפויים, העיסויים והתרגילים שתירגלת הם האמצעים להשיג זאת. כשעובדים על איבר מסוים, הוא חוזר לחיים ומתחיל לשלוח אותות חזקים יותר, אותם הלוחם לומד כיצד לתפוס ולפרש".
לדאבוני, ברגע שהוא סיים את ההסבר שלו על המרכזים, הוא חידש את הנושא הקודם. "אני" [I am] הוא משפט מומצא, הפְּנים שלו חלול, והוא ניזון מגרעין של חוסר ביטחון. אי-עשייה היא הפרעה בזרימת הפרשנות הרגילה של העולם. כל עוד אתה לא מסוגל להתגבר על התחושה של 'אני' [I am], אין שום דרך לעצור את הזרימה הזו".
"אז האם על ידי דיכוי ה'אני' [me], אתה נכנס אוטומטית לאי-עשייה?"
"במובן מסוים," הוא ענה. "עשייה היא כשאתה פועל בהתאם לרשימת המלאי [inventory] האישית, [שהיא] הסיכום של כל מה שמישהו צירף [put together] במהלך חייו. זה כמו מחסן [הדימוי של רשימת המלאי למחסן נמצא בספרה הראשון של טאישה] העובר בקביעות שיפוצים, משליך את הקריאות שאינן מעשיות ומדגיש את הערך של אלה שנמצאים בשימוש מירבי."
"הקיבעון בלהיות 'עצמי', או בדרכי להיות טוב יותר או חשוב יותר מהאחרים, נובע בדיוק מזה; זה הבסיס לחשיבות האישית, וזה מה שמאלץ אנשים להזדקק לשליטה באחרים. למעשה, המיקוד האובססיבי ב'אני' [me] הוא שהופך אנשים לרודנים קטנים. להכין את רשימת המלאי היא פקודה שאף אחד לא יכול שלא לציית לה; עם זאת, באמצעות התרגול של אי-עשייה, אפשר לשמור על שליטה בריאה על רשימת המלאי. זה כשלעצמו , מטיל אותנו ישירות לסביבה קסומה שבה הכל אפשרי".
"אי-עשייה היא טכניקה, דרך שונה להעלות את העולם בחכתך [hooking the world]. טלטלה קטנה בסולם הערכים של רשימת המלאי, וסדרי העדיפויות משתנים. מספיקה הדחקה של פרט כלשהו או זריקה פנימה [הוספה] של אלמנט דיסוננטי [dissonant, צורם] כדי לשבש את השכל הישר, [ואז] פתאום, אי-עשייה מופיעה, וממלאת את המודעות במגוון יוצא דופן של תפיסות חדשות."
באותה תקופה הוא אמר לי להפסיק להשתמש בכינוי 'אני' [I]. בהתחלה היה קשה לתקשר בצורה כזו, אבל עם הזמן הסתגלתי והגעתי להבנה שההתייחסות הקבועה לעצמך היא מידה רעה [vice] שקושרת אותנו לאגו, כמו הולך על ארבע אל שוקת המים שלו, והכל הופך להיות אני, אני, אני.
"אחת הדרכים הטובות ביותר לעסוק באי-עשייה היא על ידי חיקוי משחקי ילדים", הוא אמר בהבעה משועשעת, והמשיך להסביר. "כדי לשנות את הפקודה התפיסתית, אתה יכול לבצע פעילויות לא תועלתניות [non-utilitarian], לדוגמה, הליכה עיוורת או הליכה לאחור, ללכת במעגלים סביב עץ, לרכז את תשומת הלב בחלוק נחל או בעננים, לייקש את הצל שלך, וכל דבר אחר שאתה יכול לחשוב עליו. אבל, החשוב מכל הוא להקפיד שלא להפוך אותם לשיגרה".
"באיזה אופן אי עשייה יכולה לשנות את פקודות התפיסה?"
"אי-עשייה היא למעשה טריק שמטעה את המיינד לרגע, ומאפשרת לו להשתחרר מדברים קונבנציונליים על-ידי הישרה [תפיסה] עם משהו חדש לגמרי. הגוף מרגיש את זה כפרץ של אנרגיה; זו הסיבה שאנשים מרגישים נדהמים [dazzled, או מסונוורים, מסומאים] ממופע של קוסם, למרות הידיעה שהטריקים הם רק הונאה".
