יום שלישי, 29 בנובמבר 2022

"המשחק ההדדי של האנרגיה באופק"

 הוא שילוב של הידע הקונקרטי (של העולם הזה) של המכשף, ושל האינסוף (הרוח). התוצר של השיתוף ביניהם הוא הגירסה הטובה ביותר של אותה יצירה
=============================================

הכותרת יצאה ארוכה כאורך הגלות, אבל אני מקווה שזו הגירסה הטובה ביותר של הפוסט הזה 🙂
בפוסט שלי לאחרונה "הרעש המעוות את קליטת הידע" טענתי שהאגו הוא שהפריע לפלורינדה לראות גירסה טובה יותר של המאמר שהיא הכינה לאוניברסיטה. האגו התערב בניסיון לרצות את המורים: על ידי ציטוט יתר של מאמרים, יותר מדי הערות... וללא ביטוי לידע האישי שלה. כלומר הקאה של דברי המורים. פלורינדה מורתה מסבירה לה שהיא נכנסה לאותה חלימה שבה היא ראתה גירסה טובה יותר של המאמר שלה מכיוון שהיא לא איפשרה לעצמה להיות העצמי הרגיל שלה. (פרק 16)
סילוק העצמי, המפריע לראייה נקייה של הדברים: לדוגמה ראיית המאמר של פלורינדה "כפי שהוא ראוי [ought] להיקרא" (פרק 16), ואת הספרים של קסטנדה שנכתבו באותה דרך: ראיית הטקסטים בחלימה והעלאתם על הכתב, הוא מוטיב המופיע בקביעות בהקשר זה. לדוגמה, ממש לפני שקסטנדה רואה את הטקסט בחלימה הוא מונה רשימת תנאים לעשייה של מכשף:
"הוא [דון חואן] אמר שכל מה שאני עושה חייב להיות מעשה כישוף. מעשה משוחרר מציפיות פולשניות [encroaching expectations], פחדים מכישלון, תקוות להצלחה. חופשי מהסגידה לי [Free from the cult of me]; כל מה שאני עושה חייב להיות ללא תכנון מראש [impromptu], מעשה קסמים שבו אני פותח את עצמי מרצוני החופשי לדחפים [impulses] של האינסוף." ("צדו הפעיל" עמוד 166 למעלה)
קטע שאני משער נמצא אצל כולם על המקרר 🙂
בריאיון של קסטנדה עם גרסיאלה קורבאלאן [בתקווה שהוא יתורגם לעברית בקרוב. הריאיון נמצא בקובץ הריאיונות, המאמרים וכו. של החבורה] הוא אומר:
"אני רואה כל עמוד בחלומות, וההצלחה של כל אחד מאותם עמודים תלויה במידת הנאמנות [fidelity‬‬, דייקנות] בה אני מסוגל להעתיק את המודל הזה מהחלום. אכן, העמוד שהכי מרשים או הכי משפיע הוא זה שהצלחתי בו לשחזר את המקור בצורה המדויקת ביותר."
מה מפריע לשחזור מדויק של הטקסט המקורי? די ברור שזהו האגו, העצמי.
.
אני רוצה לסיים במה שהיה אמור להיות נושא הפוסט, אבל מכיוון שהתמכרתי לספר ולהרחיב על פוסט מהעבר, ומכיוון שהקשב של הקורא התמים עומד להתפוגג 🙂  , אציין רק את תמצית ההצעה הפרשנית, ואולי ארחיב על כך בפוסט נפרד או בתגובות:
"המשחק ההדדי של האנרגיה באופק" [שהוא שם הפרק ב"צדו הפעיל של האינסוף] הוא הגירסה הטובה ביותר של פיסת ידע מסוימת [ואולי של כל יצירה שהיא] שהמכשף מתכוון לפרסם [או ליצור, או להגשים], והיא נולדת משני הורים [מכאן המילה הדדיות]:
הידע המקורי שנמצא ברשותו, לדוגמה הידע האקדמי של פלורינדה כאשר היא עבדה על כתיבת המאמר, ולטיוטה זו של המאמר שלה מגיב לדעתי האינסוף, ומספק את הגירסה הטובה ביותר, הנקייה מהתערבות האגו, אבל קריאה של גירסה זו תלויה גם היא במידת הניקיון מהאגו המפריע והמעוות.
.
יש לי ספקות שהצורה הקונקרטית של הפוסט הזה היא הגירסה הטובה ביותר שלו 🙂
איתכם הסליחה.
============================ 
30.11.22

