מילים שיצאו מפיך, אינך אדון להן

או, את הנאמר אין להשיב.

הקטע הבא לקוח מ"אמנות החלימה":

"העולם שלהם [של הישויות הלא-אורגניות] חתום [sealed, אטום]. אף אחד אינו יכול להיכנס או לצאת ללא הסכמת הישויות הלא-אורגניות.

הדבר היחיד שאתה יכול לעשות בעצמך ברגע שאתה בפנים הוא, כמובן, לומר בקול את כוונתך להישאר.

לומר זאת בקול רם פירושו להניע זרמי אנרגיה בלתי הפיכים. בימי קדם, למילים הייתה עוצמה שלא תאומן [כי תסופר]. עכשיו אין להן. בעולם הישויות הלא-אורגניות, הן [המילים] עדיין לא איבדו את עוצמתן".
(בפרק "עידן חדש של חקירה")

.

לקול היוצא ממך אל העולם יש חיים משלו. ייתכן שזהו מקרה פרטי של האמירה הבאה:

"כל פעולותינו הן בעלות חשיבות, כי הן משחררות מפולות [שלג, אדמה, avalanches] באינסוף. משיקול זה, אף אחת מהן אינה שווה יותר או חשובה יותר מאחרת"
("מפגשים עם הנגואל" עמוד 39)

חומר למחשבה

- האם בעולמנו המילים המובעות בקול רם אכן איבדו את העוצמה הזו?
- ואם כן, מדוע?

אנחנו לא קטנוניים, תוכלו להגיש את תשובותיכם מתי שבא לכם, כל עוד לא קיבלתם טפיחה על כתפכם השמאלית 

****************

מוסיקה

הרומן שלי (עם הידע)

================== 

14.11.22

משמעות אחרת לאקט המיני שבין טוני קאראם והאישה-נגואל
==============================================

לא מזמן כתבתי פוסט שהתהדר בשם: "ממשיכו של קסטנדה", בו טוני קאראם מספר על האופן שבו הרוח הצביעה לקסטנדה עליו כממשיכו. הוא מעיד שקסטנדה התחיל להכשיר אותו להיות הנגואל הבא, אבל לבסוף [בניסוח שלי:] כוחות הדחייה שפעלו על טוני ניצחו את כוחות המשיכה שלו לנגואל ולעולמו, והוא פרש מהחניכה ונותק מקסטנדה.

כתבתי שם:
"במסגרת המפגשים של טוני עם קסטנדה, אמר לו קסטנדה שהשושלת הטולטקית ממשיכה על ידי חיבורים אנרגטיים, והדרך לעשות זאת היא על ידי מגע מיני, לכן הוא ביקש מהאישה-נגואל קרול טיגס לעשות זאת עם טוני, וזה אכן נעשה. קסטנדה הסביר לטוני שזה לא אקט מיני, אלא חיבור אנרגטי, ויש לשמור על הדבר בסוד.
בהמשך מספר טוני על ניצול לרעה של קסטנדה אנשים שהלכו אחריו והוא החליט לבסוף לבטל את היותו ממשיכו של הנגואל. מאז הוא לא ראה עוד את קסטנדה.
אני נוטה לחשוב שהוא כבר הלך דרך ארוכה מדי בשביל האפשרות לחזור בו."

אני רוצה להציע פרשנות אחרת לאקט המיני הזה:

השושלת של דון חואן מחוייבת להעניק אנרגיה לממרה את המוות. כל נגואל חדש תורם אנרגיה משלו, וזה קורה בשלב די מוקדם של החניכה. אני סבור שהעברת האנרגיה הזו נעשית באקט מיני, וככל הנראה זה תמיד כרוך בהולכת שולל מצד המורה.

להערכתי, הקטע שבו הנגואל חוליאן גורם לדון חואן החניך להיכנס למיטה עם אלמנה "שהוא מצא חן בעיניה" היה כנראה התרגיל במקרה של דון חואן. אצל קסטנדה, אני נוטה לחשוב שזה היה במלון עם קרול טיגס, האישה-נגואל [כמרומז ב"אמנות החלימה"], שלדעתי כבר הייתה מאוחדת עם הממרה את המוות.