"שמירה על התפיסה, כך שהיא תעלה בקנה אחד [Keeping in line] עם אי-עשייה, תלויה לחלוטין בעוצמה האישית של הלוחם, בעיגון התפיסה, אחרת הוא ייפול חזרה לחיי היומיום. זה קורה, כי העולם שלנו נוצר על ידי עקרונות עדינים מאוד. אם תסיר כמה מחלקי המפתח שלו, התרחיש [scenario] כולו יתמוטט".
"הלוחם מכוונן [tunes] את התפיסה שלו; הוא ממקד את תשומת לבו בהיבטים מסוימים של היותו מודע, כך שהוא הופך לגשש [tracker] אנרגיה; הוא מוצא באירועים יומיומיים את הנקודות שבהן האנרגיה מתגלה [manifested] בצורה ברורה יותר. נקודות כאלה הן סימני הכַּוונה."
"סימני הרוח הם המציינים עבורנו את הדרך להימלט מהמכלאה [corral]. כך מבצע הלוחם קפיצה קוונטית באמצעות מחשבתו [ייתכן והוא רומז כאן למושג "סלטה של המחשבה אל תוך הבלתי ניתן להעלותו על הדעת", או בניסוח אחר:"סלטה של המחשבה אל מה שאינו ניתן למחשבה", המושג נמצא ב"כח השקט"], והופך כל רגע לניסוי [experiment] חדש, שבאמצעותו אפילו שגרת היומיום הופכת למסעמרגש אל הלא ידוע".
"האם זה אומר שללוחם אין יותר גורל סופי [אולטימטיבי, ייתכן שהכַּוונה למוות]?" שאלתי.
"לא," הוא ענה. "זה אומר שהגורל שלו הפך למסתורי; הוא כבר לא משתלב ברצף הקטנוני [petty, חסר חשיבות] של סיבות ותוצאות".
***
====================
25.8.23
רשת קורי העכביש של העולם...... 34
============================
היה זה לילה נעים. ישבנו באפלולית המרפסת האחורית שלו ושוחחנו על נושאים רבים. השיחה שלנו על ה'אני' [I am] עוררה בי תסיסה גדולה; זה היה כמו לאבד את הבתולים שלי. בהתחלה התייאשתי; האמנתי שללא מרכז הביטחון [security] הזה לא אשרוד; אבל מאוחר יותר הבנתי שלמעשה הוא לא חשוב. אולם, הייתה לי תחושה מוזרה, דומה אולי לסקרנותו של ילד השואל את אביו מאיפה הוא הגיע [לעולם?].
השיקול המחשבתי שלי היה שמה שכיניתי 'אני' או 'עצמי' אינו קיים ואין לו שום קיום מעבר לעולם [no transcendency], משום שבעת המוות על כל אחד להחזיר כל חלקיק של מידע וניסיון שהוא רכש במהלך החיים, ולהיעלם כיצור אינדיבידואלי [כלומר, לאבד את מה שעשה אותו לאינדיבידואל]. על סמך זה, הפניתי לו את השאלה שלי:
"אז, דון ברנה, מה מגדיר אותי [ME]? מהו זה שגורם לי להיות אני?"
הוא חייך בהבנה, יודע בדיוק מה אני עובר. הוא אמר: "הדבר המשעשע הוא שאחרי כל מה שחווית, אתה עדיין מאמין שקיים 'אני'. מה שאנו תופסים כ'אני' הוא רק מבנה מלאכותי, המצויד במידע ובחוויה של חיים; הם ההיסטוריה האישית שלנו."
"ברגע המוות, ה'אני' האינדיבידואלי נעלם, אבל האנרגיה שממנה הוא נוצר שורדת, כי היא נצחית. מסיבה זו, כל כך חשוב לעשות עבודת סיכום מלאה, כי רק כך תוכל להבהיר [clarify] ולפתור [resolve, או לפרק, להפריד] רגשות בלתי מוטמעים [unassimilated feelings]. רק כשמגיעים למצב של איזון פנימי יכול הזיכרון האורגני להתעלות מעל האנרגיה המודעת. כך אנו יכולים להמשיך להחזיק את האחדות של מה שאנחנו".