הכותב הוא תמיד (רק) מכשיר, מתווך
============================
את האמירה שבכותרת אמר קסטנדה לפרופ. גרסיאלה קורבאלאן שראיינה אותו. הבאתי את הקטע המכיל אמירה זו בפוסט הקודם שלי.
עכשיו אני רוצה להביא את הקטע ההוא בהקשרו הרחב יותר באותו ריאיון. יש שם סיפור די משעשע של קסטנדה על אביו.
תרגמתי אותו בעבר והבאתי אותו בפוסט קדום שלי, אבל טוב יהיה להיזכר בו, ולהוסיף תובנות.
המספרת היא כמובן המראיינת. ההדגשות והסוגריים הם שלי לצורך הפוסט.
****************************
"פעמים רבות במהלך אותו אחר הצהריים נאלץ קסטנדה להתעקש שהוא רק [נקודת] המגע לעולם. כל הידע בספרים שייך לאומה הטולטקית. נוכח התעקשותו לא יכולתי אלא להגיב ולהגיד לו שהעבודה של סידור החומר מהרשימות לספר קוהרנטי המאורגן היטב הייתה ודאי עצומה וקשה.
לא, השיב קסטנדה. אין לי שום עבודה. המשימה שלי מורכבת בפשטות מהעתקת העמוד שניתן לי בחלומות.
לפי קסטנדה, אינך יכול ליצור יש מאין. להתיימר ליצור ככה זה אבסורד. כדי להסביר לנו את זה הוא העלה אפיזודה מחיי אביו.
אבי, הוא אמר, החליט שהוא הולך להיות סופר גדול. [חמוש 🙂   ] ברעיון זה, הוא החליט לשפץ את משרדו. הוא היה צריך שיהיה לו משרד מושלם. היה עליו לחשוב על הפרטים הקטנים ביותר, מעיטורי הקיר ועד סוג האור שעל שולחן העבודה שלו. לאחר שהחדר היה מוכן, הוא השקיע זמן רב בחיפוש אחר שולחן מתאים למשימתו. השולחן היה צריך להיות מוגדר מבחינת מידות, סוג עץ, צבע וכו '. כך היה גם בבחירת הכיסא עליו הוא עתיד לשבת. לאחר מכן היה עליו לבחור את הכיסוי המתאים כדי שלא להרוס את עץ השולחן. הכיסוי יכול להיות מפלסטיק, זכוכית, עור, קרטון. על הכיסוי הזה עתיד היה אבי להניח את הדף שעליו יכתוב את יצירת המופת שלו. ואז, כשהוא יושב על כסאו, מול הנייר הריק, הוא לא ידע מה לכתוב. זה אבא שלי. הוא רוצה להתחיל לכתוב את המשפט המושלם. כמובן שאי אפשר לכתוב ככה! הכותב הוא תמיד מכשיר [instrument], מתווך [intermediary].
אני רואה כל עמוד בחלומות, וההצלחה של כל אחד מאותם עמודים תלויה במידת הנאמנות [fidelity, דייקנות] בה אני מסוגל להעתיק את המודל הזה מהחלום. אכן, העמוד שהכי מרשים או הכי משפיע הוא זה שהצלחתי בו לשחזר את המקור בצורה המדויקת ביותר.
פרשנויות אלה של קסטנדה חושפות תיאוריה מסוימת של ידע ושל יצירה אינטלקטואלית ואמנותית. (חשבתי מיד על אפלטון ועל סנט אוגוסטינוס ודמות המורה הפנימי. לדעת זה לגלות, וליצור זה להעתיק. לא ידע ולא יצירה לעולם לא יכולים להיות משימה שהיא פרסונלית במהותה."
********************************.
הקטע האחרון נאמר כמובן על ידי המראיינת.
.
אם כן, לא רק שקסטנדה לכאורה לא כתב את ספריו כביטוי עצמי, הוא טוען שכל יוצר בעצם רק מביא (מעתיק) משהו שקיים במימד אחר. מימד שאכנה אותו כאן "העולם של כל היצירות האפשריות".
ייתכן מאד שעולם זה הוא המוכר בשם "הספריה האקאשית".
אבל, לדעתי, אי אפשר לבוא אל העולם ההוא כמו דף חלק וליטול משם את היצירה הטובה ביותר הנוגעת לעניין האקטואלי, אלא צריך לבוא לשם עם ידע מקדים אשר, בניסוח שלי, יצור שדה מצומצם של יצירות רלבנטיות, ומידת העוצמה האישית שיש לך היא שתקבע אם בחרת מביניהן גירסה מוצלחת. אספרנסה אומרת חלק מזה בנוסח הבא:
"אין קיצורי דרך לכתיבת עבודות סמסטר טובות," אמרה אספרנסה, "גם לא בעזרת כישוף. את צריכה לדעת שללא הקריאה הראשונית, רישום ההערות, הכתיבה והשכתוב, לעולם לא היית מסוגלת לזהות את המבנה והסדר של עבודת הסמסטר שלך בחלימה."
(עמוד 250)
ובקטע הבא:
"האם השרת היה בחלימה-ערה כשהוא הביט בנייר שלי?" שאלתי, "האם אני ראיתי מה שהוא ראה?"
[...]
אספרנסה צחקקה חרש ואמרה כי מה שהשרת ראה במאמר שלי היה שונה ממה שראיתי וכתבתי. "וזה טבעי, משום שהידע שלו הוא הרבה יותר רחב משלך."
אספרנסה בהתה בי בעיניה הכהות ומלאות החיים, אשר איכשהו גרמו לשאר הפנים שלה להיראות חסרי חיים. "בהדרכת ההצעות שלו ועל פי היכולות שלך, ראית כיצד ראוי שהמאמר ייקרא, וזה מה שכתבת."
(שם, עמוד 252)
וגם קסטנדה אמר משהו כזה:
"כדי ללקט את המחשבות, אמר לי איזידור בלטאזר [הוא קרלוס קסטנדה], יש לדעת מי מהן עשויה להיות שימושית"
(עמוד 240 למטה)
.
לסיכום
הפוסט מציע שהידע האקטואלי של פלוני + מידת העוצמה (אנרגיה) שיש לו ==קובעים>> כמה טובה תהיה הגירסה שנבחרה. המעורבות של שני גורמים אלה ביצירה היא הפרשנות שלי למושג "המשחק ההדדי של האנרגיה באופק".
האם אני יכול להתיישב ולכתוב גירסה מוצלחת יותר של "מסע לאיכטלאן" מזו שכתב קסטנדה?
תיאורטית כנראה שכן, כי כנראה שישנן כאלה, אבל לא סביר שתהיה לי יותר אנרגיה ממנו כדי להצליח בכך.
.
אני רק מקווה שהייתה לי מספיק אנרגיה כדי לבחור עבורכם גירסה סבירה של הפוסט הזה 🙂
============================ 
קצת מוסיקה להתאוששות


