הרעש המעוות את קליטת הידע

אני עדיין בפרק 15 של "להתעורר אל החלום".

הקטע הבא מסיים את הפרק:

"נכנסנו לחדר שלי.
זוהר מוזר היה תלוי על הקירות, כאילו ערפל חלחל דרך ארבע דלתות החדר, אותן לא יכולתי באותו רגע לראות. הערפל שינה את צורת החדר, מעניק לו קווי מיתאר מוזרים, הופך אותו לכמעט עגול. לא משנה כמה מצמצתי ופזלתי בעיניי, כל שיכולתי לראות היה השולחן, עליו עבדתי במשך שלושת הימים האחרונים. התקרבתי אליו. לשמחתי ראיתי את המאמר שלי מאורגן בערימה מסודרת. לצדו היו מונחים כל עפרונותיי. הם היו מחודדים.

"נלידה!" צעקתי בהתרגשות, חגה במבטי סביב. כבר לא יכולתי לראות אותה. הערפל היה צפוף יותר עכשיו. הוא סגר עליי עם כל נשימה ששאפתי. הוא חלחל לתוכי, ממלא אותי בתחושה נרגשת עמוקה של קלילות וצלילות. כשאני מודרכת על ידי מקור בלתי נראה, התיישבתי ליד השולחן ופרשתי את הדפים סביבי. ממש לנגד עיניי הפקוחות הופיע המבנה השלם של המאמר שלי, מציב את עצמו על גבי הטיוטה המקורית שלי, כמו חשיפה כפולה על גבי סרט צילום.

שקעתי לתוך הערצה להתפתחות המיומנת של הנושאים שבמאמר, כאילו תומרנו ביד סמויה שחשבה וכתבה. הפסקאות ארגנו את עצמן מחדש, כופות סדר חדש. זה היה כל כך ברור, כה נפלא, שפשוט צחקתי מתוך שמחה.

"רשמי זאת."

המילים הדהדו בשקט בחדר. סקרנית, העפתי מבט סביבי, אבל לא ראיתי אף אחד. מתוך ידיעה שכל שאני חווה הוא בוודאות יותר מאשר חלום, הושטתי את ידי אל בלוק הכתיבה שלי ואל אחד העפרונות, והתחלתי לכתוב במהירות פראית. רעיונות הגיעו אליי בבהירות ובקלות מדהימים. הם פעמו בראשי ובגופי כמו גלי קול. בו זמנית שמעתי וראיתי את המילים, ועם זאת, לא עיניי ולא אוזניי היו אלה שקלטו את מה שניצב שם לפניי. נכון יותר, היו אלה איזשהם סיבים מתוכי שהושיטו את עצמם קדימה, כמו שואבי אבק חרישיים, אשר ינקו את המילים הזוהרות שלפניי כמו חלקיקי אבק.

לאחר זמן מה, הַסֶדֶר שריחף על גבי המאמר שלי החל להיטשטש. אחד אחרי השני נמוגו הקווים. מתוך ייאוש ניסיתי להיאחז במבנה הנפלא הזה, כשאני יודעת שהוא ייעלם כולו מבלי להשאיר עקבות. רק הזיכרון של מודעותי לצלילות הנהדרת הזו נותר. ואז, גם הוא כובה, כאילו נשפו על להבת נר. תלתל של ערפל, עדין כמו חוט, נשאר בחדר. אחר כך הוא נסוג באדוות קטנות, וחושך מעיק סגר עליי מסביב. הייתי כה מרוקנת שידעתי שאני עומדת להתעלף.

"שכבי!"

אפילו לא טרחתי להביט מעלה, מתוך ידיעה כי לא אהיה מסוגלת לראות אף אחד. במאמץ רב התרוממתי מכיסאי והתנודדתי אל מיטתי.

(החל מעמוד 243)

.