נראה לי שגם במקרה של טוני קאראם, האישה-נגואל קרול טיגס הייתה בתפקיד הממרה את המוות, ובאקט זה שילם טוני את חובו.

.

אם אינני טועה, אין שום אמירה מפורשת בספרות שהעברת האנרגיה מהנגואלים הגברים לממרה את המוות נעשית באמצעות אקט מיני. על כן, הדברים כאן הם בגדר פרשנות.

האם העברת האנרגיה הזו היא שמעניקה לממרה את המוות את התואר "הדייר", וכתובת מגוריו היא השושלת?

************* 

אי אפשר לחמוק מתשלום החוב האנרגטי לממרה את המוות. אפילו המוות לא יעזור בכך.

הנגואלים משלמים בעצם על התחייבות והסכם שעשה הנגואל הראשון שפגש בממרה את המוות.

אבות אכלו בוסר....

המכשפים אינם מחוייבים להסכמים שעשו הוריהם הביולוגים, אבל מחוייבים להסכמים של הוריהם הרוחניים.

==================

15.11.22

עבור האדם הרגיל, הרעיון של הנעת נקודת המאסף הוא כמו רעיון הקריאה והכתיבה עבור הפרא [האנאלפבית]
========================================

הקטע הבא לקוח מ"מפגשים עם הנגואל":

שאלתי אותו [ארמנדו את קסטנדה] איזו מעשיוּת יש בנושא מעורפל כמו התנועה של נקודת המאסף.

הוא ענה שהתנועה [של נקודת המאסף] היא דבר מעורפל בשבילי כי אין לי כל שליטה רצונית על מצבי התודעה שלי. כדוגמא הוא ציין למידה של קריאה וכתיבה, משהו שעשוי להיראות מעורפל וחסר חשיבות לחלוטין לפֶּרֶא, אבל הפך לצורך חיוני לאדם המתורבת.

ודוגמה זו, הוא אמר, יכולה לתת רק מושג חיוור אודות כמה דחופה הופכת להיות השליטה בנקודת המאסף עבור המכשף.

רציתי לדעת כיצד זה ייתכן שנושא בעל חשיבות כזו יחמוק מעיניהם של הרוב העצום של בני האדם.

הוא ענה שתנועתה של נקודת המאסף היא משהו טבעי, ובו בזמן מתוחכם, כמו דיבור או חשיבה. אם לא מלמדים אותנו איך לעשות זאת, לעולם לא נעשה זאת.

(עמוד 186-187)

.

אני סבור שהאנלוגיה כאן אינה נגמרת בעירפול: בכך שהקריאה [כמו הנעת נקודת המאסף] היא בלתי מובנת ובלתי נחוצה, או בהמחשת החשיבות הרבה שיש להנעת נקודת המאסף [כחשיבות הקריאה והכתיבה לאדם המודרני], אלא שקריאה וכתיבה הן הנעת נקודת המאסף בזעיר אנפין.

כלומר, בהתייחס לתחילת הציטוט הנ"ל: הקריאה והכתיבה הן דרכים ממש לשינוי מצבי התודעה. אבל לבור [הפרא, האנאלפבית] הצופה מן הצד זה נראה כאילו אתה סתם מתבונן בכתמי צבע קטנים על דפים ומתעלם מהעולם שמסביב, כלומר מתעלם ממה שחשוב.

כדי שלא נישאר במסגרת המחשבה של האדם מן היישוב, הייתי מוסיף שהקורא טועם מהנעת נקודת המאסף אל המחוזות שאליהם לוקח אותו הספר, וההבדל שבינו לבין המכשף הוא שאין לו מספיק עוצמה כדי להעביר את כוליותו לאותם מחוזות, או בטרמינולוגיה המצויה בספרות שלנו: אין לו מספיק אנרגיה על מנת להתעורר בחלומותיו.