"אחרת, צביר התחושות שאותו אנו מכנים 'אני' יתפרק לאלפי כתמים [specks] של זיכרונות מבודדים, כמו כוורת שמתפזרת ומאבדת לנצח את הלכידות של מה שהיא היתה פעם".
"לא משנה מה תעשה, בסופו של דבר תיאלץ למות. עם זאת, המוות, כמו גם החיים, אינם זהים עבור כולם, כי זה לא אותו דבר למות אומלל, כמו למות מלא בעוצמה ומודעות. כמו טיפה שחוזרת לאוקיינוס, עבור חלקן [של הטיפות], מה שמחכה להן הוא התמוססות כמעט מיידית של האינדיבידואליות שלהן; זהו המוות השני [אולי הוא מתכוון לשלב השני של המוות, שעליו מדבר דון חואן, שאיננו עדין ויפה כמו השלב הראשון, אלא אלים]. הם חוזרים להיות ממוחזרים שוב בנצח".
"חלקיקי האנרגיה שלהם, המפוזרים כעת בים המודעות, יכולים אולי להיות חלק ממשהו או ממישהו שוב, אבל הלכידות של מה שהם היו פעם, אבדה לנצח, בעוד שאחרים מסוגלים לשמר את המודעות של הוויתם [או המודעות לקיומם?] באמצעות כוח רצון. לכן, אפשר לומר שההתמדה [persistence, רציפות] הזו, הכוח המלכד [cohesive] הזה שאנו קוראים לו 'חיים', הוא באמת כל מה שאנחנו."
"המתרגלים של עבודת הסיכום שמסוגלים להגיע למודעות עצמית ישארו מאוחדים להרבה יותר זמן, וחלקם, אולי לנצח נצחים, כי למרות שכמו כולם הם צריכים לשלם את מחיר המעבר, הם יהיו ערוכים לכך [prepared]; לכן, יתכן מאוד שהם יוכלו לשמור על תחושת היותם [their sense of being] לעד [indefinitely]."
***
שבת שלום
==============================
26.8.23
רשת קורי העכביש של העולם...... 35
============================
עוד חבילה של גיבובי מילים. האם הוא טוען כאן שהבהירות, היא האוייב השני הניצב על הדרך להיותך איש ידע [איש דעת], היא המודעות המוגבהת? כי הקטע מתחיל במודעות מוגבהת ומסתיים בבהירות.
לקרוא את ארמנדו כדי להבין את קסטנדה זה כמו לקרוא את הספר של איימי וואלאס כדי לעורר משיכה אצל הקוראים לדרך הטולטקית מחר אביא שני קטעים קצרים, כדי לקרב את הגאולה.
===========================
"לחלק מהחניכים קל יותר מאשר לאחרים להעביר את נקודת המאסף ל[מיקום של]מודעות מוגבהת [heightened awareness]", הוא אמר. "זה כמו פקודה היפנוטית שברגע שהיא הופעלה, הלומד [החניך, כנראה] נכנס מיד לרמה אחרת של מודעות, והוא נשאר שם לפרק זמן מסוים." היה לי עניין אישי חזק בנושא הזה, כי חייתי תחת קונפליקט, עם רמזים מעורפלים לזיכרונות קרובים. כשצצה ההזדמנות, שאלתי אותו:
"אילו מילים משמשות כפקודה?"
"זה תלוי במורה, אבל היא לא תמיד במילים. לפעמים הטריגר הוא פעולה גופנית, כמו לדוגמה חבטה על הגב", הוא אמר והרים את גבותיו כמה פעמים. "ברגע שאתה נעשה מודע לאפשרויות שלנו כיצורים זוהרים, אתה מגלה את הפוטנציאל הגדול שיש לנו."
"ההבדל בין ידע לחוכמה הוא שחכמה היא יישום מעשי נכון של הידע. מה הטעם בלדעת דברים חסרי תועלת שיכולים אפילו להזיק, ולחסום עוד יותר את דרכו של הלוחם? זה אמור להיות ברור, אבל תמיד טוב לזכור: הדבר הטוב ביותר הוא לבחור בקפידה לְמה לחשוף את עצמך, ותמיד לבחור בזה שגורם לך לגדול; הימנע מסביבות רעילות".