קודם לכן השרת מתאר את תפיסת המחשבות מהאוויר בדימויים של קטיף ושל דיג:

"שאלתי אותו איך זה שהוא יודע כל כך הרבה על אנתרופולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה.

הוא הניד בראשו וחייך. "האם לא שמת לב לאופן שבו עשיתי את זה?" שאל, ואז המשיך וענה על שאלתו: "קטפתי את המחשבות מן האוויר. פשוט מתחתי את סיבי האנרגיה שלי ודגתי את המחשבות האלה, כפי שתופסים דגים עם חוט דיג, מן האוקיינוס העצום של מחשבות ורעיונות הנמצא שם בחוץ." הוא עשה תנועה רחבה בידיו, כאילו כדי להקיף את האוויר שסביבו."
(עמוד 240)

.

אני נוטה למחשבה (המרחפת באוויר לפני כולנו, אבל אני בוחר לקטוף אותה ולעשות ממנה פוסט   ) שהמאמר הזה, כמו כל פיסת ידע שהיא, יש לו צורה היולית טהורה, מושלמת, ומידת המוצלחות של המאמר המתגשם בכתב או בכל דרך אחרת, תלויה במידת ניקיון כלי התפיסה שלנו.
רמזים לרעיון זה נמצאים ב"כח השקט", שם נאמר שכולנו נמצאים בעידן זה סביב מרכז החשיבה, אבל רק בודדים נמצאים בדיוק במיקום זה.
וגם בריאיון שנתן קסטנדה לגרסיאלה קורבאלאן, בו קסטנדה מדבר על קריאת האינסוף כקריאה העשויה להיות מדויקת יותר או פחות. ושהספר "מסע לאיכטלאן" היה מוצלח כי הוא היה קריאה נקייה יחסית (מהזיכרון).

.

כאן בספר של פלורינדה, מה שמזהם את הקריאה הנקייה שלה את המאמר (שמקום משכנו, כמו כל פיסת ידע, הוא במימד האידיאות האפלטוניות, כנראה) הוא לדעתי הדבר היחיד שעשוי לזהם ולעוות את הקליטה הנקייה: התערבות האגו, אשר עושה זאת בכך שהוא מנסה לרצות את המורים שלה, כנאמר בין היתר בקטע הבא:

"[השרת:] כל מה שאמרתי נמצא במאמר שלך," הרגיע אותי השרת, "זה קבור תחת יותר מדי הערות שוליים, ציטוטים רבים מדי ורעיונות שלא פותחו." הוא רכן לעברי עד שראשו כמעט נגע בשלי. "זה לא מספיק לצטט עבודות במטרה לספק למאמר שלך את המהימנות החסרה בו."
(עמוד 239)

******** 

הנושא של ריצוי המורים עולה שם בפרק. הקטע שהבאתי (האחרון) לא מציין זאת, אלא, לדעתי, מפרט אותו ואת השלכותיו.

*************** 

==========================

20.11.22

מעניין איזה ציון היא קיבלה בסוף על המאמר.

לא שזה מאד חשוב, אבל בעיקרון הציון הזה אמור להיות מתועד ברשומות אוניברסיטת UCLA.

מצד שני, את עבודת הדוקטורט של קסטנדה על כישוף, ש"מסע לאיכטלאן" הוא גירסה לא אקדמית שלו, אין למצוא. "היא נגנבה כמה פעמים" 












   

=========================== 

21.11.22

על הרציונליות-לכאורה של השכל
==========================

ריאיון עם טאקר קרלסון, איש תקשורת העובד ב-fox news, ערוץ בודד מבין ערוצי המדיה של המיין סטרים ששומר עדיין על ביקורתיות כלפי כל הטרלול של מה שקורה: בלוף המגיפה, בלוף האקלים, מגמות טשטוש המיניות, הדיקטטורה העולמית המתפתחת לה ונלחמת מלחמת חורמה בזכויות הבסיסיות של חופש דיבור (ולכן מפעילה צנזורה עצומה), הזכות להגנה עצמית (נשיאת נשק) וכו. ואין סוף שקרים אחרים שמספרים לנו בכל ערוצי התקשורת, ערוצים המשמשים לדיקטטורה העולמית המתפתחת שופרות תעמולה.