***************** 

מוסיקה

שיר של הפלייטרס משנות החמישים, בגירסה ג'אזית

מהשירים שליוו את ילדותי

גיצים של עשן בעיניך :)

כשליבך עולה בלהבות (מאהבה), אתה צריך להבין שעשן אז חודר לעיניך.

(אין עשן בלי אש)

בחרתי בשיר הזה בגלל שם הלהקה "צלבני הג'אז". אני קורא כרגע ספר על הטמפלרים וניסיון לחשיפת אוצרותיהם וסודותיהם: "הטמפלר האחרון".

אבל אנחנו עוסקים כאן בפענוח סודות הטולטקים :)

=================== 

16.11.22

בעולמו של המכשף אין אמת ושקר
============================

ולכן, בין היתר, אין צורך ב"בודקי עובדות עצמאיים" שיכריעו מהי האמת אליבא ד"הר של חרה".

ב"סיפורי עוצמה" ישנו פרק המרכז בתוכו, לדעתי, את כל הנוגע למושג "אמונה". שם הפרק "ההכרח להאמין". אני חושב שזהו אחד המקומות הבודדים בספרות שבו נידון המושג אמונה, וללא ספק זהו הריכוז הגדול ביותר של התיחסויות למושג זה.
יש שם אמירות כמו: הלוחם בוחר [במה] להאמין, הלוחם חייב להאמין, ללא אמונה מסוימת, אין ללוחם דבר, הלוחם מאמין מבלי להאמין... (בשליפה מהזיכרון).

הקטע הבא לקוח מ"מפגשים עם הנגואל". מהפרק "אני מאמין, כי אני רוצה בכך", ויש בו הבהרה של הרעיון: "להאמין מבלי להאמין".

.

"עם הזמן, המכשפים לומדים כי בעולם שאין בו עצמים מוצקים, אלא ישויות הזורמות בין מצבים שונים של מודעות, זה לא הגיוני לנסות להבדיל בין אמת לשקר.

"דון חואן אמר שהאמת היא כמו אבן הפינה של בניין, אדם הגיוני [sensible] לא ינסה להסיר אותה. כאשר אנו נכנעים להגדרות, האנרגיה שלנו מאבדת את הדינמיות שלה, או נעשית חסומה.

"הנטייה להיכנע להגדרות היא דבר שנכפה עלינו על ידי הדעת הזרה [המיינד הזר], ואנו צריכים לשים לזה סוף. ניסיון, כתחליף לקונצנזוס המבוסס על השכל, הוא מה שדון חואן כינה: "להאמין מבלי להאמין". עבור המכשפים זה מגדיר את מושג האימוּת לגמרי מחדש.

[...]

ברגע שהכּוּליוּת שלנו נמצאת ברשותנו, אנו נכנסים לתחום חדש של תשומת לב, שבו אין לנו עוד כל עניין במושגים, והדברים נעשים ברורים מעצמם.

[...]

"כל מי ששופט מכשף מנקודת מבט של היום-יום, ישפוט אותו כשַקְרָן חסר תקנה, כי העולמות של השנַים אינם עולים בקנה אחד. ואם המכשף ינסה להסביר דברים שאין להם הסבר, באמצעות מילים שהושאלו מנקודת המבט היומיומית, הוא יסתבך בהכרח בסתירות וייחשב לרמאי או למשוגע. משום כך אמרתי כי מנקודת המבט של העולם היומיומי, עולם הנגואל ​​הוא הונאה.
(עמוד 187 ואילך)

.