====================== 
1.12.22

"חשוּב להיראות כמו אדם משכיל," הוא לחש, נשען על הכלב"
======
=======================================
להלן קטע הומוריסטי מתוך "להתעורר אל החלום" שייתכן וחמק את תשומת לבכם.
*******************
"השרת קרן אליי, ואז ביקש שאביא אליו את המאמר שלי. הוא רצה להעיף בו מבט.
"זה באנגלית," אמרתי בהדגשה, "אתה לא תצליח לקרוא אותו."
הדחף שלי להוסיף כי אף אם היה זה בספרדית הוא לא היה מסוגל להבין אותו, נבלם על ידי הוודאות שאחרי הכול אינני כה חסרת נימוסים.
הוא התעקש כי אביא לו את המאמר. הבאתי. הוא פרש את הדפים סביבו: חלקם על המזרן, אחרים על הרצפה המאובקת. אחר כך שלף מכיס חולצתו זוג משקפיים בעלי מסגרת מתכת והרכיב אותם.
"חשוּב להיראות כמו אדם משכיל," הוא לחש, נשען על הכלב. החיה זקפה אוזן אחת ולאחר מכן השמיעה קול נהמה רכה, כאילו על מנת להסכים איתו. הכלב החליף תנוחות, והשרת סימן לי לשבת בינו לבין החיה. הוא נראה כמו ינשוף - מלומד וחמור סבר - בזמן שהתעמק בדפים הפזורים על הקרקע. הוא השמיע קולות קרקור של אי שביעות רצון בלשונו. הוא גירד בראשו, טרף שוב ושוב את הדפים כקלפים, כאילו ניסה למצוא איזשהו סדר שחמק ממנו."
(עמוד 237 למטה)
אחר כך מתברר שהוא אכן מלומד, ובניסוח של אספרנסה: "הוא מכשף המאוהב ברעיונות". ככל הנראה, אפשר לומר שהוא מיישם את הצו הטולטקי לנהל רומן עם הידע.
בהמשך מתייחסת אספרנסה כנראה לקיטלוג השגוי של פלורינדה את השרת:
"[היא] יעצה לי שלא ללכת שולל אחר מראית העין של האנשים בעולם המכשפים". (עמוד 251)
גם טאישה עשתה כנראה את הטעות הזו כאשר בפיאסטה שעשו לכבודה היא ישבה בצד והתעלמה בסנוביות ממה שקורה סביבה, כי היא ראתה בהם סתם אינדיאנים פרימיטיבים (על פי זיכרוני), כמסופר ב"יקוש עם הכפיל".
====================== 
1.12.22