"מידע מבולבל [Disordered, מבולגן] מחוץ להקשר הוא הרסני בדיוק כמו דיסאינפורמציה [מידע כוזב או מסולף]. לפעמים עדיף להיות בוּר מאשר לדעת דברים לא נכונים, כי הבוּרים יכולים ללמוד, בעוד שמי שחושב שהוא יודע יתקשה לקבל רעיונות חדשים".
"ההבדל שבין לדעת לבין לחוות [להתנסות, לדעת מתוך ניסיון] נעוץ ב[שאלה]עד כמה אנו מודעים לעצמנו ולמה שאנו חווים. רוב האנשים עוברים את החיים כמו רובוטים; הם חווים [experience] מבלי להקדיש תשומת לב לכלום, כך שהם הופכים לשק אמורפי [חסר צורה מוגדרת] של רגשות והרגשות לא מעוכלות. רק לוחמים מטפחים מתוך כוונה מודעת [deliberately] מודעות עצמית, כך שבשבילם כל חוויה [התנסות] חדשה היא אתגר להישאר מודעים כל הזמן.
"אבל מעטים הם אלה שמוכנים לקחת על עצמם את המשימה [מילולית: לשים יד על המחרשה] לחקור ולהתנסות בדברים בעצמם. רוב האנשים מסתפקים בקריאת ספרים ובהשתתפות בכנסים, במקום לעשות את כל העבודה הזו.
עם זאת, כשהם פועלים כך, הם מסתכנים בהנמכת העבודה האישית והבלתי-ניתנת-להעברה לרמה שנייה [משנית, כנראה]. זה הופך רבים לקוראים מלומדים [scholars] בלבד: מלאים במידע, אך ללא ניסיון כלל. כמובן שזה לא הופך אף אחד ללוחם, והרבה פחות למכשף: הבהירות [clarity] שהם חווים היא רק נקודה לנגד עיניהם, הונאה."
"בהירות היא תולדה של מיקום ספציפי של נקודת המאסף. כאשר מרכזים את תשומת הלב בטווח מסוים של אפשרויות, המיקוד מתייצב במיקום זה; זה מה שהופך אותו למומחה [בתחומו]. כתוצאה מכך, טווח התפיסה הזה מואר [כי המודעות היא זוהר], טווח זה זוכה לבהירות, והיבטים שבעבר לא הובחנו [לא זכו לתשומת לב], הופכים ברורים [evident] ומתמלאים במשמעות."
"יש אנשים שבסופו של דבר מאמינים שמדובר בראיית הנסתר [clairvoyance]; עם זאת, למעשה, זוהי רק בהירות מוגבלת [circumscribed, בעלת היקף מוגבל], אשליה. הסכנה בסוג זה של בהירות היא שהיא עושה אותנו עיוורים לקיומו של כל השאר [שמעבר לטווח הנ"ל]. בהירות היא אויב שמסנוור [dazzles], וכל מי שייתנו לעצמם להיות מונחים באמצעותה יסיימו כשהם לכודים בציפורני הטרף [claws, טפרים] של החשיבות האישית".
"הבהירות אינה מספקת באופן אוטומטי חוכמה; אלא, היא אויב שיש להכניעו. עלינו להתייחס אליה כפי שהיא באמת: נקודה מול העיניים שלנו".
"המומחה, אם הוא אינו מצליח לעבור ל[מצב]פעולה, יתקשה להשיג תוצאות כלשהן, והוא יהפוך לכל דבר שבין משורר מלא נוסטלגיה ועד לציניקן מר נפש המלא בטינה".
***
כנראה שמחרתיים יהיה הפוסט האחרון הנוגע לספר זה, ונוכל לשים סוף
לטולטק-צעצוע הזה.
==================
מעניין שבספר הוא מקדיש לשיחות עם דון ברנה פרק ארוך, שהוא כמעט חמישית מאורך הספר, אך בתודות שלו שבתחילת הספר הוא מודה רק לדון מלכור ולדונה סילביה מוריו, לקרלוס קסטנדה ולעורך הספר שהוציא אותו לאור, ולכל שאר החברים, כנראה אנשי החבורה של מוריו, ללא פירוט
שמותיהם.
מוזר.
.
בהמשך היום אביא, כנראה, לינק לקובץ של הספר באנגלית במלואו.
==================
הבטחתי לינק לקובץ המלא באנגלית.
מספרי העמודים הם כמו בספר, אבל מכיוון שגודל הדפים גדול יותר, השורה האחרונה נראית בד"כ חתוכה, אבל זהו גודלה במקור.
