היום יש לנו גירסה של חוני המעגל.
===========================
חלק II
סיפורים של השושלות
באחת הפעמים, אכלנו ארוחה קלה במטבח של דוניה סילביה, ישבנו סביב שולחן העץ הכפרי ונהננו מלחם אגוזים טעים שהיא הכינה על פי מתכון שלה. שאלתי אותה אם היא יודעת איך החלה השושלת שלנו. היא עשתה תנועה מנומסת, כיסתה את פיה בידה והינהנה בראשה; היא השאירה את כוס ה-atole [משקה חם מסורתי במקסיקו. שם המשקה הוא בשפת הנהווטל] שלה על השולחן, ואז היא סיפרה סיפור מרתק, והסבירה שהאירוע שהיא מספרת התרחש בזמנים קדומים מאוד, הרבה לפני הכיבוש הספרדי.
היא הוסיפה שהאירועים הללו התרחשו לא מאד רחוק מהמקום בו גרנו כעת. היא אמרה שבכפר ההוא היה אינדיאני צעיר בשם אטלוק [Atloc]. מה שקרה הוא שביום של סערות עזות, Ehecatl, אל הרוחות, הרים אותו באוויר במשב חזק. היא אמרה שאחרי זה הוא נעלם, ואף אחד לא ידע איפה הוא נפל. הם חיפשו היטב את גופתו, אך לא מצאו אותו. כולם בעיר הסכימו שהוא מת; אולם, לאחר שנים של היעדרות, יום אחד חזר הצעיר.
הוא היה שונה; הוא נראה מאוד חזק ומפחיד. על פי הסיפור, הצעיר סיפר את שאירע לו; הוא אמר שהוא הרגיש כאילו ידו של Ehecatl אחזה בו, אבל זמן קצר לאחר מכן, הוא איבד כל זיכרון של האירוע.
כשהוא התעורר, הוא נוכח לדעת שהוא נמצא במקום זר; התייחסו אליו באופן קשה והוא כמעט מת; הוא אמר שבין ההזיות, הוא ראה כמה אנשים לא ידועים שטיפלו בו.
כאשר הוא יכול היה לדבר, הוא רצה לדעת היכן הוא נמצא ומי הם. הם אמרו לו בפשטות שהוא נפצע קשה ושהם מרפאים אותו. כשהיה לו מספיק כוח, הוא גילה שהרוח [wind] לקחה אותו רחוק מאוד מביתו.
הוא אמר שהיה זה רצון הגורל שהוא יפול דווקא על בקתה של מכשף נגואל שחיכה ליורש במשך שנים רבות. הוא ידע מיד שאותו צעיר נשלח אליו, ו[לכן]הוא לקח אותו להיות לו לשוליה.
דוניה סילביה סיפרה לנו שהנגואל Atloc היה מייסד השושלת [line] שלנו, ושהקודמים לו, המורים שלו, היו מסוג אחר של מכשפים, סוג שיש לו מעט מאוד קשר למה שאנחנו.
היא אמרה שאטלוק הפך למרפא הכפר שלו. בעזרת ישויות מהעולם האחר, הוא למד הכל על הצמחים ועל ריפוי חולים. הוא הפך כל כך שונה מקודמיו, שהחל מאז מסומנת התחלה חדשה.
התעניינתי מאוד בנושא הזה, לכן כשהייתה לי ההזדמנות, שאלתי את דון מלכור על אטלוק וכמה שושלות נוספות קיימות, ואם הוא מכיר באופן אישי כאלה.
"מספר השושלות הוא המספר שהכרחי שתהיינה." הוא ענה.
בהזדמנות אחרת, הוא הסביר שכפי שלכל משפחה יש את המוזרויות שלה, אותו דבר קורה עם קבוצות של מכשפים.
ביקשתי ממנו דוגמה, אבל הוא, בדרכו הרגילה, אמר שאגלה זאת בעצמי. חשבתי שהוא אמר זאת רק כדי להימנע מלענות על שאלתי; בכל אופן, הוא צדק, כי כמה שבועות לאחר מכן, הוזמנו לחגיגה בעיירה שכנה.
עם התקדמות הפעילויות [בחגיגה] אכלו המשתתפים את המטעמים המקומיים, ונהנו ממופעי השירה והריקוד. הילדים רצו יחפים בין האנשים כאילו היו שדונים [goblins] קטנים, כשהם ממלאים את האוויר בצרחותיהם ובצחוקם.
הכל התנהל בצורה מושלמת, עד שפתאום כוסו השמים בכמה ענני סערה גדולים כהים; רוח חזקה הרימה את הקנבסים [אריגים גסים] ומשכה כלפי מעלה את עיטורי הנייר הצבעוניים שהיו תלויים בחזית הכנסייה. התחיל לרדת גשם, וכולם מיהרו לחפש מחסה; הכל הצביע על כך שהחגיגה הסתיימה. אז אחד הזקנים הוריד את הכובע והלך לאמצע מגרש הכדורגל, לא רחוק מהמקום שבו היינו. הרוח שאגה בחוזקה, סחררה את שערו שהאפיר עם השנים, ומיד לאחר מכן הוא נשא את עיניו לשמים ועמד והביט בהם לרגע; אחר כך הוא פתח את זרועותיו לכל צד, ודיבר בקול, אבל מהמקום שבו הייתי, לא יכולתי לשמוע מה הוא אומר. אחר כך הסתכלתי איך הוא מתחיל לנשוף לעבר העננים, ופתאום השמים התבהרו, השמש יצאה, והפעילויות נמשכו כאילו לא קרה כלום.
הופתעתי והתפעלתי מהיכולת שלו. מיד ידעתי שהוא איש עוצמה, אז הלכתי לדבר איתו. הוא השתמש בנימוס המקסיקני המסורתי, הושיט את היד לברך אותי ואמר:
"אני Maximino Huerta. איך אוכל לשרת אותך?" ביליתי כמה שיותר זמן לצידו. נהיינו חברים; הוא אמר לי שאני יכול לקרוא לו מקס. הפצצתי אותו בשאלות. אמרתי שאני מעוניין לדעת את הפרוצדורה [הנוהל] להרחקת הגשם; הוא הסביר שמה שחשוב כשנושפים את עננים היא ה"כוונה" הקשורה [associated] אליה [אל הנשיפה, כנראה].
אהבתי לשוחח עם דון מקס; כשנפרדנו, הוא הזמין אותי לבקר אותו יום אחד בעיירה שלו. Los abuelos (הסבים והסבתות) [זקני השושלת של ארמנדו, כנראה] אמרו לי מאוחר יותר שדון מקס שייך לשושלת של אותם אנשים הידועים כ"Graniceros" [השולטים בברד, כנראה]. הם הוסיפו שבאותו יום הוא נתן לנו הדגמה יוצאת דופן כיצד הם מסוגלים לשלוט במזג האוויר.
כבר שמעתי משהו על הגרניסרוס ועל המיומנות שלהם; מספרים שהם עפים בין העננים, ושהם רוכבים על הברק עצמו, בעיצומן של הסערות.
במקסיקו יש סיפורים רבים שבהם אנשים מדברים על כך שהיו עדים ל"כדורי אש" המרחפים באוויר, בדרך כלל באיזור ההרים. אנשי העיירות מכנים אותם "מכשפות".
הגרניסרוס הם אלו השולטים ברוחות [winds], בגשם ובברד. למעשה, אומרים שכדי להשתייך לאחווה זו, חיוני שהברק עצמו יצביע עליך [בספרי קסטנדה מסופר שלכאורה הברק הצביע על נסטור ועל בניניו]. משום מה הרגשתי סקרנות גדולה לגביהם, אז יום אחד החלטתי לנסוע לבקר בעיר שלהם. דון מקס קיבל אותי כמו בן אבוד. כששוחחנו תוך כדי שתיית תה העשוי מעשבים שאותם הוא קטף מאחורי הבית, הערתי על כך שפעם אחת נפגעתי מברק. הוא צחק ואמר לי שהוא יודע את זה, כי הוא יכול לראות את הסימן שהאירוע הזה השאיר בגופי, והוסיף שאותו דבר קרה לו, והוא סיפר לי את הסיפור אודות הברק שנגע בו.
הוא סיפר שבאותו יום הוא הלך לעבוד בשדה התירס; כרגיל, הוא הביא איתו את החיות שלו למרעה. הוא סיפר שפתאום מזג האוויר התחלף, וברק המלווה ברעם [thunderbolt] נפל עליהם; בן רגע הברק פגע בשניים מהכבשים שלו, והותיר רבות אחרות פצועות. הוא אמר שהוא עצמו קיבל מכת חשמל כה חזקה שהוא איבד את הכרתו, וכשהוא התעורר, הוא ראה שהוא הושלך לתוך שלולית מים. הוא הסביר שמאז אותו יום, חייו השתנו לנצח.
במהלך השיחות שלנו שאלתי את דון מקס מהו סוד השליטה באקלים [במזג האוויר, כנראה]. הוא לא ענה לי; ללא הסבר נוסף, הוא לקח אותי למקום בהרים הסמוכים. הלכנו כמעט שעה. הנוף היה יפה; עצרנו באמצע שדה עם שמיים פתוחים.
מהעקבות שניתן היה לראות באדמה, נראה היה שבעבר מישהו שתל שם תירס. במקום ההוא, וללא כל הוראה אחרת, הוא אמר לי שעליי לזמן [summon] את הגשם. הוא השאיר אותי לבדי והלך להתיישב בקצה המגרש. לא ידעתי מה לעשות; ניסיתי לשווא; זה בטח היה משעשע, כי הוא צחק על הניסיונות שלי.
מלבד העובדה שלא היינו בעונת הגשמים, אותו היום, היה בהיר ויבש, ללא ענן אחד בשמיים. לאחר זמן מה של תנועות גוף מגושמות, כשאני מנסה ללא הצלחה לזמן את הגשם, ויתרתי. עשיתי כלפיו תנועה שביטאה את חוסר יכולתי, ודון מקס הגיע למקום בו עמדתי.
כדי לעזור [לי], הוא לימד אותי סוג של תפילה; הוא הסביר שהוא לא אמר לי אותה קודם לכן, כי הוא רצה לראות עד כמה אני מתחבר ל"mamatlali" או לרוח הטבע. הוא דחק בי לא להפסיק עד שיירד הגשם, "גם אם ייקח מאה שנים".
במשך זמן רב חזרתי על התפילה [invocation] שוב ושוב. לא הצלחתי לגרום לגשם, אבל, מה שכן, באזור שבו היינו החלו להופיע עננים בשמיים. הרגשתי עייף, מתוסכל ובמצב רוח רע. רטנתי בפניו שאני לא יכול לעשות את מה שהוא ביקש, כי זה בלתי אפשרי.
כשהוא שמע אותי אומר את זה, דון מקס הרים את זרועותיו בעוצמה רבה, ומיד האיר ברק את השמים באורו המסנוור, ופגע במרחק של לא יותר מעשרים מטרים משם, ממש לפנינו; השאגה [של הרעם, כנראה] הייתה כה חזקה, שמרוב פחד התכווצתי במקום שבו הייתי, שלפוחית השתן שלי השתחררה והשתנתי במכנסיי. האמנתי שאני עומד למות בו במקום.
פתאום, אני לא יודע מאיפה, התרוממו ענני סערה גדולים וכהים, והחל לרדת גשם. בהתחלה זה היה רק כמה טיפות, אבל אז נוצר שבר ענן שאילץ אותנו לרוץ ולחפש מחסה.
בגלל החוויה ההיא, הגוף שלי נעשה מפוחד; אפילו עד היום אני מפחד מסופות חשמליות. אבל, עליי להודות שמאז ואילך הרגשתי שבאיזושהו אופן הגוף שלי הטמיע את הידע, כי ממש לאחר מכן פיתחתי יכולת מוזרה של יכולת לחזות את מזג האוויר; זוהי תחושה מוזרה של היות מחובר אל הסביבה.
******
במקסיקו יש מגוון גדול של שושלות ידע, כל אחת עם המטרות שלה והמוזרויות שלה. במהלך השנים בהן הלכתי בנתיב הזה פגשתי מגוון גדול של נטיות [tendencies]; חלקן יוצרות קבוצות ידע, חולקות שושלת, בעוד שאחרות שונות לחלוטין. כישוף הוא דבר מאוד דינמי; קבוצות ואפילו שושלות צצות, בעוד שאחרות נעלמות.
זמן רב לפני שהוא ייסד את התרגילים להמונים, קרלוס אישר שמבנה האנרגיה שלו אינו מאפשר לו להקים קבוצות לוחמים. הוא אמר שאין לו מספיק אנרגיה לכך. אלה שהייתה להם הזדמנות להשתתף בשיחות שלו יכולים להעיד על כך שהוא מתח ביקורת גלויה על אותם אנשים שמתיימרים לארגן עבודה משותפת. הוא אמר שהקבוצות רק מחמירות [exacerbate] את החשיבות האישית שלהם.
עם זאת, בתחילת שנות התשעים, הוא החל ללמד את המעברים הקסומים בצורה גלויה יותר, ואז הוא התחיל לקרוא להם Tensegrity. כהסבר [לשם] הוא אמר שמדובר במונח אדריכלי, שמטרתו להשיג איזון בין מתח לריפיון, בו הגוף מתפקד ביעילות ובחסכון. בזמן הנוכחי, המתרגלים של אותה דיסציפלינה הם ממשיכיהם המודרניים של אותה שיטת ידע טולטקית קדומה.