כלומר, המכשף יסיר את אבן הפינה וימוטט את כל המבנה, כלומר את העולם, ויעבור לעולם אחר, שבו האמת היא אחרת, לדוגמה: גרמניה ניצחה במלחמת העולם השניה [פנטזיה כזו יש בספר "ארץ אבות" של רוברט האריס], יהודה לא הסגיר את ישו לרומאים ולכן הוא לא נצלב, ישראל הפסידה במלחמת העצמאות, הבלוף של בורלא התגלה וכשהוא הגיע לקבל את הפרס ממנהלי המעבדה הקרויה ישראל....?    אלה דוגמאות להיסטוריה חלופית. בעולמנו הם לא אמיתיים, אבל עבור המכשף הם יכולים להיות אמיתיים. בטרמינולוגיה של ספרי קסטנדה: אלה עולמות [חלומות] שהמכשף יכול לחיות ולמות בהם.

אני רוצה לקשר את הדברים לקטע שבו קסטנדה מדבר בזעם (ככל שאני זוכר) על כך שהכנסייה הנוצרית, מתוך אינטרס של שליטה, השאירה אותנו בני האדם בבורותינו, הזינה אותנו בידע שקרי וכד. ודון חואן אומר בתגובה בכעס מלאכותי משהו כמו: החלאות האלה השאירו אותי בבורותי, וכך גם אותך.

על רקע הדברים בפוסט, אם היקום בנוי מתסריטים שונים, מהיסטוריות חלופיות, אז הכנסייה, או כל גורם שליט אחר, בעצם בוחר נרטיב מסויים, מטמיע אותו במוחות האנשים כאילו הייתה זו האמת היחידה, אבל זו דרכו של העולם. אין נרטיב שהוא אמיתי יותר מאחר. נרטיב נבחר כי הוא משרת את המפיצים אותו, משאיר אותם בעמדת שליטה. לכן, דון חואן אינו באמת כועס על הכנסייה הנוצרית.
למעשה, בסטייה לנושא אחר, אבל משיק: הוא אינו נוטר טינה לאף אחד, אפילו לא לחיילים המקסיקנים שהרגו את הוריו. למה?
לדעתי, כי הם בסך הכל דמויות בהצגה, המשחקות את התפקיד שלהן. אתה לא יכול לכעוס על הזאב שבלע את הסבתא של כיפה אדומה, כי זה התפקיד שלו בהצגה הזו (בגירסה הזו של הההצגה)  
 או בנוסח של דברי ישו על הצלב: (אלהים) סלח להם (לרומאים הצולבים אותי), כי הם אינם יודעים מה הם עושים.

=================== 

17.11.22

קווי דימיון אחדים בין התורה הטולטקית והתורה הנוצרית
==========================================

כפי הנראה (לי), ישנם קווי דימיון בין שתי תורות אלה. אציין אחדים שלכדו את תשומת לבי. הידע שלי בנצרות קרוב לאפס, כך שהנקודות שאציין הן אולי קצה קרחון.

- ישנן 4 בשורות [אוונגליונים] המתארות גירסאות חופפות חלקית של קורותיו של ישו. דון חואן מונה שלושה תחומי ידע, כשבכל אחד מהם ישנו מומחה: מודעות [חנארו], כוונה [סילביו מנואל], ייקוש [ויסנטה]. לדעתי הם חופפים את שלושת סוגי הקשב: ראשון, שני, שלישי. לדעתי הוא "שוכח" לציין שישנו תחום רביעי: הנגואל [דון חואן], ולכן זהו, על פי פרשנותי, קשב רביעי. אני סבור ש12 הספרים של קסטנדה מתארים ארבעה סוגי ידע, ואירועים שונים של חניכה השייכים להם. 12 הספרים מתחלקים היטב ל-4.
אם כן, 4 הבשורות בנצרות מקבילות ל-4 היסטוריות/אספקטים של חניכה.

- החזרה לחיים של ישו, צליבתו וקבורתו בגולגולתא שבירושלים רבתי, והופעתו בגליל שלושה ימים לאחר מכן מקבילה לקפיצתו של קסטנדה לתהום במדבר במקסיקו, והופעתו לאחר מכן במיטתו בביתו בלוס אנג'לס, שנמצא במרחק של יומיים נסיעה, לאחר.... כמה זמן מהקפיצה? [תשובה: 10 שעות. מופיע בפרק האחרון ב"צדו הפעיל של האינסוף"].
הרעיון שקסטנדה שחזר מהקפיצה לתהום אינו אותה אישיות שקפצה לתהום, כלומר האישיות שקפצה מתה, נאמר במפורש.