.
אם אתם נתקלים בבעיה הראויה לתיקון, אתם מוזמנים להודיע לי.
החלטתי לסיים מחר, יום ראשון, את ההתעסקות עם הספר הזה ולהעלות מחר את כל הדפים שנותרו. לא נשארו הרבה. וכנראה אביא גם לינק לקובץ המאחד את כל הפוסטים של התרגום העברי.
==================
27.8.23
רשת קורי העכביש של העולם...... 36
פוסט אחרון
============================
4 קטעים קצרים אחרונים של הספר ולאחריהם "אחרית דבר".
אפשר לברך על המוגמר. המהדרין מוסיפים "ברוך שפטרנו" 36 יום לקח לנו לצלוח את הספר הזה.
יש לנו כ-20 ספרים של חבורת קסטנדה, בהם כל משפט הוא אצבע דינמיט. אנחנו לא יכולים לבזבז את הזמן על פרשנויות סוג זין לתורתו של דון חואן.
בפוסט נפרד שאעלה בהמשך היום, אם תרצה הרוח, אביא לינקים לשני קבצים: לתרגום האנגלי ולתרגום העברי, ואוסיף כמה מילות סיום.
============================
באחת הפעמים, כשהלכתי לבקר את דון ברנה, מצאתי על הכביש גור כלבים נטוש שבכה ובכה. הרגשתי את הצרחות שלו לעזרה במעיי, אז לקחתי אותו איתי. חשבתי שלא תהיה לו [לדון ברנה] התנגדות, כי הוא עצמו גידל כלבים משובחים. כשהוא ראה אותו, ההערה שלו הייתה:
"יש שני קצוות בקרב אנשים שמאמצים חיות מחמד, החל מאלה שאינם יכולים לסבול אותן, דרך אלה שיכולים לקחת אותן או [יכולים] לעזוב אותן, וכלה באלה אשר מאמצים אותן. רבים הם אלה שמאמצים אותן כדי לארח להם לחברה, משום שעבור רוב האנשים להיות לבד זהבלתי נסבל.
"ולבסוף יש את אלה בעלי בעיות פסיכולוגיות בדרגות שונות, ויש כאלה המעדיפים לחלוק את חיבתם עם בעלי חיים, במקום עם מישהו אחר מהמין שלהם [המין האנושי]. האנשים האלה בוודאי לכודים ברחמים עצמיים. הם מעדיפים חתולים וכלבים שהם 'נאמנים', אשר מספקים את הצורך שלהם לשמור על שליטה, וכאן בדיוק הם טועים, כי בגלל התחושה הזו הם מאבדים את האנרגיה שלהם".
הוא הסכים לקבל את הכלב, ובגלל שלא היה לו אילן יוחסין הוא כינה אותו "Callejero" ("כלב רחוב"). הוא אמר שיהיה קשה למכור אותו בשוק. אולם, יום אחד הוא אמר לי שקרה משהו מיוחד ושכלב הרחוב נמצא כעת בידיים טובות. רציתי לדעת מה קרה לו, והוא סיפר לי את הסיפור הבא:
"לקחתי את הכלב-רחוב איתי לשוק. לא היו לי תקוות למכור אותו, כי הוא לא היה כלב עם אילן יוחסין, אז השארתי אותו שם. קרה שכאשר עברה שם גברת, היא החליקה ונפלה על הקרקע. באותו רגע, Callejero קפץ מהקופסה שלו והלך ישירות לעברה. הוא ליקק את פניה באקט של אכפתיות אמיתית. זה יצר את קשר הידידות ביניהם, והגברת לקחה אותו איתה, אחרי ששילמה מחיר טוב עבורו."
***
באחת הפעמים הוא חיכה לי בתחנת האוטובוס. לאחר הגעתי, הלכנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה במרכז העיר. אחר כך יצאנו לטייל בכיכר, התיישבנו על ספסל, והוא אמר לי:
"מה הטעם להיות במקום הנכון אבל בזמן הלא נכון? זה רק יהפוך אותנו לתיירים", הוא אמר, והצביע באמצעות תנועה כמעט בלתי מורגשת של ראשו על כמה אנשים שצילמו.