כאן הוא בריאיון שבו הוא המרואיין, יש בריאיון דברים מעניינים ומפתיעים המבטאים לדעתי אמת טולטקית.
ראשית ההכרה שלו בכך שההסבר המלא לכל מה שקורה בחברה האנושית הוא מעבר למעשיהם ומניעיהם של אנשים. כלומר, במילים שלי, כוחות קוסמיים מעורבים בכך, ומניעיהם שונים לחלוטין ממה שאנו מעלים על הדעת.

אותו רעיון בדוגמה מסוג אחר: אהבתי את ההכרה שלו בכך שהוא הוקסם מאשתו כשפגש אותה והתחתן איתה, ושהוא מעולם לא הבין מדוע. כלומר, הוא יכול להצביע על מעלותיה וכו. אבל זה לא באמת ההסבר. אני חושב שהאיש הוא בעל יכולת קליטה טובה (רגישה).
לדעתי זה בדיוק מה שקורה בהתאהבות, אנו מופעלים על ידי גורמים שמעבר לנו משיקוליהם, וכל כמה שננסה להסביר זאת במושגים רגילים, יהיו אלה רק תירוצים. וכך גם לגבי התנהגויות אחרות שלנו. אני חושב שהמניעים נמצאים מעבר להכרתנו (לקשב הראשון), וההסברים שלנו למעשינו הם רציונליזציות בדיעבד. כלומר, אנו עושים דברים, ויש בנו חלק שעסוק במציאת נימוקים הגיוניים בדיעבד.
במונחים טולטקיים: הטונל (השכל, reason), למרבה הפלא, אינו ניתן להסבר, בדיוק כמו הנגואל, כי הוא בעצמו רק משקף סדר שנמצא מחוצה לו, אודותיו הוא אינו יודע דבר. הטונל (השכל) האישי שלנו משקף את הטונל "הקוסמי".
הדבר מופיע בסוף "הסבר המכשפים" (תורגם "תשובת המכשפים") שב"סיפורי עוצמה".
***************

נקודות אחרות בריאיון שלכדו את תשומת לבי:

מעניין שאין להם בבית טלביזיה. המכשיר שלדעתי מטמבל את האנשים (לדעתי זה מכשיר לשטיפת מוח, וכך גם כל המכשירים בעלי מסך).

הוא מדבר על חוש הריח המפותח שיש לו ובאמצעותו הוא מסוגל לזהות אנשים ולהעריך אותם, כנראה.

ייתכן שיש עוד כמה עניינים בריאיון שראויים לציון ולא ציינתי.

************************ 

מוסיקה

לעולם לא אחייך שוב עד שאחייך אלייך

שיר משנת 1939

ובגירסה המקורית הווקאלית

=========================== 

22.11.22

הטבעה יזומה של הספינה כדי להבריח ממנה את העכברים
============================================

זו האסוציאציה שלי מהקטע הבא, הלקוח מ"מתנת הנשר":

הרקע: אחרי שקסטנדה מתעלף בביתו של סילביו מנואל. כידוע זהו בית המכשפים המערבי, שעל פי "יקוש עם הכפיל" נמצא בעיר גוואדאלחרה.

"התוכנית שלו [של סילביו מנואל] הייתה לקחת אותי לעולם שבין הקווים המקבילים בזמן שאני מחוסר הכרה, ולתת לעולם ההוא להוציא מגופי את כל האנרגיה הנותרת וחסרת התועלת [the remaining and useless energy]. הרעיון שלו היה נכון על פי שיפוטם של כל חבריו כי החוק [חוק הנגואל, כנראה] אומר שאפשר להיכנס לשם רק במודעות. כניסה לשם בלעדיה מביא את המוות, משום שללא תודעה כוח החיים מרוקן [exhausted, או מותש] מהלחץ הפיזי של אותו עולם.