- אפרופו, קסטנדה עצמו נולד ב-25.12 הוא יום חג המולד, היום שבו, על פי האמונה הנוצרית, נולד ישו.

- המושג ללא רבב [impeccability] מובנו המילולי הוא "אי האפשרות לחטוא". כלומר, יש כאן רמז חזק לדת, כי המושג חטא הוא במקורו דתי. על פי האמונה ישו הקריב את עצמו ובכך לקח אתו את חטאי האנושות. רעיון דומה של נשיאת חטאים של אחרים ישנו ביהדות: השעיר לעזאזל, תיש שמעמיסים עליו את החטאים של עם ישראל ומשליכים אותו לתהום. העמסת החטאים על מישהו אחר ישנה לדעתי בתורה הטולטקית ברעיון יצירת ההעתק של עצמך, אותו הלוחם מוסר לנשר כתחליף לעצמו.

- בסוף "יקוש עם הכפיל", בעולם האחר, מראה האישה-נגואל קרול טיגס לטאישה טבעת ועליה עיטור שנראה כמו סמל נוצרי ‫‪monstrance‬‬, טבעת או סמל שיעזרו לטאישה לזכור שהן הכירו בעבר, כי אחרי החזרה לעולם הזיכרון הזה יימחק. (עמוד 421)

- האפיפיור של העולם האחר מוזכר בפרק הנ"ל.

- הדימיון שבין נזירים נוצרים ללוחמים טולטקים, מתואר על ידי לה-גורדה.

.

אלה הם כמה קווי דימיון בשליפה. אני משער שמי שמכיר את הנצרות יוכל למצוא קווי דימיון נוספים.

ברור שהתפיסה הטולטקית איננה המשך של הנצרות, וחלק מהחניכה מוקדש לניפוץ יסודות האמונה הנוצרית. אמירות רבות הן אמירות של כפירה בוטה, ולכן הן מזעזעות עבור החניכים והחניכות שגדלו על ברכי הנצרות. אנו זוכרים את ההשתנה של טאישה וקלרה בכנסיה כאמצעי לשחרור עצמן, באופן מודע או לא מודע, משליטתה בהן.

.

אם כן,
מה פשר היחס האמביוולנטי* לכאורה שיש לטולטקים אל הנצרות?

לנגואל פתרונים 

-------------------------------

* דוּ-עֶרכּי; שיש בו רגשות מנוגדים.

===================

18.11.22

אפרופו כניסה לתוך ספר
===================

את אחד הפוסטים האחרונים שלי שכותרתו הייתה:

עבור האדם הרגיל, הרעיון של הנעת נקודת המאסף הוא כמו רעיון הקריאה והכתיבה עבור הפרא [האנאלפבית]

סיימתי באמירה הבאה:

"הייתי מוסיף שהקורא טועם מהנעת נקודת המאסף אל המחוזות שאליהם לוקח אותו הספר, וההבדל שבינו לבין המכשף הוא שאין לו מספיק עוצמה כדי להעביר את כוליותו לאותם מחוזות, או בטרמינולוגיה המצויה בספרות שלנו: אין לו מספיק אנרגיה על מנת להתעורר בחלומותיו."

.

האמירה הזכירה לי סיפור משעשע מאד של וודי אלן "פרשת קוגלמס", שבו הגיבור, פרופסור קוגלמס, בעזרת מכונה (שלא כמו מכשף, באמצעות עוצמה אישית) נכנס לסיפור "מדאם בובארי" והופך למאהב שלה. פנטזיה מטורללת ומשעשעת ביותר, ולצורך הפוסט הזה טרחתי להינות מקריאתו שוב.

סיפור קצר ומאד מומלץ.