"כמו אלה המבקרים במקומות שבהם התרחשו אירועים היסטוריים. באותו אופן, מה הטעם להיות בזמן הנכון, אבל במקום הלא נכון? האם אי פעם חשבת על כל אלה שחיו באותו הזמן עם ישו, אך מעולם לא שמעו עליו? עיקר העניין הוא להיות במקום הנכון וברגע הנכון; אחרת לא יקרה כלום. לכולנו יש פגישה מתוכננת מראש עם הגורל שלנו; מסיבה זו יש צורך להיות מוכנים תמיד.
"לכמה [אנשים] אין הרגשה שהם 'פספסו את הרכבת?' [כי] כשצצה הזדמנות פז, מסיבה זו או אחרת, הם לא הצליחו לתפוס אותה, ובסופו של דבר הם החמיצו את סיכוי חייהם. ההזדמנויות - אותן יש המכנים "מזל טוב" - מופיעות בדרכנו, והאחריות היא של כל אחד מאיתנו להסכים לקבל [accept] אותן או לא.
"בדיוק כמו בבית הספר, גם בדרכו של הלוחם יש נורמות שצריך לציית להן, כדי שאפשר יהיה להגיע ליעדים [objectives]. חשוב על התרגילים המעשיים [פרקטיקות] שלך כאילו היו שיעורים בבית הספר שלך. ההבדל הוא שהנורמות החברתיות הן מניפולציות אנושיות, בעוד שהנורמות של הלוחם הן פקודות של הרוח."
"על איזה נורמות אתה מדבר?"
"הנורמות הללו הן דרישות הכַּוונה. הציות להן הוא הדרך שבה תוכל להכין את עצמנולמפגש ישיר, ולכן הכרחי שלא לבלבל בין פקודות הרוחלנורמות אנושיות. רבים הם אלו שנלכדו בשמירה על [ציות ל] הנורמות החברתיות, והם שוכחים את התכלית האמיתית שלשמה הם כאן. אחרים משתמשים בידע לא כדי להתפתח, אלא כדי להשיג רווח [make profit]", הוא אמר, והצביע בסנטרו על כמה רקדנים בצד השני של הכיכר. "הם מבצעים מעשי כישוף כדי להרוויח כסף, או כדי למשוך את תשומת הלב של אחרים, והם שוכחים את החיפוש אחר החירות".
"בנתיב הזה אפשר להתקדם רק אם יש לך תכלית ברורה; אחרת קל מאד ללכת לאיבוד במבוך הפרוצדורות. אז חלקם הופכים למוזרים [eccentric] או משתגעים לגמרי".
"אחרים נכנסו למאבק, אבל הם לא מילאו את הדרישות, אז הם בסופו של דבר נעשים מרירים ואומרים שהפרוצדורות אינן עובדות. עם זאת, אם היינו חוקרים אותם, היית רואה שהם מעולם לא טרחו לבצע את עבודת הסיכום, או לטפח את האנרגיה שלהם, או לעשות כל דבר אחר; העובדה היא שהם לוחמים רק במחשבתם; אולי הנוסטלגיה גורמת להם להתאמן קצת בסופי שבוע, אבל הלב שלהם נמצא בחיי היומיום שלהם, ושום דבר שהם עושים לא מזיז אותם, אפילו לא סנטימטר, לכיוון הרוח."
"אל תסמוך על אלה שמאבדים שליטה כשהם משתמשים בצמחי עוצמה, כי הם מעולם לא ערכו עבודת סיכום של חייהם, גם אם הם אומרים את ההיפך".
"נורמות חברתיות הן פקודות סטטיות; הן כמו בתי כלא הלוכדים ומגבילים את התפתחות ההוויה, כמו הציפורים שחיות ומתות בכלוב ומעולם לא איפשרו להן לעוף." כששמעתי את המילים האלה, הרגשתי כאילו התרוקנתי; היה לי קל מאוד להזדהות עם גורלה המר [misfortune] של ציפור בכלוב, כי...
אף אחד אינו שר על אושר בתוך כלוב.
האמת היא שהציפור לא שרה.
אנחנו יכולים להיות בטוחים שהציפור הקטנה בוכה.
***
"מושגים יוצאי דופן כמו אלה שאנו לומדים בכישוף, יש לחזור עליהם שוב ושוב עד שמגיעים לנקודת רוויה [saturation], שבה הם עוברים והופכים לחלק ממערך המיומנויות היומיומיות שלנו."