(עמוד 200)

.

מהי אותה אנרגיה שנותרה בו והיא חסרת ערך?
אני משער שאלה הם ישויות טפיליות, ואולי אפילו המעופף.

הצעתי בעבר, ועדיין לא שיניתי את דעתי, שלאנרגיות השונות יש מיקומים גיאוגרפיים (גיאולוגיים) שונים. על כן העולם שבין הקווים המקבילים נמצא באתרים גיאולוגיים מסויימים. במקרה זה הוא נמצא בתוך או בסמיכות לביתו של סילביו מנואל, כלומר הבית המערבי. אולי בחצרו.

מכיוון שבמקום כזה, כאשר שוהים בו ללא הכרה, לדוגמה במצב שינה, מאבדים את כוח החיים, אני רוצה להציע את הרעיון הפרשני שמקומות כאלה הם המקומות המופיעים בתחילת הספר הראשון "משנתו של דון חואן" וקרויים "האוייב". נאמר שם על מקומות אלה שהשהייה בהם מחלישה ועלולה אפילו להביא למוות. לעומתם ישנם מקומות בעלי השפעה הפוכה הקרויים "sitio".

אם כן, הקטע הנ"ל מ"מתנת הנשר" והקשרו אומרים לנו משהו על מקומות רעים אלה [שהם נמצאים בעולם שבין הקווים המקבילים], ועל האופן שבו המכשפים מנצלים אותם [נפטרים מאנרגיות מיותרות].

========================== 

23.11.22

הכפיל שבקצה הזנב שלנו
===================

לאחרונה הבאתי, בתגובה לפוסט של Tom Perez , קטע שמדבר על התקפת האינסוף. בפוסט זה אני רוצה להתמקד באמירה אחרת הנמצאת באותו קטע, הטוענת שברגיל גוף האנרגיה הולך ומתרחק מאיתנו, ואילו אצל מכשף/לוחם הוא מתקרב, ולהציע פרשנות לכך.

הוא ראה שזו עובדה אנרגטית שגוף האנרגיה שלי, במקום להתרחק ממני, כפי שזה קורה בדרך כלל, מתקרב אלי במהירות רבה.

"מה זה אומר שהוא מתקרב אליי, דון חואן?" שאלתי.

"זה אומר שמשהו הולך להכות אותך מכה ניצחת [knock the daylights out of you]," הוא אמר וחייך. "מידה אדירה של שליטה הולכת להיכנס לחייך, אבל לא השליטה שלך, השליטה של ​​גוף האנרגיה."

"האם אתה מתכוון, דון חואן, שאיזה כוח חיצוני ישלוט בי?" שאלתי.

"יש עשרות כוחות חיצוניים השולטים בך ברגע זה," ענה דון חואן. "השליטה שאני מתייחס אליה היא משהו מחוץ לתחום השפה. זו השליטה שלך ויחד עם זאת היא לא. אי אפשר לסווג אותה [cannot be classified], אבל בהחלט ניתן לחוות אותה. ומעל לכל, בהחלט ניתן לתמרן אותה. זכור זאת: ניתן לתמרן אותה, לטובת כוליותך, כמובן, וזה שוב, לא טובתך שלך, אלא טובתו של הגוף האנרגטי.