הסיפור כלול בספר המצוין שלו "חיסול חשבונות", אוסף של סיפורים קצרים, אבל הוא מופיע בעוד מקומות. לדוגמה כאן:

https://no666.wpcomstaging.com/.../%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7.../

אם כי לא נראה נוח לקריאה.

שני קטעים לטעימה

- "היא דיברה אנגלית רהוטה, כמו בתרגום של מהדורת הכיס."

- "לפני שקוגלמס עזב, הם התעלסו. "אלוהים אדירים, אני עושה את זה עם מאדאם בובארי!" לחש קוגלמס לעצמו. "אני, שנכשלתי במבוא לספרות."

*********** 

שבת שלום

=================== 

מוסיקה

סקסופוניסט מצרי

=================== 

19.11.22

פרק 15 של "להתעורר אל החלום"

קוראת יולי שרה.

קרבות הלוחם/ת בין כתלי האוניברסיטה

==============================

בעקבות פרק 15 של "להתעורר אל החלום" של פלורינדה דונר, שנשמע מעתה בעולם בעברית על גבי קולה "נעים הזמירות" של יולי שרה, אני רוצה להסב את תשומת הלב לנושא של רוח הלוחמים כפי שהיא אמורה לבוא לידי ביטוי בזירה האוניברסיטאית.
הקטע הבא לקוח מהפרק הנ"ל. ההדגשות הן כמובן שלי, לצורך הפוסט.

.

"זה לא מספיק לצטט עבודות במטרה לספק למאמר שלך את המהימנות החסרה בו."

הייתי המומה. כל שיכולתי לעשות היה להביט בו. "האם תהיה מוכן לעזור לי לכתוב את המאמר שלי?" שאלתי.

"לא, אינני יכול לעשות את זה," אמר ומבט חמור בעיניו. "זה משהו שאת חייבת לעשות בעצמך."

"אבל אני לא יכולה," מחיתי, "הרגע ציינת כמה רע כתוב המאמר. האמן לי, זה הכי טוב שלי."

"זה לא!" הוא סתר אותי בנחרצות ואחר כך הביט בי בהבעת תדהמה המהולה בחמימות ידידותית. "אני בטוח שהמרצים שלך יקבלו את המאמר ברגע שהוא יודפס בצורה מסודרת, אבל אני לא הייתי מקבל אותו. אין בו שום דבר מקורי."

הייתי המומה מדי בשביל לריב.

"את רק חוזרת במילותייך על דברים שקראת," המשיך השרת. "אני דורש שתסתמכי יותר על הדעות שלך, גם אם הן סותרות את מה שמצפים ממך."

"זוהי רק עבודת סיכום סמסטר," אמרתי בהתגוננות, "אני יודעת שהיא מצריכה עבודה נוספת, אבל עליי גם לְרַצוֹת את המרצים שלי. אם אני מסכימה עם הדעות המובעות בו, אין זה נוגע לעניין. אני צריכה להתקבל ללימודי תואר שני, וזה כרוך, בין השאר, בריצוי המרצים שלי."

"אם את רוצה לשאוב כוח מעולם המכשפים," אמר, "אינך יכולה עוד לעבוד תחת הנחות יסוד כאלה. מניעים כמוסים אינם מתקבלים בעולם הקסום הזה שלנו. אם את רוצה להיות סטודנטית לתואר שני, אז את חייבת להתנהג כלוחמת, לא כמו אישה שהוכשרה לְרַצוֹת. את יודעת, גם כאשר את מתנהגת מגעיל, כמו חיה, את מתאמצת לְרַצוֹת. אבל מעכשיו ואילך, בכל פעם שאת כותבת, מכיוון שלא אוּמַנְתּ לכתיבה, את בהחלט יכולה לאמץ רוח חדשה: את רוח הלוחמים."

"מה זאת אומרת רוח הלוחמים?" שאלתי, "האם אני צריכה להילחם במרצים שלי?"

"לא במרצים שלך," הוא אמר, "את צריכה להילחם בעצמי שלך, בכל צעד ושעל, ואת צריכה לעשות את זה בכזו מיומנות ובכזו חוכמה, כך שאף אחד לא יבחין במאבק שלך."