"כמו במקרה של חלימה, אנשים רבים טוענים שהם לא חולמים בלילה, אבל הם כן חולמים. הסיבה שהם חושבים שהם לא עושים זאת נובעת בעיקר מחוסר אנרגיה; זה, בנוסף לחוסר עניין, הוא מה שלא מאפשר להם לקבע את תשומת הלב שלהם, ולכן הם אפילו לא יכולים לזכור מה הם חלמו. מסיבה זו זה כל כך חשוב לאשר כל הזמן לעצמך: כן! אתה אכן חולם [dream], ואתה חולם [a dreamer]; זהו הצעד הראשון כדי שזה יהפוך למציאות".
"בהתחלה, ניסיונות להגיע לחלימה אמורים להיעשות ממצב של ישיבה או הישענות [reclining], לעולם לא בשכיבה במיטה. רק לאחר השגת השליטה בגוף החלום ניתן להיכנס לחלימה מכל תנוחה. מכשף מנוסה יודע את הכַּוונה של הכניסה לגוף החלימה אפילו מ'מצב ער'; כך נוצר הכַּפיל."
"אפשר לומר שהכַּפיל הוא שיאה של אמנות הייקוש ו[אמנות]החלימה, כי הוא [מופיע] כאשר שתי האמנויות חופפות [coincide] בתוצאה אחת. היקוש הוא האמנות להיות מודע לעצמך כשאתה ער, בעוד שחלימה היא אומנות השמירה על המודעות כשאתה ישן."
"תהליך הרוויה ניחן ביכולת להפוך פקודות רגילות לפקודות חזקות. יש לו את היכולת לשלוף אותנו מהעולם היומיומי ולשגר אותנו לעולם של פלאים."
"הפקודות שלנו, אם חוזרים עליהן בקביעות [constantly, כל הזמן, לעתים קרובות], הופכות לרצון של הנשר."
***
באותו יום, כשהגעתי לבקר את דון ברנה, הופתעתי למצוא אותו בשיחה ערנית עם דון גביניטו. הם ישבו בחלק האחורי של הבית, מתחת לסככה, שבעונה הייתה זוהרת בפרחים יפים וריחניים. הם קיבלו אותי בשמחה והזמינו אותי להצטרף ל'פייסטה' [חגיגה].
התיישבתי על ספסל עץ, אבל הרגשתי חשש, כי למרות שהיו לי יחסים טובים עם דון גביניטו, לא יכולתי להתנער מהתחושה שלמעשה, זהו דון מלכור שנמצא שם. למעשה, להיתקל שם בדון גביניטו היה משהו שלא ציפיתי לו; הרגשתי כאילו נתפסתי במעשה קונדס, כי תמיד האמנתי שדון מלכור לא אוהב את ביקוריי אצל דון ברנה. היה לי הרושם שיש ביניהם יריבות מסוימת, אבל אם מישהו היה מבקש ממני לפרט, לא הייתי יודע מאיזה סוג היא.
שוחחנו בצורה הכי ידידותית שאפשר; באמת, לא יכולתי להכחיש שבמבט ראשון הם נראו כחברים הכי טובים בעולם. דון ברנה אפילו התחיל לנגן בגיטרה, וכולנו הצטרפנו למקהלה. עם זאת, למרות כל המאמצים שלי, לא הצלחתי להירגע, למרות שזה היה דון גביניטו.
אולי משום שהוא הבחין באי הנחת שלי, אמר דון ברנה בנימה משעשעת, "החתול תפס את הלשון שלו", ואז, כהסבר, הוסיף: "בִּינו ואני חברים כל חיינו, לא, חבר [compadre]?"
"כן, ברור, חבר, כמובן שאנחנו [חברים]!" אמר דון גביניטו, כשהוא מצחקק. אחר כך הם המשיכו להתבדח בצורה שגרמה לי להרגיש אפילו עוד יותר שלא בנוח.