"חשוב להיראות משכיל" היא אמירה שכנראה לועגת לפלורינדה, כי היא שופטת אנשים על פי איך שהם נראים.
====================== 
מוסיקה
שירה בציבור. מחרוזת של ארבעה שירים
קהל שמכיר את המילים



גירסה ג'אזית של השיר הראשון במחרוזת:
Dos Almas

מקסים !

יום שישי, 25 בנובמבר 2022

האות המבשר את סיום השושלת של דון חואן

הקטע הבא לקוח מ"צדו הפעיל של האינסוף".

הרקע: דון חואן וקסטנדה מדברים על כך שביל, האנתרופולוג שהביא את קסטנדה לפגוש את דון חואן בתחנת האוטובוס בנוגאלס שעל גבול ארה"ב מקסיקו, היה באותה פגישה על סף מותו. דון חואן מספר שהוא ראה אז את מותו הקרב של ביל, כי הסדק שדרכו חודר המוות היה אצלו פתוח. קסטנדה שואל את דון חואן לפשר עובדה זו.
"המשמעות קשורה במוות [deadly]," הוא ענה. "הרוח אותתה לי שמשהו עומד להגיע אל קצו. חשבתי שאלו החיים שלי המגיעים לקצם, וקיבלתי זאת ברוח טובה [gracefully, בחן, באלגנטיות] ככל שיכולתי. זמן רב מאד לאחר מכן הפציעה בי [כמו שהשחר מפציע] ההבנה שלא החיים שלי הם שהגיעו לסיומם, אלא כל השושלת שלי".
(עמוד 98 למטה)
הפוסט רוצה להציע, ואני לא עומד בדרכו בעניין זה 🙂   , דרך להבין את האות מהרוח.
הספרות מספקת לנו כמה דוגמאות לאופן שבו מופיע המיועד להיות הנגואל הבא בפני הנגואל המחפש את ממשיכו. נראה שבכולם חוזר המאפיין שהחניך לעתיד מופיע כשהוא על סף המוות: דון חואן היה ירוי. הנגואל חוליאן עמד לפני מותו בשדה. ייתכן שהדבר אפילו נאמר מפורשות, במידה זו או אחרת.
במקרה של הופעת קסטנדה בפני דון חואן, המוות נכח, אבל לא אצל קסטנדה אלא אצל ביל, השליח.
הפוסט מציע את הפרשנות, ומתפלא על כך שלדון חואן לקח כל כך הרבה זמן להבין זאת 🙂  , שמשמעות האות היא שזהו סופו של הכח המביא את החניך-הנגואל, כלומר הכח הזה לא יביא עוד חניכים כאלה, ולכן קסטנדה הוא האחרון בשושלת.
תמיכה לפרשנות זו: במקום אחר באותו ספר מדבר דון חואן על הכוח(ות) שהביא(ו) את קסטנדה אליו:
"אלמנטים שבריריים מאוד הביאו אותך אליי. אף אחד מהם לא יכול היה לעמוד בכוחות עצמו. זה מה שהסקתי מהסיפור שלך".
(בסוף הפרק "הכוונה של האינסוף")
************* 
מוסיקה
Paris Groove