עבור הטולטקים, הכרחי להבין שהם המתרגלים של כמה מהאמנויות המובילות לידע. באופן כללי, מספר החברים בקבוצות לוחמים שהולכות בדרכיהן של חלק מהדרכים המסורתיות קטן בהרבה; טנסגריטי, לעומת זאת, היא מקרה אחר. נכון לעכשיו, הארגון מורכב מאלפי מתרגלים, של מה שכמעט הפך לסוג של דת.
ישנן שושלות מכשפים מסורתיות שנמשכות [כבר] מאות שנים, ועדיין פועלות לחלוטין בדרכים של פעם, אבל זה לא אומר שיש להן יתרון על פני האחרות; מגרש המשחקים הוא מישורי. מצד שני, צצות כל כך הרבה נטיות חדשות, שאפילו אין להן עדיין שמות; בדברי הימים של המשפחות, היו מקרים רבים שבהם קבוצה התרחקה כל כך מהמסורת המקורית שלה, עד שהפכה לשושלת חדשה, זה בדיוק מה שקרה לאטלוק [Atloc].
זו הדרך, אם כן, שבה נוצרות שושלות חדשות. נראה שזהו גם המקרה של Tensegrity. קרלוס אמר שלנגואל יש סמכות, ושזוהי חובתו למצוא דרכים חדשות וטובות יותר להשיג את המטרה.
בקרב הזה הכל תקף; האמצעים אינם חשובים; מה שבאמת חשוב הוא שהם מצליחים להפעיל את החיבור עם הרוח, שבלעדיה אין שיטה או שושלת שהן כדאיות.
*****
=========================
המכשפות הטולטקיות הן בעלות שליטה ברוחות השמים, לכל אחת יש רוח, אחת מארבע רוחות השמים, שהיא בשליטתה.
ע"פי זכרוני, הנושא מתואר בעיקר ב"הטבעת השנייה של העוצמה" וב"להתעורר אל החלום".
איימי וואלאס מספרת שפלורינדה דונר אמרה לה שהיא יכולה לשלוט במזג האוויר, אבל איימי אומרת שהיא מעולם לא זכתה לראות הדגמה לכך. (עמוד 175)
======================
מוסיקה
======================
31.7.23
רשת קורי העכביש של העולם...... 9
============================
============================
מסוג הפרקים ששייכים לקטגוריה: "העולם לא היה מקום פחות טוב בלעדיהם" 
אחרי הפוסט אביא את הטקסט באנגלית, למעדיפים זאת.
סוגריים שאינם מרובעים שייכים לטקסט המקורי.
==============================
==============================
מבט סובייקטיבי [A Subjective Vision]
יש כאלה ההולכים בדרך של השושלת של הרקדנים המסורתיים הקדם-ספרדים [ששורשיהם קודמים לכיבוש הספרדי], הידועים בכינוי "Concheros" (לובשי קונכיות), בגלל הפעמונים הקשורים לקרסוליהם. הם אחווה בעלת מספר חברים רב; אנחנו יכולים למצוא אותם כמעט בכל מקום (במקסיקו); נראה שיש קבוצה [כזו] בכל עיירה. קל מאוד למצוא אותם; באופן כללי, הם נמצאים בחלקים הדתיים של העיירות, ובמרכזי הטקסים.
הם מאוד מפוצלים, ולכל קבוצה יכולות להיות תת-קבוצות בעלות מטרות ותכליות משלהן. למרות שבזמן הנוכחי יש קבוצות שמבצעות את הריקוד רק בשביל השעשוע או לשם ההתעמלות הפשוטה, עדיין ישנם ביניהם כמה שהם מכשפים מסורתיים אמיתיים, שעדיין הולכים בדרך זו.
המכשפים האלה הם שומרי הידע. בתנועות הריקוד שלהם ובביטויי השבח [praise, דברי הלל] הם מסתירים סודות רבים של עוצמה. היה לי המזל להכיר כמה מה"קברניטים" המקוריים, כך שיכולתי להבין את המסר שהמסורת של הרקדנים הוותיקים מביאה. קרלוס לא רק הכיר את רקדני ה-Zacatecas, אלא שבמשך תקופה מסוימת הוא היה בקשר עם קבוצות אחרות [או נוספות]. למי שמחפש ידע, זו יכולה להיות דלת פתוחה.
כפי שהסברתי בעבר, היה לי המזל להשתלב בשושלת בת אלף שנים של מכשפים-מרפאים הקרויים טיקיס [ticis], שהיא אחת משושלות הידע המסורתי העתיקות ביותר הידועות לנו, אבל, באופן מפתיע, היא גם אחת מהפחות-ידועות. היא ייחודית כי השושלת הזו לא רק מעריכה את אמנות הריפוי ואת הדרכים הטובות לחיות, אלא אנשיה גם מסורים לחלוטין לחיפוש אחר החירות. קבוצות המרפאים מחולקות למספר סוגים של התמחות; לדוגמא, יש את ה"hueseros" (המטפלים בעצמות), שכיום ידועים ככירופרקטורים, ה"sobadores" (המעסים) שכיום נקראים מעסים, וישנו גם הענף של אלה שיודעים את הסודות של הצמחים, שכיום ידועים כהרבליסטים [מומחים לצמחי ריפוי]. אחרים משתמשים באקופונקטורה [דיקור סיני] כדי לטפל בחולים, בעוד שיש גם כאלה שמרפאים באמצעות מעברים [של שימוש, כנראה] לאנרגיה נקייה.
יש לקחת בחשבון שבכל ענפי הידע תמיד נוכל למצוא את כל טווח הטיפוסים, ממכשפים שהם מאוד מחויבים לדרכם המסורתית, ועד לשרלטנים שמעוניינים רק ברווח. באותו אופן, קיימים גם בקרב המרפאים כאלה שעושים את עבודתם בצורה אלטרואיסטית, ללא כל עניין מלבד עזרה לנזקקים, בעוד שאחרים מעוניינים רק להרוויח כסף.
אפשר למצוא מכשפים להשכרה כמעט בכל מקום; הם קוסמים [charmers] מקצועיים שעושים עסק מהמתנות [המולדות] שלהם. באופן כללי, הסיכון שהם לוקחים הוא שהחמדנות תחסל אותם, ובגלל זה, הם יורדים מהפסים ומאבדים את דרכם.
אפשר למצוא אותם בשווקים, או בהודעות מסווגות בעיתונים, מציעים את שירותיהם. בין אלה, קשה למצוא מישהו שהוא [או היא] מסור/ה [dedicated] לרוח [the spirit]. רובם הם פטפטנים [windbags , שקי רוח] אשר מחקים את הטיפולים של המכשפים, אבל למעשה הם לא מסוגלים לרפא אף אחד, כי הם לא יודעים מה הם עושים. אנשים צריכים להיזהר שלא ללכת שולל על ידי אלה שרק מחפשים לטפל בכיסיהם.
עם זאת, ייתכן שבין המכשפים להשכרה ישנם כאלה השולטים באמנות ההתערבות [בחיי האנשים, כנראה] בעזרת רוחות [spirits]. טיפוסים אלו גורמים לכל מיני נזקים, כי ידוע שהרבה יותר קל לקלקל את הבריאות מאשר לרפא. על הפונים לעזרתם של סוג זה של מכשפים לדעת למה הם חושפים את עצמם.
ישנה גם האחווה Hikuri (Huichol, Wixarika), הידועה בשם ה"peyoteros" [המשתמשים בצמח הפיוטה, מסקליטו, כנראה], שגם היא התפצלה לקבוצות מגוונות בעלות תחומי עניין שונים. מועיל להיעזר רק באלה שאינם מנסים לעשות עסק מהצמח הקדוש הזה.
בנוסף, יש את temascaleros (מפעילי בקתות הזעה) שלהם יש מסורות וסיפורים משלהם; הם משתמשים בטיפולי אדים כדי להגיע לרמות מיוחדות של מודעות.
יש גם את ה-Voladores (מעופפי העמוד הקדוש) שהמוקד שלהם נמצא בעיירה Papantla, שב[מדינת]Veracruz [אחת מהמדינות המרכיבות את הפדרציה "מקסיקו"]. הם מקפידים על משמעת קפדנית מאוד. [המעופפים האלה מוזכרים בספר של איימי וואלאס]
"בחיפוש אחר ידע, מה שחשוב הוא הנטייה [disposition] והענווה שאיתם ניגשים אליו. כדי להיות בעל סיכוי כלשהו להצליח, על השואף [לידע] [aspirant] להפוך את עצמו לנגיש, ולזמן [summon] סבלנות רבה, עד שתתגלה הרוח".
בפולקלור המקסיקני העממי, גם אם אנשים נמנעים מלדבר על הנושא, כולם יודעים על קיומם של נגואלים. אם תשאלו את האנשים הפשוטים, הם יגידו שהם מכשפים היכולים להפוך לבעלי חיים, ושאולי יש להם ברית עם השטן. הסיפור הקלאסי שמסתובב בין האנשים, במיוחד בעיירות קטנות, מספר על חיות איומות שמגיחות במהלך הלילה לבצע דברים רעים. הם מספרים על מקרים שבהם חיה כלשהי נהרגה על ידי התושבים, ולמחרת, מה שמצאו במקומה היה אדם מת עירום.
גם בין הנגואלים ישנם כמה סוגים של מכשפים, לכל אחד מטרות משלו. ידועים מקרים שבהם הם פשוט הולכים לפי המסורת שהם ירשו מאבותיהם; הם סובלים משינויי הצורה שלהם, כמעט כאילו מדובר במחלה תורשתית או בקללה, והם ממשיכים בדרך זו מתוך אינרציה [כח ההתמדה, הרגל]. הם איבדו את הידע אודות כיצד ולשם מה הם עושים את מה שהם עושים.
ישנם אחרים המכונים "diableros". חלקם חריגים [aberrant] לחלוטין; יש להם את היכולת לשנות את צורתם ולהיות לבעלי חיים, אבל הם עושים זאת למטרות שפלות [sordid] עוד יותר, כי עד היום יש כאלה המוצצים את עטרות ראשיהם של ילדים שזה עתה נולדו, ושותים דם של בני אדם וחיות, כדי להגיע אל מטרותיהם האפילות. אלה הם מה שאנשים מכנים לעתים קרובות chupacabras; אפילו מכשפים אחרים חוששים מהם.
באותה מידה ישנו מספר גדול של קבוצות אזוטריות ההולכות בדרכן של שושלות מזרחיות שונות. גם אם חלק מאלה שומרות על סודות של עוצמה, אין להן הרבה קשר למסורת המקסיקנית.
יש עוד מגוון של קבוצות שרק שמעתי עליהן, כמו ה-Sorens. אומרים שהמכשפים האלה חיים באיזור הרי הבאקטטה [Bacatete] בסונורה, ושהרבה מבלבלים ביניהם לבין הסורמים [Surems], שהם ישויות לא אורגניות של העולם האחר, שחיות גם הן באותם הרים. מספרים שהם ישויות מאוד מסוכנות [ה-Surems מוזכרים בספרה של פלורינדה דונר: "להתעורר אל החלום"]. [קבוצות] אחרות הן קבוצות מצפון מקסיקו ומדרום ארצות הברית העוסקות בפולחן של התאו [Buffalo] הלבן הגדול: בין הטקסים שלהן ישנו הנוהג לתלות אדם באמצעות ווים בחזה בלבד. הם אומרים שעם הטכניקה הזו, הם מסוגלים לקבל חזיונות. [טקס כזה מוזכר ב"צדו הפעיל של האינסוף" בהקשר לביל האנתרופולוג]
קבוצות של מחפשים אחר המופשט נדירות, ומתוכן, המתמקדים בחיפוש אחר החירות הן מעטות עוד יותר. נדרשים הרבה מאמץ והתמסרות כדי להגיע לבהירות התכלית; רק אלה יכולים לספק ללוחם את האמון הדרוש להמשיך ללכת בקו ישר. הבהירות מושגת רק על ידי דעת [mind] מפוכחת [sober], על ידי שימוש הולם במשאבים הזמינים, ו[על ידי]שימוש בכל המידע האפשרי, על מנת, כפי שאמר קרלוס, "להתאהב בידע" [fall in love with knowledge]. [הנוסח בספרי חבורתקסטנדה: "לנהל רומן עם הידע"].
הוא אמר שרק המחשבה על המוות יכולה לתת לנו את הכוח הדרוש לפעול. לפיכך, באמצעות פיכחון, בהירות [clarity], ומודעות למוות שלנו הממתין, הלוחם מתווה את האסטרטגיה שלו. זה לא נוח לצלוח את החיים בלי אסטרטגיה מוגדרת. [אחרת,] הדבר הסביר ביותר הוא שזה יוביל רק לאסון.
בחלק מהמקרים, כאשר החניך מגיע אל המטרה בכוחות עצמו [או בעצמו, כלומר השיג את המטרה], הוא יכול להפוך למנהיג של קבוצה חדשה, או לציפור בודדה, הם נקראים כך משום שהם מסוג המכשפים שיוצאים לבדם אל האינסוף. יש האומרים שהלוחמים האלה לא התגברו על בעיית החשיבות האישית, בעוד שאחרים חושבים שהם לוחמים עילאיים שחרגו מהאנושי, ושהם אינם זקוקים לשום הכרה [חברתית, כנראה] או לסיוע [מאחרים].