מאוחר יותר, לאחר ה'פיאסטה', כשההזדמנות צצה, הערתי על דון גביניטו וחשפתי בפניו [בפני דון ברנה] את הפחדים שלי. הסברתי את החששות שלי לגבי שינויי הצורה של דון מלכור. הוא הקשיב בשקט ורק הינהן בראשו, אבל כשהתלוננתי שלפעמים ההסברים שלו דומים מדי להסברים של האחרים, ושאני אעריך מבט [vision, צורת הסתכלות], אולי לא לגמרי שונה, אבל אולי כזה שנעשה מנקודת מבט קצת אחרת, הוא אמר לי:
"אל תטעה; אל תאמין שרק בגלל שאני לא חולק את הסגנון של החבר צ'ון אמורה להיות לי הסתכלות אחרת", הוא אמר בהתייחסו לדרכו של דון מלכור ללמד. "כולנו אותו הדבר, ואני מכבד אותו בתור הנגואל שהוא."
בסופו של דבר, לאחר החוויה ההיא, הצלחתי להתגבר על הפחד וחוסר האמון שלי, ולא נותרו עוד שום מחסומים ביני לבין אף אחד מה'compadritos'; כולנו באמת אותו הדבר.
***
אחרית דבר
לאחר שהמרפאים יצאו למסע הסופי שלהם, אנו, שנשארנו מאחור, הרגשנו נטושים. במשך זמן רב הלכנו בעקבות ה-abuelos (הסבים והסבתות, כנראה דור אחד מעל המורים והמורות), השתתפנו בטקסים, בהתייעצויות [כינוי למפגשי ריפוי] וכל השאר. אבל כל סיטואציה היא שונה, והיה עלינו להסתגל למציאות שלנו כמיטב יכולתנו.
באותה תקופה, השותפים שלי היו עסוקים בביצוע משימות משלהם, אבל, בו בעת, המשכנו לתפקד כיחידה אחת, משמרים בכך את מסורת האבואלוס (הסבים והסבתות) בחיים. זה מה שעזר לנו להתפתח בעולם הפנטסטי של הנגואל.
לאחר עזיבתם של האבואלוס (הסבים והסבתות), el Atocayo שכנע את האחרים שחלק מהמחויבות שלנו היא לבנות פירמידה. הוא אמר שמבחינתנו זה עניין של חיים או מוות, אז התחלנו לסחוב אבנים. כשהעבודה נעשתה קשה עד כדי כך שהטלנו ספק בטעם לעשותה, הוא היה אומר, חצי בצחוק: "פשוט תעשו את זה".
תהליך הבנייה ארך שנים, שבמהלכן נאלצנו לשרוד התקפות רבות מצד יריבינו. עם זאת, ההכרח שנוצר על ידי המשימה שלנו יצר בקרב המשתתפים קשר חזק של תכלית וחברות. בסופו של דבר נוכחנו לדעת שהמטרה הסופית של עבודתנו היא בדיוק רוח אחדותנו [the spirit of union], אותה השגנו על ידי הוצאה לפועל של העבודה עצמה.
לאחר שסיימנו, ניתנה הפקודה לבטל [undo, להחזיר לקדמותו] את כל מה שעשינו, עם האתגר להשאיר הכל בדיוק כפי שמצאנו.
אחד מאיתנו ערער על הפקודה להרוס את המבנה המפואר הזה, כשהוא מצביע על יופיו; בנינו אותו בסגנון הקדום, סיידנו אותו וציירנו עליו פיקטוגרמות [pictograms], תוך שימוש רק בחומרים ובדיו טבעיים, כמו אלה ששימשו את אבותינו. בת זוגו [או שותפתו] של el Atocayo, לה קראנו מאיה, לא בגלל שהשתייכה לאותה קבוצה אתנית [בני המאיה], אלא בגלל המראה שלה שהזכיר לנו פסל של המאיה, אמרה: "דווקא בגלל תחושת הרכושנות הזו אנחנו צריכים להרוס אותו. אנו מחפשים את המופשט [abstract]. בניית האנדרטה [monument] הזו הייתה רק תרגיל; היא כבר הגשימה את מטרתה, ועכשיו עלינו לבטל [undo] אותה, אחרת היא תשמיד אותנו".
הסוף
.
מחר, הצעד לחירות
[משפט זה מופיע בדף שאחרי הסוף. מי שכתב אותו חשב שהוא אולי מעניק השראה אלוהית. לדעתי המשפט הזה כל כך אידיוטי, שאני חושב שהוא אפילו לא של ארמנדו. הצעד הוא לא מחר, אפילו לא היום, אלא עכשיו !!! ]
========================