שבת שלום
======================= 
25.11.22
ולכן זהו סופו של עידן. סוף עידן השושלת של דון חואן וקסטנדה, כנראה.
להבהרת הפרשנות: סופו של ביל האנתרופולוג, השליח, מבטא את סופו של מה שביל מייצג, את הכח המביא חניכים לנגואל.
======================= 
26.11.22

שתי הביוגרפיות של קסטנדה
=======================
קסטנדה סיפק לגורמים שונים שתי אוטוביוגרפיות שונות: באחת הוא נולד בשנות השלושים בברזיל, חי בילדותו בחווה של סבו ועוד. ובביוגרפיה השנייה הוא נולד ב-1925 בקחמרקה שבפרו בחג המולד.
אפשר להטיח בו שהוא נתפס כאן בשקר, ולצרף זאת לדמות השלילית שנבנתה סביבו כמנהיג כת, המנצל אנשים וכו. אבל אז, לדעתי, נהיה בבחינת ממהרים להצטרף לאספסוף הקנאי, הנושא על נס את השכל הישר, כלומר את המיינד הזר, שאינו משאיר בעולם מקום לפלא.
הפוסט טוען, ואני במקרה חושב כמוהו 🙂  , שההסבר לשתי הביוגרפיות הנפרדות האלה נמצא בפרק האחרון של הספר האחרון. שם מספר קסטנדה שאחרי הקפיצה לתהום במקסיקו הוא מצא את עצמו במיטתו בביתו שבלוס אנג'לס. הוא התעורר עשר שעות אחרי הקפיצה לתהום, במרחק שמצריך יומיים נסיעה. לאחר התעוררותו הוא הולך למסעדת "שיפ" ושם הוא מגיע להכרה שהוא לא מי שהוא היה קודם לכן: "הייתי מישהו אחר. ברגע הקפיצה התבצעו חילופים. אחרת, הייתי נהנה לחשוב על דון חואן." (עמוד 252)
ובעמוד קודם לכן הוא אומר: "היו לי זיכרונות מאירועים שלא התרחשו מעולם" (עמוד 251)
אני והפוסט טוענים שעד הקפיצה היה קסטנדה האדם שנולד בברזיל בשנות השלושים וכו. ואחרי הקפיצה הוא היה האדם שנולד בפרו ב-1925. הדמות השנייה היא גם זו התואמת לתעודת הלידה שלו, ולמסמכי ההגירה של ארה"ב.
אז לאספסוף הרציונליסטי המתנפל על הסתירה שבין הביוגרפיות כמוצא שלל רב, ומוצא בזה עילה להעלות על המוקד את קסטנדה היקר שלנו, אנו (אני והפוסט) מכריזים בזו הלשון: שתי הביוגרפיות לא אמורות להטריד את שכלכם, הפלא (שאתם כה סולדים ממנו) נמצא בקפיצה לתהום. שתי הביוגרפיות הן מסקנה לוגית מאותו פלא.
קסטנדה מדבר באותו הפרק על [במינוח שלי:] שתי הביוגרפיות במונחים של אי לינאריות של חייו, כלומר מאורעות חייו אינם ניתנים לסידור על גבי רצף זמני אחד [ברור שאי אפשר לסדר ברצף זמני אחד שני סיפורי חיים שונים], הוא מביא את האמירה של דון חואן שנגואל זכר חייב להיות "מקוטע" [fragmented], ומשתמש גם במינוח "הפסקה של רצף" [interruption of continuity].
****************
ייתכן שרעיון דומה מסתתר גם בסיפורים על ישו הנוצרי, שמצד אחד משפחתו חיתה בנצרת, אבל משום מה הוא נולד בבית לחם. "מסתתר" כי לכנסייה היה מספיק זמן ועוצמה לסלק מהכתובים מה שלא שירת אותה, אבל אין פשע מושלם 🙂  תמיד נשארות עקבות, אפילו נגואל שהוא איש-ידע אינו יכול להסתיר את עקבותיו לחלוטין [נאמר על ידי דון חואן].
אם זה נכון, אז יש לנו עוד קו דימיון שאפשר להוסיפו לרשימה שמניתי לאחרונה בפוסט "קווי דימיון אחדים בין התורה הטולטקית והתורה הנוצרית".
======================= 
26.11.22

להתעורר אל החלום, פרק 16.
קוראת יולי שרה.