עבור רבים מאינספור קבוצות ההרפתקנים שמעיזות לצאת למסע הסופי יחדיו, הדרך שבה הקבוצות שלהם מתעצבות [ליחידה אחת] [conformed] היא עניין משני. "בעולם שהוא כלא, כמו זה שבו אנו חיים, כל כוונה לבריחה תקפה".
עם הנטייה הנכונה ו[עם מספיק]זמן, יתכן מאוד שכל מי שינסה יוכל למצוא את מקומו [בשושלת ודרך?], "כי כפי שתמיד יש לנו קרקע להניח עליה את רגלינו, ושמים מעל ראשינו, כך לרוח יש [תמיד] תוכנית מיוחדת לכל אחד מאיתנו".
לילידים האינדיאנים יש מסורות של אלפי שנים של חיפושים, שבהם הם ניסו את הקפיצה אל החירות בכל הדרכים שניתן להעלות על הדעת; המוצלחת ביותר היתה להקים קבוצות לוחמים על פי מבנה הפירמידה. הם מספרים שהראשונים החלו לראות אנרגיה ולתקשר עם העולם הלא-אורגני על ידי בליעת צמחי עוצמה. אחר כך, כדי להמשיך בחקירה, הם ארגנו קבוצות לוחמים לפי דפוסי האנרגיה שראו.
באחת מהרצאותיו, שעסקה באמונה, אמר לנו דון מלכור, "כשקבוצה של משתפי פעולה מסורים מאחדת את כוחותיהם בדייקנות [faithfully] בצירוף כוונה בלתי גמישה, הכל הופך לאפשרי."
"מי נבחר להיות חלק מקבוצת לוחמים איננה החלטה אנושית; זו זכותה הייחודית של העוצמה עצמה". לשם כך, לוחמים מחפשים בלהיטות אחר סימנים, כי הם יודעים שכאשר מנסים להקים את החבורה, הרוח שולחת את הסימנים הדרושים כדי לבצע את הצעד הבא וכן הלאה.
הסיבה לכך שכל כך הרבה קבוצות נכשלות היא כי הן לא מצייתות לסימנים. לפיכך, קרלוס צדק כשהוא אמר שחשיבות אישית הופכת יצירה מסוג זה לבלתי אפשרית [untenable].
============ סוף ===========
בהמשך הבוקר אביא לינק ל-77 העמודים הראשונים של הספר, שנמצאים בידי.
כמובטח, להלן הקובץ המכיל את 77 העמודים הראשונים של הספר באנגלית. הפרק שבפוסט זה מתחיל בעמוד 47 של הקובץ (עמוד 50 של הספר)
===============================
1.8.23
רשת קורי העכביש של העולם...... 10
============================
============================
הפרק היום ארוך יחסית, אבל זה רץ 
============================
מלחמת המכשפים
כשערכתי הגהה לרשימות שלי, מצאתי כמה ביאורים שבהם דיבר קרלוס על לה קטלינה. הוא טען שמכשפים נמצאים במצב מתמיד של מלחמה, במיוחד עם מכשפים של שבטים [clans] אחרים, ואמר: "דון חואן השתמש באויב שלו, המכשפה קטלינה, כדי לעזור לי ללמוד את רזי הכישוף".
היו לי ספקות לגבי כמה אמיתי יכול היה להיות הקרב שהוא תיאר בספרו; הוא בטח קרא את מחשבותיי, או שאולי פניי הראו איזו הבעה עדינה של חוסר אמון, כי, תוך שהוא מביט ישירות לתוך עיניי, הוא אישר שוב שהעימות שהמורה שלו חשף אותו אליו היה אמיתי מאוד, וש"הזַיַן הזקן" [the old fucker] כמעט הביא למותו. הוא הוסיף שלדון חואן היה ריב אמיתי עם האישה ההיא, וששניהם תקפו זה את זה.
באותו הזמן לא ידעתי איך להתייחס למידע הזה; לחשוב שמכשף מדהים כמו דון חואן היה מעורב בקרבות קטנוניים היהמשהו בלתי מתקבל על הדעת. לא הייתי בטוח שהבנתי נכון את ההשלכות של מה שהוא אמר לי. רק זמן רב לאחר מכן, אחרי שהכרתי את ה-abuelos (הסבים והסבתות) התחילו השיחות ההן להיות הגיוניות עבורי.
בהתחלה, ההרגשה הייתה כאילו חיי הם פאזל, עם שברי מידע הפזורים בכל מקום. ראיתי אותם כך, כי לאט לאט הצטברו החלקים, והמושגים הלכו והתבהרו. עניין המלחמה בין המכשפים הוא דוגמה לכך. בלילה, לאחר סיום המטלות היומיומיות, היה זה הנוהג שלנו להתאסף ליד האש ולשוחח, או בפנים במטבח, או בקרבת המדורה מאחורי הבית. נוכחתי לדעתשבאופן כללי אנשים מודרניים כבר אינם מדברים; הם בקושי חולקים את החוויות שלהם. כיום, למרות שמשפחה מתגוררת באותו בית, הם נפרדים. כולם יושבים כאילו הם מהופנטים מול הטלוויזיה, והדברים היחידים שהם מציעים הןהערות טריוויאליות, או גרוע מכך. כשכל אחד לבדו מול המסכים [screens] שלו, למרות שהם עדיין חיים ביחד, הם כמעט זרים האחד לשני. הלוואי והאדם המודרני יכבה את הטלוויזיה ויהיה שוב יחדיו בּחבֵרוּת אמיתית סביב המדורה.
באותם מפגשים היינו שרים, דקלמנו שירים ודיברנו כמעט על כל נושא. כל אירוע סיפק סיבה להערות, כי הוא עזר לנו לזכור משהו מעניין שהם, או איזה אב קדמון רחוק, חוו. למעשה, אפשר לומר שהסיפורים שסופרו לאור הלהבות היו הרפרטואר התרבותי של השושלת שלנו.
השיחות הקלילות היו תמיד לא פורמליות, ללא דיבור על פי תור או בנחמדות; הכל קרה בצורה הכי טבעית; מי שרצה יכול היה להגיב על משהו או לספר איזה סיפור, אם כי באופן כללי, זה תמיד היה קשור לנושא שבו עסקנו.
זה היה באחת הפגישות האלה כששמעתי אותם בפעם הראשונה מזכירים את מלחמת המכשפים. עם הזמן שמתי לב שמדי פעם הם מתייחסים לנושא, אבל תמיד ברמיזה [allusion] או כהערה בהקשר לנושא אחר. עם זאת, הערות קצרות אלה הספיקו כדי לעורר את סקרנותי; דגדג לי הרצון לשאול, אבל חינוך טוב מונע מאיתנו להפריע במהלך השיחה, אז המשכתי לדחות את החקירה של הנושא הזה לרגע נוח יותר בזמן אחר; אבל תמיד משהו אחר היה צץ, ובסופו של דבר הייתי מסיט את תשומת לבי; משום מה, ההזדמנות הנכונה לשאול מעולם לא הופיעה. אז במשך זמן רב הנמכתי את הנושא הזה לתחום המטאפורות.
כשניסיתי סוף סוף לשאול את דוניה סילביה, היא פקחה את עיניה לרווחה והניחה את האצבע המורה על שפתיה, בכך היא רמזה לי שאנחנו לא מדברים על הנושא הזה. קיבלתי את זה בלי לשאול שאלות, אבל זה כמובן הזיןאת להבות הסקרנות שלי עוד יותר. באותה תקופה שיערתי שכיוון שלא הכרתי לגמרי את המנהגים ואת הביטויים המקומיים שלהם, זה בסדר לקשר את המושגים והביטויים שלהם לאלה שכבר הכרתי במסגרת הקשר שלי עם קרלוס. אז העניין הזה נשאר במחשבתי כרעש רקע בלבד, בלי שידעתי מה באמת לחשוב בנוגע לזה.
מדי פעם שמעתי אותם מציינים משהו אודות מלחמת המכשפים, או כפי שהם קראו לה, פשוט "המלחמה". בהרהורים שלי האמנתי שאולי הם מתייחסים לדרכו של הלוחם, אבל לאט לאט חיברתי את הראיות ונוכחתי לדעת שהם מתכוונים למלחמה אמיתית שבה ישנם הרוגים ופצועים.
בכמה הזדמנויות ביקשתי מדון מלכור שיבהיר את העניין, אך הוא נמנע מלתת לי תשובה ישירה. הוא רק הניד בראשו וצחק בצורה מוזרה, כאילו הוא מסתיר משהו. זה עודד אותי להמשיך ולחקור; ציפיתי שיום אחד אמצא אותו במצב רוח טוב מספיק כדי לספר לי על מה מדובר. אבל, למרות התעקשותי, ההערה היחידה שהצלחתי להוציא ממנו הייתה שעלי לשים לב לסיפורים שסופרו, ושכך אוכל למצוא את התשובות בעצמי. הוא צדק בכך, כי על ידי שהאזנתי להם, יכולתי לגבש מושג אודות מה באמת קרה. כשהופיעה הזדמנות טובה, פניתי אל דון מלכור בשאלה ישירה: "ומדוע הם נמצאים במלחמה?"
"כי זהו המצב", אמר בזמן שהוא הזמין אותי באמצעות סימן להתיישב על כמה סלעים סמוכים.
"המלחמה הזו נמשכת כבר מאות שנים; בשלב זה, אף אחד אפילו לא זוכר או מתעניין בשאלה איך היא התחילה. הנושא כל כך קדום, שהוא הפך למסורת".
כשהוא ראה את הבעת הספקנות שלי, הוא המשיך: "אבל אל תיתן לעצמך ללכת שולל, כי זה לא הופך את זה לפחות אמיתי".
בהזכירו את מיטיבו, המרפא Jonas Xinan'catl, הוא אמר שהמלחמה הייתה מועילה כדי לשמור עליהם חדים [sharp]; זה עזר להם להישאר ערים: "הידיעה שאנחנו נמצאים במלחמה ושבכל רגע אנו עלולים להיות מותקפים עוזרת לנו להישאר קשובים [attentive]".
בתשובה לשאלה נוספת ששאלתי הוא ענה שהקרב האחרון שגרם לכמה מקרי מוות התרחש לפני זמן רב. "אני חושב שזה היה לפני יותר מעשר שנים", אמר עם חיוך מוזר על שפתיו.
בהזדמנות אחרת הוא עצמו סיפר לי שהוא שרד עימות עם ה"נכה", מנהיג קבוצת האויב. הוא אמר שהם ארגנו קרב בין אנשי שתי הקבוצות, תוך שימוש רק ב-macuahuitl, נשק קדם-היספני פַּר-אקסלנס שמורכב ממקל עם קצוות חדים של אובסידיאן [זכוכית געשית], הקשורים לאורכו, כך שאם אתה נותן למישהו מכה עם זה, זה יכול לפגוע מאד באויב; אבל הם אומרים שהמכה הראשונה רק לעתים רחוקות הורגת.
במילותיו: "עם זאת, במהלך הקרב, אחד מהם שלף את המצ'טה שלו והרג את אחד משותפינו. כתוצאה מכך, האחרים הגיבו בחטיפת מצ'טות משלהם, וחיסלו שניים מהם, ועוד כמה נשלחו לבית החולים עם פצעים חמורים. אני עצמי נפגעתי בכתף שמאל".
הוא פתח את חולצתו והראה לי צלקת של כעשרים סנטימטר על פלג גופו השרירי.
"אבל אחרי שקיבלתי את זה, החזרתי טובה עם ריבית, וזו הסיבה שהם קוראים לו "נכֶה". בזכותי הבן זונה הזה הולך בצליעה", אמר בחיוך רחב.
"עכשיו, מכיוון שאתה הולך איתנו," הוא המשיך, "גם אתה במלחמה איתם; הם כבר התענגו על הדם שלך, בפעם ההיא כשהיכו אותך והשאירו אותך על סף המוות, אז תיזהר כי זה אמיתי ." [תהיית המתרגם: אבל אז הוא עדיין לא הצטרף לקבוצה ההיא, ואפילו לא ידע על קיומה]
כשהוא ראה את ההבעה המבולבלת, אפילו המפקפקת שלי, הוא אמר: "מה? אל תגיד לי שחשבת שלהיות לוחם זה רק תרגיל אינטלקטואלי? אם כן, אתה כבר דפוק! כאן זה ממשי: או שאתה הורג או שאתה נהרג."
אזהרותיו זעזעו אותי; הן הוציאו ממני סוג של פחד שמעולם לא הכרתי קודם. נעשיתי יותר חושש והרבה יותר קשוב למה שמתרחש בסביבתי, אבל איכשהו, עדיין סירבתי להאמין שיש סכנה ממשית; עם זאת, עם הזמן אספתי מספיק הוכחות לכך שאכן "עיניים נסתרות" צופות בי מרחוק.