עם זאת, גוף האנרגיה הוא אתה, אז נוכל להמשיך [ולדבר על כך] לנצח כמו כלבים הנושכים את זנבותיהם, בניסיון לתאר זאת. השפה אינה מתאימה לכך [inadequate]. כל ההתנסויות [חוויות] האלה הן מעבר לתחביר."
(עמוד 204-205)

אני רוצה לטעון, כלומר להניח כהצעה פרשנית, את הטענה שהדימוי של כלבים הנושכים את זנבם אינו רק דימוי לדיבור מעגלי, אלא גם דימוי ליחס שבין הגוף הפיזי וגוף האנרגיה, כלומר גוף האנרגיה נמצא בקצה הזנב. אם תרצו "וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו", בראש הסולם (חלום יעקב)

אביא שלושה קטעים מהספרות, שהפרשנות הזו מספקת להם מובן, ולכן הם תומכים בפרשנות זו. שלושה אלה נמצאים בספר המופלא!! "יקוש עם הכפיל":

[נלידה:] "אנחנו לא צריכים מורים," הבטיחה לי נלידה. "כל אחד יכול לבצע את החצייה [מעבר]. כל שעלינו לעשות הוא להרפות מהחזקותינו. התכַּווני זאת; הגשימי את הצעת [המחיר של] המכשפים. אבל מי רוצַה לסכם [בעבודת הסיכום] את חייה ולהרפות מעצמה?"

נלידה שוב דיברה עליי. רציתי להגן על עצמי ולטעון שסיכמתי את חיי [כל כך], שהזנב כבר נשר לי, אבל ידעתי שזה יהיה חסר טעם. נותרו מאגרים עצומים שאפילו לא נגעתי בהם.

"באמת שאין עוד הרבה מה לומר בנושא," אמרה נלידה. "למעשה, אני מדברת איתך רק כדי לשכנע את השכל שלך שקביעותיו הריקות וההיצמדות שלו לא יביאו לחופש. להיאחז בַּעצמי הוא בזבוז אנרגיה. עדיף לך להשתמש באנרגיה זו כדי לעצב את הכַּפיל, כך שהכַּוונה תוכל למשוך אותו אל החירוּת."

(עמוד 288)

לפי הקטע: מה שמסלק את הזנב הוא עבודת הסיכום.

.

הזנב הזה, שלדעתי הוא הולך ומתארך בגלל שעם הזמן אנו הולכים ונצמדים רגשית לעוד ועוד דברים, ועם התארכותו מתרחק מאיתנו הכפיל (גוף האנרגיה) הנמצא בקצהו, מופיע באותו ספר גם בדימוי של כוכב שביט:

היא הביטה בי ברצינות. "זה נכון, אני לוקחת את המודעות ואת האנרגיה שלי איתי לאן שאני הולכת", היא אמרה. "אני לא משאירה שום דבר מאחור. את, לעומת זאת, משאירה הכל מאחוריך כמו שביט. כל אחד יכול לעקוב אחרי השובל שלך. אני קוראת לזה יקוש גרוע."

(עמוד 319)

ובאמירה של קסטנדה, אחרי שהם מתרחקים במהירות מביתה של לה קטלינה:

"אתה חושב שהיא [לה קטלינה] תיתן לנו ללכת?"

"המִפגַן [display] שלך של הכפיל תפס אותה לא מוכנה. ראיתי את קצה הזנב של זה. את בטח הכנסת בה את פחד השטן."
(עמוד 345-346)

לשטן מיוחס, כידוע, זנב.

ראיתי את קצה הזנב = ראיתי את הכפיל.

קיצור הזנב, ועל ידי כך קירוב גוף האנרגיה, מופיע לדעתי בספרות שלנו גם במינוח דחיסות וגם במונח קומפקטיות.

========================== 

24.11.22

הזנב - סלע המחלוקת שבין המכשפים הקדומים והרואים החדשים
==============================================

אני ממשיך את הפוסט הקודם שלי: "הכפיל שבקצה הזנב שלנו".

טענתי שם שהזנב, במיוחד כזנבו של כוכב שביט, הוא דימוי המייצג את הפרסונה, ואורכו תלוי במידת ההיצמדויות שלנו לדברים בעולמה של האישיות שלנו. בקצה הזנב נמצא הכפיל, כלומר: אם הזנב מתחיל עם הלידה והולך ומתארך עם הזמן ועם ההיצמדויות הרגשיות שלנו, אז הכפיל הוא אותו מרכיב שלנו, המרכיב העיקרי, שמצוי לפני הלידה.