(עמודים 239-240)

.

מאבק הלוחמ/ת בזירה האוניברסיטאית זוכה לפירוט רב יותר בספר "יקוש עם הכפיל" של טאישה אבלאר. אני חושב שהמתואר בקטע הנ"ל מספרה של פלורינדה הוא חלק מתוך אסטרטגיה שלמה המפורטת יותר אצל טאישה.
המשוחח עם טאישה הוא דון חואן.

.

"איך אתה יודע על מה שהאנתרופולוגים עושים?" שאלתי.

"אריזונה מלאה באנתרופולוגים," הוא צחק. "במיוחד באזורי השבטים סביב טוּסוֹן. מישהו תמיד מנסה לגרום לפראייר עני לענות על שאלון עבור כמה דולרים. הם מסתובבים ויוצרים סכֶמוֹת של סיווגים בלי לדעת בכלל על מה הם מדברים."

"[אלה] בדיוק ההרגשות שלי," אמרתי. "אבל ניסיתי לספר את זה פעם לאחד הפרופסורים שלי, והוא האשים אותי שאני לא חומר מקצועי, ואחר כך העיף אותי ממשרדו."

"את צריכה ללמוד ליַקֵש את הפרופסורים שלך," המליץ דון חואן, "אחרת הם יבלעו אותך לארוחת הבוקר. הפרופסורים האלה חוגגים על סטודנטיות צעירות."

"איך אני יוקשת אותם?" שאלתי.

"התייחסי לאוניברסיטה כמו אל שדה ציד. אם את הולכת לשם כדי שיגלו אותך, או שיחבבו אותך, או כדי לטעון טענה, את תיפלי על הפנים שלך. אם הם יקלטו שאת מאתגרת אותם, הרודנים הקטנים יכריזו מלחמה, והם כמעט תמיד מנצחים."

"איך אוכל להתגבר עליהם?" שאלתי. "הם גברים, הם קטנוניים והם מחזיקים בעוצמה."

"את מסתובבת סביבם על רגלי חתול, ולעולם אינך מאפשרת להם לדעת את דעותייך או מה את חושבת. ליוקש מושלם אין דעות. הוא, או היא, מסתגלים לכל מצב במהירות ובאופן חלק כמו רוח. אם הם חושבים שהם דחקו אותך לפינה, את כבר נמצאת במקום אחר. תהיי חמקמקה, כזו שלא ניתן לסגור עליה, אבל עוצמתית במידה רבה ביותר."

"זה נשמע לי כמו סתירה," אמרתי.

בדיוק אז, משב רוח נוסף פרע את העלים שעל הקרקע. חופן גדול עף ישר אל חיקי. דון חואן צחק ואמר שאני הולכת להיות יוקשת מעולה, בתנאי שאתייחס לכל דבר בּהַבְלוּת מבוּקֶרֶת, ואהפוך את עצמי לאפס, כדי שאף אחד לא יוכל להשיג בי אחיזה.

(עמודים 184-185)

.

המאבק בפרופסורים, השליטים בממלכת האקדמיה, הוא לדעתי מאבק שיש לו שני פנים: הפן החיצוני הוא במרצים, והפן הפנימי הוא בעצמי שלך. הניסיון שלהם לאלף אותך לחשוב כמותם, לאשר את עמדותיהם, להקיא את דבריהם בעבודות ובמבחנים, וכו. יכול להצליח רק אם את/ה מוכן לשרת את העצמי שלך, כלומר לספק את הצורך שלך בהכרה חברתית, ולשם כך עליך, בין היתר, להשתיק (לדכא) את דעותיך (שהוא הדגש בקטע מספרה של פלורינדה). אבל הלוחם אינו מבקש את האישור בעיני הזולת (אשר קרוי בציבור "ביטחון עצמי"), אלא את הללא-רבב בעיני עצמו, והוא קורא לזה "ענווה".

===================