======================= 
26.11.22

אם כן, במקרה זה של שני סיפורי חיים נפרדים, הפוסט טוען שקסטנדה לא שיקר ולא הונה.
נכון יהיה לציין בדיון זה את הקטע הבא, הלקוח מ"מפגשים עם הנגואל":
הדובר הוא קסטנדה:
"כל מי ששופט מכשף מנקודת מבט של היום-יום, ישפוט אותו כשַקְרָן חסר תקנה, כי העולמות של השנַים אינם עולים בקנה אחד. ואם המכשף ינסה להסביר דברים שאין להם הסבר, באמצעות מילים שהושאלו מנקודת המבט היומיומית, הוא יסתבך בהכרח בסתירות וייחשב לרמאי או למשוגע. משום כך אמרתי כי מנקודת המבט של העולם היומיומי, עולם הנגואל ​​הוא הונאה.
(עמוד 188)
======================= 
27.11.22

היום, יום ראשון, ה-27.11.22 הוא (כנראה) יום עוצמה.
יום המגיע במחזוריות של 18 יום.
אנרגיה קוסמית שוטפת את הארץ [Earth] ומזינה אותו.



======================= 
27.11.22

פינת הספרות
הספר "מיסטר פיפ" של לויד ג'ונס. ספר נחמד. עם הרבה צורת הסתכלות ילידית בגיניאה החדשה. סופר ניו זילנדי. מה שמשך אותי לקרוא בו היה הרעיון שדמות מסיפור של דיקנס הופכת לכאורה לדמות ממשית בכפר בגיניאה החדשה. אבל זוהי פרשנות. ישנה פרשנות רגילה המסלקת את הפלא.
אחת הפנינים: "אלוהים יעזור לנו. עלינו רק להתפלל יותר. תפילה היא כמו דגדוג. בשלב כלשהו אלוהים יהיה חייב להסתכל למטה כדי לראות מי מדגדג לו בישבן." (עמוד 69)
עוד פנינה: "מלבד זאת נותר מר ווטס מתעתע כתמיד. הוא היה כל מה שנדרש ממנו להיות, כל מה שביקשנו ממנו להיות. אולי יש חיים כאלה - הם נמזגים אל המרחב שהכנו עבורם. אנחנו נזקקנו למורה, ומר ווטס הפך למורה הזה. נזקקנו לקוסם שיברא עבורנו עולמות אחרים, ומר ווטס הפך לקוסם הזה. כשנזקקנו למושיע מילא מר ווטס את התפקיד הזה. כשאדומי העור דרשו קרבן, מר ווטס מסר את עצמו." (עמוד 210)
======================= 
27.11.22

הרהורו של יום:
התרופה לרחמים העצמיים, שהם שורש-כל-רע לפי תורה הטולטקית, הוא המוות. נאמר.
המוות הוא גם הדרך לסילוק היצמדויות רגשיות (attachments). גם זה נאמר.
מכאן (לא היסק בעל תוקף לוגי)
שרחמים עצמיים יסודם בהיצמדויות-רגשיות, הם היצמדות אל הקונקרטי, ואילו המוות הוא שחרור האחיזה מהקונקרטי. ושאיפה אל המופשט.
המופשט הוא אחד הכינויים של הרוח, המכונה גם הנגואל, כוונה, אינסוף, עוצמה ועוד)
הרהור בקשיש 🙂
כל שחרור אחיזה הוא מוות קטן. זוהי מסקנה מתבקשת מההרהור הקודם.
זה משתלב עם טענה אחרת שאני מאמץ, שבתפיסה הטולטקית כל דבר הוא לא עניין של כן-לא, שחור-לבן, אלא עניין של דרגה: העוצמה נצברת, השקט נצבר, הגבול בין הקשב הראשון והקשב השני אינו חד, אלא ישנו תחום ביניים הדרגתי (העולם שבין הקווים המקבילים), ועוד.
עכשיו אפשר להוסיף שריחוק רגשי הולך ונצבר, וכך גם המוות.
אבל הלוחם אינו נעשה יותר ויותר מת במובן של אובדן כח החיים או אבדן התאווה לחיים, אלא במובן של מות האישיות שלו, מות הזהות החברתית שלו, אבדן הולך וגדל של התלות שלו בחברה האנושית.
======================= 
28.11.22
חיפה בשנת 1923
לפני 100 שנה. 
המוזיקה יפה.