על הכפיל נאמר בספרות שהוא inconceivable, והמובן הראשון והברור הוא שהוא, כפי שנאמר בציטוט בפוסט הקודם: מחוץ לתחביר, אי אפשר לחשוב או לדבר עליו. אבל לדעתי המובן הזה מאפיל על משמעות נוספת, וכבר טענתי זאת בעבר: הכפיל הוא inconceivable במובן המילולי, המאד "צורם": בלתי ניתן להיות לעובר (ולכן בלתי ניתן להיוולד).

אני רוצה לטעון שהמחלוקת בין המכשפים הקדומים והרואים החדשים היא ששניהם הבינו את הצורך של חבירה אל הכפיל (הוא גוף האנרגיה), אבל הקדומים שאפו לעשות זאת כשהם משמרים את עצמם, את הפרסונה ואת ההיצמדויות הרגשיות שלהם, כלומר את הזנב שלהם, ואילו הרואים החדשים מוותרים על הפרסונה, על הזנב. לכן השאיפה של המכשפים הקדומים היא לסגור מעגל, כלומר להיות לנחש הנושך ואוחז בזנבו.

דון חואן טוען שהיעד הזה בלתי אפשרי, ואילו ארמנדו טורס ב"סודו של הנחש עטור הנוצות" טוען שזה אפשרי בחבורה המבוססת על זוגות: זכר ונקבה, המורכבת מלפחות זוג אחד (עמוד 145).

בפוסט הקודם הראיתי (או ניסיתי להראות   ) שבזכות פרשנות זו כמה אמירות די סתומות מתוך "יקוש עם הכפיל" זוכות לקבל משמעות, נעשות מובנות. הפעם אני מזכה במשמעות   שתי אמירות ממקומות אחרים:

הקטע הבא לקוח מתוך "אמנות החלימה":

"[דון חואן:] קשה מאוד לומר מה בדיוק היו המכשפים [הקדומים] האלה. הם בהחלט נראו כמו בני אדם. איך עוד הם יכלו להיראות? אבל הם לא היו דומים למה שאתה או אני היינו מצפים. עם זאת, אם היית לוחץ עליי להגיד באיזה אופן הם היו שונים, הייתי הולך במעגלים, כמו כלב הרודף אחר זנבו."

(מתוך הפרק הראשון: "המכשפים של ימי קדם: מבוא")

כלומר, לדעתי, שוב, המעגליות הזו, אינה רק מציינת הליכה סחור סחור של דיבור, "טחינת מים", אלא שמבחינה אנרגטית הם היו כמו כלב, או נחש, המנסה לתפוס את זנבו בפיו.

.

הקטע הבא לקוח מ"צדו הפעיל של האינסוף":

האיש שעליו מדובר הוא ביל האנתרופולוג, האיש שהביא את קסטנדה אל דון חואן.

"[דון חואן:] אבל ברגע שהיית צריך להודות לו, כעסת עליו - שפטת אותו, הוא היה מגעיל כלפיך, מה שלא יהיה. ואז דחית [בזמן] את המפגש אתו. במציאות, מה שעשית היה שדחית [מנעת] את התודה שלך כלפיו. עכשיו אתה תקוע עם רוח רפאים [ghost] על זנבך. לעולם לא תוכל לשלם את מה שאתה חייב לו".

(מתוך הפרק "הפגישה-המתוכננת-מראש הבלתי נמנעת")

כלומר, חובות של תודה אבן הופכים אותנו לאסירי תודה, ומונעים מאיתנו להיפטר מהזנב, זנב אשר מונע את החירות במובן הטולטקי.

***************

האזהרה הרגילה, מה שאיננו ציטוט הוא פרשנות, כבדהו וחשדהו. (לא חשדהו וחשדהו   )

==========================