הפעם הראשונה שהייתי מודע למה שקורה הייתה כשהייתי צריך ללכת לבדי בשליחות לשוק בעיר. זה היה באמצע אחר הצהריים, אבל השמיים היו כבדים, עם ענני סערה גדולים ואפלים, ונראה היה כאילו כמעט לילה. כשהגעתי לשם יכולתי להרגיש את המבטים התוקפניים של קבוצת איכרים ששתו pulque בצד השני של הרחוב. לא הקדשתי להם יותר מדי תשומת לב; הלכתי לסידורים שלי, ואז יצאתי לרחוב. אז שמתי לב שהם עוקבים אחרי. ראיתי ששניים מהם התנתקו מהקבוצה מתוך כוונה ברורה לחצות את דרכי לפניי, ונזכרתי בסיפורים ששמעתי, והתמלאתי בהלה. הרגשתי קשר בבטן; הייתי בטוח שהם רוצים להרוג אותי. הלב שלי דפק. אף על פי כן, המשכתי ללכת כאילו כלום לא קורה; אבל, כשפניתי בפינה, התחלתי לרוץ הכי מהר שיכולתי, ונכנסתי לסמטה צרה שהובילה חזרה לרחוב הראשי. ידעתי שאלו שרדפו אחריי נמצאים ממש מאחורי, אבל יחד עם זאת, הייתי מודע לכך שאני עומד להיתקל בשניים האחרים שנפרדו מהקבוצה. לא ידעתי מה לעשות כשלפתע, הייתה לי תחושה מוזרה שקשה לתארה, שמיעה ראייתית [seeing hearing], כשהתוקפים התקרבו, ועוד לפני שהגיעו לסמטה, בצורה כמעט אינסטינקטיבית, הגוף שלי זכר את ההנחיות שקיבלתי. אז הסתתרתי ליד שער אבן, כרעתי כאילו אני עושה את צרכיי, הנחתי את המרפקים על הברכיים והרמתי את אגרופיי, וכך כיסיתי את פניי בזרועותיי. הגברים חלפו בלי להסתכל עליי. ראיתי איך שתי הקבוצות חברו זו לזו בהמשך הדרך, לא רחוק משם, ושמעתי איך הם הביעו את תמיהתם על שאיבדו אותי. הם דיברו לרגע, ואחר כך הלכו משם.
כך איבדתי אותם, אבל מאז אותו יום, לא הלכתי שוב ברישול כפי שנהגתי לעשות קודם. זה מדהים איך הגוף מגיב כשהוא מתמודד עם איום המוות; פתאום הכל מקבל משמעות.
המשכתי להשתתף [בפעילויות] ולמלא את המשימות שלי; אולם רק לאחר שהתקבלתי באופן מלא בין הלוחמים, העניין התגלה לי לחלוטין. הם כללו אותי ב"טיולי ההליכה" שלהם, בהם הלכנו חמושים, כדי, כפי שהם אמרו, "לעקוב [stalk, לייקש] אחרי הטרף", שפירושו, יציאה לצורך ריגול אחרי הקבוצה היריבה.
למרבה המזל, שום דבר חמור נוסף לא קרה. ההתכתשות האחרונה שהייתה לנו אירעה מזה זמן מה; זה קרה במסיבה דתית בעיירה בדרום מקסיקו, שם נתקלנו בכמה מחברי הקבוצה היריבה, וצללנו לתוך תיגרה שהפכה פתוחה לכולם. למרות שזה גרם לפציעות מסוימות, לא היו הרוגים.
באותו יום, כפי שקרה, יצאנו לטייל בכיכר של אותה עיירה מסורתית השוכנת בהרים, כשלפתע פגשנו את העלמהלולה וחברותיה, שהיו חניכות של הנכה. כשהיא ראתה אותנו, היא ניסתה להשתמש בכישוף נגדנו, אבל אחת הלוחמות שלנו לקחה מוט ברזל מאוהל מכירה ושברה לה את הגולגולת. מאוחר יותר גיליתי שהפצע דרש יותר מעשרים תפרים. שאר האנשים בחבורה שלנו, הסתפקנו בכמה אגרופים ועיניים שחורות.
לאחר מכן, היו מצדם כמה ניסיונות נגדנו, אבל תמיד הצלחנו להביס אותם, למרות שלפעמים שילמנו מחיר יקר. אז המלחמה נמשכת, וכולנו חיים תמיד במצב של רוגע מתוח. למעשה, כבר שכחתי איך זה לחיות בדרך אחרת. אחרי כל השנים האלה שחיינו עם המרפאים, למדנו שעבור המכשף, המצב הנורמלי הוא להיות ערני כל הזמן. על ידי הכרה בעובדה שאנו במלחמה, אנו מסוגלים להשמיד את הגרוע מכל האויבים: את האגו שמונע מאיתנו לראות בבהירות את המסרים של הרוח.
התמודדות עם אויבים חיצוניים היא דבר אחד, אבל דו קיום עם קבוצת חניכים הוא אתגר לכל המשתתפים. עימותים בין הגורמים השונים הם בלתי נמנעים. לפעמים פורצים ריבים אמיתיים שבסופו של דבר משאירים אנשים פצועים, במובנים רבים. אולם, בסופו של דבר, הנגואל ומטרת החירות תמיד מנצחים.
היו אלה האבואלוס (הסבים והסבתות) שעודדו את החניכים להתנהגות כזו, כאשר הם יצרו את המשחק של "תקוף את האידיוט". זה היה תעלול חביב שכַּלל הטרדה, אפילו תקיפה פיזית, של כל חבר בקבוצה שהוסחה תשומת לבו, או שהוא לא היה מסונכרן. הם היו מכים אותו במקל, או שופכים עליו דלי מים קרים, או כל מעשה אכזרי אחר שעלה בדעתם.
בהתחלה התייחסתי לנוהג הזה כאל חדירה למרחב האישי שלי, אבל עם הזמן נאלצתי להודות שהשימוש באסטרטגיה הזו יצר את האווירה המתאימה לעזור זה לזה להישאר ערניים, עם היתרון הנוסף, שהוא עוזר ללטש את החספוס [roughness] של האגו. אפשר להשוות את ההתקפות הללו שבין חברים לדרך לקרבות ידידותיים בין חתולים, ששומרים עליהם בכושר. זה נכון מאוד שלפעמים אנחנו לומדים רק ממכות, אבל זה נובע מההתנגדות של האגו, וכמו שהמורה שלנו תמיד אמר/ה, "זה כלום לעומת מה שמחכה לנו שם בחוץ!"
"רק כשאנחנו זוכים להצצה באינסופי, אנחנו נוכחים לדעת שכל העניינים האנושיים אינם רלוונטיים. אם האגו אינו יכול להתמודד עם עניינים ארציים, בטוח שהוא לא יוכל להתייצב נוכח הלא ידוע המבעית שמחכה לנו ."
מסיבה זו, הדבר היחיד שבאמת חשוב בחייו של הלוחם הוא להיות ללא רבב, ואין דבר טוב יותר מאשר להיות באופן קבוע תחת איום מוות כדי להשיג זאת.
אני זוכר כמה הייתי בהלם בפעם הראשונה שגיליתי שהאבואלוס (הסבים והסבתות) של שתי הקבוצות [היריבות] זממו בינם לבין עצמם "לעזור לחדשים". ה"עזרה" הייתה בדרך כלל איזה קרב נורא או משהו גרוע יותר. זה בדיוק מה שקרה לי ביום שבו הם תקפו אותי. באותו זמן, האמנתי שהפגישה שלי עם הביריונים ההם בגבעות הייתה רק צירוף מקרים, אבל היום אני יודע שזו הייתה מלכודת שהוכנה על ידם כדי לתפוס אותי.
לכן, באופן מסוים, באמצעות העימותים שלנו, אנחנו נותנים המשכיות למסורת של הטקס "מלחמות הפרחים" שירשנו מאבותינו; עם זאת, אין מקום לטעות, כי גם כאשר יש הסכמה בין הלוחמים, הסכנה היא אמיתית, והמוות ניצב מולנו בכל עיקול של הדרך. במקרה שלי, אלמלא הטיפול שקיבלתי מהמורה שלי, אני בטוח שלא הייתי שורד.
כבר שמעתי סיפורים שלעולם הנגואל אפשר להיכנס רק אם את/ה כבר מת. בהתחלה לקחתי את זה כמשהו סמלי, אבל ממה שראיתי ומהסיפורים ששמעתי, זה בהחלט כך, משום שלכל אחד מהלוחמים שאני מכיר יש סיפורים דומים לאלה של מרגריטו, שהוא אחד החברים [לדרך] שלי. עבורו הכניסה לעולמו של הנגואל היתה מוות אמיתי.
לאחר שהוא נדחף מצוק, הוא פּוּנַה לבית חולים עם פצעים קשים, ומשם נלקח ישירות למחסן הגופות, כי כבר לא היה מה לעשות עבורו. בחדר המתים חתם הרופא על תעודת הפטירה שלו.
כמקובל, מיהרו הקרובים לארגן את הלוויתו, אך הם סיפרו כי במהלך ההלוויה הגיע זקן מוזר. הוא ניגש אל הגופה, ולחש לה כמה מילים, ואז עזב בלי לומר מילה. הם מספרים שהמנוח התיישב לפתע בארון המתים והחל לדבר, וגרם לכולם פחד מוות, ובאותו יום הוא עזב עם הנגואל, ולא חזר.
לגבי עוד שותף שלי, הוא הובא כשהוא מדמם לפגוש את האבואלוס (הסבא והסבתא) לאחר שהוא נדקר בחזה מסכין. הוא שרד רק בזכות הטיפול של המרפאים. ועוד אחד הובא עם מחלה שגרמה לו להיות יותר מת מאשר חי. האבואלוס (הסבים והסבתות) היו מאוד קפדניים איתו; הם אמרו שאם הוא לא ימלא אחרי כל פסיק בהוראות שלהם, הוא ימות. אז לכל אחד מאיתנו יש את הסיפורים שלו; מה שלעולם לא ישתנה היא העובדה שכולנו הולכים ומתים [dying] מהרגע שאנחנו מגיעים. מאז שהצטרפתי אליהם, ראיתי רבים באים והולכים; חלק אמרו שהם מתעניינים בידע של המרפאים, אבל עד מהרה המציאות נכנסה לפעולה.
במשך זמן מה, דוניה סילביה אפילו הציעה שיעורי עשבולוגיה בסופי השבוע; עם זאת, בסופו של דבר, ראינו שלכולם יש התחייבויות אחרות. חלקם נאלצו לטפל בעסקיהם, אחרים במשפחותיהם, במאהבים שלהם או בהרגלים הרעים שלהם, כך שלאף אחד לא היה זמן עבור הרוח. עכשיו אני מבין מדוע מכשפים אומרים שהם מקבלים רק את מי שהוא כבר מת. זה אכן כך: האמת היא שרק מי שבדרך זו או אחרת כבר מת כלפי העולם, הוא שנשאר להיאבק.
באחת הפעמים אמר דון מלכור: "רק מי שכבר מת יכול ללכת בדרך הכישוף". ואז הוא הבהיר: "כמובן שאני לא מתכוון להיות מת פיזית; אבל זה כן אומר למות בצורה מאוד נחרצת [definitive], כי אז איבדת את הצורה האנושית."
המשימה לאבד את הצורה האנושית הייתה עבורי מושג קשה לעיכול, במיוחד בגלל ההיצמדות הרגשית [attachment] האדירה שהייתה לי לאגו. עבורי זה היה תהליך הדרגתי; בקושי הבחנתי בכך [בשינוי]. עם זאת, יום אחד הבנתי שכאשר קורה משהו שבעבר היה מרגיז אותי, כבר לא אכפת לי מכך יותר. ואז קרה משהו נוסף, נוכחתי לדעת שהפסקתי להרגיש כמו שהרגשתי בעבר; עדיין הייתי אני, אבל עם ריחוק רגשי [detachment] כזה, שבקושי זיהיתי את עצמי.
יכולתי להבין אז את השיעורים שקיבלתי אודות שמירה על הרגשות שלנו תחת שליטה; כפי שדוניה סילביה נהגה לומר, "אתה חייב לשלוט ברגשות שלך, לעולם לא לאפשר להם לשלוט בך. אם תשלוט ברגשות שלך, תשלוט בחייך. יש הרבה בלבול בין הענקת תשומת לב לאינטואיציות שלנו לבין קבלת החלטות על בסיס של רגש. לפעמים, לא לדעת לזהות את ההבדל שביניהם יכול להוביל לאסון". פעם היא אמרה, "השגת שליטה על הרגשות שלך היא בעלת חשיבות רבה. שימרו על המטרות שלכם ברורות, והפסיקו להיכנע להרגלים הרעים שלכם.
"האם זה כה פשוט?" שאלתי, בניסיון להוציא ממנה מידע נוסף.
"בטח!" היא אמרה בנחרצות, והיא הבהירה שב"מידות הרעות" [vices, חסרונות] שלי היא מתכוונת לתגובות המוגזמות שלי לכל מה שקורה לי. היא השוותה את הרגשות שלי לרוח [wind] המסיטה אותי מצד אחד למשנהו.
ללמוד איך לשלוט בעצמי היה משהו מאוד קשה עבורי; במובן מסוים התרעמתי על הצורך להפסיק לעשות דברים כפי שתמיד עשיתי, משום שבשבילי להיות כזה היה מה שחשבתי כ"עצמי"; אבל מאוחר יותר יכולתי לראות שהאישיות שלי היא רק תיאור [description] שאותו למדתי; זה לא היה ה"עצמי" האמיתי שהאמנתי שהיא. אלא, זה היה כאילו חייתי בתיאטרון, תמיד משחק תפקיד שלא היה באמת שלי.
על ידי ריסון הרגשות שלי, הבנתי שלמרות שיכולתי להרגיש אותם, הם אצלי בשליטה, ואם ארצה, אף אחד לעולם לא יידע מה אני מרגיש.