חיפה בשנת 1928


======================== 
28.11.22

היפוך התפקידים של גברים ונשים בעולם הפיזי לעומת העולם הרוחי
================================================
לרחם ישנן שתי פונקציות: העיקרית היא רבייה, המשנית היא חלימה.
"חלימה היא פונקציה משנית של הרחם. העיקרית היא הרבייה, על כל הקשור בה. הן אמרו לי כי חלימה היא פונקציה טבעית אצל נשים, תולדה טהורה של אנרגיה, ובהינתן מספיק אנרגיה, יעורר גוף האישה מעצמו את הפונקציות המשניות של הרחם, והאישה תחלום חלומות שלא יעלו על הדעת."
("להתעורר אל החלום" עמוד 287)
אני מסב את תשומת הלב שוב לכפל המשמעות של inconceivable : לא יאומן, לא ניתן להעלותו על הדעת, אבל גם לא ניתן להתעבר, ולכן להיוולד. וכשההקשר הוא הרחם, אז קשה יותר לנפנף את הרעיון בעילה של "קשקוש".
.
במימד הפיזי הרחם משמשת את פונקציית הרבייה והאישה היא מרכז הבית, הדבק שמחזיק את המבנה החברתי, "החבורה הביתית", יחדיו. היא שמחזיקה את הגבר שלא "יתפזר". הגבר צד ומספק את המזון.
בעולם הרוח, האישה מזינה את הגבר אנרגטית (ולכן במימד הפיזי הוא מתרחק ככל שחוט העפיפון מאפשר לו 🙂  ). בעולם הרוחי הגברים הם הדבק, הגורם שמספק לחבורה את היציבות. לכן, לדעתי, נקראות החולמות והיוקשות פלנטות, כלומר, כוכבי לכת הנעים סביב עצם שמימי. בלעדי הגברים הנשים שהיו צוברות אנרגיה היו מתפזרות לכל עבר, לדעתי משום שלכל אישה ישנו כיוון משלה, היא שייכת לאחת מארבע "רוחות השמים". (נדמה לי שמשהו כזה זה נאמר ב"מפגשים עם הנגואל", או ב"מתנת הנשר")
.
ב"להתעורר אל החלום" מתואר ההבדל שבין גברים לנשים בדימוי של כובע בצורת קונוס [חרוט] שאצל הגברים הוא מונח כמו כובע ליצן, הקצה החד מופנה החוצה, ואצל נשים להיפך: פתח הקונוס מופנה החוצה.
ב"מתנת הנשר" נאמר:
"ברגע המכריע, הגברים הם שנעשים היסטריים ומתאבדים אם הם מחליטים שהכל אבוד.
אישה עלולה להרוג את עצמה בגלל חוסר כיוון ותכלית, אבל לא בגלל כישלון של המערכת שאליה היא במקרה שייכת
."
.
לדעתי השפיציות שבדימוי של הגברים היא הכיווניות, התכלית, ואותה הם שמספקים לחבורה. הנשים תורמות כנראה את האנרגיה. לכן אומרת דליה לפלורינדה בתחילת "להתעורר אל החלום" שהגברים הם המנהיגים, מובילי הדרך.
במימד הפיזי הנשים מנהלות את החבורה הביתית, הן הדבק, והן הרואות את התכלית ומשרתות אותה.
לעיונכם !
=================== 
28.11.22

הביטוי "חבורה ביתית" שזכה בפוסט זה כנראה לבכורה עולמית, הוא לא אמירה פואטית. יחידות היסוד המרכיבות חבורה של מכשפים קרויות בתים. מכשפי ומכשפות החבורה מתחלקים באופן שווה לארבעה בתים.
בבית של החבורה הגבר הוא כנראה המנהיג, מתווה הדרך, ובבית הרגיל בחברה האנושית האישה היא המנהיגה, המנהלת את הבית, לא?
בכל מקרה, הפוסט מציע צורת הסתכלות מסוימת שאולי דורשת ליטוש.
====================