============== סוף =================
מוסיקה
ארץ הנגואל
============================
2.8.23
רשת קורי העכביש של העולם...... 11
============================
============================
הָאוֹרַקְל של הזמנים
באחת הפעמים, ישבתי ליד השולחן במטבחה של דוניה סילביה ואכלתי quesadilla כשהיא דיברה על אומנויות הניבוי [divinatory, חיזוי]. פתאום הרגשתי שאחת המיילדות שלה מגיעה לבקר אותה; זו הייתה תחושה יוצאת דופן, משהו שקשה לתארו; היא לוותה בחיזיון בראשי, שבו ראיתי-הרגשתי איך היא הולכת על השביל לכיוון הבית. יכולתי אפילו לתאר את הבגדים שהיא לבשה.
הערתי לדוניה סילביה על התפיסה שלי; היא עצמה את עיניה לרגע, והיא הסכימה. היא קמה מיד, שמה מים להרתחה לתה, והניחה כמה pastelillos עשויות תירס על השולחן; היא אמרה שלא ייקח לאותה אישה זמן רב להגיע, וזה התברר כנכון. מצאנו אותה מחוץ לבית כשנפרדתי.
כבר שמתי לב שבכל פעם שביקרתי את דוניה סילביה, היא תמיד הייתה מוכנה, כאילו חיכתה לי. בפעם הבאה שהלכתי לבקר אותה, הערתי על כך, והיא אמרה שגם היא יכולה לקלוט מתי מישהו בא לבקר, ושהיא שמחה בשבילי, כי באותו יום עשיתי צעד נוסף בדרך.
רציתי לדעת על ההתקדמות-לכאורה שלי, משום שמנקודת מבטי, מעשה ה"ניבוי" שלי לא היה עניין גדול. היא אמרה לי שמה שעשיתי היה הישג, אבל אני עדיין לא מודע לזה. היא הסבירה שנפתחתי מספיק כדי לקבל זיק של ראייה מרחוק. זכרתי שדון חואן כינה את המצב המיוחד הזה של תפיסה מפוצלת "להיות כאן וכאן בו זמנית" [זהו התיאור של התפיסה במצב של "ידע שקט". מופיע ב"כח השקט"]. הדבר המוזר ביותר היה שככל שיותר התקדמתי במשימות שלי, כך הרגשתי חוסר כשירות [חוסר יכולת]; אותה פעולה של מודעות גבוהה יותר שאפשרה לי להציץ באינסוף גם גרמה לי להרגיש שבעצם אנחנו כלום, שאין [לנו] שום תקווה. מה שנמצא שם בחוץ הוא משהו באמת מהמם [overwhelming, מוחץ, מכריע]; הייתה לי תחושה שזה מעבר להבנתי [ken, תפיסתי], ולא האמנתי לעצמי שאני מסוגל להתמודד עם זה. הייתה תקופה במהלך החניכות שלי שבה נכנסתי לייאוש עמוק ונעשיתי פסימי לגבי האפשרות האמיתית [הסיכוי, כנראה] שאוכל מתישהו לעוף חופשי.
הלחץ שנגרם על ידי חוסר הוודאות היה כל כך גדול שחיפשתי בכל האמצעים האפשריים לקבל תשובה; אפילו הלכתי לברר את הגורל שלי באמצעות אמצעי הניבוי [auguries] של דוניה סילביה, אבל התוצאות היו תמיד מעורפלות, ובסופו של דבר לא הבהירו את הספקות שלי. מתוך שהייתה מודעת לתסכול שלי, יום אחד היא אמרה לי לדון בבעיה שלי עם דון גביניטו, ושאולי הוא יסכים לעזור לי. מאז שנעשיתי מודע לזהותו הכפולה של דון מלכור, לא יכולתי עוד להתייחס לדון גביניטו באותו האופן. לפני כן, היה פשוט לדבר איתו, מתוך אמונה שהוא קצת משוגע; הותניתי שלא לקחת אותו ברצינות רבה; אבל מאוחר יותר, הפחד והכבוד שחשתי כלפי דון מלכור התפשטו אוטומטית לדון גביניטו, למרות שהוא המשיך להתייחס אלייכמו תמיד. [הערת המתרגם: דון גביניטו הוא דמות שלובש דון מלכור, כמוסבר בספרו השני של ארמנדו "סודו של הנחש עטור הנוצות"]
מצאתי את דון גביניטו בפאטיו האחורית מאכיל את התרנגולות. הסברתי לו את הדילמה שלי; הוא הקשיב בתשומת לב והציע לי שלגבי הנושא הזה, יהיה הכי טוב אם אדבר עם "צ'ון", זה היה הכינוי שלו לדון מלכור. הוא אמר את זה בטבעיות, כאילו מדובר באדם אחר. אפילו שידעתישהם זהים, נאלצתי להודות שההבדל ביניהם כה גדול, שלא היה לי ספק שלמעשה הם שני אנשים שונים.
היה לי מוזר לדבר על הנושאים האלה עם דון מלכור, מכיוון שהוא לא גילה סובלנות להתייעצויות מהסוג הזה, אבל פעלתי לפי עצתו, וכשההזדמנות הציגה את עצמה [צצה], סיפרתי לו על הקונפליקטים שלי. ציינתי שאני רוצה לדעת על העתיד. הוא הביט בי באווירה חמורה, ובאינטונציה דרמטית הוא אמר ש"בעניינים מהסוג הזה, רק אורקל הזמנים יכול לגלות את האמת".
לא ידעתי מה לומר, משום שלא היה לי מושג על מה הוא מדבר; לא הייתי מודע לכך שהם רגילים להתייעץ עם אורקל. הבטתי בו בשאלה, מחכה להסבר; כשראיתי שהוא לא מתכוון להסביר על מה מדובר, חקרתי אותו, אבל הוא אמר בטון החותך הרגיל שלו שנדבר על זה בהזדמנות אחרת. לא התעקשתי; כבר הייתי רגיל להתנהגות החדה והישירה שלו.
זמן קצר לאחר מכן, היינו בבית שלו ב-Veracruz כשהוא הזהיר שאני חייב להתכונן, כי למחרת בבוקר נצא לטיול, ושעליי לארוז אספקה ומים, כי הטיול שלנו יכול להימשך כמה ימים.
יצאנו עם עלות השחר ונכנסנו ליער בדרום המדינה [מדינת וראקרוז שבמקסיקו]. חצינו בהליכה מישורים והרים; החום והלחות היו מעיקים; היינו צריכים ללכת דרך ביצות מלאות יתושים ולבוסס את דרכנו בנהרות. הייתי שרוי בפחד גדול מתנינים, וכך התקדמנו, עד שהגענו למה שהאמנתי שהוא מדינת טבסקו. באותן הזדמנויות שניסיתי לדבר איתו, הוא רק סימן שאני צריך להמשיך ללכת. בשלב מסוים, כשעצרנו בקרחת יער לאכול ולנוח, ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול על מטרת המסע ולאן אנו הולכים.
הוא אמר לי שאנחנו מחפשים את מקדש החכמים [sages], וששם אולי אוכל למצוא את התשובה לשאלותיי. זכרתי את הפגישה הממתינה שלנו עם האורקל, אבל מעולם לא חשבתי שהוא שוכן כל כך עמוק בג'ונגל.
לדבר עם דון מלכור מעולם לא היה קל; כולם כיבדו אותו; לא פנו אליו עם שטויות, אז ניצלתי את הרגע כדי להבהיר את הספקות שלי לגבי שקט פנימי. בעת ההיא הייתי אובססיבי להגיע ליעד הזה; כבר זכיתי בזיק [glimmer] של זה, אבל עדיין לא הצלחתי לעגן את עצמי שם. אז שאלתי אותו על כך שוב. בעבר, כששאלתי אותו על כך, הוא רק הביט בי בלי לומר דבר, אבל בהזדמנות זו הוא אמר: "יש כמה סוגים של שקט, או שאולי צריך לקרוא להם רמות שונות של תשומת לב [קשב]".
קטעתי אותו. "מה זה אומר, דון מלכור?"
"במאבקו להגיע לשקט, הלוחם עובר שלבים שונים", ענה. "השלב הראשון הוא כשהוא מחליט להפסיק לדבר; לאדם המודרני זה כמעט בלתי אפשרי להעלות על הדעת שאפשר להפסיק לדבר. האמת היא שהפטפוט היומיומי, ועוד יותר מכך הצורך בהשתתפות ובהימצאות במרכז תשומת הלב, ביחד מהווים את המכשול הגדול ביותר להגיע לשקט אמיתי". הוא עצר ואז המשיך:
"ברגע שהצלחת לסתום את הפה, מגיע המאבק על השקט הנפשי, כי המיינד ממשיך לפטפט גם כשאתה לא מדבר. כשאין יותר מילים, האתגר הבא הוא להתבונן בתמונות או במחשבות שמופיעות במיינד, אבל" - הוא עצר לצורך הדגשה - "בלי להסביר, להצדיק או לגנות אותן; למעשה, מבלי לחשוב עליהןכלל. זה מרגיש כמו לזרום כאן ועכשיו. כשאתה משיג את זה, זה רק עניין של הַמְּתנה. ברגע מסוים, וללא כל התערבות של השכל או אפילו הרצון האישי, מגיע שקט אמיתי".
"קשה מאוד לתאר זאת, כי החוויה שונה עבור כל אדם. התיאור האישי שלי יאמר שזה כמו חלום, עם ההבדל שאתה עדיין ער. העולם היומיומי הופך ליוצא מגדר הרגיל; אתה מתחיל לתפוס דברים שאינם נתפסים ברגיל, וקול הראייה משתלט".
עמדתי לשאול אותו שאלה נוספת, אבל בתנועה נמרצת הוא עצר אותי; הוא אמר שעלי להסתכל במבט מקובע על האש בלי לחשוב. כמו תמיד, זה היה קשה לי בהתחלה, אבל לאחר זמן מה של התבוננות באש, ומאבק לשמור על מחשבותיי תחת שליטה, הוא הניח לפתע את ידיו על כתפיי, כאילו כדי למנוע ממני ליפול לאחור. הרגשתי את זה כזעזוע של אנרגיה, כאילו היא שחררה אותי ממשהו; זה היה כמו קריעת קרום [membrane], ולפתע כל דבר בסביבתנו היה הגיוני; זה היה כאילו פתאום כל דבר פלט [exuded , הדיף] חיים. זו הייתה תחושה נפלאה של להיות מחובר להכל; הדבר המוזר הוא שכל דבר המשיך להיות אותו הדבר, אבל הוא כבר לא היה אותו הדבר.
כשהמשכנו ללכת, עזבנו לבסוף את היער הצפוף, ולפתע הגענו לנקודת תצפית שבה נפתח לפנינו יער עצום; הוא נראה כמו יריעה ירוקה ענקית המכסה את [כדור] הארץ, כשמשני צדדיה נמצאות שתי שרשרות הרים שהתכנסו במרחק של כמה קילומטרים לפנינו, והפכו את העמק לקניון צר. הלכנו בסבך עד שהגענו לצוואר עם קירות גבוהים משני הצדדים שהלכו והצטמצמו ככל שהתקדמנו. הם הזכירו לי רחובות בערים גדולות, עם בניינים גבוהים משני הצדדים; דימיתי את המערות והסלעים הבולטים לחלונות ולמרפסות מלאות פרחים וצמחייה. ההליכה נעשתה קשה יותר ויותר; נאלצנו ללכת מרחק רב בין סלעים, שנראו כאילו השתחררו מהקירות ויצרו שביל מאוד לא סדיר. בנקודות מסוימות, בגלל הצמחייה, הענפים והליאנות [צמח מטפס טרופי], נאלצנו לפתוח מעבר עם המצ'טות שלנו.
לפתע, דון מלכור סימן לי לעזוב את השביל הראשי ולעבור דרך מעבר צדדי, כמעט בלתי ניתן להבחנה, שנמצא בצד ימין שלנו. זו הייתה זרוע נוספת של הקניון, אבל היא הייתה כה מוסווית על ידי הצמחייה, שהיא הייתה כמעט בלתי נראית; לקח לנו זמן ומאמץ להתקדם אפילו מטרים בודדים, אבל אז, פתאום, הגענו לקרחת יער; זה היה נחל קטן שהיה יבש באותו זמן, אבל היה ברור שהוא נשא מים בעונת הגשמים. אחר כך הגענו לגיא שנראה כסוף הדרך.
מתתי מסקרנות לפגוש את רואה-האורקל, אבל יחד עם זאת נשארתי ערני מאוד, כי חשדתי שאני עומד להיות קורבן של בדיחה, מכיוון שהם נוהגים לשחק עם אנשים. איך מישהו יכול לגור במקום כזה?
דון מלכור מיהר לפנות את פתחה של מערה קטנה [grotto, לא עמוקה] שהיתה חבויה כל כך בתוך הצמחייה הצפופה, שבלעדיו לעולם לא הייתי רואה אותה. עזרתי לו במשימה, וככל שהמשכנו לפנות, הלך ונחשף מראה של פסל יפהפה: זה היה ראש ענק מפוסל בסוג של סלע שלא זיהיתי; גובהו היה יותר משני מטרים.
כשסיימנו להכין את המקום, יכולתי להעריך את יופיו של הפסל במלוא הדרו. יכולתי לראות שהמערה הייתה למעשה מעין גומחה, מקדש עם סמלים החרוטים בסלעים. היה ברור שזהו מקום קדוש; סביבו היו שרידי מנחות ושרידי נרות ישנים.
ידעתי שראשי אבן גדולים כאלה הם שרידים של הציוויליזציה האולמקית [Olmec], אחת התרבויות החידתיות ביותר במקסיקו. יש מעט מאוד מידע עליהם. רבים מחשיבים אותם לשבט העתיק ביותר שאיכלס את היבשת הזו; כמה אנתרופולוגים חושבים שאבותיהם חיו באזור זה לפני עשרת אלפים שנה, עד מאה שנים לפני תקופתנו. הם השאירו כמות גדולה של ראשים מפוארים המפוסלים בסלע; אף על פי שאיש אינו יודע בוודאות את מטרתם, מסתורין קיומם ממשיך למשוך המונים להעריץ אותם במוזיאונים של המדינה. מבחינתי הדבר המרשים ביותר ששמתי לב אליו היה הדמיון למאפיינים מזרחיים, ואפילו כושיים בחלק מהפסלים הללו, למרות שלימדו אותנו שבעת העתיקה לא היו כביכול אנשים מהגזע השחור ביבשת זו.
בזמן שהכנו את המקום לטקס, הערתי אודות תיאוריות אלה בפני דון מלכור; הוא אמר, "אנחנו לא הראשונים כאן, ובוודאי לא נהיה האחרונים."
המשפט החידתי שלו עורר את סקרנותי; שאלתי אותו למה הוא מתכוון. הוא אמר: "לפני האדם הלבן, ואפילו לפני האינדיאנים, היו אחרים. מי יודע כמה אחרים כבר עברו [או מתו] כאן לפנינו? הציוויליזציה שלנו היא האחרונה בשורה ארוכה, אבל עכשיו זה לא הרגע לדבר על דברים כאלה".
בכך הוא שם קץ לרצון שלי להמשיך ולעסוק בנושא. אחרי שסידרנו הכל, התיישבנו שם קצת. כבר נרדמתי כשהוא שבר את השקט בשיר מונוטוני. הוא השתמש ברעשן כדי לסמן את הקצב; זה היה האות שהטקס התחיל; זמן קצר לאחר מכן הוא הצית אש קטנה שהוא הכין במהירות מענפים יבשים מהסביבה. הצעתי לעזור, אבל הוא סירב בתנועת יד.
בעודו ממשיך לשיר בקול נמוך מאוד, הוא שפך מעט מים לקערה עשויה דלעת, ומהשק שלו הוא הוציא חופן של תירס. הוא לחש כמה מילים, והניח אותם לפני הפסל. הוא הדליק כמה נרות, והניח על המזבח כמה נוצות, אבן ירקן [jade] ואבן אובסידיאן; אחר כך הוא הרים כמה גחלים מהאש והניח אותן בחור טבעי באבן, ומעל זה הוא הניח כמה פנינים של קופאל [copal, שרף או מאובן של עצים טרופיים] ארומטי; קטורת טבעית שנלקחה מהלשד המאובן של עצים מסוימים.
הוא נתן לי בקבוקון קטן עם משחה בעלת ריח מעופש, ואמר שעליי למרוח אותה על הרקות שלי באצבעותיי, ושבזמן שאני עושה את זה, אני צריך להתרכז בשאלה שלי ולא בשום דבר אחר. ואז, מתיק הכתף שלו הוא הוציא זוג מוזר של טבעות גדולות מאבני ירקן ואמר שאני צריך לחבוש אותן כאילו היו משקפי ראייה.
ברגע מסוים הוא החל לקרוא [invoke] לרוח של הסלע. הוא עשה את זה בשפתם, אבל איכשהו הבנתי את כל מה שהוא אמר; אחר כך הוא דיבר בשפה מוזרה אחרת, אבל היא היתה כל כך מלאה בהרמוניה שדמיינתי שהיה זה מעיין רוקד של מילים. הוא הורה לי להרגיע את מחשבותיי ואחר כך לנסח שוב את השאלה שלי אודות מה שרציתי לדעת.
המשכתי להירגע, ואחרי זמן מה הרגשתי כאילו אני נכנס לחלום, ובמצב זה, ניסחתי את השאלה שלי. יצרתי אותה במחשבתי: רציתי לדעת על האפשרויות [סיכויים?] שלי כלוחם, ועל גורלה של האנושות גם כן.
לפתע החלה האדמה לרעוד; נראה כאילו ההר עומד ליפול עלינו. נבהלתי וקמתי, אבל דון מלכור סימן לי להירגע, ואחרי רגע נרגעו הרעידות, עד שהן נפסקו לחלוטין. רק הראש הגדול המשיך להדהד [resounding]; הצליל דמה למפולת של אבנים מתגלגלות. עדיין הייתי מבועת; אחר כך התמיהה שלי הייתה מוחלטת כשהראש דיבר!
נדהמתי, הייתי מוכה תימהון; מעולם לא ציפיתי למשהו כזה. עדיין הייתי המום כשהראש דיבר שוב. הוא שאל אותי:
"מהו זה שאתה רוצה לדעת?"
זה היה קול צרוד [guttural, גרוני], סלעי; זה לא שהפסל הזיז את פיו לדבר; זה היה כאילו קול סלעי מתפוצץ בתוך הראש שלי. במאמץ רב השתלטתי על הפחד שלי, כרעתי ברך לפני הראש, ובקול חזק וברור סיפרתי לו על הספקות והפחדים שלי.
פתאום ראיתי את הכל סביבי משתנה; יכולתי להרגיש את נוכחותו של דון מלכור, אבל האופי המרתק של החיזיון היה כל כך גדול, ששכחתי אותו. שמתי לב שהחיזיון הוא תוצר של התיאור [description, תיאור הדברים] שמסר הראש; התמונה הייתה ברורה ומאוד מושכת [attractive], ומיקמתי את כל תשומת לבי על מה שראיתי. הרגשתי כמו כתם אבק המרחף מול חלת דבש עצומה של תמונות שנראו קפואות, אבל כשמיקדתי את תשומת לבי על אחת כלשהי מהן, היא הפכה לתמונות של סצנה מלאת חיים, כאילו הייתה זו הקרנה [של סרט] באולם קולנוע תלת מימדי.
פתאום התחלתי לראות מראות של הרס: סערותים, הרי געש ופיצוצים שהרסו הכל. רציתי לדעת מתי כל זה יתרחש, אבל לא יכולתי לדבר; עם זאת, האורקל ידע איכשהו את השאלות שלי, כי הוא סיפר לי על השמשות [suns] והזמנים שלהן. הוא אמר שאנו מתקרבים לסוף השמש החמישית. הוא ניבא שאז ייפתח שער הזמנים, ושאלה שיהיו שם באותו רגע בדיוק, יוכלו לעבור. הוא אישר שהאירוע הזה חוזר רק פעם אחת בכל עשרים וחמישה אלף שנה, ואמר לי שלכל שמש יש משך של כחמשת אלפים שנה. [הערת המתרגם: אולי לזה הכוונה ב"מסע לאיכטלאן", שכשיגיע זמנו של קסטנדה לעזוב את העולם ולרקוד את ריקוד הלוחם שלו, זו תהיה הפעם האחרונה שהוא יראה את אותה שמש. זה גם משתלב עם המשימה שלו כנגואל, פתיחת הסדק בין העולמות עבור ההמון]
האורקל גם אמר לי שמהשנה של gwan תתחיל נקודת המאסף של כדור הארץ לנוע, ושהחל מהרגע ההוא יעלה עידן חדש, אבל ייקח לזה קצת זמן לקרות. הוא לא נתן לי תאריך מדויק, אבל לפי החישובים שלי, צודקים אלה שמדברים על שנת 2012 כתחילתו של העידן החדש. הוא ניבא שזה יהיה עידן של ידע וחוכמה לבני אדם.
הוא גם אמר שיבוא הזמן שבו תפותח הטכנולוגיה עד כדי כך, שהיא תאפשר לאנשי השכל [men of reason] לתקשר עם ישויות ממימדים אחרים, ישויות שחיות בצד האחר. תקשורת עם אלה שכבר עזבו ועם יצורים אחרים שאינם מהעולם הזה תתחיל שלב חדש בהיסטוריה של האנושות, והמין האנושי יקח מחדש את דרכו האבולוציונית [ההתפתחותית].
אחר כך היו חזיונות של אנשים המטיילים בחלל, מפיצים את זרעיהם בין העולמות, והופכים בדרך זו למין כוכבי [a stellar species] שמוצא את התשובות שהוא חיפש. לבסוף הפך החיזיון למערבולת עצומה, שבה הכל התהפך על עצמו ורק חשיכה נותרה.
שוב נשמע הקול; הוא אמר לי שעכשיו אני יכול לקבל את התשובה לשאלה שלי. הוא דיבר איתי על מה שרציתי לדעת, אבל כבר לא היה אכפת לי; הטריוויאליות של הפחדים הרציונליים שלי כאינדיבידואל היו באמת חסרי חשיבות בהשוואה למה שהייתי עד לו.
לבסוף, שאלתי אותו, "איך אתה יודע את מה שאתה יודע?"
"אני זקן מאוד", ענה האורקל בקולו הסלעי. "אני בא מראשית הזמן, ממה שהיה וממה שישוב להיות; כבר הייתי קיים הרבה לפני שהזקן ביותר מבני עמך גילף אותי בצורה זו."
החיזיון הסתיים ומה שחשבתי שארך רק כמה דקות ארך שעות. סיימנו את הטקס; הודינו לאורקל, אספנו הכל והשארנו את המקום כפי שמצאנו אותו. לאחר סגירת מסך הצמחים, המקדש היה שוב מוסתר לחלוטין מהעין.
התחלנו את הדרך המפרכת חזרה בחושך, אבל כשהגענו למקום מחסה, נשארנו שם לנוח ולראות את הזריחה. ניצלתי את הרגע כדי לשאול את דון מלכור מה דעתו על הזמנים שהראש כינה "השמשות". הוא אמר:
"האבות הקדמונים שלנו היו מאוד מעשיים [פרגמטיים]; הם היו חייבים להיות כאלה אם הם רצו לשרוד. הייתה להם תפיסת זמן הרבה יותר מציאותית ממה שיש לאדם המודרני; מערכת לוח השנה שלהם התבססה על תנועת הכוכבים, לא על איזשהם אירועים אנושיים.
"מערכת ספירת הזמן היא דבר בעל חשיבות רבה, כי היא מגדירה את הטונלים של הזמנים. לא יעלה על הדעת שמדענים מודרניים, שהם אנשי שכל, ימשיכו לקבל מבלי להטיל ספק, את מערכת ספירת הזמן השרירותית והלא יעילה שנמצאת כיום בשימוש. אם זה ימשיך, נמשיך לחיות בעידן הנוצרי."
"המחזור החדש יגיע רק כשננתק את כל הקשרים שלנו; רק אז יוכל האדם להיות חופשי באמת."
בעניין אחר הוא אמר: "החזיונות האלה היו בשבילך בלבד; עליך להרהר ב [meditate, למדוט על] מה שראית."
בלילה ההוא קיבלתי הנחיות מהאורקל שאותן אני עדיין מיישם בחיי. להיות מסוגל להתייעץ עם האורקל היה ללא ספק מתנה גדולה שקיבלתי מהרוח.
=============== סוף ===============
הערה: לפי דון חואן, אי אפשר לדעת מראש - לנבא - את התשובה לשאלה של ארמנדו: סיכוייו או אפשרויותיו כלוחם, וסיכוייו להשיג את החירות [כפי שאני מבין את השאלה שהטרידה אותו].
ככל שאני זוכר, דון חואן אינו מסביר מדוע, אז אני אציע הסבר על פי הבנתי:
ההצלחה של מישהו בדרך אל החירות איננה אירוע בעולם הזה, אלא היא חריגה אל מחוץ לעולם הזה, כלומר אל מחוץ לזמן.
הייתי מציע את האנלוגיה הבאה: במבט מדעי, העולם הפיסי הוא אוסף של חלקיקים שמצבם היחסי ברגע אחד קובע את מצבם היחסי ברגע הבא, ולכן אפשר לנבא קדימה ואחורה את כל מצבי החומר, וכך אפשר בעיקרון לדעת היכן יהיה גופך ומה הוא יעשה בכל נקודת זמן, אבל אי אפשר יהיה לדעת מה יהיו מצבי הנפש שלך: שמחה, כעס, דאגה... כי הם לא חלק מתמונת העולם הפיסיקלית.
========================
כמובן שגם כל הישגי הלוחם בדרך אל החירות אינם חלק מהעולם והזמן.
הנה דגומה לפסל-ראש אולמקי
==============================
3.8.23
רשת קורי העכביש של העולם...... 12
============================
============================
עוד פרק ארוך יחסית. בזאת אנו מסיימים סידרה של שלושה פרקים ארוכים. הפרקים הקרובים קצרים יותר.
התרגום האנגלי של המקור הספרדי הוא "לא משהו", וזה מצריך ממני להפעיל לפעמים חוש שישי, כדי להבין למה התכוון המחבר, או המתרגם לאנגלית.
המילה רוח כשהיא מודגשת משמעה the spirit.
בהמשך הבוקר אביא לינק לקובץ מעודכן באנגלית, שכולל את הפרק הזה.
מילים אחדות נדבקו לשכנותיהן. זה קורה משום מה במעבר הטקסט מהקובץ שלי למדיום שכאן. שתהיה זו הצרה הכי גדולה שלנו
======================================
אותות ותחושות מוקדמות
באופן מקרי, דון חואן לימד את קרלוס כיצד מכשפים משיגים סימנים מכל מה שמקיף אותם; לדוגמה, התיאור שהוא בנה על סמך כיוון מעוף העורבים, או כשקומקום תה פולט את צלילו. מתוך נאמנות למסורת זו, קרלוס פעל איתי רק על סמך סימנים שקיבל, ובשל כך הוא הביא אותי בסופו של דבר במגע עם קבוצת מרפאים.
כבר תיארתי בעבודה קודמת [שלי] את המפגש שלי עם האנשים האלה ואת ההשפעה שהייתה להם עליי. בעזרתם, אבל במיוחד בעזרתה של מורתי, דוניה סילביה מגדלנה, ושל מיטיבי דון מלכור ראמוס, הצלחתי לנפץ את גבולותיי ולהיכנס לחלום המכשפים.
הם היו, עבורי, ההורים שמעולם לא היו לי, ואולי הרבה יותר מכך. התמיכה הבלתי מותנית שקיבלתי מהם ומהשותפים האחרים סייעה לי להתגבר על המכשולים שהופיעו על דרכי, להפוך את עצמי מיישות חששנית [pusillanimous, רכת לב] ללוחם שאני עכשיו. גם כיום אני מרגיש את השפעת הנוכחות שלהם בחיי.
אני זוכר את הפעם שבה דון מלכור, בעקבות הסימנים שהוא קיבל, שלח אותי לנסיעה חזרה-בזמן כדי להתיר [untangle] את מה שהוא כינה "הפחדים וְהַפָּרָנוֹיוֹת שלי". לדבריו, "הרגשות הלא מעוכלים [non-digested emotions] הן שמונעות מהלוחם לעוף בחופשיות".
המכשפים כינו את עבודת הריפוי הזו "תהליך החזרה על העקבות [retracing steps]". זהו סוג של עבודת סיכום אקטיבית, שבה האדם חוזר בגופו למקומות ולרגעים של חייו, כדי לתקן נזקים ולחלץ את האנרגיה שלו.
עבור חלק מהאנשים, כמו במקרה שלי, זה היה תהליך מפרך של גילוי עצמי, שכן, כאשר אדם מתכחש למוצאו, הוא נקלע למערבולת נצחית של רגשות לא מעוכלים, ונהיה לכפוי טובה כלפי אחרים, כלפי החיים וכלפי עַצמוֹ; כתוצאה מכך, הוא לעולם לא יגיע לשום מקום. מסיבה זו, זה חיוני ללוחמים, עניין בעל דחיפות רבה, להבהיר [לעשות לצלול] את ההיבט הזה של חייהם.
כדי למלא את הדרישה הזו לעריכת המסע שלי חזרה, התחלתי בחקירת מוצאי. החזרה על עקבותי הביאה אותי לאירועים שקרו בשנות ילדותי, כשעוד גרתי עם משפחתי המאמצת מעברו השני של הגבול.
אני זוכר היטב את הבריחה שלי כשהייתי בקושי בן עשר. העוינות הבלתי נסבלת שהייתי קורבן לה בזמן שגרתי עם הוריי המאמצים הביאה אותי לברוח מהבית. יום אחד, פשוט נעלמתי באוויר; עזבתי עם הרעיון שלעולם לא אחזור, והאמנתי בזה אז, אבל כפי שלמדתי, אינך יכול לברוח מעצמך.
אני זוכר שבאותה תקופה גרנו בעיירת גבול באריזונה. אבי החורג היה קצין הגירה שהיה שיכור רוב הזמן. אמרו לי שהוא הציל אותי ממוות בטוח; הוא אמר שמצא אותי בוכה בזרועותיה של אמי כשהיא שוכבת מתה; עם זאת, במהלך אחד מהתקפי השיכרות שלו, הוא הודה שהוא בעצמו ירה בה. זה היה רק מקרה נוסף של מהגר אינדיאני שמת במדבר.
הוא לקח אותי כבן שלו, ומאז שאני זוכר את עצמי, כל מה שקיבלתי מהם היה יחס רע. הם הפכו אותי לעבד של הבית. אחיי החורגים היו אכזריים במיוחד; הם קשרו אותי, לפעמים לכמה ימים, בלי שום דבר לאכול. אבי החורג לא רק הרשה זאת, אלא שהוא אפילו עודד אותם, במקום להגן עלי. הוא צידד באלה שהתעללו בי והתנכלו לי.
כל אותם אירועים גרמו לי טראומה גדולה שיצרה [אצלי] אופי של פחד וחוסר אמון, וגם כשהתכחשתי או ניסיתי להסוות זאת, הכאב תמיד היה שם, לוחץ עליי, כאילו הייתה זו פקודה רעה שנחקקה בנשמתי. כמה ממצבי הרוח [attitudes] החוזרים ונשניםהיו עבורי כמו דיברות החקוקות באבן, מתערבות במחשבותיי, ברגשותיי, ולבסוף בהחלטותיי.
"אנחנו מה שאנחנו בגלל סך האירועים שמרכיבים את חיינו. לכן, מחובתו של הלוחם לפעול כבנאי של הנשמה, לתקן סדקים, לרפא טינה, ליישר הכל ולתקן פצעים, כדי שבדרך זו הוא יוכל יום אחד למצוא את החירות".
כשהיו לי מספיק בגרות וחוכמה, חזרתי יום אחד לראות את המשפחה המאמצת שלי; אבי החורג כבר מת, אבל אמי החורגת עדיין הייתה בחיים; היא הושמה בבית זקנים. בהתחלה היא לא זיהתה אותי, אבל כשאמרתי לה שאני הבן שלהם שברח מהבית לפני הרבה שנים, היא נזכרה מיד. היא גילתה לי תוך כדי בכי שאני היחיד מבין ילדיה שביקר אותה אי פעם. היא ביקשה ממני סליחה על איך שהם התייחסו אליי, והיא סיפרה לי שאחד האחים שלי מת - מישהו ירה בו בתיגרה בטברנה - ושהשני בכלא. היא הודתה בפניי שאבי מת מרוב חרטה על הדרך בה הם התעללו בי.
הרגשתי את הכאב שלהם; פתאום כל המרירות שלי נעלמה, ובאותו רגע שחררתי את עצמי לחופשי. אמרתי לה שאני אוהב אותם, ושאני אסיר תודה כי הם נתנו לי את ההזדמנות לחיות בעולם המופלא הזה. אלמלא אבי החורג שהציל אותי, בוודאי הייתי מת יחד עם אמי במדבר ההוא.
אני אהיה אסיר תודה לנצח לאותם אנשים עוצמתיים אשר, בהסתמך על סימנים, עזרו לי בדרכי, אבל בעיקר, אני אסיר תודה על ההזדמנות הייחודית הזו להיות יום אחד מסוגל לעוף חופשי.
***
מכשפים מתייחסים לנושא של אותות והתרעות מוקדמות [premonitions, תחושות מוקדמות] ברצינות רבה. משום כך, עבור צופה מבחוץ, התנהגותם נתפסת לעתים קרובות כמוזרה או אקסצנטרית. אבל מנקודת המבט של המכשף, לאפשר לעצמם להיות מוּנחים על ידי סימנים היא הדרך שלהם להיות ללא רבב, להישאר מחוברים לרוח.
מצד אחד, מבחינתם, מדובר בשיטה מעשיתאפופתמסתורין. עבורי, הקושי היה שהמידע שקיבלתי היה תמיד קצר, שבור לרסיסים, ותמיד בלהט הרגע. חסר היה לי את הידע של המרפאים כתורה בעלת מבנה מסודר, לפי העיקרון [precept] ש"הרוחהיא שמחליטה מה ללמד ומתי".
בגלל זה התחלתי בחקירה שיטתית משלי. מעולם לא דמיינתי את עומק הנושא, ולא את ההשלכות העצומות שיהיו לו בחיי.
תוך שימוש בטכניקות של הכשרתי האקדמית, התחלתי לתשאל כל אחד מהשותפים [partners, נראה שהוא מתכוון למרפאים הוותיקים, למורים] שלי; עם זאת, התברר שאף אחד לא מוכן לדבר על הנושא הזה. אז, כשאני חמוש בהתמדה [persistence, עיקשות] שהיא אחד המאפיינים של עיתונאי טוב, טיפה אחר טיפה, לאט לאט, אספתי מידע. עם הזמן, הצלחתי לצבור כמות טובה של רסיסי שיחה משוחררים [loose, משוחררים מהקשרם, כנראה] שנחטפו משיחות בנושאים אחרים; אבל הם היו רלוונטיים, ועכשיו אני מוסיף לסעיף הזה, לארגן בסיכום קוהרנטי את המידע שהצלחתי לקבץ. אני עושה זאת בתקווה שזה יכול להיות הגיוני עבור אלה שמקבלים את זה.
לפחות עבורי, זה לא היה משהו פשוט להבין מה זה אומר ללכת אחרי סימני הרוח; עם זאת, כפי שחזה דון מלכור, האמת היא שלמדתי יותר רק על ידי התבוננות ישירה בדרכים שלהם, מאשר מכל הנתונים שהצלחתי לצרף במהלך הבירורים [תשאולים, כנראה] שלי (שהיו, אגב, שימושיים); אבל הוא צדק באומרו שיכולתי להגיע לאותה מטרה מבלי לעשות כזו מהומה.
הוא אמר, "לפעמים אתה יכול לדעת יותר על אדם מהשאלות שלו, מאשר מהתשובות שהוא מחפש." ברגע שנוצר הקשר עם הרוח, הכל מתגלה בבהירות, וזהו הרגע שבו אתה מבין את הסיבה להסתייגות שלהם, בהימנעותם מלדון בעניין כלשהו.
במסגרת החקירות שלי, היה מקובל לשמוע משפטים כמו "המכשפים מכנים סימנים ותחושות מוקדמות 'התגלויותיה של הרוח', הרוח, הנשר, הכוונה, רשת קורי העכביש, או איך שלא תרצו לקרוא לזה, זהו כוח קוסמי שמתערב במהלכו [intervenes] של כל מה שקיים, מהמאקרו ועד המיקרו.... אם ניפתח לרוח, אפילו מעוף של זבוב יכול להגיד לנו משהו", או "על ידי התחברות לכל דבר בסביבתנו, נוכל לתפוס שכל עלה נושר רלבנטי לנו, [וְלוּ] רק בגלל שהיינו עדים לנשירתו. האותות [omens] הם סימנים מנחים [אינדיקציות] של הרוח, המנחה אותנו בדרכנו".
גם אם באותו רגע, מה שהם אמרו לא היה לי הגיוני במיוחד, עם הזמן, בסופו של דבר הבנתי את המשמעות העמוקה של המילים האלה.
"האם גם אנשים רגילים מקבלים את הסימנים האלה?"
"כמובן שהם מקבלים! כולם מקבלים אותם כל הזמן. אבל המציאות היא שאנשים רגילים בקושי מקדישים להם תשומת לב, לכן הם לא קולטים שום סוג של סימן, לא משנה כמה הוא גלוי. הסיבה לכך היא שהם ניתקו את חוליית החיבור שלהם אל הכוונה."
"רק בעזרת ההכשרה המיוחדת שהלוחמים מקבלים הם לומדים כיצד לפעול בהתאם למחוות הרוח".
דון מלכור אמר באחת הפעמים שהסימנים והתחושות המקדימות הם האמצעים שהרוחמשתמשת בהם כדי לשלוח לנו את מסריה, ושזו הדרך שבה היא מתקשרת איתנו. באותו יום, ניצלתי את מצב הרוח הטוב שלו ושאלתי אותו שאלה, עליה הוא השיב:
"מערכת היחסים של הרוחעם כל אדם היא ייחודית, אבל "זה לא משהו שקל להסביר, כיהכלל המדריך שבו משתמשים המכשפים הוא לראות כאות-מבשר [omen] או כהתרעה-מוקדמת כל אירוע בלתי צפוי, או כל פרט יוצא דופן שמושך את תשומת ליבנו. לדוגמה, זה קורה [האירוע הבלתי שגרתי, כנראה] כשאתה מתחיל פרויקט או מבצע משימה כלשהי, או כשאתה פוגש מישהו בפעם הראשונה, או אולי זה קורה ברגע המדויק שבו יש לך מחשבה מסוימת; עבורם, הסימנים האלה יכולים בהחלט להוות אינדיקציה לדרך שבה עליהם לעשות דברים, או לאיך להתקדם [how to proceed , מה לעשות] ביחס לעניין שבו הם מעורבים באותו הרגע".
כדי להקל על פרשנות הסימנים משתמשים המכשפים בַּכְּלָל, שהוא מערכת נורמות שנקבעה על ידי הרוח עצמה, כמו לדוגמה במקרה של ארבעת הכיוונים ועוצמותיהם. אם ציפור עפה לכיוון דרום, זה אומר לך משהו שונה מאשר אם היא עפה לכיוון אחר, משום שלכל כיוון יש משמעות שונה. באותו אופן, כל סוג של ציפורים יגיד לך משהו שונה, משום שלכל סוג יש גם משמעות משלו, כי זה לא אותו דבר כשההודעה נשלחת אליך על ידי "huitzil" או "cuauhtli" (יונק דבש או נשר)."
"עבור האדם המודרני, שחי בסביבות מלאכותיות, שלעתים רחוקות רואה את השמיים והעננים, הסימנים בוודאי יהיו שונים: רעש בלתי צפוי, מילת שיר שאומרת לך משהו, נורה שנשרפת, דלת נטרקת בגלל הרוח, מכונית המתקלקלת ברגע קריטי, וכן הלאה. יש אינספור דרכים שבהן הרוחיכולה להעביר לנו את מסריה, אפילו מערכות יחסים בין אנשים מלאות סימנים, ואם תשימו לב, אתם עשויים לתפוס שלפעמים התנהגות מסוימת זועקת אודות מה נדרש, אבל בגלל האגו מעטים מאוד שמים לב לזה".
"כדי לקרוא סימן, מה שחשוב זו תחושה שפתאום מציגה את עצמה [צצה] [האומרת] שמשהו חריג מתרחש. זה כאילו מערכת פנימית מפעילה אזעקה. זו תחושה מוזרה; מבחינה פיזית, אפשר לתאר זאת כלחץ במקלעת השמש, חום שעולה בגוף, אולי כמו כשמסמיקים. אנשים בדרך כלל מפרשים את זה כתחושת חשש או חרדה והם בדרך כלל נפטרים ממנה מיד, אבל אם הם היו שמים לב לרשמים האלה, אפשר היה לקבל הרבה מידע, לדוגמה, אם אתה רואה נשר מעופף, זה סימן, אבל אם התחושה לא נוכחת ולא קורה שום אירוע יוצא דופן אחר, אז למעוף הנשר הזה לא תהיה משמעות גדולה עבורך".
"אפשר להיעשות לבעל נטייה להיות קשוב לסימנים, באותו האופן שבו גברים נוטים להבחין בנשים יפות, או במקרה שלהם [של נשים?], לחלונות ראווה עם בגדים אלגנטיים. זה תלוי במידת העניין; לכן, באותו האופן, אפשר גם להיעשות לקשוב לסימנים."
"קל יותר להיות מחובר אם מתנהגים בצורה טבעית ומתייחסים לכל כאל שעשוע או משחק. אין טעם להסתובב ולשאול שאלות, כי המילים לא יסבירו לך כלום; הן רק לוקחות אותך משאלה אחת לאחרת, כאילו הן חיזיון תעתועים, שלא משנה כמה אתה מנסה, הוא נמצא תמיד מעבר להישג ידך."
"זה צריך להתבצע באדישות מוחלטת וללא אובססיות, כי קל [אז] להיות מוכרע [overwhelmed, מוצף רגשית, המום] כשאתה צריך להיות ערני עשרים וארבע שעות ביממה."
"קריאת אותות היא לא אותו דבר כמו ראיית העתיד. אלה [אותות, כנראה] מצביעים על דרך הפעולה שעלינו לנקוט; עם זאת, ההחלטה הסופית תמיד כפופה לרצון האדם; הרוח מציבה לפנינו דלת, וההחלטה אם לחצות את הסף או לא תלויה בכל אדם".
"כל עוד בחרנו ע"פי שיקול דעת טוב בדרך המובילה לחירות, אנו ממשיכים לזרום עם הרוח [spirit]. אולם, אם מסיבה כלשהי לא שמים לב לסימנים ובוחרים בדרך הלא נכונה, אז ניאלץ להתמודד עם ההשלכות, יהיו אשר יהיו, כי צריך לדעת שלכל החלטה שתתקבל יהיו, באופן בלתי נמנע, השלכות".
"הנושא של ציות לסימנים [או הליכה בעקבות הסימנים] נוגע לכל דבר בחיינו, כי הוא מציב אותנו בהווה וקובע את עתידנו... החלטות שגויות יכולות להוביל לסופך... כאשר עוצמתו של אדם פוחתת, אז המוות יכול פשוט לגעת בכתפו השמאלית והופ, הם יוצאים לדרך'".
ישנו סיפור ששמעתי, אשר רלוונטי לנושא הזה: בחור צעיר היה הולך, לא קשוב במיוחד לסביבתו, חלפה בראשו המחשבה שהגיע הזמן למצוא אישה ולהקים משפחה. כשהוא הרים את מבטו, פתאום הייתה מולו בחורה יפה. העיניים שלהם נפגשו, ושניהם ידעו מיד שהם מתאימים זה לזה, והוא ידע שהיא האחת.
"עבור מכשף, להיתקל במישהו או לפגוש מישהו ברחוב מבלי לקבוע פגישה היא סימן, ואם הסימן מתרחש ברגע המדויק שבו ישנה מחשבה חריגה, אז הסימן הופך לאות, שאליו הוא מאולץ להקדיש תשומת לב". "אם הסימן מופיע בתנאים קיצוניים, כמו במקרה של חיים או מוות, או תאונה חמורה, אז האות זוכה לדחיפות; הוא הופך לפקודה, כאילו הרוח דורשת מאיתנו תגובה".
"כדי שיהיה לו ערוץ פתוח, הלוחם נלחם להשתיק את כל רעשי הנפש [מיינד] האחרים; רק כך הוא יכול להשיג תקשורת ברורה עם הרוח, זה אומר שהוא עשה סדר בחייו; זה אומר שהוא שולט באינסטינקטים שלו, שהוא השתחרר ממניפולציות חברתיות, ושהוא הצליח לסתוםאת כל נקודות ריקון האנרגיה שלו.
"הרוח נמצאת בכל עיקול של הדרך. גם אם לא מודעים להחלטות הקטנות ביותר, הכוונה מעורבת... רק על ידי מודעות לכל רגע, לכל מחשבה ולכל מעשה, נוכל להתחבר עם הרוח... מסיבה זו, כל כך חשוב לחזור על עקבותיך, כי אחרת נחיה חיים מנוכרים כמו אנשים רגילים, שחיים כמו זומבים, נכנעים לחיי שיגרה ולחוויות יד שנייה; אומרים להם מה לחשוב ומה להרגיש, והם פשוט מבצעים את התנועות באופן אוטומטי, בלי ליהנות או להרגיש דבר."
"אתה פשוט מציב לרוח את השאלה שאת תשובתה אתה רוצה למצוא, ואז, בזמן שאתה ממתין לתשובה, אתה נשאר קשוב. התשובה עשויה לצוץ בצורה הכי פחות צפויה. באופן כללי, תשובות הרוח נמצאות בפרטים [details], כלומר, הסימנים נוכחים כל הזמן; צריך רק את המהירות כדי ללכוד אותם. המכשף שם לב לפרטים, מכיוון שמסרי הרוח נמצאים לעתים קרובות בפרטים הקטנים שרוב האנשים היו מתעלמים מהם."
"אם משהו שאתה רוצה לעשות לא מצליח, או אם לאחר מספר ניסיונות הוא מסרב להצליח, אז אתה צריך לקחת רגע למדיטציה [להרהור], ואולי לבחון מחדש את סדרי העדיפויות שלך ואת ההחלטות שהתקבלו. אולם, ההחלטה אם להתמיד או לוותר צריכה להיות נקייה מפחד או שאפתנות. באופן כללי, אנשים מחשבים את הסיכונים והיתרונות ואז הם מחליטים, בעוד שמכשפים בוחנים את הסימנים - ואז הם מחליטים.
"אנו חופשיים לצאת לדרך שלנו כמה פעמים ובכמה דרכים שאנחנו רוצים; כל עוד יש חיים, יש תקווה... מה שאתה צריך לעשות זה לעקוב אחרי הסימנים ולזרום עם הרוח. כשלומדים איך לזרום, אז הכל מתאים למקומו".
"הלוחם יודע שהסימנים הם ביטויים לרצונו של הנשר, ומה שעליו לעשות זה לעקוב אחר הסימנים הללו. באופן כללי, סימנים הם אירועים מקריים [fortuitous] שמתרחשים באופן בלתי צפוי ושוברים [משבשים] את מה שאנו מכנים נורמליות". באחת הפעמים הוא אמר, "לוחמים לומדים כיצד ליצור 'סימנים מלאכותיים' למטרת "עירור הכוונה". כך הם מכנים זאת".
"למה אתה מתכוון ב"סימנים מלאכותיים"?" שאלתי אותו.
הוא ענה, "זה כשלוחם מחפש ביוזמתו סימן; לשם כך, הוא נעמד ממש באמצע הדרך ומאותת [signals] מתוך כוונה מודעת [intentionally], בתקווה שהעוצמה תבחין בו. הוא יכול אפילו להשתמש בתחבולות שונות כדי להביא לכך שהאות יבוא אליו בזמן שהוא ממתין.
"כשלוחם רוצה להשפיע על הכוונה, הוא מספק את התנאים [הנסיבות] באופן ללא רבב, כך שהסימנים ניתנים בדרך שהוא רוצה; כדי לעשות זאת, הוא מציב את עצמו בהישג ידה של העוצמה."
ואז שאלתי, "ואיך מישהו מציב את עצמו בהישג ידה של העוצמה?"
"הוא יכול לעשות זאת באמצעות מעשים שהם ללא רבב, נדיבות ונטישה [עצמית] [abandonment, שחרור שליטה]", הוא ענה בצורה מרומזת, כאילו נמאס לו לחזור על אותו דבר שוב.
"ברגע שאתה פותח דלת, הכוונה ממשיכה לשלוח יותר ויותר סימנים, על מנת להצביע על פרטי [details] הדרך. הלוחמים תמיד ערים לסימנים של הרוח; מה שהם עושים זה מחפשים סימנים. בדרך זו הם הופכים לציידים של סימנים, או גששים [trackers] של אנרגיה".
"רק החכמים ביותר מחפשים סימנים לפני שהם מקבלים החלטה. כשקשובים, אפשר למצוא סימנים בכל מקום".
"ברגע קבלת ההחלטות שלהם, מכשפים מייחסים חשיבות רבה לתחושות. אם עובדה [מסוימת] גורמת להם לאי וודאות, הם נסוגים לרגע בחיפוש אחר סימנים; הם בודקים את הסביבה ובוחנים את התרשמויותיהם [כלומר, מתבוננים החוצה ופנימה]. אם נתיב מוצע נותן להם הרגשה טובה, הם מקבלים אותה; אם להיפך, הוא גורם להם לחוסר נחת, לחשש או תיעוב, הם נמנעים ממנו... במקרים של ספק, מוטב שלא."
"כדי לקרוא סימן, יש הכרח לקחת בחשבון כמה היבטים; לדוגמה, הכיוון שבו הוא מתגלה, כיוון הרוח [wind], מזג האוויר, והתחושה שהאירוע עצמו מעורר; אבל הדבר החשוב ביותר הוא היכן תשומת הלב ממוקדת ברגע שבו מופיע הסימן."
"כשאתה מגיע לצומת ולא יודע באיזו דרך לפנות, אתה יכול אפילו לבקש בקול רם סימן. אחר כך עליך להמתין בסבלנות לסימנים, שיכולים להגיע בכל דרך ומכל מקום. זו הסיבה להכרח להיות תמיד ערני. אין מנוחה!"
"באופן כללי, האירועים המשניים, שאינם [לכאורה] רלבנטיים, נושאים מידע רב, המאפשר לך לדעת באיזה כיוון לבחור."
"אין ספק שבהזדמנות כזו או אחרת כל אחד חש את ההשפעות של הכוונה על חייו. לפעמים, אנשים פשוטים מבינים שמשהו חריג קורה, כי הסימנים או "צירופי המקרים" ברורים מכדי להתעלם מהם; אולם העניינים הדוחקים של חיי היומיום בדרך כלל מחלישים את הרושם הראשוני ומסיטים את תשומת הלב לעניינים אחרים. עם הזמן, האדם אפילו שוכח את האירוע, או שהוא פשוט מסווג אותו כצירוף מקרים מוזר. יהיה לו קשה לעצור ולחקור אותו; אולם אם יהיה לו מספיק אנרגיה, הוא יראה שהרוחדיברה אליו וציינהעבורו את המסלול ללכת בו. לוחמים לא רק שמים לב לסימנים הללו, אלא למעשה הם מחפשים אותם בלהיטות; הם תמיד קשובים לסימנים של הכוונה".
"אירועי Tetzauh, כלומר מיוחדים או יחידים במינם, הם אירועים שבאופן כללי נבדלים מאירועים אחרים. הם איכשהו מושכים [attract] את תשומת ליבנו; זה כאילו פתאום הזרקורים התמקדו במשהו או במישהו. הכרחי להיות מהיר כדי לתפוס את הסימנים האלה. המכשפים קוראים לזה ללכוד [seizing, לנצל] את הסנטימטר המעוקב של המזל שלהם."
"באופן כללי, הסימנים מצביעים על איך להמשיך או לאיזה כיוון לפנות, וכאשר הלוחם שם את כל מבטחו בעוצמה [נותן בה אמון מלא], זה יוביל אותו להרפתקאות בלתי צפויות, שבהן ישותו נעשית לכלי [עבודה, tool] של הכַּוונה. בדרך זו הוא מגיע למיצוי שלהפוטנציאל המקסימלי שלו".
*****
למעדיפי האנגלית, לינק לקובץ המכיל את 97 העמודים הראשונים של הספר. הפרק הזה נמצא בו, וגם הפרקים הקרובים.
